Follow by Email

יום ראשון, 25 בדצמבר 2011

משחק מסוכן

הפוסט הזה מתחיל יותר משנה אחורה, בעשירי לדצמבר 2010. מינכן, שישי בערב, ערב שבת. בחוץ מינוס שמונה מעלות ואנחנו יושבים בדירה החמימה שלי במרכז העיר לארוחת שבת מעשה ידיי שלי להתפאר. התפריט אומנם די קבוע, כי יש בערך רק שלושה וחצי מאכלים שאני יודע להכין, אבל להתחרות באוכל שגרמנים רגילים אליו זה בערך כמו להעמיד את סט פאולי למשחק חוץ במינכן מול באיירן הגדולה. רצה המקרה וזו בדיוק הסיבה שלשמה התכנסנו באותו הערב אני, אגניישקה היפהפייה, י' ו-מ' שהגיעו עם התינוק שלהם מהמבורג, ו-כ' משיקריה מינכן. למחרת שיחקה סט פאולי מול באיירן, ועבור החבר'ה ממינכן זו היתה הזדמנות מצוינת להפשיר קצת את היחסים עם החבר'ה מהמבורג, לאחר שאלה העלו כמה תהיות על ההצטרפות של שיקריה ליוזמת הלגליזציה של הפירוטכניקה, ביחד עם ארגוני אולטראס ימניים. 

סוף השבוע הזה הבטיח רבות: זה היה המשחק הראשון של אמיל, התינוק של ההמבורגרים, אז בן ארבעה חודשים, ועוד לפניו תוכננה ארוחה משותפת של אולטראס סט פאולי בצוותא עם אנשי שיקריה מינכן. האווירה אצלי בדירה היתה על-כל פנים נהדרת, ובאיזשהו שלב היה נראה שאפילו אגניישקה מבינה שלא כל אוהדי הכדורגל הם חוליגנים שיכורים ונבערים מדעת.
אז, סמוך לחצות, מצלצל הטלפון בכיס של כ'. הוא שולח כף יד עבה מטה ומקרב אותה בחזרה אל האוזן, עם הסלולרי ביד. הבעת הפנים העולצת שלו משתנה בתוך שש שניות מתחילת השיחה, ואנחנו מבינים שאת הערב שלו הוא ימשיך במקום אחר.
מוקדם יותר, כך למדנו מ-כ', הותקף המועדון של שיקריה מינכן על-ידי אנשי "קוזה נוסטרה", ארגון האולטראס של היריבה העירונית מינכן 1860. חלונות נופצו וצבע נזרק אל מבעד להם. ממש באותו הזמן בה התרחשה המתקפה הזו הגיע למקום ה', המנהיג הבלתי מעורער של השיקריה. הוא כמובן נכנס מיד לעימות עם התוקפים, ועל-אף היותו בריון ענק מימדים, היה ניכר על הפרצוף שלו למחרת שהם היו רבים מדי ושלא היה לו סיכוי.

ההתקפה הזו תוכננה היטב, וכוונה על-מנת להשפיל את השיקריה בפני החברים הטובים מהצפון, אולטראס סט פאולי. גם כאן, אי אפשר להתעלם מן ההקשר הפוליטי: בשנים האחרונות הולכת וגוברת תופעה של חדירת נאצים ליציעים של 1860. "יהודי" היא כבר מזמן "קללה" נפוצה, ועל-אף העמדה הברורה שהביע המועדון כנגד התופעה, הוא עדיין לא מימש את איומו להחרמת ה"קוזה נוסטרה", שהפך להיות הארגון הקולט את הנאצים החדשים לשורותיו.
מאז ההבטחה הנחושה של נשיא 1860 לצאת כנגד נאצים ביציעי הקבוצה עברה למעלה משנה. בינתיים, לא זאת בלבד שהמצב לא השתפר, אלא שהוא החמיר בהרבה. בכתבה שהתפרסמה לפני כמה ימים במגזין שפיגל (לפתוח כאן ולהתאמץ קצת עם גוגל טרנסלייט) מתואר פחות או יותר תהליך נפילת היציע הצפוני באליאנץ ארנה לידי תועמלני המפלגה הנאצית (כן, אני מזכיר שוב שיש כזו מפלגה בגרמניה גם כיום), ואת השתלטותם של גדודי ת'ור שטיינר על הטריבונה. בכל אופן, על 1860 ארחיב ביום מן הימים בפוסט נפרד.

המאורע הנ"ל נגמר, יחסית, בשלום. כמובן, אלא שההגדרה של הצלחה או תבוסה בעימותים מן הסוג הזה בשיח הציבורי הרחב שונה מאוד מן ההגדרה בתוך הסצנה. אמות המידה נמדדות אחרת, ומאז אותו אירוע התרחשו עוד עשרות חמורים לא פחות. האם, למשל, כיסוי כל התמרורים בכניסה לעיר העתיקה של מינכן במדבקות איסור כניסה לאוהדי 1860 היא נקמה מספקת?



דרום גרמניה בוער, ודווקא באזור העשיר במדינה, ובעיקר בחבל בוואריה, הולכים ומחריפים העימותים בתוככי סצנות האוהדים. ב-29 לאוקטובר השנה, בעוד שעל כר הדשא התעללה באיירן מינכן בנירנברג בדרבי הבווארי הגדול, כוח משימה של השיקריה הצליח לאתר את האוטובוסים של אנשי אולטראס נירנברג, ה-"Banda di Amici" (ארגון חזק בהרבה, אגב), ולנקב את הצמיגים של כל אחד מהם, על-אף האבטחה. דמיינו לכם נסיעה של שלוש שעות כל כיוון, תבוסה איומה של 4:0 בדרבי מול היריבה השנואה, ואז המתנה של שעות ארוכות לאוטובוסים חלופיים, בעוד חגורת שוטרים חוצצת בין הנירנברגים למאות מקניטים מקומיים. בוודאי לא יום שהחבר'ה מפרנקפוניה ירצו לזכור.

הנקמה לא איחרה לבוא. ב-2 לנובמבר, אותו השבוע ממש, אחרי משחק הניצחון של באיירן מינכן נגד נאפולי, חיכו שתי מכוניות מחוץ למועדון הנהדר של השיקריה בשכונת סנדלינג בדרום מינכן. בתוכן ישבו בסבלנות כמה ממיטיבי האגרופים של  אולטראס נירנברג, אלא שבאגרופים לא היה לבסוף כלל צורך. מאוחר בלילה, נותרו רק שני אנשי שיקריה במועדון, וההסתערות של הנירנברגים היתה נוחה מעבר לכל ציפיה. הנזק היה מה שנחשב בסצנה להשפלה הגדולה מכולן: הכרזה החשובה והגדולה ביותר, זו המתנוססת מעל ליציע האולטראס הדרומי בכל משחק באליאנץ ארנה, נלקחה שולל:



מדובר בכרזה שכל אוהד בגרמניה מכיר, ומשמעותה: "היציע הדרומי: הלב והנשמה של המועדון שלנו". השמועה התפשטה בסצנה כאש בשדה קוצים ולבסוף לא נותרה לשיקריה ברירה והארגון פרסם הודעה המודה בכשלון הצורב. כל-כך מרעישה היתה החדשה הזאת, שהיא זכתה לכותרות גם בכמה מגזיני אוהדים.

לשיקריה מינכן יש משום מה תדמית של ארגון אולטראס של "Prolls"' שזה המונח המקביל ל"ערסים" בעברית. זו גם הסיבה שחבריו תמיד נתפסו כאאוטסיידרים בסצנה האנטי-פאשיסטית של אוהדי הכדורגל. רבים השמיעו באוזניי תמיהות על השתייכותו של הארגון הזה לסצנה, ואני תמיד השבתי שמאוד קשה עד בלתי אפשרי עבור ארגון אולטראס לתפקד כארגון עם אג'נדה פוליטית שמאלית כשמדובר במועדון עצום מימדים כמו באיירן, ובעיר כל-כך לא פוליטית כמו מינכן. עצם ההצהרה והזיהוי העצמי השמאלי, כך טענתי, הם צעד אמיץ, שללא ספק לא תרם לחיזוק הארגון.
הרושם שאני קיבלתי מהאינטראקציה המאוד תכופה שלי עם אנשי השיקריה בשנה בה גרתי במינכן היא שהתדמית לא יכולה להיות רחוקה יותר מהמציאות. בתוך החבר'ה הפעילים באמת בארגון (יש לו מאות חברים, אבל רק כמה עשרות הם פעילים באמת), אני מסוגל לספור על כף יד אחת כאלה שאני רואה אותם נכנסים לעימות אלים.

בכל-אופן, כולם ציפו מהשיקריה לתגובה. המוניטין של הארגון, שנאבק על מקומו אפילו ביציע שלו עצמו (מול הנהלת הקבוצה ומול ארגונים נוספים החולקים את היציע הדרומי), עמד חזק על הפרק, ונראה שלא היה מנוס לחדול מהתחכמויות יצירתיות מן הסוג של "מבצע התמרורים" שהוזכר לעיל, ולבצע פעולה חד משמעית.

מלאכתם של צדיקים נעשית לעתים בידי אחרים, כך אומרים. במקרה זה, אין צדיקים גמורים, אבל סיום טראגי לסיבוב הראשון של העונה ושל מלחמת האוהדים בדרום יש גם יש. בעוד שבשיקריה שברו את הראש איך ומה לעשות, יצאו ב- 19 לנובמבר אולטראס נירנברג למשחק חוץ של קבוצתם בגלזנקירשן מול שאלקה. באותו היום, אמורה היתה מיינץ לשחק בקלן. המשחק בוטל בשל ניסיון התאבדות של מי שהיה אמור לנהל אותו, השופט בבק רטאי, שהוצל לבסוף ברגע האחרון על-ידי אחד מהקוונים שלו.

ביטול המשחק גרר אחריו שינוי בלתי צפוי בלוח הזמנים לפיו נערכה המשטרה ליום המשחקים ההוא. הגרמנים יודעים לתכנן היטב, אבל יוצאים לחלוטין מאיזון שמשהו בתכנון הזה מופר. בדרכם חזרה מהתבוסה הצורבת בגלזנקירשן, פגשו אולטראס נירנברג קבוצה של חוליגנים ממיינץ. בין הקבוצות לא שוררת יריבות יוצאת דופן, אך ללא כוח שיטור במקום (לפחות לא כזה שהספיק), התפתחה תגרה בסופה נדחף אחד מחברי אולטראס נירנברג אל תחת לפסי רכבת שקטעה את זרועו.
המשטרה מצידה מיהרה להוציא הודעה לעיתונות, בה היא מנקה את עצמה מאחריות למקרה וטוענת כי מדובר במפגש מתוכנן בין שתי קבוצות חוליגנים (כנראה שהמשטרה סבורה שלאוהדים היתה ידיעה מוקדמת על ניסיון ההתאבדות המתוכנן של בבק רטאי).

הסוציולוגיה, הקרימינולוגיה וההגיון מלמדים אותנו שבהשוואה בין אזורים שונים באותה יחידה גאו-פוליטית, קיימת נטיה ברורה לשימוש באלימות במקומות בהם הרמה הסוציו-אקונומית נמוכה יותר. אם כך, מדוע קורה כל זה דווקא בדרום העשיר?
לי אין יומרה להסביר את החברה הגרמנית בעומק אקדמי. כל מה שאני מנסה לעשות הוא להעלות השערות על-סמך תצפיות משתתפות ואינטראקרציה בלתי פוסקת עם שכבות שונות ומגוונות בחברה הגרמנית, ומתוך הכרות עם עולם הכדורגל.
כדי להסביר את ההסלמה הדראסטית באלימות ובהתנגשויות עם החוק (פירוטכניקה) בגרמניה בחצי השנה האחרונה, אני כן נזקק מעט לשיח אקדמי:

הבונדסליגה עוברת בשנים האחרונות, וליתר דיוק, מאז מונדיאל 2006 שהתקיים על אדמת גרמניה, תהליכים מואצים של התמסחרות. המודל האנגלי, זה שהפך את המשחק מריטואל כמעט דתי ל- Entertainment וסילק את המעמדות החלשים מהיציעים, הפך למודל אליו לוטשים קברניטי הבונדסליגה עיניים. הם כמובן לא לבד, אבל בליגה בה אחוז הבעלות הפרטית על מועדון לא יכול לעלות על 49%, זה עניין קצת יותר מסובך: בכל זאת, יש בחירות, יש השתתפות פעילה של אוהדים בקבלת ההחלטות. אז אם אי אפשר לקחת את המשחק מהאוהדים, כל מה שניתן הוא לנסות להשפיע על סוג האוהדים שמגיעים לאיצטדיונים, ואכן, ביקור בכל אחד ממתקני חמשת הכוכבים של אופ"א בליגה הגרמנית מגלה שאיצטדיוני הכדורגל במדינה הפכו כבר מזמן למרכזי קניות ופנאי, בעוד יציעי האולטראס הולכים וקטנים, וכניסה אליהם מחייבת ברוב המקרים בידוק כפול ומכופל. המסר שמשדרת הבונדסליגה באמצעות הנהלות הקבוצות לקבוצות הפעילות בקרב האוהדים הוא אחיד:
אנחנו רוצים אתכם שקטים, מנומסים, ובעיקר עם כיס עמוק.

