יום ראשון, 7 באפריל 2013

לעשות את זה נכון

האתנחתא הקומית או הטראגית - תלוי איך מסתכלים על זה - שעשיתי לפני פחות מחודש בבלוג עם פוסט על סצנת ההוקי-קרח בברלין היתה אמורה להיות עניין חד פעמי. אחרי הכל, מדובר בפלטפרומה שמחברת בין אתנוגרפיה לכדורגל. אף-על-פי-כן, מעולם לא חשבתי להסתיר את התמיכה שלי בתתי-תרבויות מרתקות שהתפתחו בספורט העולמי ובעיקר בכדורגל בשני העשורים האחרונים. לכן, כשאני מזהה מהלך נכון, תהליך מועיל או כל דבר שיש בו כדי לסייע למאבק נגד ההתמסחרות הבלתי פוסקת של הספורט והפיכתו למוצר בידורי חסר נשמה, אני מרגיש צורך להפיץ את דברו כמיטב יכולתי, גם אם מקורו בכלל בהוקי קרח.

אחת מהטענות המרכזיות בעבודת הדוקטורט שלי (אם לא המרכזית שבהן), היא שבעוד שככרות העיר התייתמו והפגנות הפכו להיות מפגן מפוהק ברישיון, איצטדיוני הכדורגל התפתחו לזירה האחרונה בה כוחות מהפכניים אנטי-ממסדיים אמיתיים מתאספים על בסיס עקבי בכמויות שיש בהן כדי לקרוא תגר על המונופול של המדינה בתחום הפעלת האלימות ועל ההגמוניה של הכלכלה ה"ליברלית" בנושאי הקניין והמחשבה

אחד הגורמים המרכזיים המרכזיים להצלחה או אי הצלחה של מאבקי אוהדים הוא היכולת של הגוף היוזם והמארגן - בדרך כלל ארגון האולטראס - לגייס את תמיכת הקהל הרחב של הקבוצה. המאבק של אנשי אולטראס הפועל באלי טביב היה כשלון מוחלט בתחילתו. סדרה של טעויות מטופשות מצד העסקן ממיאמי בשילוב גמגום מקצועי של הקבוצה העבירו בהדרגה את משקל הכובד בתוך הקהל של הפועל מהבעלים הכושל לאנשי האולטראס. רק כשדמויות מוכרות מחוץ לארגון האולטראס התגייסו למאבק, היה נראה שיש סיכוי לנצח בו. קודם לכן, כל אקט מחאה נתקל בהתעלמות או בוז של רוב הקהל. 

גם בקרב קהלים הרבה יותר פוליטיים והרבה יותר קהילתיים, מאבקי אוהדים עשויים להיכשל. קחו למשל את הקריאה להחרמת המשחק בין סט פאולי להאנזה רוסטוק באפריל 2012, בשל דרישתה של המשטרה שלא לאפשר קהל אורח במשחק. על-אף ההחלטה השרירו-שערורייתית של המשטרה, ועל-אף שספק אם יש אוהד סט פאולי אחד שהסכים עימה, מי שנענה לקריאת ההחרמה הם אנשי אולטראס סט פאולי וארגונים קטנים אחרים הממוקמים ביציע הדרומי של המילרנטור. פרט לחלק התחתון ביציע הזה, האיצטדיון היה מלא כהרגלו. 

דוגמא קיצונית בהרבה היא האופן בו נוהל המאבק של אולטראס אאכן בימין הקיצוני באיצטדיון הטיבולי. אנשי אאכן נהגו בגישה של "מי שלא איתנו - נגדנו". זו גישה מאוד נפוצה בקרב השמאל הגרמני שמצפה מכל זב חוטם לדקלם פסוקים מתאודור אדורנו ולנקוט עמדה פוליטית אקטיבית מול ימין קיצוני. הקריאה הזו היא במהותה נכונה - בוודאי שבמקום כמו גרמניה - אבל על-מנת שאדם לא פוליטי ייענה לה נדרשת הרבה מאוד עבודת הכנה. והנה, אני חוזר לדובי הקרח של ברלין כדוגמא אקטואלית ומופלאה.  

עם המעבר של ה- Eisbären לאולם הנוצץ של ה- o2 World היה על המועדון לייצר מקורות הכנסה חדשים או להעצים את הקיימים. בסעיף האחרון נכללים תמיד מחירי הכרטיסים, אלא שהקהל של ה- Eisbären, להזכירכם, הוא בעיקר קהל מזרח ברלינאי עני שעבור רובו קבוצת ההוקי היא אירוע התרבות היחידי שהוא מסוגל להרשות לעצמו. בדיאלוג בין ההנהלה לאוהדים הוחלט על עליה הדרגתית ומידתית במחירים. 

לפני כמה שבועות פירסמה הנהלת ה- Eisbären את מחירי המנויים לעונה הבאה. מעבר לעליה הצפויה במחירים, הבחינו שני ארגוני האולטראס של הקבוצה בתרגיל מעניין שניסתה הנהלת הקבוצה לעשות להם: יותר ויותר מושבים ביציע שמאחורי השער - זה המאכלס אותם - הפכו למושבים בקטגוריית מחיר שונה לגמרי, מה שמקטין משמעותית את כמות הכרטיסים הזולים באולם. הכעיס במיוחד את האנשי האולטראס היה המהלך שנועד להפריד לשני מנויים את העונה הסדירה והפלייאוף.

המחאה התחילה בסדרה של תצוגות קהל שהתמקדו בנושא:

(למעלה: "רק היורו קובע". למטה: "שומרים על תרבות האהדה. קחו חלק בכך!").

