Follow by Email

יום שישי, 14 בדצמבר 2012

12.12.12

לא, אני לא מחובבי הקלישאות שמייחסים איזשהי חשיבות מיסטית לתאריכים שבקונסטלצית לוח השנה פשוט קל יותר לזכור, אבל כנראה שה- DFB, התאחדות הכדורגל הגרמנית, דווקא כן. ה-12.12.12 הוא התאריך שבחרה ה- DFB כיום ההוצאה להורג של תרבות האהדה בגרמניה. 

אז על מה בעצם מדובר? זוכרים את הפוסט שפורסם פה בעבר על המאבק למען לגליזציה של פירוטכניקה ביציעים? זוכרים את כנס האוהדים הגדול עליו דובר בפוסט הזה? המהלכים הללו היו יוזמות אוהדים, אולטראס בעיקר, שמטרתן העיקרית היתה ועודנה יצירת דיאלוג אמיתי מול רשויות הכדורגל בגרמניה. ארגוני האוהדים מבינים היטב לאן מכוונת ההתאחדות הגרמנית: קהל קונצרטים א-לה אליאנץ ארנה שמשלם היטב על מנוי עונתי, נהנה משופינג בחנות המועדון ונמנע ממעורבות בניהול הקבוצה. בקיצור, צרכן כדורגל במקום אוהד כדורגל. 

ה- DFB נסוגה כאמור מדיאלוג עם האוהדים, ובתגובה חלה עליה משמעותית בפעולות ההתנגדות וההתרסה של ארגוני האוהדים כלפי מדיניות הדיכוי שנכפית עליהם. ההסלמה הזאת היא בדיוק מה שב- DFB ייחלו לו: תירוץ נהדר לרפורמת אבטחה מקיפה באיצטדיונים. ביולי השנה התכנסו נציגי הקבוצות החברות ב- DFB וב- DFL (מנהלת הליגה הגרמנית, שהיא תאגיד עסקי האחראי על הפעלת הבונדסליגה הראשונה והשניה) ואולצו לחתום על מסמך "קוד התנהגות" שבעצם חייב את המועדונים לנהוג מדיניות חזקה ואחידה יותר בכל הקשור לאבטחת האיצטדיונים, או במלים אחרות, הצרת צעדיהם של ארגוני האולטראס לסוגיהם. חודשיים מאוחר יותר, דלף החוצה מה- DFB מסמך המתאר בפירוט לאן חותרים קברניטי הכדורגל במדינה. המסמך נושא את הכותרת "חוויית האיצטדיון הבטוחה", והוא מכיל בתוכו המלצה לשורה ארוכה של גזירות ודרישות הנוגעות לאבטחת משחק הכדורגל. בין היתר, מדובר על מניעת כספי זכויות שידור ממועדונים שהקהלים שלהם משתמשים בפירוטכניקה, בביטול יציעי עמידה או בכלל הזכות לעמוד באיצטדיונים במקרה של הפרות סדר חוזרות ונישנות, בהקמת מנגנון זיהוי של אוהדים המצויים בקטגוריות מסוכנות גבוהה יותר (קטגוריה C), ואפילו שלילת רשיון המשחק ממועדונים שלא יאכפו את המלצות המסמך הזה. 

אם נתרגם את הדברים לשפה ברורה, המטרה היא לצמצם עד כמה שניתן את כמות האוהדים שאינם עונים להגדרה הצרכנית, וזאת, על-ידי הצרת צעדיהם עד כדי מחנק. באיטליה זה כבר קרה: רק באמצעות הוצאת תעודה מיוחדת זכאי אוהד לרכישת מנוי עונתי. התעודה הזו מכילה כמובן פרטים אישיים שאיסופם וצבירתם במאגר כלשהו משמעותם איום על אוהדים לבל יעסקו בפעילות שאינה עולה בקנה אחד עם שאיפות ההנהלה. "אנחנו יודעים מי אתה, ויודעים איך להגיע אליך". זו המטרה. באיטליה חוסלה תרבות האולטראס כמעט לחלוטין. האם זה יקרה גם בגרמניה?

"שטויות", עונה לי א' בנחרצות, "שום דבר לא ישתנה". אני מקשה בשאלות, והוא מתקשה בתשובות. א' עובד בארגון האוהדים האירופי, והוא אחד ממקימי ארגון האוהדים הגרמני. פוליטיקאי-אוהדים מקצועי, שגם אם לא קרוב לגרעינים הקשים של ארגוני האולטראס בגרמניה כמוני, מכיר טוב ממני בהרבה את כל המסביב. 