המודל הגרמני הנהדר עובר תהליך של התקרבות למודל האנגלי הנוראי, ובכמה מועדונים (באיירן מינכן הוא המוביל בהם), כבר יש רוב עצום ל"צרכני כדורגל" על פני "אוהדי כדורגל" ביציעים.
עבור צרכן, כדורגל הוא מוצר בדיוק כמו אופרה או תיאטרון. החוויה שלו מתחילה ברגע הוא הוא נכנס בשערי האיצטדיון, ותמה עם שריקת הסיום (לעתים מוקדם מזה, במידה והקבוצה שלו בפיגור). הצרכן צורך מוצר בידורי ותו לא. הוא לא מזהה את עצמו כחלק ממסורת או קולקטיב בעל מכנה משותף.
שיח ה"כדורגל כמוצר בידור" הפך בשנים האחרונות לשיח הגמוני באירופה. היישום שלו פשוט יותר מטבע הדברים במקומות בהם לאנשים יש יכולת כלכלית לשלם יותר עבור בידור איכותי: מרצ'נדייז רשמי של המועדון עולה הרבה כסף, וכרטיסי כניסה ליציעים עם מקומות ישיבה מסומנים גם הם לא נמכרים בזול. זהו השיח, וזוהי התמונה האידיאלית שמשווקת באגרסיביות גם באמצעי התקשורת ההמוניים (לא סתם למשל, מיהרה התקשורת לקטלג את אותו אוהד נירנברג שנפצע כחוליגן. אסור להמונים לחשוב שגם אוהדים רגילים יכולים להיפגע כתוצאה מכדורגל).
בשיח הזה, ארגוני האוהדים הפעילים נמצאים בנחיתות ברורה, והדרך היחידה שלהם לייצר שיח קונטרה-הגמוני היא להפעיל את היתרון היחסי שיש להם: בסולידאריות, ארגון והפעלת אלימות. תרבות האלימות שהולכת ומסלימה בסצנת האוהדים בגרמניה, בעיקר בדרום, היא היא אתגור ההגמוניה של השיח שמנסה להפוך את הכדורגל למוצר צריכה ולנתק אותו מהיריבויות עתיקות הימים הקיימת בבסיסו. גראמשי ודאי מחייך בקברו.

הסיבוב הראשון של הבונדסליגה התסיים בהרכנת ראש על פציעתו החמורה של אוהד נירנברג. האם פגרת החורף תנמיך את הלהבות, או שמא החודשים האחרונים היוו אך ורק פתיח?

יום שבת, 26 בנובמבר 2011

זכרונות מבוהמיה

גילוי נאות: אני מאוהב בעם הצ'כי. בין גרמניה השמרנית עם העבר האפל לפולין הקאתולית והאולטרא-לאומנית שוכן לו עם שהמנטליות הבסיסית שלו היא ההשראה לדמותו של ה- Dude בסרט הקאלט של האחים כהן, The Big Lebowski.
למעלה משמונים וחמישה אחוזים מכלל הצ'כים מצהירים על עצמם כאתאיסטים. שיטוט ברחובות ברנו, בירת חבל מוראביה שבדרום, ובסמטאות פראג, בירת חבל בוהמיה שבצפון וכמובן הבירה הלאומית (אולי היפה בערי אירופה), ואת מספר דגלי הלאום אפשר יהיה לספור על כף יד אחת, וגם אז מדובר בכאלה שתלויים על בנייני ממשל. 

הצ'כים לא אוהבים מסגרות. בטח לא כאלה שהן מערכות סגורות של שאלות ותשובות, כמו דת ואידאולוגיה. במובן הזה, הצ'כים הם הנגטיב של הגרמנים, שמתים על אגודות ומועדונים למיניהם, המקבילים למונח "עמותות" בישראל. כל גרמני חבר בעשרות עמותות מיום היוולדו: אוהב לשתות בירה עם חברים? בוא נקים עמותה! אוהב לגלוש ברברס עם מזחלות? בוא נקים עמותה! מעטות הן הפעילויות החברתיות המתקיימות בספרה הציבורית הגרמנית שאינן מתרחשות במסגרות הפורמליות של עמותות שונות ומשונות.

אבל הצ'כים, כאמור, הם שונים. אפילו פגישת העבודה שהיתה לי בפראג התקיימה בסוג של באר לא חוקי, שצריך לנעול אותו תמיד כי אין לו שום היתר פורמלי לפעול. פגישת העבודה עצמה עסקה בשאלה שהעליתי: איך אפשר למשוך צעירים צ'כים לפעילות עקבית בקבוצות חברתיות? ארשת הפנים של מארחיי הפכה פתאום רצינית, שלא לומר פסימית משהו. המבט הושפל, ולכמה רגעים היה נראה שהם מחפשים פתרון שירצה אותי. לפתע, הרים קארל את העיניים מהבירה, ואת הבירה לגובה העיניים, ואמר: "הנה, זה הפתרון!". כמה פשוט - ככה נכון. בירה בצ'כיה היא במעמד של דת, יותר מבכל מקום אחר בו ביקרתי אי פעם. בלי יותר מדי תחכום ויומרות, מדובר בחלק טבעי מהתרבות: באחת וחצי בצהריים תוכלו למצוא בכל מסבאה שקטה פועלי בניין בהפסקת הצהריים או תלמידי תיכון עם הילקוטים בדרכם בחזרה הביתה. בניגוד לגרמנים, הם לא מייחסים למנהג הזה שום מימד טקסי. 

על-אף ההקדמה הארוכה הזו, אני מודה כי היו לי ציפיות ממשחק הדרבי בין בוהמיינס 1905 לספארטה פראג. חמישה מתוך שמונה עשרה המועדונים בליגה הצ'כית הראשונה, ליגת גמברינוס, מגיעים מהבירה פראג. שלושת הגדולים, יחסית, הם: ספארטה, בוהמיינס וסלביה. כמו מועדונים רבים שהיו מועדוני דגל של השלטון הפרו-סובייטי, גם ספארטה פראג, גדול המועדונים בצ'כיה, הפך למועדון שאוהדיו מפגינים שנאה לכל סממן שמאלי בכל הזדמנות, בתיבול גזענות ושנאת זרים. לא מדובר בסדר הגודל של פרקטיקות ימניות של ארגוני אוהדים בפולין או בקבוצות מסוימות בגרמניה, אבל עדיין, הקריאה: "סלביה יהודים!" לעבר אוהדי היריבה הגדולה סלביה נפוצה גם נפוצה. בנוסף, יש לספארטה סצנת חוליגנים חזקה ולא נעימה בכלל, שבעבר גם עשתה צרות לשחקני חיזוק שחורים. כאן אפשר לראות אותה (באדום) בפעולה, בתיעוד נדיר. שימו לב לכמות המפחידה:



באשר לסלביה, משום מה הוצמדה למועדון תוית יהודית. כל מי ששאלתי לא הצליח להסביר לי את העניין. חבר אחד טען כי ספר כדורגל ישן, פופולרי ומפורסם שמאוחר יותר הפך גם לסרט הציג את סלביה כמועדון יהודי, ומאז נדבק הדימוי. בכל אופן, סלביה הוא בעיקר מועדון של אוהדים בורגנים ושמרניים, מספר לי מרטין, אליו נגיע תכף. 

בוהמיינס פראג היא הסיבה העיקרית שהביאה אותי למשחק הדרבי הזה, אלא שאת הסיפור של בוהמיינס לא פשוט בכלל להסביר. בכל זאת, אנסה:
המבורג, קיץ 2010. סט פאולי חוגגת עליה לליגה הראשונה בגרמניה, ואוהדיה חוגגים בונוס: ירידה של האנזה רוסטוק לליגה השלישית. ההתרגשות לקראת המסע המתקרב בבונדסליגה הראשונה של גרמניה, פסגת הכדורגל האירופי, גדולה, והמתח עצום: כיצד ישפיע השדרוג הזה על אופיו של המועדון המיוחד הזה?
כדי להעביר את הזמן בפגרה, מתארגן לו טורניר כדורגל בין אולטראס סט פאולי לסקינהדס סט פאולי. האווירה נהדרת, מזג האוויר לא מאכזב, אלא שמשום מקום מופיעה לפתע חבורה גדולה בשחור ופורצת בסערה למתחם הטורניר. הסופטראס, אולטראס האנזה רוסטוק, בהרכב מחוזק, מפתיעים את הנוכחים ומנצחים בנוק-אאוט משפיל. בדרכם חזרה, וכדי לפאר עוד יותר את המבצע המזהיר, הם לוקחים לעצמם מזכרת: דגל הידידות בין סקינהדס סט פאולי לבין אולטראס בוהמיינס פראג. כל הנסיונות להחזיר את האבידה מאוחר יותר כשלו, והדגל הזה נמצא עד היום ברוסטוק. הוא גם הוצג לראווה ולהקנטה במשחק האחרון של סט פאולי ברוסטוק, ב-19 לנובמבר 2011:


פראג, סוף נובמבר 2011: יוני שכבר נמצא פה אחת עשרה שנים שותה שלוש בירות על כל אחת שלי. אני מנסה לשכנע אותו לבוא איתי למשחק והוא מבטיח לשקול את זה. "בכל מקרה", הוא אומר לי, "האיצטדיון של בוהמיינס נמצא ממש ליד הבית שלי. תבוא אלי ונראה כבר", הוא מבטיח. אנחנו ממשיכים לעוד באר, אולי החמישי במספר באותו הערב, והוא מספר לי שלא פעם הוא נתקל בגלוחי ראש מפחידים, אוהדי ספארטה. בהתחשב בכך שקרחת היא ברירת המחדל של כמעט כל גבר סלאבי, אני לא מתרגש יותר מדי. אנחנו נפרדים בסביבות ארבע לפנות בוקר, ושלוש וחצי שעות מאוחר יותר אני מכריח את עצמי לקום לארחות הבוקר על-מנת להקדים תרופה להאנג-אובר שעלול להחריב לי את יום הדרבי. 

אני מגיע ליוני ומגלה שהוא מוותר על המשחק. הוא מכוון אותי לאיצטדיון ואני מתחיל לצעוד. חמש וחצי בערב, שעה לפני המשחק. חושך וערפל. מרחוק אני רואה גוש בטון ענק ואפל. אני מתקרב ומבין שמדובר באיצטדיון של בוהמיינס, בו אמור להתקיים המשחק. יוני צדק, זה באמת חמש דקות הליכה מהבית שלו, אלא שפה לא הולך להתקיים הערב שום משחק. אובד עצות, אני מתבונן במפלצת הבטון העצובה, וחוכך בדעתי מה לעשות. לפתע מגיחים מפאב קרוב שני גברים ובחורה, לבושים בחולצות המשחק המפוספסות ירוק-לבן של בוהמיינס. אני ניגש אליהם ושואל היכן מתקיים המשחק. הם מספרים לי שכבר כמה שנים משחקת בוהמיינס באיצטדיון המחודש והמפואר של סלביה פראג, מרחק שתי תחנות חשמלית משם. אני מצטרף לנסיעה ושמח לגלות שמרטין הוא עיתונאי ספורט. הוא אומנם לא מסקר כדורגל, אבל בקי לחלוטין בסצנה המקומית. השיחה הקצרה שלי עם מרטין, בתוספת אימייל כמה ימים מאוחר יותר, סיפקו לי יותר פרטים על הסצנה מחודש וחצי של תקשורת עם כמה חבר'ה אדישים מהאולטראס. 

