אוטופיה

הפוסט הזה ככל הנראה לא ינעם לחלק גדול מהקוראים אותו, בעיקר אלה המגדירים את עצמם כאנשי שמאל. נכון, אין שום חידוש בקביעה כי רחוקה ההגדרה הישראלית לשמאל ולימין מרחק ניכר מזו האירופאית, אך עדיין, למעלה מחמש שנים לאחר תחילת העיסוק שלי בסצנה הפוליטית של הכדורגל הגרמני, אני עדיין נפעם מהפערים התודעתיים העצומים שגוררים עימם ישראלים המבקרים בסצנה. 

משחק הידידות בין באבלסברג לסט פאולי מהווה הזדמנות פז לבחון את כמה מיסודות ההבדלים התפיסתיים העצומים הללו, ולאו בדווקא במישור של אקטיביזם פוליטי (כי פה באמת שאין תחרות), אלא הרבה יותר במובנים הפשוטים של חיי היומיום וההתנהלות דווקא במרחב הפרטי.

אמצע יולי ומישהו בגרמניה שכח ללחוץ על המתג שמחליף בין חורף לקיץ. אנחנו משתרכים בעצלתיים לכיוון באבלסברג ושיפוץ המסילה המובילה למחוז חפצנו הופכת את הנסיעה לארוכה מן הרגיל. זה לא נורא. אנחנו חבורה משעשעת למדי של כל מיני ישראלים רנדומליים שביקשו לראות כדורגל משמאל, בחיזוק של א' מאולטראס סט פאולי.

טורנירי נבחרות לאומיות הם בהכרח סיוט עבור אירופאים הממקמים את עצמם בחלק השמאלי של המפה הפוליטית. ודאי שבגרמניה, בה כל מפגן לאומי הוא בעל פוטנציאל להפוך למפגן לאומני, ובה החבירה בין תרבות ללאומיות כבר לימדה את ההסטוריה את המזוויע והאלים שבפרקיה. סיבות נוספות לכך, אפשר למצוא בפוסט הקודם שהתייחס ליורו 2012. 

אך הנה חלפו עברו להם הימים הנוראים, וחסידי רייקארד מצאו להם אליל שחום עור חדש עם אישיות ותספורת שונות בתכלית. במובן זה, פסטיבל אולטראש שמתקיים בסוף השבוע בבאלסברג הוא הזדמנות עבור העלוקות (מיד הסבר) להוציא את הראשים מהמקלטים ולנשום אוויר כדורגל נקי, נקי מהלאומיות שמטמאת את המשחק היפה. שיאו של פסטיבל אולטראש השנה הוא בדרבי העלוקות (Zeckenderby), כפי שהוא מכונה בהומור בפי המשתתפים בו עצמם, אוהדי באבלסברג וסט פאולי.

כמו כל ימין קפיטליסטי, גם הימין הקפיטליסטי בגרמניה לא אוהב לשלם מיסים. בעוד שבישראל הוא מסוגל להתחמק מכך בקלות מרתיחה, הרי שבגרמניה עדיין מתקיימת מדינת רווחה אוניברסאלית יציבה וחזקה יחסית, שמחייבת מיסוי אמיתי על רווחי הון. אלה הנהנים ממדינת הרווחה הזו - מובטלים או אנשים שלא מרוויחים מספיק - מכונים על-ידי הימין "עלוקות" (Zecken), משל היו מתעלקים על תקציב המדינה.

הביטוי הזה אומץ בחיוך רחב על-ידי כל שמאלני באשר הוא: החברה הקפיטליסטית (וגם בגרמניה יש קפיטליזם במלוא מובן המילה) מצמידה ערכים כמותיים לכל פעולה אנושית. כל פעולה שאינה מניבה ערך כלכלי מדיד ומיידי היא סרח עודף שיש לצמצמו למינימום ההכרחי, במקרה הטוב, ולשאוף לחסלו במקרה היותר נפוץ. כשמחלקות אקדמיות במדעי הרוח, האומנויות והחברה נסגרות, זה בדיוק מן הטעם הזה: הן לא מניבות רווח כמותי מדיד. ודאי שלא מיידי. כותב שורות אלה זכה רק לפני ימים ספורים לכינוי "ד"ר למדעי זיבולי המוח", תוך ויכוח תפל משהו עם איש הייטק. אכן, החברה הקפיטליסטית שואפת לסוג אחר של יצרנות: רובוטים בשר דם שיושבים מול מחשב, מהנדסים, ביו-טכנולוגיים וכמובן: מנהלי עסקים.