ובכל זאת, בחודשים האחרונים איחדו כוחות אוהדים של מאות קבוצות ברחבי הרפובליקה למאבק כנגד הרפורמה, שנתפסה על-ידי רבים כמכת מוות לתרבות האהדה. בקרב קבוצות אולטראס רבות אימצו מדיניות של 12 דקות ו-12 שניות ללא עידוד מתחילת המשחק. ביוטוב תוכלו למצוא עשרות סרטונים המדגימים את הצעד הזה:



האוהדים לא היו לבד במערכה הזאת. עיתונאים רבים, אנשי ציבור ואפילו גורמים בתוך ה- DFB הביעו התנגדות נחרצת לרפורמה. הסיבה היא פשוטה: על-אף ההייפ שנוצר בעמל רב על-ידי ה- DFB בנושא העליה ברמת האלימות בכדורגל, הנתונים מלמדים דווקא על ירידה ברורה. שנית, טוענים האוהדים בצדק רב, האם הכנסת עוד שוטרים לאיצטדיונים היא זו שתוריד מרמת האלימות, כאשר הנתונים דווקא מלמדים כי רובם של אלה שנפצעו בתוך תחומי האיצטדיון הם קורבנות של אלימות משטרה או כוח סדרנים? הגדיל לעשות המגזין המצוין שפיגל, שפרסם תחקיר על נאצים בקרב כוח הסדרנים של אלופת גרמניה, בורוסיה דורטמונד. גם פה בבלוג עסקתי בנושא בעבר

עוד עיתון חשוב שיצא דרך-קבע להגנת האוהדים כנגד הרפורמה הוא ה- TAZ, שהוא עיתון קואופרטיבי שממומן על-ידי הקוראים ושנחשב לאחד מהגדולים והביקורתיים שבעיתוני גרמניה. אתמול, 13.12, יצא ה- TAZ בתחקיר החושף עדויות לקיומם של אנשי ה- Vefassungsschutz, השב"כ הגרמני, בתוך יציעי הכדורגל במדינה. לקרוא ולא להאמין. 

כל סטונדט לתואר ראשון במדעי החברה נתקל די מהר בהגדרה של הסוציולוג הגרמני מקס ובר למוסד המדינה כ-"גוף הטוען למונופול על אמצעי האלימות בתוך שטח מוגדר". כריסטוף, רופא חביב מהעיר הדרומית קונסטנץ הפנה את תשומת לבי להבט המעניין הזה של המאבק בין האוהדים לבין ה- DFB והמשטרה: המדינה מזהה את ההתארגנויות של אוהדי כדורגל בתוך קבוצות סגורות וחזקות, לעתים מיליטנטיות, לעתים בעלות אג'נדה פוליטית סדורה, כאיום על המונופול שלה להשלטת כוח. הצעדים להגבלתן של הקבוצות המאורגנות בכדורגל הם צעדי מניעה כנעד התפתחות הסצנה עד לכדי תנועה פוליטית מגובשת שיש בה כדי לקרוא תגר על המציאות החברתית. כמי שמזהה את איצטדיון הכדורגל בימינו ככר המרעה של המהפכה הבאה, אני לא יכול שלא להסכים. זה ללא ספק הבט אחד של הרפורמה אותה מציעה ההתאחדות. ההבט השני הוא, כמובן, כסף. צרכן כדורגל שווה יותר, כלכלית, מאוהד כדורגל. בוודאי שלטווח הקצר. כשתיעלם אווירת העידוד מהאיצטדיונים בגרמניה תיעלמנה גם היריבויות המרות וייעלם העניין והמתח שמביאים את המשחק לדרגה הזו של הפופולאריות שלו. אז, מול איצטדיונים לא מלאים וזכויות שידור פחות מכניסות, נראה את קברניטי הכדורגל מנסים להחיות את תרבויות האהדה. אלא שבקפיטליזם, כמו בקפיטליזם, המחשבה היא תמיד לטווח הקצר, תמיד על הרווח המיידי. רק שני מועדונים בשתי הליגות הראשונות העיזו להגיד את הדברים הללו ולצאת בפומבי ובחריפות כנגד הרפורמה. הראשון היה אוניון ברלין. השני, כמובן, סט פאולי. את שאר המועדונים מעניין הרווח המיידי. 