ההסטוריה של בוהמיינס פראג, כך התברר לי, מסובכת יותר מהפילוסופיה של פרידריך הגל: המועדון עצמו הוקם ב-1905 בשם AFK Vrsovice. בשנת 1927 שונה שם המועדון ל- FC Bohemians Praha. ב-1983 הוא זכה באליפות ואף הגיע לחצי גמר גביע אופ"א. עם נפילת הגוש הסובייטי בסוף שנות השמונים, ירד המועדון מנכסיו ונקלע למשבר כלכלי ומקצועי ארוך. בשנת 2005, שנת המאה, הוא פשט את הרגל ולא סיים את העונה. האוהדים לא אמרו נואש: כ-1600 מהם גייסו סכום ראשוני כדי להחיות את הקבוצה, אלא שהמועדון הנוכחי הוכרז כפושט רגל והיה צורך למצוא פתרון אחר, בדמות מועדון חדש:
Boheminas 1905. המועדון קם לתחיה בזכות אוהדיו, אך היתה זו חברת השקעות סלובקית שנטלה את הבעלות על המועדון החדש, לאחר שווידאה שההתאחדות הצ'כית אכן מוכנה להעניק למועדון החדש את כל הזכויות של המועדון הישן, כולל הבעלות על האיצטדיון שיושב על קרקע יוקרתית ברובע פראג 10. את אותן הזכויות דרש מועדון נוסף בעיר, בשם FK Bohemians Praha (מבולבלים? זה עוד רק התמצית), אך לאחר מאבק משפטי ארוך נקבע כי הזכויות שייכות ל- Bohemians 1905, שגם תחזור להשתמש בשם המלא FC Bohemians Praha החל מעונת המשחקים הבאה. המועדון הותיק, אגב, שעדיין נמצא בפשיטת רגל, ירד לליגה הנמוכה ביותר.

אלא שכאן לא נגמרו הצרות: אחד הדברים הראשונים שעשתה חברת ההשקעות הסלובקית CTY, כעת הבעלים של בוהמיינס, הוא להעביר את משחקי הקבוצה לאיצטדיון החדש והמפואר של סלביה, גם הוא ברובע פראג 10.
מיד קמה מחאה גדולה הן של אוהדי בוהמיינס והן של אוהדי סלביה. ארגוני האוהדים של שתי הקבוצות החליטו להחרים את משחקי הקבוצות, ובעוד שרובם של אוהדי סלביה כבר חזר ליציעים, אוהדי בוהמיינס מתעקשים להמשיך עם החרם ולהגיע רק למשחקי החוץ של הקבוצה. זו גם אחת הסיבות לעליבות האווירה בדרבי בו נכחתי.
בצ'כיה, מסביר לי מרטין, השתלטו כל מיני בעלי הון מפוקפקים על רוב מועדוני הכדורגל (מצלצל למישהו מוכר?). הם מייבשים את המועדון ולבסוף משתמשים בנכסיו כדי לעשות קופה. זה קרה בעיר ברנו, בה נזרקה הקבוצה המקומית Zbrojovka Brno מהאיצטדיון שלה, וזה הולך לקרות ל- Banik Ostrava מהמזרח. במקרה של בוהמיינס, זוהי בדיוק הכוונה: לשבור את התנגדות האוהדים ולהרגיל אותם לאיצטדיון של סלביה, כדי שמאוחר יותר יהיה אפשר לבנות על השטח עליו ממוקם האיצטדיון.
לשמחתי, שמעתי ממרטין ומאחרים כי אוהדי בוהמיינס וסלביה לא מסתפקים בחרמות, אלא גם התארגנו במסגרת פוליטית בבחירות שנערכו למועצת רובע פראג 10, ואף הכניסו שלושה נציגים מתוך 19 למועצה. המאבק, בכל אופן, הוא עוד ארוך.

ירדנו מהחשמלית ועשינו דרכנו לאיצטדיון. כרטיס כניסה עולה 90 קרונות צ'כיות, שהן 17 שקלים. כאמור, למשחק דרבי בליגה הראשונה באיצטדיון מרהיב ביופיו. אני נכנס לאיצטדיון ומתמקם בסמוך לגוש המעודד של בוהמיינס. האיצטדיון ריק כמעט לגמרי. מתוך 21,000 מקומות, רק כ-4,000 הטריחו את עצמם להגיע. בגרמניה, אין שום סיכוי שהייתי יכול להיצמד לגוש אולטראס מבלי לעורר שאלות. בצ'כיה לאף-אחד לא אכפת. 
סמוך לשריקת הפתיחה, הקבוצות עולות לכר הדשא. קונפטי משלושה וחצי דפי A4 ודגל פריסה קטן צובעים את היציע של בוהמיינס. שום דבר לא קורה ביציע של ספארטה. 
המשחק מתחיל וספארטה פשוט לא נותנת לבוהמיינס לעבור את החצי. השער הראשון הגיע תוך 7 דקות, ובנס נשארה כך התוצאה עד למחצית.
במחצית השניה ממשיכה ספארטה לעשות כל מה שהיא רק רוצה על המגרש, אבל הפעם גם לתרגם את זה לשערים. המשחק אומנם הסתיים ב-4:0, אבל בוהמיינס צריכה להגיד תודה. הבדלים גדולים בין שני הקהלים: אוהדי ספארטה, במשחק דרבי חוץ, מעודדים רק לסירוגין. אוהדי בוהמיינס לעומתם לא סותמים את הפה לרגע, אבל גם מבלי להבין צ'כית ניכר כי החזרה על הקריאות ושפת הגוף אל עבר יציע ספארטה מלמדות על מחסור חמור ביצירתיות.
שני הקהלים משליכים כוסות פלסטיק עם בירה לתחומי המגרש כשמשהו שהם לא אוהבים קורה, ואף-אחד לא מתרגש מזה, בטח לא השחקנים. 
בשלב מסוים במחצית השניה הגיע זמן הפירוטכניקה. אוהדי ספארטה הביאו ארסנל שלם:



 ואוהדי בוהמיינס החזירו עם מופע צנוע משלהם:



כל זה לא כיפר לרגע על האווירה העצובה וחסרת התשוקה ששררה באיצטדיון. מישהו צריך לקחת את החבר'ה האלה לראות דרבי במקומות אחרים, אפילו בתל-אביב. 
המשחק הסתיים ואז הגיע מבחינתי השיא: הקבוצה שלהם הושפלה במשחק דרבי נרפה מול היריבה השנואה בעיר, ואוהדי בוהמיינס עומדים ומוחאים כפיים. פרט לשני יצורים ספק שיכורים שהתמקמו לידי וחשפו ישבן לעומת השחקנים שהגיעו להודות לקהל, לא נתקלתי בשום מחאה, כעס או עצב על התוצאה. 

המשחק הסתיים וסירבתי להצעתו של מרטין ללכת לשתות איתם בירה. רציתי להגיד לו שאם אני הייתי מפסיד 4:0 בדרבי הייתי חוזר מהר הביתה ולא יוצא במשך שבוע. בטח שלא הולך לשתות, אבל ספק רב אם הוא היה מבין מדוע. 

יום שלישי, 15 בנובמבר 2011

אתנחתא פולנית

טרם המשחק של הפועל תל-אביב בווארשה מול לגיה הזהרתי את כל מי שרק רצה לשמוע שמדובר במקום הכי פחות נעים שאפשר להגיע אליו במידה ואתה:
א. לובש אדום עם סמלים קומוניסטיים
ב. מזוהה עם מועדון כדורגל עם אסוציאציה פוליטית שמאלית
ג. יהודי
במקרה של אוהדי הפועל, המדובר בבינגו, ונדמה לי שרק הגרלת סדר המשחקים שזימנה את המשחק לראש השנה מנעה אלימות קשה ביותר כנגד אוהדי הפועל. טיסות חג יקרות, תסכול מהתנהלות קברניטי המועדון והרצון לבלות את החג בחיק המשפחה הביאו כולם לייצוג מינימליסטי מאוד של אוהדים אדומים בווארשה. 

לאוהדי לגיה ווארשה ובעיקר לאולטראס ולפירמת החוליגנים Teddy Boys יש עבר עשיר של מעורבות פוליטית דרך היציעים. שנים רבות תחת המגף הסובייטי היו היציעים במה שמכונה היום ה"פפסי ארנה" פלטפורמה למחאה פוליטית אנטי-סובייטית. הלגיונרים התגאו בהיותם "פטריוטים" ו"לאומיים", בניגוד לאוהדי היריבה העירונית פולוניה.
עד כדי כך התעצם התיעוב לקומוניזם הסטליניסטי, שפולנים רבים, בהם אוהדי לגיה, שכחו שגם החבר'ה שקדמו לסטלין לא בדיוק החזיקו מהם. על-כן, עד כמה שזה מעוות, כרזה מן הסוג הזה ביציעי לגיה אינה מחזה נדיר:



בכל אופן, על קורות המשחק של הפועל בווארשה אין הרבה מה להרחיב מעבר למה שנכתב וידוע: כרזת הג'יהאד, כרזת ה"לגיון הלבן" וכרזת ה"אנטי אנטיפה". אלה הדברים שאנחנו יכולים להבין גם מבלי לשבור את השיניים עם השפה הפולנית האיומה. מי שכן דובר את השפה הוא י', פעיל בארגון הפולני האנטי-פאשיסטי Never Again, והוא טוען (לאחר שנכח במשחק), שכבר שנים רבות הוא לא זוכר פסטיבל ניאו-נאצי שכזה ביציעים, וכשמעט ולא היתה דקה ללא קריאות אנטישמיות.
נו שוין, אמרו שם פעם בפולין: מה שאנחנו לא מבינים לא יכול לפגוע, וטוב אם כך שהדוקטור עמרי קנדה והפרופסור טוטו תמוז בחרו להתמקד בשפות זרות אחרות מפולנית, אחרת הם עוד היו מסוגלים לתרץ את ההפסד באנטישמיות של הקהל. 

רגע, עוד לא סיימתי עם אוהדי לגיה. בשבת האחרונה, ה-11 לנובמבר, נחגג יום העצמאות הפולני. כבכל שנה, משמש היום הזה גם כתירוץ נהדר לארגוני ימין קיצוניים וקבוצות ניאו-נאציות לצאת לרחוב למצעד ברחבי ווארשה הבירה. כבכל שנה, המצעד הזה מעוטר בסמלי ימין קיצוני כמו הצלב הקלטי אותו תכף תראו באחד מן הסרטונים.
בפולין, שלא כמו בגרמניה, אין אלפי שוחרי דמוקרטיה ופעילי אנטיפה שמסוגלים לחסום מצעד ניאו-נאצי, והיה נראה כי גם השנה יעשו הנאצים ככל העולה על רוחם בעיר.

דאנוטה, שדיווחה לי בזמן אמת מהפגנת הנגד, ידעה לספר שאת המצעד הובילו, כבכל שנה, מי אם לא מיודעינו אוהדי לגיה וארשה. אכן, את הצעיפים אפשר לזהות ללא קושי:



מה שדאנוטה לא ידעה, הוא שבמשך חודשים ארוכים התכוננו לקראת המצעד הזה גם אנשים נחמדים בהרבה, מצד המערבי של הגבול. על-אף המנהג הנלוז של שירותי הביטחון החשאיים של גרמניה לרדוף ארגוני שמאל ולהניח לארגוני ימין לעשות ככל העולה על רוחם הצליחו קבוצות אנטיפה מברלין ומעוד כמה מקומות ברחבי גרמניה לחצות את הגבול ולהגיע עד לבירה הפולנית. לא ברור עד כמה היו הנאצים מודעים לתגבורת המשמעותית מבחוץ, אבל דבר אחד בטוח: ימנים פאשיסטיים הם פחדנים בכל מקום. כל שצריך הוא כוח מאורגן, לידיעת מובילי מחאות אלו ואחרות אצלנו בשדרות רוטשילד. 
שימו לב באיזו קלות יחסית בורחים חוליגנים נאציים ממתקפה של פעילי אנטיפה גרמנים:



די מהר התברר למשטרה המקומית שהסיפור השנה שונה מאוד מקודמיו, והמצעד בוטל מחשש לשלום הציבור. הנאצים של לגיה לא אהבו את זה, וניסו למצוא דרכים צדדיות. גם כאן, הם הכניסו את עצמם למלכודת מול כוח מאורגן בהרבה:



מאוחר יותר, מספרת לי דאנוטה על חוליות של אנשי אנטיפה פולנים וגרמנים שצדות נאצים ברכבת התחתית. לא יום נעים לחבר'ה של לגיה. ואם אפשר להוסיף לשמחה, הרי שהיום נודע ששני ארגוני הימין הקיצוני שלקחו את האחריות לארגון המצעד, ONR ו- Młodziesz Wszechpolska, ייאלצו לחלוק בתשלום על ניקיון הרחובות ותיקון הנזקים שנגרמו מסביב:


יום שישי, 4 בנובמבר 2011

סוף שבוע בברלין

וואו, אני אפילו לא יודע איך להתחיל את הפוסט הזה. כל-כך הרבה מידע שמתרוצץ בראש וכל-כך הרבה פרטים שחשוב לזכור ולהזכיר, והכל בבלאגן אחד שלם. שלושה ימים, ארבעה משחקים, חמש שעות שינה, מאה אחוזי הצלחה. יאללה. נתחיל. יומן סוף-שבוע אחד בעיר מטורפת:

יום שישי, 28 באוקטובר
14:00: סנוניות ראשונות מגיעות לתחנת הרכבת המרכזית של ברלין, ואלי הביתה. בעוד ארבע שעות תשחק סט פאולי משחק חוץ חשוב מול אוניון ברלין, והדירה שלי הופכת לסוף-שבוע לאכסניית אוהדי כדורגל אנטי-פשיסטיים. שלושה בחדר השינה, שניים במשרד ואני על הספה בסלון. זוהי התוכנית. 
14:45: הרכבת המיוחדת של אולטראס סט פאולי מגיעה לתחנה המרכזית והחבר'ה מתחילים דרכם עמוק אל תוך מזרח ברלין, היכן שממוקם האיצטדיון של אוניון ברלין. 
15:45: אס.אמ.אסים נרגזים מציפים לי את האינבוקס ומאלצים אותנו לאכול פסטה חצי מבושלת. יש עוד זמן עד למשחק, אבל הכרטיסים נמצאים אצלנו והחבר'ה מבאבלסברג שכבר נמצאים בקרבת האיצטדיון לחוצים. עבורם זהו יום חג: משחק מול אחת הקבוצות הגדולות של ברלין, ועוד כזו עם קהל עשיר בנאצים. אנחנו מתארגנים וזזים. 
16:30: הרכבת מפוצצת באוהדי סט פאולי. לא ברור, בהתחשב בעובדה שבאיצטדיון של אוניון יש רק כעשרים אלף מקומות ושרק עשרה אחוזים מוקצים לאוהדי הקבוצה האורחת. המשחק היה סולד-אאוט כבר בתחילת אוקטובר, וכרטיסים ליציע האורחים נמכרו באיביי ב-180 יורו (מחיר רגיל: 11 יורו). להזכירכם: משחק רגיל בליגה השניה בגרמניה. מאוחר יותר מתברר כי גם היציע הסמוך ליציע האורחים הפך ליציע אורחים. 
17:00: המרחק בין תחנת הרכבת לאיצטדיון מתברר גדול מן המשוער. אנחנו מנסים לאתר את דרך הגישה הטובה ביותר ליציע האורחים, ובאיזשהו שלב מוצאים עצמנו מבודדים. נוכחות המשטרה בדרכי הגישה לאיצטדיון כמעט ולא קיימת, ואנחנו סוגרים את המעילים ומכסים כל סממן מזהה. מרחוק אנחנו מזהים קבוצה של צעירים מתגודדת במעילים שחורים בכניסה לאחת מדרכי הגישה. הם צעירים מדי מכדי להיות חוליגנים, אבל במועדונים רבים הגבול בין סצנת החוליגנים לסצנת האולטראס גמיש במיוחד. הסוציולוג הגרמני גינטר פילץ קרא לתופעה בשם: Hooltras. אנחנו מביטים אחד בשני וללא מילה נכנסים לכוננות מתוחה, צועדים הישר אל תוך נערי הפינה, וחולפים לבסוף בשקט על פניהם. 
17:30: התור בכניסה ליציע האורחים פשוט לא זז. מתקפת הפירוטכניקה של השבוע הקודם מובילה לבידוק קפדני ואיטי במיוחד. זה עדיין לא הבאדי-מסג' שזוכים לו בישראל, אבל איטי מספיק כדי להרגיז.
18:00: המשחק נפתח. אנחנו כבר ממוקמים עמוק בתוך גוש האולטראס ואני עומד ליד בלונדינית יפהפייה שמוכרת לי מעשרות הביקורים שלי ביציע אולטראס סט פאולי בעבר. היא מיד מזדרזת להציג את עצמה ולהציע לי מהג'וינט. אני מסרב בחיוך, ובמקום, פשוט אומר לה שאני בכלל מעדיף שהיא תעזור לי עם מילות השירים המסובכים יותר, כי הגרמנית שלי לא משהו. זה כמובן לא נכון, אבל בוודאי לא יכול להזיק ל-90 הדקות הבאות של חיי. 
סט פאולי משחקת נהדר והאווירה פשוט מדהימה. האיצטדיון של אוניון הוא איצטדיון הכדורגל האולטימטיבי: שלושה יציעי עמידה גדולים, יציע ישיבה אחד קטן. גג נמוך, ויציעים קרובים קרובים לדשא. ככה צריך להיבנות ולהיראות איצטדיון כדורגל. 
וכמובן, כך נראה ומרגיש איצטדיון כדורגל שנבנה על ידי אוהדי הקבוצה עצמם:
http://sports.walla.co.il/?w=/7/1484341
19:30: סט פאולי כבר מזמן מובילה 2:0 ומשחקת נהדר. שחקני אוניון נראים עייפים, ופעם אחר פעם מחלקים ברשלנות משוועת מתנות לחומים של סט פאולי, שפעם אחר פעם ממאנים להגדיל את התוצאה. אשכרה הפועל בחום. התוצאה העגומה והנרפות של שחקניהם לא מונעים מאוהדי אוניון להגביר עוד ועוד את עוצמת העידוד. שניים וחצי יציעי עמידה באדום עומדים עם דגלים וצעיפים ומריעים ללא הרף, עד לשריקת הסיום וגם לאחריה. המון ריספקט לאוהדי אוניון. בכלל, הרבה חבר'ה מאולטראס סט פאולי מודים, אוף דה-רקורד כמובן, כי הם מקנאים במחויבות העמוקה של הקהל הרחב של אוהדי אוניון לקבוצה שלהם - עניין שהולך ונשחק בסט פאולי, ככל שמתקדם שיפוץ האיצטדיון הנהדר ויציעי "עסקים" חדשים מזמנים אליהם כל מיני טרמפטיסטים שרוכבים על הטרנד כל הדרך לארוחת הצהריים במחציות. קחו לדוגמא את הצילום הבא, שנלקח לפני משחק הבית של סט פאולי נגד FSV Frankfurt. אם לא הייתם רואים את זה בבלוג על כדורגל, הייתם מצליחים לדמיין קישור כזה?:



"למכירה כרטיסי VIP למופע של סוזי, כולל אוכל ושתיה" ("המופע של סוזי" הוא השם של תא ה- VIP שרכש לעצמו מועדון חשפנות באיצטדיון המילנטור).

20:10: מזדחלים אט אט בדרך לתחנת הרכבת. שלושת אלפים אוהדים בחום מוקפים במאות שוטרים. מסביב, עשרות אוהדי אוניון שנחלקים לשני ז'אנרים: הז'אנר המפרגן והז'אנר המקניט. לז'אנר המפרגן משתייכים אותם מזרח ברלינאים שמזדהים עם הערכים שמייצגת סט פאולי ורואים בנצחון המוצדק שלה רע במיעוטו. חלקם מריעים לשיירה החומה וזוכים בתגובה למחיאות כפיים מצד הסט פאולים. הז'אנר השני נחלק לשניים: Nazis ו- Assis, כש- Assis (קיצור של Asozial) הם סתם אנשים לא נחמדים שמחפשים לריב, ועל ה- Nazis אין כמובן מה להרחיב את הדיבור. לגבי האחרונים, פרט לכמה הצדעות מועל יד (בניגוד לחוק, מול עיני השוטרים, שכמובן לא עושים דבר), לא נרשמו תקריות מיוחדות.
20:45: מגיעים כולם לקרויצברג ומקבלים תדרוך מסיבה: בפנינו עומדת הבחירה בין מסיבת היפ-הופ של הארגון האנטי-פאשיסטי Apabiz שמתעד פעילות ניאו-נאצית באזור ברלין, או מסיבת אלקטרו בחסות אולטראס סט פאולי. אני והחבר'ה בוחרים באופציה השניה והולכים לבינתיים לאכול שווארמה לא רעה בכלל: פיתה ושתייה ב-4 יורו. 20 שקלים. מחירי ברלין. אנחנו מנסים להעביר כמה שיותר זמן באכילה, אבל גם כך אנחנו מגיעים למסיבה מוקדם, מוקדם מאוד: בברלין לא יוצאים בסוף השבוע לפני אחת בלילה, ואני מוצא את עצמי שוב, בפעם המי-יודע-כמה, בסוסג'-פסט אוהדי כדורגל גרמנים.
2:00: אחרי יום ארוך ומתיש, אנחנו חותכים הביתה מוקדם. האורחים פורשים למיטותיהם, אני מתפרש על הספה בסלון, אותה קניתי ב-40 יורו בחנות יד שניה של מהגרים. תנאי הנוחות מעכבים את ההירדמות שלי בשעתיים-שלוש, ותנאי מזג האוויר הנפלא של היום שלמחרת מגלחים את שעות השינה מהבוקר. סך הכל, שעתיים של שינה מפוקפקת.

יום שבת, 29 באוקטובר
11:00: אחרי שעות של המתנה לאורחים שיואילו להתעורר, אוכלים ביחד ארוחת בוקר ישראלית. שאר החברים כבר נמצאים בבאבלסברג ומודיעים לנו שיש בעיה עם הרכבת הפרברית בדרך לפוטסדם ושעדיף למצוא דרכים אחרות.
12:00: אנחנו זזים לכיוון ולוקחים רכבת אזורית שיעדה הסופי הוא העיר מאגדבורג, עמוק באזורים הפחות נעימים של מזרח גרמניה. ביום למחרת מתקיים דרבי בין מאגדבורג להאלה, שתי קבוצות נאצים גרועות במיוחד, ואין שום סיכוי שהיינו יכולים לצאת שלמים מנסיעה כזו בסך הכל 24 שעות מאוחר יותר. אנחנו מתיישבים בקרון, כשלפתע חולפים על פנינו שני חברים עם סוו'טשירטים של ת'ור שטיינר. הם מזהים את סמל הגולגולת של סט פאולי אבל בוחרים שלא להגיד דבר ולהמשיך הלאה.
14:00: מזג האוויר נהדר, והגם שהמשחק לא מתעלה לרמה מהנה, האווירה נהדרת. אוהדי הקבוצה היריבה, אוסנברוק, כ-700 במספר, מודעים היטב לנוכחות של כ-50 אולטראס סט פאולי ביציעי אולטראס באבלסברג, ונראה כאילו הם יותר מעודדים כדי ללכוד את תשומת הלב שלנו מאשר של השחקנים שלהם.
היציע באיצטדיון ע"ש קארל ליבקנכט הוא תמיד חוויה מעניינת יותר מכר הדשא. טונות של קונפטי הוכנו לטובת המשחק הזה, ודי מהר היציע כולו כוסה בשכבות נייר שאפשרו שימוש חוזר, פעם אחר פעם אחר פעם:


15:50: המשחק מסתיים בניצחון מפתיע של באבלסברג משני שערים שנראו כאילו נלקחו מסקריפט של פרו-אבולושן סוקר. באופן די חריג, אני הולך לסגור סוף-שבוע חף מפירוטכניקה, אחרי שאפילו ביציעי באבלסברג נמנעו החברים מהתענוג.
16:00: בירת-פוסט-משחק מחוץ למועדון האוהדים בבאבלסברג זה הזמן הטוב ביותר להתעדכן בנעשה בסצנות אולטראס ביבשת. באבלסברגים רבים לא מסתפקים בליגה השלישית בגרמניה ואוהבים לאמץ לעצמם מקומות שונים ומשונים ברחבי היבשת, אליהם הם מגיעים תכופות. ה' למשל, הוא מומחה לכדורגל פוסט-יוגוסלבי ונוסע לפחות פעם בחודשיים לסרביה, בוסניה או קרואטיה. י' הוא מומחה לסצנה הפולנית, ו-ד' לזו הצ'כית. עברתי בין המומחים והתעכבתי אצל איש-פולניה, על-מנת לברר על מידת הכדאיות של נסיעה לפוזנן ביום שלמחרת, כדי לראות את לך פוזנן משחקת מול לגיה ווארשה. בפעם האחרונה שנפגשו הקבוצות זה נגמר כך:


בקיצור, על הנייר היה נראה מבטיח ושווה נסיעה של כמעט 3 שעות בכל כיוון, אלא ש-ד' צינן את ההתלהבות שלי ובישר לי שבגלל הסצנות מן המשחק הקודם בין הקבוצות הוטלו על אוהדי לגיה סנקציות והגבלות, והם החליטו להגיע בכמות מצומצמת ולהימנע מעידוד. ויתרתי. לפחות אפשר יהיה לבלות כמו שצריך בלילה ולישון עד מאוחר.
17:40: אני מטפס במהירות הביתה ופותח את האינטרנט באיחור. הפועל משחקת מול יציעים ריקים, וזו הזדמנות טובה להנות מכדורגל עם קצת פחות לחץ.