במקביל, ניסה פרויקט האוהדים של המועדון לתווך בין ההנהלה לארגוני האוהדים. כל המאמצים עלו בתוהו. המאבק הלך והתחמם ערב פתיחת משחקי הפלייאוף בעונה הנוכחית. הנהלת המועדון התחפרה בעמדתה מתוך אמונה שאוהדי הקבוצה - קהל שבוי ככל קהלי הספורט - לא ייעזו לממש את איומיהם בהחרמת המשחקים דווקא כשהעונה נכנסת אל המאני-טיים. 

אלא שההנהלה שכחה כנראה כי לא מדובר באוהדי כדורגל ישראלים. שתי קבוצות האולטראס של המועדון צפו באופן כמעט מדויק את התגובה של ההנהלה ועבדו קשה בכמה מישורים כדי לייצר מחאה אפקטיבית. זו אכן יצאה לפועל. שימו לב ליציע "השרופים" באחד ממשחקי הבית האחרונים:










החרם חל גם על משחקי החוץ של הקבוצה. מה שלא מנע מהאוהדים לעשות בכל זאת את המרחק ולהפגין מחוץ לאולמות, בתיאום ובשיתוף פעולה מלא עם אוהדי הקבוצות היריבות:



לפני כשבוע וחצי, אחרי מאבק ארוך שהחל עוד בפתיחת העונה והחל לצבור תאוצה לפני כחודשיים, הודיעה הנהלת ה- Eisbären על ביטול כל הגזרות החדשות וחזרה לאותו מסלול עליו סוכם עם המעבר לאולם החדש. בנוסף, התקבלה ללא תנאי דרישת ארגון האולטראס האנטי-פאשיסטי של הקבוצה, ה- black corner, להקצאת כרטיסים לבעלי מוגבלויות ולהוזלת כרטיסים לאוהדים מרקע עני במיוחד. 

כעת, שימו לב שוב לתמונות האלה:




שני ארגוני אולטראס יש ל- Eisbären. שניהם מונים לא יותר מ-20 חברים כל-אחד, ולשניהם השפעה  ישירה על לא יותר מ-50 אנשים נוספים ביציע, בהערכה נדיבה. עדיין, איך קורה שיציע של 3000 מקומות נשאר מיותם?

התשובה נמצאת באופן שבו מתנהלים ארגוני האולטראס של המועדון. בעוד רוב ארגוני האולטראס שאני מכיר מנוכרים ומתנכרים מחווית האוהד הממוצע, ממהרים להצמיד תוויות למי שבוחר שלא לעמוד במשך משחק שלם ולעודד, בחרו אנשי האולטראס של ה- Eisbären להכיל את עצמם בקרב אוהדי הקבוצה כולה. כלומר, הגישה היתה מלכתחילה גישה של: "אנחנו נתאים עצמנו אליכם", בניגוד לגישה הרווחת בארגוני אולטראס שהיא: "אתם תתאימו עצמכם אלינו". 

אז נכון, מדובר בתאור מאוד אמופרי ובמלים גדולות, אבל שימו לב לאופן שבו זה מתבצע בפועל. כאן, למשל, תמצאו פלאיירים המסבירים לאוהדים את החלטות ההנהלה ומדוע יש למחות כנגדן:



כאן תמצאו עלון הסברה מפורט המתאר את המחאה, את הצעדים המתוכננים, ואת האופן בו אפשר להתגייס ולעזור:



והכי מעניין, לפחות מבחינתי, הוא הפלאייר הזה, שחולק לילדים ומשפחות באחד מן המשחקים בהם נכחתי. הטקסט החביב הזה מזמין ילדים לקחת חלק בסצנת האולטראס ולהגיע לסייע בהכנת תפאורה:



את הפעילות מממן אמנם המועדון, אבל מי שיזם ומוביל אותה הם ארגוני האולטראס, מתוך התובנה הבריאה שכל ארגון זקוק לדם חדש כל הזמן כדי להתפתח. 

בנוסף, כמו שהוזכר כבר קודם, כל המחאה התנהלה בשיתוף פעולה עם אוהדי קבוצות אחרות שמבינים היטב שהיום זה ברלין, מחר זה המבורג ומחרתיים מנהיים. לקהלי ספורט יש כח עצום ביד. בלי קהל, אין ספורט. ועדיין, בישראל משוכנעים אוהדים שהחרמת משחקים היא בגדר "הפקרת הקבוצה", וששיתוף פעולה עם אוהדים אחרים הוא טאבו, כי היריבות הספורטיבית גדולה יותר. בולשיט! יריבויות ספורטיביות גדולות בהרבה מהפועל-מכבי הושמו בצד על-מנת לקדם מטרה גדולה יותר, וה- Eisbären הגיעו לגמר הפלייאוף שיתחיל ב-16 לאפריל למרות כמה משחקים נטולי עידוד. 

מילת המפתח היא תקשורת. בישראל לא קיימת תקשורת בין ארגוני האולטראס לבין הקהל הרחב. אין תרבות של פנזינים, שהם אבן יסוד בתרבות אולטראס של כל קבוצת ליגה ז' בכל מדינה אירופית, אין שמירה אמיתית על מסורת באמצעות פעילויות שמטרתן לחבר את המעגלים הרחבים בקהל ואפילו את השחקנים למהות הערכית של המועדון. הכל נעשה בקבוצות קטנות עם אותם הפרצופים, ואז, כשכוכב שגדל ונבנה בקבוצה א' עובר בין רגע עבור בצע כסף לקבוצה ב', מתפלאים כולם איך הוא יכול לשכוח את העבר ולחגוג עם אוהדיו החדשים. כשאין מסורת, אין מחויבות. וכשאין תקשורת, הנאמנות והמחויבות תישארנה לעד נחלתם של כמה עשרות משוגעים ולא יותר.