הדרך להמבורג דווקא התחילה לא רע. בדיוק סיימתי ארוחה נהדרת ולא מכבידה מדי שלאחר צום יום הכיפורים ואפילו הצלחתי לעבור בחדר המלון כדי לרדת למדי ב', טרם הפצעתי על מפתן דירת הקרקע של שולץ ופיפ, שנראו שווי נפש לנוכח האיחור הלא-גרמני שלי. כנראה כבר הספיקו להתרגל.
משנדחקנו כולנו למכונית הקטנה, פיאט פונטו שכורה ולא מפנקת, הבנתי שנעים זה לא הולך להיות: חמישה גברים במכונית קטנה, 800 קילומטרים הלוך, 800 קילמטרים חזור, סך-הכל כ-16 שעות על הכביש, ובאמצע, כמובן, הדרבי הגדול של המבורג.
את הדרך ממינכן להמבורג עשו באותו הלילה כ-45 חברים, אך משום מה, דווקא הארבעה איתם נסעתי בחרו לפקפק ביכולתי לתמרן את הפונטו באוטובאהנים. כך מצאתי את עצמי, במקום במושב הנהג, מצטופף במושב האחורי, משמש כרית אנושית לפרי החמוד בן ה-19 שנרדם, לא לפני שבילה את השבועיים האחרונים בלדאוג לכל צרכי ההשתלבות שלי ב"שיקריה" - אולטראס באיירן מינכן, כפראפרזה על חיי "השיק" הפומפוזיים המהווים מנת חלקה של העיר העשירה הזו.
את הנסיעה התחלנו סביבות חצות, ומשום מה לא תהיתי לרגע מה לעזאזל נעשה כשנגיע להמבורג בשמונה בבוקר, עד אשר הגענו סוף-סוף, עייפים אך מחוצים, ואז התחלתי לתהות: "מה לעזאזל יש לעשות פה בשמונה בבוקר?"
אחרי הקפה הראשון וקרואסון השקדים (מתכון בדוק לכאב בטן), התברר לי שאנחנו בכלל לא לבד ברובע. עשרות מחברי אולטראס סט פאולי, מחוזקים בקבוצות החוליאגנים והסקינהדס של הקבוצה, עשו את הלילה במכוניות בגזרה שבין הפאן-לאדן - המרכז הקהילתי של אוהדי סט פאולי - לבין הג'ולי רוג'ר – פאב האוהדים של סט פאולי, על-מנת להיות מוכנים להתקפה של אוהדי HSV (לא, לא "אייג' אס וי", אלא: "הא אס פאו") על אחד מן המקומות הללו.
בכלל, האווירה בעיר בימים שקדמו למשחק היתה מתוחה מאוד. חברים רבים סיפרו על פחד אמיתי ברחובות רובע סט פאולי הקטן. פחד מהתקפות חוליגאנים של הקבוצה הגדולה יותר בעיר. קבוצות האולטראס, הסקינהדס והחוליגאנים עשו משמרות של הפגנת נוכחות ברובע, ולכל מקום נקבע כי יש ללכת בחבורות ולא ביחידים. האווירה היתה אלימה, וכל מי שהוזמן למשחק מכל רחבי אירופה, התבקש להגיע כבר יומיים לפני שריקת הפתיחה כדי "להגן על הרובע".
כבר בסביבות עשר בבוקר, הגזרה המרכזית ברובע היתה מלאה באוהדים, עינייהם אדומות משינה טרוטה, דרוכים לבאות. בלילה שלפני, עת אני וחבריי המינכנאים עשינו דרכנו להמבורג, הצליחו כארבעים אנשי אולטראס סט פאולי להבריח קבוצה גדולה יותר של אוהדי HSV שניסו לתקוף את הג'ולי רוג'ר בסביבות ארבע לפנות בוקר. אני עצמי הערכתי שביום המשחק עצמו, הנוכחות המשטרתית המאסיבית ברובע תהיה כל-כך מרתיעה, שדבר לא יתרחש.
אז אכן, כלום לא קרה לפני המשחק, אך לאחריו, מאות אנשי HSV שלא הצליחו להשיג כרטיסים ליציע האורחים הקטן של המילרנטור (איצטדיונה הביתי הקומפקטי של סט פאולי והאיצטדיון היחידי בבונדסליגה שעדיין בנוי בסגנון האנגלי הישן והטוב, סטייל בלומפילד), תקפו את הג'ולי רוג'ר, ומשנהדפו, עברו המהומות דרומה לאזור הרפרבאהן (רובע הבילויים והסקס הגדול בעולם).
על-אף שהרפרבאהן הוא חלק מרובע סט פאולי, לאוהדים החומים אין שם שום שליטה. HSV היא קבוצה גדולה בהרבה, וגרוע מכך: יש לה מסורת ארוכת שנים של מהמסוכנים שבחוליגאנים של אירופה. נראה כי התעצמותו של הקהל של סט פאולי בשנים האחרונות עוררה מרבצו ענק שאין בכוחם של האוהדים הפעילים של סט פאולי להתמודד עמו, ולענק הזה, בדמות כמאתיים חוליגאנים מבוגרים עתירי ניסיון, לא היתה שום בעיה להתמודד עם הצעירים שקראו עליהם תיגר. די במהרה חזרו כולם לאותה גזרה קטנה ומוגנת באזור הפאן-לאדן, ועם הזמן שככו המהומות.
בדרך חזרה למינכן הצלחתי לשכנע את הגרמנים לתת לי את ההגה. זה לקח קצת פריטה על רגשות אשם, אחרי שאחד מהם הפליץ ואני מחיתי על השימוש החוזר שלהם בגאז כלפי יהודים, אבל זה עבד, ואת שלוש השעות האחרונות העברתי בלהמציא בערך כל נושא אפשרי לשיחה כדי להישאר ער על ההגה.
זו היתה הזדמנות מצוינת להבין, פעם אחת ולתמיד, למה הם תמיד שרים שם ביציע הדרומי של האליאנץ' ארנה במינכן, על אורי והדס, ומי הם, בעצם, אורי והדס. כן, אני יודע שזה נשמע מוזר, אבל שמעתי את השיר הזה כבר עשרות פעמים, ובכל פעם זה נשמע לי יותר ויותר כבלדה נהדרת בעברית צחה, על אורי ועל הדס. זו גם הסיבה שמדובר באחד השירים שהכי כיף לי להצטרף לשירתם ביציע.
מה שהתברר לי באותו הלילה, הוא שלא דובים ולא יער, לא אורי, ולא הדס. המלים המושרות הן בכלל:
Oh wie wäre das
Oh wie wäre das
Oh wie wäre das
Wunderschön!
כלומר: "הו איך זה יהיה, הו איך זה יהיה, הו איך זה יהיה – נהדר!" (כשבבית הקודם שרים: "אנחנו רוצים לראות את באיירן מנצחת" - Wir woll'n Bayern siegen sehen).
בקיצור, באותו הלילה התנפצה לה לרסיסים הבלדה על אורי והדס, כמו גם השאיפה להיות חלק מהסטוריה ולראות את סט פאולי מנצחת דרבי במילרנטור (שאיפה שהיתה רחוקה 3 דקות מהתגשמות, עד לשער השוויון המעצבן של HSV סמוך לסיום המשחק).
החיים, כמו הכדורגל, מלאים בדרמות. לפעמים, רק צריך לחפש, גם אם זה אומר לבלות 16 מתוך 24 שעות באוטו קטן עם עוד ארבעה גרמנים. הרי אם לא המונוטוניות הזו, איך נדע לזהות את השיא כשהוא מגיע?