1:00: אני מפורק מעייפות, אבל העיר עדיין שורצת חברים מסט פאולי, ואגוטרוניק, להקת הטכנו החביבה עלי, חוגגת תקליט חדש בשלוש הופעות אחת אחרי השניה ברחבי העיר. אני מקפל את עצמי בכוח ותופס רכבת עמוסת בליינים מזרחה.
4:00: עדיין אין סימן ללהקה. אני כבר אחרי שלוש קלאב-מאטה (מעין פצצת קפאין נוזלית ויעילה) שמחזיקים אותי ער. תחלופת אס.אמ.אסים קצרה כמה שעות לפני כן מלמדת כי החבר'ה מלהקה היו שיכורים לגמרי כבר בתום ההופעה הראשונה, והנה אני, עוד מחכה להם, מוקף במאות אנטי גרמנים ואוהדי סט פאולי, כולם התכנסו לפיכך תחת הכותרת:
Love Techno - Hate Germany
כמו הרבה להקות שצמחו בסצנת השמאל הגרמנית, אגוטרוניק משתדלת מאוד להעביר מסר פוליטי בשירים שלה, אלא שלא תמיד ברור כמה מתוך מאות הצעירים הגודשים את ההופעות שלה בכל פינה בגרמניה אכן מקשיבים ומבינים את המשמעויות הפוליטיות. כמה מן האנשים עימם שוחחתי בהופעות של אגוטרוניק הודו בפני במפורש שהם לא בהכרח מתחברים לתוכן הפוליטי של השירים, אלא פשוט אוהבים את המוזיקה.

יום ראשון, ה-30 באוקטובר
6:30: אני מדדה בחזרה הביתה וקורס על הספה.
8:00: השותפה מתעוררת ומרחמת עלי: היא צריכה בכל מקרה ללכת, אז אני יכול לעבור למיטה שלה.
12:45: אני מתעורר משינה טרופה לקול צלצול הסלולרי, שערות בלונדיניות דבוקות לי ללחיים ומזכירות לי באיזו מיטה אני נמצא. א', שרק אמש ניגן בשלוש הופעות וסיים את הלילה איפשהו בסביבות 8:00 בבוקר בעצמו, מעיר אותי ומאיץ בי להתלבש ולבוא איתו לרודוב, פרבר מכוער בדרום ברלין שידוע כמעוז ניאו-נאצי קשה. א' הוא אוהד של טניס בורוסיה ברלין, או בקיצור TeBe Berlin, מועדון שמפאר את המקום האחרון בליגה השישית בגרמניה. טבה ברלין הוא אולי המועדון היחידי בגרמניה שלא רק שקשור לסצנת השמאל, אלא גם לסצנת השמאל האנטי-גרמני. המשמעות של הדבר באה לידי ביטוי בשירי קהל מן הסוג הזה:


ביקור, אם-כן, של אוהדים מן הסוג הזה במעוז ניאו-נאצי הוא לא חוויה שיכולתי להרשות לעצמי לפספס. אני משתחל לתוך הבגדים מאמש, עונד תליון מגן-דוד ויוצא לדרך.
14:00: "איצטדיון" הכדורגל של רודוב הוא בסך הכל כר דשא (סינתטי) עם יציע אחד קטן. בצד ימין: אוהדי טבה. בצד שמאל, אוהדי רודוב. במהופך מן הנטיות הפוליטיות. באמצע כמובן שוטרים. כרזה ממול מבשרת לנו שכניסה לאתר הבית של המועדון באינטרנט יכולה להעשות גם דרך אתר הבית של המגן האגדי כריסטיאן ציגה, שהתחיל את הקריירה שלו דווקא ברודוב, מכל המקומות. אני מטייל על התפר שבין אוהדי טבה לאוהדי רודוב ומצליח לזהות שלוש קבוצות עיקריות בקרב הקהל הקטן שלהם: אוהדים מקומיים ולא פוליטיים, בכל הגילאים; נאצים צעירים לבושי שחורים וחמושים במשקפי שמש; חבורה של בריונים בשנות ה-40 או אפילו ה-50 לחייהם, עם חולצות הנושאות סמלים שונים. אני מעכב את המבט שלי על הקבוצה האחרונה ומזהה את צלב הברזל הגרמני, סמל עם משמעות לאומנית-פאשיסטית מובהקת. אני חוזר לדבוקת אוהדי טבה ומתחיל לברר בנושא. מדובר, אומרים לי, בחוליגנים ותיקים של הרטה ברלין. כאלה שהיו פעילים מאוד בשנות ה-70 ו-80, אבל לא עוד. הסמלים מזהים את החוליגנים האלה כמשתייכים לשתי פירמות שונות, שתיהן מסצנת העבר של ברטה ברלין: "ציקלון B" ו- "חזית וואנזה". אכן, שמות מבטיחים, שבעיקר מלמדים כי הנוכחות של החבר'ה הנחמדים האלה במשחק תחתית בליגה השישית בגרמניה היא לא מקרית.
 14:30: המשחק מתחיל. עד כה, רגוע לגמרי. אוהדי טבה מפליאים ב"הבה נגילה" שלהם ומתבלים ב"הבאנו טבה עליכם!", והכל בעברית משעשעת.
15:25: פתיחת המחצית השניה. טבה מפתיעה וכבר מובילה מהמחצית הראשונה. במהלך המחצית עימותים מילוליים בין מחנות האוהדים וכמה כוסות בירה שמחליפות צדדים. אני תופס את מקומי בשורה הראשונה, ומגלה פתאום שהכל לימיני בוער: אותם באבלסברגים שרק יום לפני אכזבו דואגים לחבור לאוהדי טבה ולהבעיר את היציע עם פירוטכניקה שכמעט ושורפת את הכרזה: "Tebe Party Army":


האווירה מתחילה להתחמם. אוהדי רודוב "שולחים" אותנו לאושוויץ, ואוהדי טבה מגבירים את השירה. שתי ניידות משטרה נוספות מגיעות, ובחוץ אני מזהה גם ואן של היס"מ הגרמני, אלה שלובשים שחור ונראים כמו דארט ויידר ממלחמת הכוכבים:


המקור:



16:20: המשחק מסתיים בניצחון חוץ מזהיר של טבה. השחקנים המרגשים פורצים בסערה ליציע שלנו ומצטרפים לשירה. אנחנו מתקבצים ויוצאים כגוש אחד לכיוון תחנת הרכבת.
16:30: אנחנו חולפים על-פני אימביס, שזה מעין כינוי-גג למסעדת פועלים גרמנית. לפתע מגיחים ממנו כ-15 צעירים לבושי שחורים, ומיד אני מזהה כמה מהם עם ת'ור שטיינר. לפני שאנחנו מבינים מה קורה, כוס בירה מלאה פוגעת בבחור שצועד לצידי. אנחנו רבים מהם, ומגיבים במהירות. הנאצים נרתעים ונסוגים מעט אל תוך המסעדה. במשך כל הזמן הזה, היה נראה כאילו השוטרים "הרגילים" שמלווים אותנו לתחנה פשוט מעדיפים לצפות בהתרחשות מאשר לקחת בה חלק. לפתע אני קולט בזווית העין טור של דארת' ויידרים שועט לעברנו. יחידת המהומות. לובשי השחורים מן הצד של המשטרה, שבקלות היו יכולים למצוא את עצמם בצד של לובשי השחורים מן הצד של המסעדה, הודפים אותנו לאחור בכוח. אחד מהם מתיז גז מדמיע על פניו של אחד מאוהדי טבה. אנחנו זועמים על התערבות המשטרה לטובת הנאצים, ושרים להם שיר שהם כבר מכירים היטב:
"שוטרים גרמנים מגנים רק על פאשיסטים!".
16:45: הרוחות נרגעות מעט, ואנחנו ממשיכים בצעדה לכיוון האיצטדיון. השוטרים מחכים לנו ברציף שמוביל צפונה, בחזרה למרכז ולמערב ברלין, אלא שלנו יש תוכניות אחרות.
16:47: הרכבת לכיוון דרום מגיעה, ואנחנו מסתערים לתוכה. במרחק של תחנה אחת בלבד, עדיין ברודוב, ישנו אימביס של משפחה טורקית שמותקף חדשות לבקרים על-ידי נאצים. אנחנו מחליטים לבקר במקום ולהעניק לעובדים במקום פרחים, כאקט של הזדהות וסולידאריות. השוטרים מבולבלים ולפני שהם מספיקים לעשות משהו, אנחנו כבר כולנו בתוך הקרון והרכבת מתחילה לזוז.
16:50: אנחנו מגיעים לאימביס הטורקי. מאחורי הדלפק עומד בחור צעיר עם תליון הסהר האיסלאמי. אני עומד לצד כ', שמעניק לו את הפרחים, ומבליט את תליון מגן-הדוד שלי. הוא מחייך בהתרגשות ומודה לנו, ואנחנו שבים על עקבותינו.
לפתע אנחנו מגלים שכמה מאלה שצעדו איתנו חסרים. בהמולת התרגיל שעשינו למשטרה איבדנו ארבעה חברים, ואנחנו מחליטים לחזור לזירת הקרבות ולחפש אחריהם.
17:00: אנחנו בחזרה באזור האיצטדיון של רודוב, ובאזור האימביס ממנו הותקפנו. השוטרים עדיין במקום, והם לא שמחים לראות אותנו שוב בלב השכונה הנאצית. בירור קצר מעלה כי החבר'ה שלנו לא נעצרו. אנחנו חוזרים לכיוון התחנת הרכבת, כשלפתע, בראש השיירה, אני רואה שמתפתח עימות בין שוטרי היס"מ הגרמני לכמה ממובילי השיירה. מהר מאוד העימות גולש לתגרה ענקית והשוטרים פשוט נכנסים בנו בכל הכוח שלהם. אני רותח מזעם ומבקש לדעת מי המפקד שלהם, ועושה זאת באנגלית כדי להפחיד אותם. הם מסרבים לענות לשאלות שלי ועוצרים ארבעה אוהדי טבה.
18:15: אנחנו עדיין שם, מסרבים להתפנות עד שהשוטרים לא משחררים את העצורים. הזמן חולף, כבר מזמן קר מאוד, ואני כמו אדיוט מקלל את הרגע בו התפתיתי לקרני שמש הצהריים והחלטתי שלא לקחת איתי מעיל. מדי פעם עוברים צעירים ומתבוננים במחזה, ודאי היו שמחים לו השוטרים היו נעלמים משם.
19:00: כאילו נענו למשאלות ליבם של הנאצים המקומיים, מקפלים השוטרים את עצמם ונעלמים. אנחנו נשארים בסך-הכל כשמונה, בלב שכונה עוינת, וללא יכולת אמיתית להתגונן. מרחוק אני שומע צעקות רמות וחושב לעצמי: "זה בטח לא יכול להיות טוב". א' כאילו קורא את המחשבות שלי ומגניב חיוך מתוח.
19:15: אנחנו מקבלים טלפון מאחד העצורים: הוא שוחרר והאחרים בדרך. אנחנו מחליטים להתקפל. אני מדדה קפוא לתחנת הרכבת, האחרים הולכים לאכול באימביס ממנו הותקפנו רק כמה שעות קודם לכן. לך תבין.