רבים ממשחקי סוף השבוע הקרוב לא ישוחקו בשל תנאי מזג האוויר הקשים. כבר שבוע שיורד פה שלג, ובמגרשים רבים כבר לא נותר עוד סיכוי לפנותו ולהפשיר את עשבי הדשא. בעוד כמה ימים תצא הליגה לפגרת החורף, ומבחינת ה- DFB מדובר בעיתוי המושלם ביותר להעברת רפורמה שכזו. עד לחידוש המשחקים יעבור זעם, ודאי חושבים שם. אני בכל אופן, לא בטוח. הכעס והתסכול שמצטברים בינתיים בקרב האוהדים שאינם נתפסים כברי דיאלוג עשויים להביא לתוצאה הפוכה. ימים יגידו. 

יום שלישי, 4 בדצמבר 2012

יום כמעט מושלם

הפוסט הזה לא הולך לחדש שום דבר. הוא פשוט הולך לחדד כמה נקודות עיקריות שעלו במחקר שלי ושכבר באו לידי ביטוי כמה פעמים בבלוג. הראשונה: האופן בו נאצים מורשים לקחת חלק ואף לעתים להוביל בקרב קהלים של מספר לא מבוטל של מועדוני כדורגל בגרמניה (כאן לדוגמא). השניה: השוני הבוטה שבין טיפול המשטרה, ההתאחדות לכדורגל ואפילו התקשורת באוהדים עם נטיה ימנית קיצונית לבין הגישה כלפי אוהדים עם אוריינטציה פוליטית שמאלית (כאן לדוגמא).

על המפגש בין באבלסברג לקמניץ כבר דווח כאן בעונה שעברה. גם אז זה היה מפגש חם ופוליטי. מצד אחד קריאות "העבודה משחררת!" מצד אוהדי קמניץ, מצד שני שלט של אוהדי באבלסברג הקורא להפצצות מחודשות על קמניץ. מי שנענש על-ידי ההתאחדות הגרמנית היתה באבלסברג. את הקריאות של אוהדי קמניץ לא שמעו שם.

בכל מקרה, אני מוותר על טרמפ מדוגם להמבורג למשחק של סט פאולי מול קייזרסלאוטרן כדי לתמוך בבאלסברגים. בדרך-כלל, למשחק מן הסוג הזה מגיעה נציגות נכבדת מאוד של אולטראס וסקינהדס סט פאולי כדי לסייע מול חבורת האשפתות של קמניץ.  גם החבר'ה של טבה ברלין נוכחים בכאלה מעמדים. אלא שהפעם, גם סט פאולי וגם טבה משחקות במקביל והבאבלסברגים צריכים להסתדר בכוחות עצמם. טרם אנחנו מגיעים לצד הפוליטי של אוהדי קמניץ (מומלץ שוב לחזור בפוסט שפורסם פה בנושא), בואו ונעמוד תחילה על האיכות האנושית של האנשים האלה:



אני מגיע באיחור של כמה דקות למשחק ומפספס את ההמנון המרגש של באבלסברג, שהוא שיר אהבה לשכונה עם שורת מחץ הלועגת לחבל סאקסן ממנו מגיעות דרזדן, לייפציג וגם קמניץ מיודעתנו. האווירה מרגישה עייפה כבר למן ההתחלה. יש הרבה פחות צופים ממה שציפיתי שיהיו, משני הצדדים, ונראה שהעבודה שהחורף האמיתי סוף-סוף הגיע בשיא כוחו משפיעה גם על האוהדים הגרמנים שמעדיפים להישאר בבית. בכל זאת, החבר'ה של פילמשטדט אינפרנו, האולטראס של באבלסברג, מגיעים מוכנים היטב. עידוד גרוע אומנם, אבל המון מסרים פוליטיים. קח למשל את המסר הנהדר הזה:



VIELFALT IST STÄRKE!  אומר השלט, והמשמעות:  "שונות היא חוזקה!"
מדובר כמובן בשונות תרבותית, לה מתנגדים כל-כך תומכי הימין בגרמניה, ששואפים לגרמניה לגרמנים בלבד. 