על-אף ש-א' מאולטראס סט פאולי הוא מהנדס, מעטים מן הסוג הזה תמצאו ביציעים של "עלוקות". רבים הרבה יותר הם אלה שבחרו לעבוד עם אנשים ולהיות במגע שוטף עם חברה שזקוקה לתיקון. הכינוי "עלוקות", אם כן, לא באמת מפריע, משום שכדי להיות במקום של תיקון צריך להבין איך הצד השני חושב. קרל מרקס טען פעם שיש דרך מאוד פשוטה לדעת איזה מדע הוא המדע הנכון: לאלה שנמצאים בצד החזק של החברה אין שום אינטרס לשינוי ולהתפתחות. להפך, הם מעוניינים בשימור המצב הקיים. לכן, המדע הנכון הוא תמיד זה שמתורגל בידי המעמד המהפכני, והחבר'ה בשמאל הגרמני (בשונה מאוד מהשמאל הישראלי שאין מיינסטרימי ממנו), בהחלט נמנים על ההגדרה, ושרים בקול גדול:

Wir sind Zecken (אנחנו עלוקות)

Asoziale Zecken (עלוקות אנטי חברתיות)

Wir schlafen unter Brücken (אנחנו ישנים מתחת לגשרים)

Oder in der Bahnhofsmission (או במיסיון של תחנת הרכבת)

אנחנו מגיעים לאזור האיצטדיון. מזג האוויר הגשום מעיב על האווירה. מתחם פסטיבל האולטראש מונה כמה דוכני טי-שירט ואוכל. הכל כמובן סחר הוגן. רוב רובם של המשתתפים מרוכזים בשני טורים ארוכים בהמתנה לבירה. במרכז הרחוב, במה עם להקה שמשום מה מפסיקה לנגן כשעה טרם פתיחת המשחק.

"כולם פה פריקים", מעיר בני. אני מחייך למשמע הסופרלטיב ומבקש ממנו להסביר. "כל אחד פה הוא סיפור בפני עצמו", הוא מנסה, ותכלס, צודק. כששת אלפים בני אדם נוכחים באיצטדיון. כל אחד מהם היה נראה חריג לחלוטין בנוף הישראלי, אפילו התל-אביבי, ממנו מגיע בני. המשחק עצמו משעמם, אפילו שכונתי לפרקים, אבל כר הדשא הוא רק התפאורה למתרחש ביציעים. שלטים אירוניים מונפים בשני הצדדים, מקניטים אחד את השני באירוניה משובחת, מתובלת בשירים הרגילים עם מלים שהותאמו במיוחד למאורע.

השריקה למחצית מורידה את השחקנים לכר הדשא, אך מעלה לגדרות את חובבי הפירוטכניקה. ככה נראה משחק אימון, מזג אוויר מחורבן, שישי אחר הצהריים, בין קבוצת ליגה שלישית לקבוצת ליגה שניה:

ולאניני הטעם מביניכם:

ובכל זאת, נעזוב לרגע את המשחק. הוא כאמור, לא העניין המרכזי בסיפור. באיזשהו שלב אני הרי צריך לחזור לכותרת של הפוסט הזה, ולהסביר למה אני מתכוון. המונח היווני "אוטופיה", מתייחס למקום שאינו קיים. עם השנים הפך המושג לסינונים למקום אליו אנו חולמים: המקום המושלם. שהות מעמיקה מספיק בקרב חוגי שמאל בגרמניה תגלה שגם בתוך החברה האלטרנטיבית שרבים מהאנשים הללו מנסים ליצור ישנם קשיים שספק אם ניתן להתגבר עליהם. אף-על-פי-כן, לי נדמה לפחות שבמובנים רבים של חיי היומיום וההתנהלות בתווך שבין המרחב הפרטי למרחב הציבורי רבים מאלה שהפכו חברי אמת שלי בשנים האחרונות מצאו את האיזון. מסובך, אני יודע. ולכן, כמה דוגמאות:

א' יחגוג בעוד כמה ימים שנתיים. הוא נולד מיד עם הגעתי לגרמניה, בן ל-י' ו-מ' שגרים בהמבורג, סמוך לרובע סט פאולי. האב, פעיל מרכזי באולטראס סט פאולי, הוא עובד סוציאלי, כמו רבים מחברי האולטראס. האם עדיין סטודנטית. על-אף שהם למעלה משמונה שנים ביחד, הם לא נשואים. אם יעשו זאת (וזו כנראה התוכנית), זה יקרה רק מטעמי הקלות מס. מבחינתם, ומבחינת כל זוג שאני מכיר בסצנה הזאת, הזוגיות והאהבה שלהם לא זקוקות לשום אישור מהמדינה. א' גדל בדירת שותפים גדולה, בה הכל כמובן משותף. כך גם ס', ילדה של חבר אחר בסצנה וכך גם ד' בן השבע, שהוא גם השותף שלי לדירת השותפים הברלינאית בה אני חי. מלבד היותם של כל הילדים האלה חמודים, המשותף להם הוא העובדה כי מגורים עם מבוגרים רבים וגדילה לצידם הופכת אותם לסקרנים, אינטלקטואלים וחשוב מכל: חברותיים וחסרי פחד וניכור מהזולת. בעוד שהמשפחה הבורגנית מתכנתת אותנו לאידאל של ארבעה קירות, גג, משכנתה, ובתוך זה משפחה סגורה המבוססת על קשר מונוגמי של שני מבוגרים המגוננים על צאצאים בתא חברתי קטן, סוציאליזציה במשפחה האלטרנטיבית כוללת מעורבות של החברה הקרובה בתהליך הגדילה של הילד.