יום שני, ה-31 באוקטובר
"הגענו לעיתון!", מבשר לי א'. אני משתדל להראות סימפטיה אבל בלב מאשים אותו בגרון הכואב עימו קמתי. אכן, הגענו לעיתון, אבל מה שאותי בעיקר מעניין הוא דו"ח המשטרה, שמתאר "אי הסכמות" בין אוהדי טבה לאוהדי רודוב, אשר "נגררו לעימותים ופרובוקציות באזור תחנת הרכבת", ושגרמו ל"פציעתם של חמישה אנשים, מתוכם שלושה שוטרים". הדו"ח גם מציין השלכת אבנים, שלא היו. חיפשתי שוב ושוב, והתקשיתי למצוא בו מילה אחת נכונה. משטרה היא משטרה בכל מקום, כנראה: ארגון פשיעה עם רשיון להפעלת אלימות. 

יום רביעי, 26 באוקטובר 2011

פירו

ברלין. אוקטובר. ממזרח כבר מגיעות רוחות שמקפיאות כל ניסיון לתזוזה, "וזו עוד אפילו לא ההתחלה", מגחכים להם הברלינאים למשמע הקיטורים שלי. שנים של מדיניות ברורה לפיה לא ייכנס לארוני פריט לבוש שעולה יותר מ-25 יורו הגיעו לקיצן כשפגשו ברוחות הברלינאיות, ואחרי הנחה התקמבנתי לי על המחמם שבמעילי הספורט. 179 יורו, טבין ותקילין, וגם פה, זו רק ההתחלה: אין יותר להחביא את המעיל מתחת לאיזה רמקול בעוד ערב טכנו אנטי-גרמני. מעתה זה הישר לגרדרובה, והופ, הוא כבר עולה 180 יורו, 181, 182, והכיס עוד עמוק, עמוק כאורך החורף הארור במקום הזה.

והנה, כשהכל כבר נראה קר וקודר, הודות להתאחדות הכדורגל הגרמנית, ה- DFB, נראה שלפחות בכמה מקומות לא אזדקק למעיל הזה השנה. החל מן השבוע האחרון, הושיבו ארגוני אולטראס רבים עטרה לישנה, וחזרו לשימוש המענג באמצעים פירוטכניים, או כפי שהם מכנים אותם: פירו. העיתוי אינו מקרי, וכמעט בכל איצטדיון בשלל הליגות ברחבי המדינה ניתן היה להבחין במופע פירוטכני זה או אחר. למשל, ביציע אוהדי קלן במשחק החוץ בדורטמונד:



גם במשחק הבית של האנובר מול באיירן מינכן לא נחסך השימוש באמצעים האלה, אלא ששם התרחש אירוע יוצא דופן, כמעט נדיר, בכל הקשור ליחס המשטרה לשימוש באמצעים הללו. כוח שיטור פרץ ליציע של אולטראס האנובר, ספק כדי להפגין כוח, ספק כדי לחפש אחר עוד פירוטכניקה מוסתרת. מה שיפה כמובן בסצנה הזאת הוא האופן שבו אוהדים באיצטדיון כולו, ולא רק האולטראס, מגנים את המהלך של המשטרה:



העיתונות בגרמניה, כמו בכל מקום אחר, התייצבה כמובן מייד כנגד התועפה (פרט לכמה אתרים ביקורתיים יותר שאיפשרו דיון בסוגיית החוקיות של האמצעיים), וכינתה את מחזור סוף השבוע האחרון: "מתקפת פירו!". 
אלא שחשוב לזכור שמדובר בעיתונות ספורט. דבר אחד משותף לעיתונאי ספורט לעובדי תברואה, ודבר אחד מבדיל ביניהם. המשותף: שני המקצועות אינם דורשים השכלה ברמה גבוהה יותר מרמת בית ספר יסודי. המבדיל: בעוד עובדי תברואה אוספים את הזבל מהרחובות, עיתונאי ספורט מפיצים אותו אל כל עבר.
מתקפת המשטרה והתקשורת לא סייעו במאום להרגעת האבוקות, וכבר אתמול, במשחק הגביע בין דורטמונד לדינאמו דרזדן, חגגו ביציעים חנוכה מאוחר:



ועכשיו, לרקע ולעובדות:
איפשהו בשנה שעברה קמה לה בגרמניה התארגנות אוהדים בשם:

גם אלה מכם שאינם שולטים בשפה הגרמנית מעבר לכמה הגיגי שואה ופורנו יכולים בוודאי להבין שמטרת ההתארגנות הזו היא לגליזציה של אמצעים פירוטכניים בגרמניה. התבוננות מעמיקה בהתארגנות הזו עשויה ללמד לא מעט על החברה הגרמנית ועל סצנת האוהדים הכל-כך עניפה בה:
התאחדות הכדורגל הגרמנית, ה- DFB, מפעילה באופן רשמי את הבונדסליגה 1, ואת הבונדסליגה 2. כלומר, את שתי הליגות הראשונות הגרמניה. החל מהליגה השלישית ומטה מתקיימות עשרות ליגות בהשתתפות אלפי קבוצות. ככל שיורדים מטה, נחלקות הליגות ליותר אזורים (הליגה השלישית היא היחידה שעדיין כלל-לאומית), והפיקוח הרשמי על הליגות הללו מצוי בידיים של הרשויות המקומיות, שזה בערך הדבר האחרון שמתחשק להן להתעסק איתו. לעומתן, כגוף שכולו משועבד לכדורגל המסחרי, מפעילה ה- DFB פיקוח הדוק על מה שמתרחש בשתי הליגות הראשונות, וזו גם הסיבה שפירוטכניקה וגזענות הן בעיקר מנת חלקן של הליגות הנמוכות.

בוודאי שפורמאלית יש ל- DFB כוח והשפעה גם על הנעשה בליגות הנמוכות יותר, אלא שלעקוב אחר, ולאכוף את מה שמתרחש בכל-כך הרבה משחקי כדורגל בכל מיני חורים נידחים במזרח גרמניה זה לא בדיוק הקאפ-אוף-טי של החבר'ה המעונבים של ה- DFB שרגילים לתאי VIP באיצטדיוני חמישה כוכבים. 
לכן, מפתיע שההתארגנות למען הלגליזציה של פירוטכניקה התחילה דווקא מלמטה, בליגות הנמוכות, והתפשטה למעלה. מה שמוסיף עניין למהלך הזה, הוא העובדה שאחת מהמובילות שלו היא מנהיגה באולטראס של ווירצבורג, מן הליגה השישית, בחורה אמיצה שזוהרת בסצינה עמוסת טסטוסטרון. 

המהלך החל צובר תאוצה משמעותית בשלהי העונה הקודמת. יותר ויותר קבוצות אולטראס הניחו בצד את היריבויות ביניהן והצטרפו למאבק. דווקא ארגון האולטראס הפעיל ביותר פוליטית בגרמניה, אולטראס סט פאולי, סרב להצטרף ליוזמה משום שחברו לה גם ארגוני אולטראס בהם יש פעילות ניאו-נאצית. לטענתם (הצודקת) של החבר'ה מסט פאולי, פירוטכניקה היא לא עניין חשוב מספיק כדי לשבת באותו השולחן עם לובשי ת'ור שטיינר. באותה הזדמנות, העבירו באולטראס סט פאולי ביקורת חריפה על חבריהם שכן הצטרפו למהלך, בין היתר חברי "שיקריה", אולטראס באיירן מינכן.

על כל פנים, בשלב כלשהו אפילו ה- DFB כבר לא יכלה להתעלם מהתופעה, והסכימה להיכנס לדיון רציני עם נציגי האוהדים. במשך כמה חודשים נראה היה שהכיוון הוא חיובי. קצין הבטחון של ה- DFB, הלמוט שפאהן, הראה נכונות למציאת דרך לשימוש חוקי בפירוטכניקה ביציעים, אבל הביע ספקות לגבי יכולתם של אנשי האולטראס לשלוט על הנעשה בכל האיצטדיונים בגרמניה. שני הצדדים קבעו ביניהם תקופת מבחן: על שלושת המחזורים הראשונים בכל הליגות בגרמניה להיות חפים מכל שימוש בפירוטכניקה, כהוכחה לרצינות וללגיטימציה של התארגנות האוהדים בקרב הקהל הרחב יותר.
הניסוי הצליח, ואכן, השבועות הראשונים בכל הליגות בגרמניה התאפיינו בכוראוגרפיה נטולת אבוקות, רימוני עשן ושאר אמצעים משמחי-לבב. כעת היה נותר רק להביא את המהלך לכדי מתווה מוסכם על שני הצדדים, ולהתחיל בשימוש מבוקר בפירוטכניקה ביציעי אולטראס.

את מקומו של שפאהן תפס מטאטא חדש, כזה שאוהב את הרוח שהוא עושה בלי ניחוחות עשן. המגעים בין ה- DFB לאוהדים הופסקו, והאחרונים הרגישו נבגדים. זוהי הסיבה למתקפת הפירוטכניקה חסרת התקדים, שספק אם תיחלש בזמן הקרוב. אחרי כשלון המאבק נגד משחקים באמצע השבוע (ימי שני), או בשעות בלתי אפשריות (13:30 בליגה השניה), שהופכות את חיי האוהדים הפעילים לסיוט בלתי אפשרי, כשלון מאבק הפירו הוא עוד הסלמה ביחסים שבין ה- DFB לאוהדי הכדורגל בגרמניה. 
הסיבוב הראשון בקרב הזה נפתח בנוק-אאוט לטובת האוהדים, אבל לא רק ביציעים: בית המשפט של פרייבורג זיכה בשבוע שעבר בפסיקה תקדימית אוהד באיירן מינכן שהדליק אבוקה. לסטירה המצלצלת שהלביש בית המשפט על הלחי של ה- DFB ושל המשטרה עוד תהינה השלכות מרחיקות לכת בחורף הקרוב. Stay tuned.

יום שני, 3 באוקטובר 2011

כדורגל בחמישה שקלים

"אתה הולך מחר למשחק?", שאל אותי ב', מתכוון למשחק הבית של באבלסברג מול סאנדהאוזן.
"לא", השבתי, "יש לי ביקור מהארץ וזה לא משתלב כל-כך טוב", השבתי מבויש קצת.
המשכנו לנושאים אחרים, ואז נזכרתי: "אה, אבל אם אתה רוצה, אתה יכול להשתמש במנוי שלי! הוא נמצא כבר שם אצל ר'. פשוט תאסוף אותו ממנו לפני המשחק".
"לא תודה", השיב ב', למרבה ההפתעה. 
"למה?", שאלתי, "יש לך כבר מנוי?".
"לא", הוא השיב, "אבל זה אותו הדבר כמו לקנות כרטיס בודד".
תחילה לא הבנתי, אבל אז נזכרתי שלא מדובר בליגת העל של ישראל, אלא בליגה מקצוענית ומסודרת בהרבה: הליגה הגרמנית השלישית. גם אם משחקים בה מדי פעם קבוצות חובבנים, ושחקנים שהמשכורת השנתית שלהם לא מגיעה לתקציב ההוצאות של ראובן עובד במפגש הסטייק, וגם אם לשחקנים שם אין חברות דוגמניות שמחכות לקלוז-אפים ביציע. 
בליגה הגרמנית השלישית, הסביר לי ב', אפשר לקנות כרטיס למשחק באינטרנט ולהדפיס בבית. הכרטיס הזה, שעלותו 7 יורו, משמש גם ככרטיס נסיעה הלוך חזור. בשל העובדה שבאבלסברג זה פרבר בעיר פוטסדם, שנמצאת בכלל במדינה פדרלית שונה מברלין, עלות הנסיעה היא יקרה יחסית: 3 יורו לכל כיוון. כרטיס הכניסה למשחק מבטל אם-כן, הוצאת נסיעה בסך 6 יורו, וכך בעצם, משלם ב' בסך הכל יורו אחד, חמישה שקלים, על החוויה באיצטדיון הכדורגל.