כעת, שימו לב לשלט הבא. הקריאת האנטישמיות של אוהדי ווסטהאם לא העסיקו רק את צהובוני הספורט בישראל, כי אם גם את טובי המוחות בסצנת האנטיפה-אולטראס:


ANTISEMITEN INS ABSEITS STELLEN
SOLIDARITÄT MIT TOTENHAMS YID ARMY
התרגום:
להעמיד אנטישמים בנבדל
סולידאריות עם הייד ארמי של טוטנהאם.
ה- YID Army של טוטנהאם, או בתרגום חופשי, "צבא היהודים", התחיל בכלל כשם של פירמת חוליגנים הקשורה במועדון הלונדוני. עם השנים אימצו חלקים אחרים מן הקהל של הקבוצה הזו את הכינוי, והיום הוא מהווה בעיקר קונטרה לאנטישמיות שמופנית כלפי טוטנהאם בשל האופי היהודי המיוחס למועדון. 

כעת לכרזה שרק מעטים יבינו את חלקה השני, הלא פוליטי:


MANCHE LEUTE HABEN NICHTS IM LEBEN
ALS EIN STAATSBURGERSCHAFT
UND EINE/N COUSINE/N 1. GRADES
התרגום:
ישנם אנשים שאין להם כלום בחיים
פרט לשיוך הלאומי שלהם
ולבן-דוד/ה מקרבה ראשונה

החלק הראשון הוא ברור: כשאין הישג אישי כלשהו להתגאות בו, נתפסים הקמניצים להיותם, במקרה לחלוטין, גרמנים. כזו היא גאווה לאומית.
המסר השני הוא קצת יותר מורכב, והכוונה בו הוא ליריבות שיש לקמניץ עם קבוצה אחרת בסאקסן, ארצגבירגה אוו'ה. אף-אחד לא ממש מבין את השנאה בין המועדונים, והשלט לועג ליריבות הזו שאין לה באמת בסיס.

התמונה האחרונה מציגה מסר רשמי של המועדון עצמו, ולא של האולטראס, נגד הומופוביה:




ומה היה לנו מן הצד השני?
כעבור 12 דקות ו-12 שניות נטולות עידוד מתחילת המשחק (תזמון סמלי בכל המגרשים בגרמניה במחאה על תוכנית "חווית האיצטדיון הבטוחה" של ההתאחדות הגרמנית עליה אכתוב בפוסט אחר), מודלקת אבוקה ביציע האורחים, עמוק בתוך גוש האולטראס. סדרן בודד נכנס ליציע, מעיר להם משהו ובדרכו חזרה מתנפלים עליו עשרות בני-אדם ומכים אותו. את הסדרן אפשר לראות לראות, לפני הבלאגן, החל מ- 1:30 כאן:




הוא מצליח להימלט לכיוון השער המפריד בין היציע לכוח השיטור שעומד ביציע אחר סמוך. אז מתרחש דבר די מדהים: במקום לפרוץ פנימה לתוך היציע ולהתעמת עם החוליגנים של קמניץ, בוחרים עשרות השוטרים, אנשי יחידות למניעת הפרות סדר שממוגנים מכף רגל ועד ראש, פשוט להדוף אותם בחזרה ליציע שלהם ולהישאר מבחוץ לו. מקווה שתוכלו להבין את זה מהסרטון הבא:


 



כאמור, פעמים רבות הייתי עד לדרכי פעולה שונות לגמרי של המשטרה כשביציע היו מאוכלסים אוהדים עם אוריינטציה שמאלית. הפעם הגדילה המשטרה לעשות כשאפילו לא נאותה להגן כראוי על איש כוח האבטחה המקומי. להזכירם, על הרבה הרבה פחות מזה נכנסו 300 שוטרים ליציע סט פאולי באולם סגור וריססו גאז פלפל לכל עבר

שלג מתחיל לרדת והקור כמעט בלתי נסבל. היציע של קמניץ מעניין הרבה יותר מהמשחק עצמו. גוש האולטראס איכשהו מנסה לעודד, ומפתיע, יחסית, לטובה, בהעדר קריאות פוליטיות. לעומתו, יש את הספיחים הקבועים שצמודים לגדר, שיכורים לחלוטין, ומחפשים הזדמנות לעימות. רמת האלכוהול בדם מאלחשת את הקור, ורבים מהם מתנדנדים ביציע עם טי-שירט או ללא חולצה בכלל:




ואז מגיע השער של קמניץ, ועימו אוהד שטורח להגיע קרוב ככל האפשר לגדר החוצצת כדי להציג לנו את החולצה שלו:




למי שעדיין לא בקי בסמלים, 88 בגימטריה הם HH, צמד האותיות המסמל את הקריאה "הייל היטלר".