בחזרה למגרש. עבור קבוצת הישראלים שמתלווה איתי למשחק, כמות הנשים ביציע היא הפתעה נעימה. ברור, הם היו משוועים ליחס דומה בין גברים ונשים גם בבלומפילד, אבל מתקשים בניתוח הנסיבות. י', מ', כ' ושאר הנשים אותן אנחנו פוגשים ביציע מסוגלות להיכנס לאיצטדיון ולהרגיש שוות. דווקא בסצנת הכדורגל הגברית, עמוסת הטסטוסטרון והאלימה לפרקים, דווקא שם הן מוגנות מרבות מההטיות התרבותיות הכרוכות במגדר שלהן. הן לעולם לא ייתפסו כאובייקט מיני או כקישוט ליציע, ועל-אף שרבות מהן מצויות בקשרי זוגיות בתוך הסצנה, הקשרים הללו הם לא הסיבה להימצאותן בה וסיומם לא יביא להסתלקותן מהיציע.

אנחנו ממהרים לחזור לברלין. א' צריך לעבוד באותו הערב בברגהיין, בירת הטכנו, למרות שבמהלך השבוע הוא בכלל, כאמור, מהנדס ביו-גנטיקה. עטור קעקועים ופירסינג הוא יחייך גם הערב למאות מבלים, כולל לאלה שכלל לא יורשו לבוא בשערי המקדש. בבית מחכה לי אימייל. י' ו-מ' חזרו מטיול ארוך עם א' בן השנתיים והתינוק החדש שלהם ק'. כשהם הם יצאו לטיול הזה, ק' היה בן פחות מעשרה ימים. כעת, חודש וחצי אחרי, הוא לא רק החבר הצעיר ביותר במועדון הכדורגל פ.צ. סט פאולי, אלא גם תינוק שעשה מסע של אלפי קילומטרים באופניים, אוטובוס, רכבת, מטוס ואונייה. הולדתו כלל לא שינתה את התוכניות של בני הזוג: התא החברתי הוא שחשוב, ולא האינדיווידואל. 

משתרכים ברחובות קרויצברג בחזרה הביתה, לקראת עוד סוף-שבוע ברלינאי ללא גבולות. מסביב, העירוב המרתק בין האוכלוסייה המקומית, ברובה ממוצא טורקי, לזו הגרמנית הצעירה שאט אט משתלטת על השכונה. אין בנין שהקירות שלו נקיים מגרפיטי, שכן, "קירות נקיים = שכירות גבוהה", אומרים הפעילים המקומיים ומשחיזים מיכלי ספריי. קשה לי לחשוב על פרק זמן של שבוע שחולף ללא הפגנה קולנית בשכונה, ותמיד, נהדר לראות איך שתי האוכלוסיות, זו המהגרת וזו הותיקה, מסירות את החסמים התרבותיים ומשלבות ידיים. 

Still Smarter Than You, היתה הססמא שנבחרה עבור המפגש הזה בין העלוקות ממערב המבורג לאלה שבבאבלסברג שממערב לברלין. האם ישרוד האי האירופאי הזה, של שפיות וצדק, במתחם הזה שבין סט פאולי, באבלסברג וקרויצברג? כנראה שלא. אני בכל אופן, ממשיך למצות כל דקה עליו.


שתי הערות "מנהלתיות":
* מלבד העובדה שכמעט ולא היה כדורגל בחודשים האחרונים, הבלוג היה במעין הפסקה גם בגלל התרחבות יצירתית למקומות נוספים. או כמו שאמר פעם אדם חכם: "לגור בברלין ולא לאהוב אלקטרו זה כמו לגור בתל-אביב ולא לאהוב את הים". אז להלן התוצר. תבלו:
http://soundcloud.com/marion-cobretti

* לא מעט פעמים נשאלתי לגבי פרסום ספר. אז ספר עדיין אין, אבל ניתוח של הכדורגל הישראלי כתופעת המונים תרבותית המנבאת שינויים חברתיים כבר יש, ומאמר שלי בנושא פורסם בשבוע שעבר בגרמניה בתוך ספר אקדמי הבוחן כדורגל כתופעת המונים מכמה פרספקטיבות אקדמיות. הספר אומנם בגרמנית, אבל המאמר שלי פורסם באנגלית:
http://www.amazon.de/Gesellschaftsspiel-Fu%C3%9Fball-Eine-sozialwissenschaftliche-Ann%C3%A4herung/dp/3531196766