יום ראשון, 2 באוקטובר 2011

היציע כמלכודת זהות

היה היתה קבוצה בשם הפועל טייבה. בעונת המשחקים 1996-1997, היא אפילו זכתה לייצג את המגזר הערבי בליגה הבכירה בישראל, אז הליגה הלאומית. במהלך אותה העונה, עקב אחרי הקבוצה הזו סוציולוג הספורט, הפרופסור אמיר בן-פורת. מאוחר יותר הוא פרסם את סיפורו של המסע הטייבאי בליגה הלאומית בספר שנקרא: "בילאדי בילאדי: הפועל טייבה בלאומית" (הוצאת בבל, 2001). 
מבחינתי, הדבר המעניין ביותר בספר הזה היה התיאור המאלף של עיצוב והתקבעות הזהויות הקולקטיביות כחלק מהחוויה באיצטדיון הכדורגל. בן-פורת גילה כי על-אף היותה "נציגת המגזר הערבי", אוהדיה של הפועל טייבה לא החצינו את הזהות הלאומית הערבית שלהם ברוב משחקי הקבוצה. היוצא מן הכלל היה במשחקים מול קבוצות עם קהל עם נטיה ימנית/לאומנית/גזענית/פאשיסטית (כל התשובות נכונות/מחק את המיותר), כלומר, בית"ר ירושלים ובני יהודה תל-אביב. 
במשחקים הללו, קריאות שטנה שהופנו כלפי אוהדי טייבה על קרע מוצאם (בעיקר: "מוות לערבים", או "מוחמד מת"), הציתו את הרגש הלאומי בקרבם, והובילו לקריאות דומות מצידם כלפי יהודים. 
בשני המקרים, הן של אוהדי טייבה והן של אוהדי בית"ר/בני-יהודה, הנוכחות של האחר היא זו שהוציאה החוצה את מרכיב הזהות הלאומי. גם אם בקרב קהלי האוהדים הללו מדובר היה במיעוט שהחל עם הקריאות, הרי שתגובת הנגד גררה את האחרים להצטרף לקריאות, ובכך עיצבה או קיבעה את הזהות שלהם בשדה החברתי הספציפי הזה, ואולי אף מחוץ לו.

לפני כשבוע, ב-26 בספטמבר, התקיים משחק בין דינאמו דרזדן לאיינטרכט פרנקפוקט. הראשונה, קבוצת הדגל של מזרח גרמניה עם סצינת האוהדים מהמרשימות באירופה, מוקפת בעשרות קבוצות ימין קיצוני ותאים נאציים הפעילים באיצטדיון, השניה, מועדון פאר מהעיר החמישית בגודלה בגרמניה וזו עם אחוז המהגרים הגבוה ביותר, עם עבר יהודי והווה עם ארגון האולטראס החזק ביותר בגרמניה. 
במשך שבועות, תכננו באולטראס של דרזדן הכנת דגל פריסה ענק, גדול מספיק כדי לכסות את כל היציע שלהם. כמו במבצע צבאי סודי, רק המנהיגים היו מעורבים בתהליך ההכנה, וכדי למנוע "הדלפות", העבודה לא הודפסה בגרמניה, אלא נשלחה למפעל בפולין. 
המפעל הנחמד עשה עבודה נהדרת ואפילו עמד בזמנים, ודגל הפריסה היה מוכן למשחק. אלא שעל דבר אחד לא חשבו בדרזדן: הדגל היה כל-כך מרשים, שבמפעל הפולני מיהרו להציג אותו בגאווה באתר האינטרנט שלהם. אנשי פרנקפורט החרוצים לא פספסו את המידע הזה, והכינו תגובה משלהם:



ה"תגובה" היא כמובן העתק קטן ומדויק של דגל הפריסה של דרזדן, בתוספת מקורית אחת, שכמובן משנה את הכל: מטוסים המטילים פצצות על העיר, שנחרבה ואיבדה כ-130,000 מתושביה במהלך הפצצות בעלות הברית על גרמניה במלחמת העולם השניה. דרזדן הפכה לליבו של מיתוס הקורבן שגרמנים רבים, לא רק נאצים, אוהבים כל-כך לאמץ כדי לרחוץ בנקיון כפיהם. תקשורת המיינסטרים הגרמנית גם היא לא חסכה בצביעות והפליאה בביקורת על "חוסר הטעם" של אולטראס פרנקפורט. ככה זה, כשמסתכלים מרחוק במקום להאזין למלים, ולחשוף את הזהויות של מי שעומדים מתחת לדגלי הפריסה. 
אלא שבעידן היוטוב ומצלמות הסלולארי, הגישה לטקסט פנויה גם למי שלא היה שם, ולאלה שרוצים לדעת דבר או שניים על החברה הגרמנית:



הסרטון נפתח בקריאות "Nazischweine!" ("חזירים נאצים!") של אוהדי פרנקפורט לאוהדי דרזדן.
בתגובה, קוראים הדרזדנים: "Juden Juden Juden, Eintracht Frankfurt!" ("יהודים יהודים יהודים, איינטרכט פרנקפורט").
בהמשך, אפשר לשמוע אוהד שהיה ממוקם קרוב למצלמה מבטיח:   "Schlachtet diese Mistbrut heute!"',
כלומר: "נרצח את הגזע המחורבן הזה היום!".
או אז, עוברים הדרזדנים לעלבונות קצת יותר עדכניים, לנוכח העובדה שיהודים הם כבר ממש יריב ראוי, וקוראים "Dönerverkäufer! ihr seid nur Dönerverkäufer!"  (מוכרי שווארמה! אתם בסך הכל מוכרי שווארמה!).

אז מה היה לנו פה בעצם?
בגרמניה ישנם שני מועדונים עם עבר יהודי. האחד הוא באיירן מינכן והשני הוא איינטרכט פרנקפורט. בעוד שבבאיירן העבר היהודי הוא חלק חשוב ומפורסם בזהות של המועדון, בפרנקפורט הדבר לא מורגש. בעוד שקבוצת האולטראס הדומיננטית של באיירן מינכן, "שיקריה מינכן", מגדירה את עצמה פוליטית כקבוצת שמאל אנטי-פשיסטית ואפילו מארגנת אירוע שנתי המנציח את הנשיא היהודי שהפך את באיירן לאימפריה, אולטראס פרנקפורט מתנער מזהות פוליטית, על-אף שרבים מאוד מחבריו שייכים לקבוצות אנטי-פשסיטיות שונות בעיר ומסביבה. 
וכך, הגיעו חברי האולטראס הלא-פוליטי של פרנקפורט למשחק בדרזדן, חמושים בדגל פריסה עם משמעות פוליטית מאוד: בדיוק כמו אוהדי טייבה מהספר של בן-פורת, הפוליטיקה יוצאת כשמולך עומד יריב עם זהות פוליטית ברורה, במקרה הזה, זהות פוליטית ימנית קיצונית. 
עבור אוהדי דרזדן, ולא רק האולטראס, הפגיעה בנקודה הרגישה הזו היא בדיוק התירוץ להוציא החוצה את הזהות הלאומנית והגזענית, תחילה בהקשר ההסטורי (איינטרכט כמועדון של יהודים), ולאחר-מכן בהקשר האקטואלי (פרנקפורט כעיר של מהגרים טורקים, מוכרי שווארמה). 
ומה הלאה? קבוצות פעילי שמאל רבות ומגוונות מריעות כיום לפעולה של אולטראס פרנקפורט. ברור שלא עבור התשואות האלו התאמצו בפרנקפורט, וברור עוד יותר שהרבה מעבר לקונטקסט הפוליטי, יש לתפוס את מלחמת הדגלים הזאת כיריבות בין ארגוני אולטראס ולאו דווקא על בסיס פוליטי, אבל גלי ההערצה של השמאל בצירוף גילויי האנטישמיות והגזענות ביציעי דרזדן עשויים אולי לגרום לשינוי באולטראס פרנקפורט. הליגה השניה היא בדיוק המקום בו קבוצות אולטראס יכולות לעצב את עצמן מחדש.

יום שישי, 29 ביולי 2011

סולידאריתת

הבונדליגה השניה נפתחה מוקדם, מוקדם מדי, מבלי שרבים מאיתנו התאוששו מתלאות העונה הקודמת, המתישה כל-כך. השנה, כך נראה, הבונדסליגה השניה מעניינת בהרבה מזו הראשונה, לפחות עבור האוהדים: לקבוצות כמו האנזה רוסטוק, סט פאולי, דינאמו דרדזן, איינטרכט פרנקפורט יש קהל שלא רואה ממטר אף אחד מן הקהלים של קבוצות הליגה הראשונה. קהלים של קבוצות כמו אנרגי קוטבוס, ארצגריבה אוו'ה, אוניון ברלין, עם ההקשרים הפוליטיים הימניים שלהם, מוסיפים עוד יותר שמן למה שהולכת להיות השנה מדורת הכדורגל הלוהטת ביותר באירופה. 

המשחק של סט פאולי בפרנקפורט מול איינטרכט סומן כבר בסוף העונה שעברה כבעל סיכון גבוה, אף-על-פי שאולטראס פרנקפורט אינו מזוהה פוליטית ורבים מחבריו משתייכים לסצנת האנטיפה בעיר. בכל זאת, מדובר בארגון האולטראס הטוב ביותר בגרמניה, וככזה, כל מי שקורא תגר על התואר הזה צריך להיות מושם במקומו. אולטראס סט פאולי בהחלט עונה להגדרה. פרנקפורט עצמה היא עיר מעניינת: מצד אחד המרכז הפיננסי של אירופה, מצד שני העיר עם אחוז המהגרים הכי גבוה בגרמניה, ובאמצע, המון "אסיס", שזה מונח הסלנג הגרמניה ל"א-סוציאל", ובתרגום לעברית: ערסים. זה אפילו נשמע דומה. 

העימות הזה, כאמור, הבטיח רבות, אלא שלהתאחדות הכדורגל הגרמנית היו תוכניות אחרות. פריצת אולטראס פרנקפורט לכר הדשא בסוף העונה שעברה גרר איתו עונש לעונה הנוכחית. להזכירכם:



בית הדין של ההתאחדות קבע כי יציע האולטראס של פרנקפורט יישאר סגור ורק 16,500 אוהדים יורשו להיכנס למשחק הבית הראשון של איינטרכט: 13,000 מקומיים, ו- 3,500 אוהדי האורחת. רצה הגורל והקבוצה הראשונה שזכתה להתארח בפרנקפורט בעונה הנוכחית היא סט פאולי, שרק שבוע לפני-כן נאלצה לנדוד למשחק רדיוס בלובק, איצטדיון עם תכולה של 13,000 מקומות, גם היא, בשל עונש שהיא סוחבת מן העונה הקודמת:


בצעד לא נדיר של סולידאריות עם הקהל של איינטרכט, וכמחאה על מדיניות הענישה הקולקטיבית של התאחדות הכדורגל הגרמנית, החליטו באולטראס סט פאולי להימנע מעידוד מאורגן במהלך המשחק בפרנקפורט. הודעה בעניין נמסרה כמה ימים קודם לכן לשחקנים שהביעו אף-הם את תמיכתם. המשחק אם-כן, היה אמור להיות להתנהל באווירת בית קברות, ונראה היה שהעוקץ הטמון במפגש בין שני ארגוני אולטראס חזקים כל-כך נוטרל.

אלא שכמו תמיד, לאלה היושבים במשרדים המפוארים ומקבלים החלטות עבור קהלים עצומים, אין חיבור למציאות ברמת השטח. לאולטראס סט פאולי היה ברור שכשאולטראס וחוליגנים מקומיים לא יכולים להיכנס למקום הקבוע שלהם, הם ינסו להסתנן ליציע הקבוצה האורחת. לכן, ממשחק שלכאורה היה נטול סיכון, ההפכה האווירה שמחוץ לאיצטדיון למתוחה במיוחד.

באופן די מפתיע, דווקא משטרת פרנקפורט היטיבה לקרוא את המצב. השוטרים, כמו האוהדים, פועלים ברמת בשטח, ברמת היציע, ומבינים את ההשלכות של החלטות ההתאחדות טוב בהרבה מאלה שמקבלים אותן. המשטרה מנעה כניסה של חבורת חוליגאנים מקומיים ליציע האורחים, ודי מהר במהלך המשחק הצליחו השוטרים לאתר את האולטראס של פרנקפורט בתוך היציע החום, לבודד אותו במעלה היציע, ולחצוץ בין הצדדים. השעמום, אם כן, נותר על כנו, וסט פאולי, כמו סט פאולי, שוב השמיטה ניצחון בדקות הסיום. המשך ישיר לעונה הקודמת.

בסוף המשחק התלוויתי לאולטראס סט פאולי בצעידה לאוטובוסים. נפרדנו ועשיתי את דרכי לרכב של פ', בו איכסנתי את התיק שלי. דקות רבות מאוחר יותר בעודי מנסה למצוא את הדרך לתחנת ה- S-BAHN, אני מוצא את עצמי צועד לבד בחורשה חשוכה לגמרי. משום מה, כל האיצטדיונים החדשים בגרמניה ממוקמים בתוך חורשות או פארקים אפלים, כאלה שפשוט מזמינים קרבות רחוב. לפתע אני מזהה כעשר דמויות ענק לובשות שחור מתקדמות לכיוון שלי. גם כשהבנתי שמדובר בשוטרים, משהו מן החשש, אתם יודעים, נשאר שם. 