המשחק ממשיך באנטי-כדורגל השכיח כל-כך באיצטדיון על שם קרל ליבכנכט, וכולם מתחילים להשלים עם ההפסד. שחקני באבלסברג מקבלים את כל ההחלטות הכי הזויות שרק אפשר לקבל במצבי ההבקעה הנוחים אליהם הם מגיעים. ואז, עמוק עמוק בתוך תוספת הזמן, בהתקפה האחרונה של המשחק, קורה נס. כדי לא להלאות אתכם בתקציר המשעמם של המשחק, אתם מוזמנים לקפוץ ל- 3:05 ולפעור את הפה:



זהו. המשחק הסתיים, והבאבלסברגים חוגגים מול אוהדי קמניץ המתוסכלים (שעדיין מודים בספורטיביות לקבוצה שלהם, יש לציין):



אנחנו עושים דרכנו למועדון האוהדים של באבלסברג כדי לחגוג את השוויון המזהיר. שם אני פוגש את מ' מפירמת החוליגנים הקטנטנה של באבלסברג, אלה שיושבים ביציע המזרחי באיצטדיון וש-90% מהם מחזיקים בצווי הרחקה מהאיצטדיון. הוא מספר לי שמכל הבחינות, זה היה יום כמעט מושלם. בניגוד למשחק הקודם בין הקבוצות בעונה שעברה, בו הפתיעו האורחים את המקומיים, הפעם התכוננו הבאבלסברגים למפגש וארבו לרכבת שהגיעה לפוסטדם מקוטבוס. על הרכבת הזו היו חוליגנים מקוטבוס שמגיעים לתמוך בקמניץ באופן קבוע. אחרי קרב קצר, הצליחו המקומיים להשיג את השלט שהביאו עימם האורחים, אלא שאז הגיעה המשטרה, החזירה את השלט לבעליו ופיזרה את הצדדים. יום "כמעט מושלם" כבר אמרנו.

השיחה המשיכה, ואני הבעתי את החשש שמול האנזה רוסטוק בעוד שבועיים זו תהיה אופרה אחרת. המשחק מול רוסטוק, האחרון לפני פגרת החורף, יתקיים ביום ראשון. משמעות הדבר שמאות האוהדים שלהם יגיעו לפוטסדם כבר בשבת בערב, יחברו לסניף המקומי שלהם בעיר, ויעשו שמות בבאלסברג. מ' מרגיע ואומר שלפחות עם החבר'ה של רוסטוק אפשר לדבר. ברור, גם יש יש לא מעט חלאות, אבל גם כמה אנשים טובים ואמינים. עם קמניץ, הוא מוסיף, אנחנו לא מדברים ולא קובעים כלום. עם נאצים לא מדברים. כמה שמחתי לשמוע את זה. זוכרים את הפוסט בנושא

ואז, אני מגיע הביתה ונכנס לניוז-פיד של הפייסבוק שלי, מקום בו השמאל הישראלי מוצא את ביטויו, והשוני התפיסתי בין האמירה של מ' מבאבלסברג לנמושות השמאל בארץ מכה בי בכל הכוח. שימו לב לאמירה הבאה:

"כבוד גדול ל משה פייגלין על האמירה:
"...אני מצר על המציאות בשמאל, בעיקר משום שאין לי בר-שיח אידאולוגי..."
אני מוריד את הכובע... מה שפייגלין מייצג זה ההיפוך המוחלט לתפיסת העולם שלי, אבל זו בהחלט אידאולוגיה, והוא שם אותה בחזית ואת הצורך האישי שלו מאחור."

הסטטוס העלוב הזה משוייך לסוג של פובליציסט פייסבוק שהוסיף אותי לפני כמה חודשים. כשהערתי מיד שעם פאשיסטים לא מדברים, הוא מחק את התגובה וכתב: "אני לא מסכים עם קריאה לאלימות במקום שיח."

והנה, כל הסיפור על רגל אחת. שמאל שמסרב ללמוד מההסטוריה, שמושיט פעם אחר פעם את הלחי, ואז רץ לבכות לבג"ץ במקום להשיב מלחמה.