יום שלישי, 3 במאי 2011

הים הוא אותו הים, והגרמנים הם אותם גרמנים (לפחות במזרח)

גם מי שעוקב באדיקות אחר המשחקים בבונדסליגה, יתקשה מאוד לאתר גזענות ופוליטיקה ימנית ביציעים הגרמניים. קדמת הבמה של הכדורגל הגרמני טוהרה כמעט לחלוטין מסממנים כאלה בעשרים השנים האחרונות, והמועדונים הגדולים מגלים אפס סובלנות כלפי תופעות מן הסוג הזה - לאו דווקא מטעמים אידאולוגיים, כי אם בעיקר משיקולים כלכליים: אף מפרסם לא רוצה לראות את שלט הפרסום שלו בצמוד לכרזה גזענית.
הופעתם של ארגוני האולטראס בגרמניה תרמה רבות למיגור הימין הקיצוני ביציעים, ששלט בהם בעיקר בזכות חבירה לקבוצות חוליגנים. האולטראס בגרמניה, שלא כמו בישראל, הם ארגונים מסודרים והיררכיים, עם דפוסי פעולה כמעט צבאיים. הארגון והסדר גברו על הפאשיזם, שנדחק לליגות הנמוכות, בעיקר במזרח גרמניה.

לאחרונה יצא לי להיות נוכח בלא מעט משחקים בליגות הנמוכות בגרמניה, כאשר תמיד ניסיתי לכוון למשחקים בהם לפחות לאחת מן הקבוצות יש גוון פוליטי כלשהו, ימני או שמאלי.
כשאומרים "ליגות נמוכות", צריך כמובן לשים דברים בפרופוציות נכונות: כל שחקן בליגה השלישית בגרמניה, אפילו בקבוצות החובבים שמדי פעם נקלעות לליגה הזו, הוא פי אלף יותר מקצוען מכל לובש אדום שעלה על כר הדשא בקרית אליעזר בשבת האחרון. לרגע אי אפשר לפקפק במחויבות של השחקנים האלה למה שהם עושים, ועל-אף שאנחנו מצויים כבר בשלב בעונה שהוא גארבג' טיים עבור רוב הקבוצות, לא הצלחתי לזהות שום סימני נרפות ואדישות בשום משחק בו נכחתי.
מעבר לזה, בליגה השלישית משחקות השנה שתי הקבוצות עם הקהל המרשים ביותר בגרמניה: האנזה רוסטוק (שכבר הבטיחה את עליתה לליגה השניה), ודינאמו דרזדן (שהיא סוג של באיירן מינכן של מזרח גרמניה). 

מזרח גרמניה, עם אחוזי אבטלה גבוהים מאוד, עם שנים ארוכות של התכחשות לאחריות לפשעי הנאצים (בשל שלטון ה-DDR, שתפס עצמו כחלק מן הכוחות המשחררים של גרמניה), ועם רגשי נחיתות תהומיים לעומת המערב המפותח, הוא כר מרעה נוח לארגוני ימין. קהלי קבוצות הכדורגל הגדולות הם ללא ספק המטרה הטבעית ביותר, ובאמת, מתוך כל מאות הקבוצות הפעילות במזרח גרמניה, לשלוש בלבד יש אוריינטציה אנטי-פאשיסטית (קארל זייס-ינה, באבלסברג 03 ורוטר שטיין לייפציג), כשבקרב רוב הקהלים במזרח משתוללות קבוצות של ניאו-נאצים.

לפני כשלושה שבועות התקיים הסופר-קלאסיקו של הליגה השלישית: דינאמו דרזדן הגיעה להתארח אצל האנזה רוסטוק. לשני הקהלים עבר עשיר של אנטישמיות וגזענות, אבל אצל האנזה המצב יחסית טוב יותר, וביציע האולטראס שלהם אפשר אפילו לזהות כהי עור, מה שאי אפשר להגיד על דינאמו. 
כבר יום לפני המשחק, טרחו 120 אוהדי דינאמו להגיע לרוסטוק, מרחק של כמעט 7 שעות נסיעת רכבת. הם התמקמו במרכז העיר וחיכו לעימות עם האולטראס של רוסטוק, שנחשב לטוב ביותר בגרמניה. משזה לא קרה, ואחרי לילה שלם של צריכת גלונים של בירה, הם הגיעו לאיצטדיון ופשוט פרצו פנימה. לשוטרים לא היה סיכוי והם נסוגו לאחור. שימו לב לסרטון הבא:



במשחק עצמו, כנהוג במשחקים של קבוצות ממזרח גרמניה, הכינוי "יהודי" הוא עלבון שכיח. הפעם, הגדילו אוהדי דרזדן לעשות, כשהציגו כרזה בסגנון מכסחי השדים, רק שהפעם, במקום שד, הופיע בכרזה יהודי במדים של האנזה רוסטוק:



ביום שישי האחרון הגיעה דיאנמו דרזדן למשחק חוץ בבאלסברג, פרבר נחמד בעיר פוטסדם שממערב לברלין. באבלסברג היתה עיירה נפרדת בזמן שלטון ה- DDR במזרח גרמניה, ובה הופקו כל סרטי התעמולה של המפלגה השלטת. זו הסיבה לכך שלאולטראס של באבלסברג קוראים: Filmstadt Inderno (אינפרנו עיר הסרטים). האיצטדיון של באבלסברג קרוי על שמו של קארל ליבקנכט, מהפכן יהודי-גרמני שייסד והוביל ביחד עם רוזה לוקסמבורג את המפלגה הקומוניסטית של גרמניה, טרם נרצחו שניהם על-ידי המשטר. דמותו של ליבקנכט מופיעה בכל מקום אפשרי בבאבלסברג, שם הוא גם קבור.
המשחק, לפיכך, הוגדר כרגיש במיוחד. בעוד לבאבלסברג אין עוד על מה לשחק, דינאמו דרזדן נאבקת על המקום לפלייאוף על העליה. 650 שוטרים איבטחו 6500 צופים. יחס בלתי נתפס.

לפני המשחק עמדתי עם מאות מאוהדי באבלסברג מחוץ למועדון האוהדים שלהם. לפתע התחילה קטטה שלא הבנתי מאיפה היא הגיעה. רק מאוחר יותר הסבירו לי. שימו לב לאומץ: שלושה אוהדי דרזדן הגיעו ונעמדו בקרב אוהדי באבלסברג. בגרמניה, שלא כמו בארץ, קשה מאוד לזהות מיהו אוהד של מי. אולטראס, סקינהדס וחוליגנים לא מסתובבים עם סימנים מזהים וכולם בדרך-כלל לבושים שחור, ואת השלושה שהופיעו פתאום זיהו המקומיים רק מכיוון שהם היו לבושים במותג המזוהה עם נאצים בגרמניה: ת'ור שטיינר. 

מאוחר יותר במשחק עצמו:
דינאמו דרזדן עולה ליתרון 1:0 למרות משחק מדהים של השוער של באבלסברג (להביא, לגמרי להביא!). במקביל, מניפים האוהדים שלהם כרזה שאף אחד לא הצליח להבין.
בתגובה, מונפות שתי כרזות ביציע באבלסברג, בעברית:

עם ישראל חי!

לא למדתם כלום?

מיד לאחר מכן, פונים הבאבלסברגים המרגשים לעיסוק החביב עליהם: פירוטכניקה. שימו לב איך נראה היציע שלהם באותו המשחק:



המשחק מתחמם. עשרות הצעדות מועל-יד מכיוון היציע של דרזדן לעבר "השמאלנים" של באבלסברג. 
בדקה ה-88, מצליחה באבלסברג בעשרה שחקנים להשוות משום מקום. כמה מאוהדי דרזדן פורצים למגרש ונבלמים על-ידי הסדרנים (השוטרים לא מתערבים). 
המשחק הסתיים. באבלסברג הצליחה לפגוע בסיכויי העליה של דרזדן, אבל, במבט-על ולא מעט אירוניה, דווקא הסיכוי היחיד לנקות את מועדוני המזרח מגזענות טמון בייחול להצלחתם. בליגות הגבוהות יותר, כבר לא עוברים לסדר היום על אנטישמיות וגזענות. גם הבאבלסברגים וגם אוהדי סט פאולי יודעים את זה מצוין, ועם הפראדוקס הזה הם צריכים לחיות.

יום רביעי, 9 במרץ 2011

אלמוג, במלרע

בהליכה מתחנת הרכבת לכיוון האיצטדיון של נינרברג הרגשתי בטוח. מעין בטחון עצמי טבעי של ישראלים בחו"ל, גם כשהם נמצאים במקום מסוים בפעם הראשונה. המעיל נפתח לרווחה, חושף את אחד מהצעיפים המשובחים ביותר שהוציאו אולטראס סט פאולי. זו כמובן היתה טעות מרה: בגרמניה, אף-אחד לא ייגע בך אם אתה "סתם" אוהד עם צעיף או דגל של המועדון שלך, אבל צעיף אולטראס מלמד על שייכות לקבוצה מאורגנת, כזו שנמצאת תמיד בתחרות עם מקבילות דומות, לעתים קרובות תחרות אלימה. לא חלפו שתי דקות, ומיד הקיפו אותי עשרה חבר'ה מאולטראס נירנברג. אני, בידי האחת בקבוק קולה ובשניה צעיף של אולטראס הפועל שהבאתי במתנה לידידה טובה אחרי הגיחה שלי למשחק האימון של האדומים מול מכבי חיפה, והם, עשרה מקררים עם אגרופים קמוצים. זה נגמר טוב, יחסית, אני שלם, מינוס צעיף.

יום לפני המשחק, תפסתי את אלמוג כהן משתעמם בפייסבוק ואיחלתי לו להבקיע שלושער, אבל שסט פאולי תנצח 4:3. הוא לא קנה את הדיל, ו-וואלה, בדקה ה-16 למשחק, כשנירנברג כבר היתה ביתרון 0:3, הבנתי כבר טוב יותר את החוש העסקי של הבחור.
מדהים לראות כמה אוהבים אותו שם, את כהן. מחיאות כפיים סוערות בכל חילוץ כדור מוצלח, סטנדינג אוביישן של איצטדיון שלם בחילוף. "אלמוג! אלמוג!", צעקתי לו כשהוא עבר ליד היציע שלנו, אבל כמו כוכב גדול, הוא העמיד פנים שהוא לא שומע. ביציע האולטראס שלהם (אחד הטובים בגרמניה), אפשר גם היה לזהות בקלות לפחות שני דגלי ישראל. המחזה אגב, קצת אבסורדי: אולטראס נירנברג אימצו לעצמם מעין קטע דבילי של הזדהות עם מדינות הדרום בארה"ב. למה? כי נירנברג ממוקמת בדרום גרמניה. בסמוך לדגלי ישראל, התנופף לו דגל ענק של מדינות הקונפדרציה במלחמת האזרחים של ארה"ב. הנירנברגים טוענים שמדובר באקט של הזדהות עם המורד, אבל לדגל הזה כיום יש קונוטציות פוליטיות אולטרא-גזעניות (עליונותו של האדם הלבן), ובעיני רבים הוא כמעט כמו צלב קרס.



5:0 לנירנברג וכאב ראש עצבני במיוחד ליוו אותי בחזרה למינכן, ביחד עם עוד חמישה חבר'ה מסט פאולי. אם חשבנו שהיום המחורבן הסתיים, הרי שברגע שהרגליים שלנו נגעו ברציף, התברר אחרת: 300 אולטראס האנזה רוסטוק מהליגה השלישית, אולי הקהל הטוב ביותר כיום בגרמניה והיריב השנוא ביותר של סט פאולי, קידמו את פנינו במטר של קללות ונאצות. הם היו במצב רוח טוב, אחרי 4:1 במשחק ממש על הגבול עם אוסטריה, כשנותרות להם בסך הכל עוד 13 שעות נסיעה ברכבת. "ככה זה כשאתה ממזרח גרמניה", הסביר לי יונאס, "כשאין עבודה אפשר לבזבז 30 שעות בדרכים בשביל משחק כדורגל בליגה השלישית...".

"מצטער אח", כתב לי באותו הלילה אלמוג כהן בפייסבוק.
"תגיד, למה לא ענית כשקראתי לך מהיציע של סט פאולי?", השבתי בחזרה.
"אה! זה היית אתה? תגיד – למה לא הבאת גם איזה דגל ישראל?"