Follow by Email

יום שלישי, 26 במרץ 2013

כדורגל, סוף העולם שמאלה

*** פוסט אורח מאת חיים מאייר ***

הכירו את אוסטפריזלנד (Ostfriesland), חבל ארץ נידח בצפון מערב גרמניה, הידוע בעיקר בזכות דגים, תה משובח, רוחות מקפיאות והמגדלור המטופש הזה:



בשנתיים האחרונות התגוררתי בכפר קטן בחבל הארץ הזה, שזה בערך כמו לגור במושב עמוק בערבה השוממת של מדינתנו. האיזור בנוי מרצף של כפרים קטנים בסדרי גודל של אלף עד ארבעת אלפים תושבים. אמנם בקיץ, כשמזג האוויר טוב והשמש זורחת, האיזור מרגיש כמו אתר נופש אבל בגרמניה כמו בגרמניה, הקיץ הוא רק שמועה, וברוב השנה רטוב, קר ואין ממש מה לעשות מחוץ לבית. אפילו את תאורת הרחוב מכבים באחת-עשרה בלילה, לאחר מכן, כיאה לחג, חושך מצרים. אם לא חברת ספנות ענקית שממוקמת בעיירה פפנבורג הסמוכה, ומספקת תעסוקה ישירה ועקיפה לכחמשת אלפים אנשים, גם פרנסה לא היה אפשר למצוא פה.

למרות הכתוב לעיל ואולי כתוצאה או אולי בלי כל קשר ,לכל כפר יש קבוצת כדורגל חובבים שמשחקת בליגות תת איזוריות. כל קבוצה מחזיקה שלושה או ארבעה מגרשי אימונים, וסגל שמשלם כדי להיות חלק מהמועדון. לא רבות היו החוויות שלי ממשחקי הקבוצות, אך במחירי כרטיסים של יורו או שתיים ומחירי בירה כנ"ל העסק בהחלט משתלם. מספר הצופים סובב סביב כמה עשרות ובקבוצות מסויימות מגיע אפילו למאות. מדובר, כאמור, בקבוצות חובבים.

דווקא חווית תרבות הספורט המעניינת שעברתי לא קשורה לקבוצת הכדורגל של הכפר, אלא דווקא לגן הילדים שלו, בו עבדתי במשך שנה במסגרת התנדבותית שדומה לשרות לאומי בארץ. לבד משיפור הגרמנית ויכולת התקשור עם שמונים ילדים וארבעה-עשרה גננות שמעודן לא עזבו את האזור, נחשפתי לתרבות הגרמנית ברמה הכי בסיסית שלה, דהיינו: כדורגל, משמעת ובירה. אחד האירועים המעניינים היה טורניר כדורגל של גני ילדים מהסביבה.

בטורניר השתתפו חמישה גני ילדים שהעמידו שמונה קבוצות כדורגל. הקבוצות אומנו על ידי מאמני או עוזרי מאמני קבוצת החובבים של הכפר פעמיים בשבוע, וכגבר יחיד בצוות הגן, כמובן שצוותתי לקבוצה בכל האימונים. גשם לא היווה כמובן סיבה לביטול האימונים, ובמשך כחודשיים התקיימו שני אימונים שבועיים בני כשעה וחצי. לאחר חודשיים וכמה סינונים העמדנו שתי קבוצות ובכל אחת סגל של תשעה שחקנים/יות.

יום הטורניר הגיע, מלאכת בניית האוהל של הקבוצה הוטל כמובן עלי. זה היה בחודש יוני, אך את האוהל היה צריך לא כהגנה מהשמש אלא מהגשם שכמובן לא נפקד מהאירוע, אך ריחם עלינו ורק טפטף בעדינות במהלך הטורניר. ההגעה למקום כבר הכינה אותי לשוק התרבות: הרחובות המוליכים למגרש בו התקיים הטורניר היו מלאים במכוניות כמה מאות מטרים מהמגרש. לבד מאוהלי הקבוצות היו שם דוכנים לקפה, תה ועוגות, וכמו בכל ארוע בגרמניה, גם דוכן לנקניקיות ובירה. עוד טרם התחיל הטורניר נכחו במקום מאות רבות.

הקבוצות חולקו לשני בתים, והמשחקים שוחקו על מגרשים מוקטנים ובפורמט של שבעה שחקנים בקבוצה ושתי מחציות בנות שש דקות כל אחת. על הקווים מסביב למגרש עמדו המשפחות והחברים, וכמובן קבוצות מעודדים ומעודדות מילדי הגן. בנוסף, היו שם צלמים/כתבים של מקומוני הסביבה שריאיינו וצילמו את הילדים, הגננות והאוהדים. במפתיע נכשלה הקבוצה הראשונה שלנו לצלוח את שלב הבתים, אבל דווקא הקבוצה השנייה הפתיעה וסיימה במקום השלישי. האווירה הייתה מעולה, המנצחים, כמו גם המפסידים, חייכו בכל מהלך הטורניר וגם בסופו. סצנות מן הסוג המקובל במחוזותינו לא נראו שם, כי ספורט, הרבה לפני הניצחון או ההפסד, הוא ספורט, וערכו האמיתי הוא בהתמודדות עצמה ולא בפרס זה או אחר.

לאחר הטורניר ההערכה הייתה שהיו שם כאלף משתתפים, ואני חשבתי, כמה עצוב שלמשחקים רבים בליגה הבכירה בישראל מגיעים פחות אוהדי כדורגל מלטורניר גני ילדים בחבל ארץ נידח בצפון מערב גרמניה. 



יום שבת, 16 במרץ 2013

סף שבירה

אחד הדברים הראשונים שמלמדים בשיטות מחקר בכל אוניברסיטה הוא לעמוד על טיבם של סולמות מדידה של תופעות במציאות, למשל: כמות, מרחק, מהירות, משקל וחום. מהר מאוד לומדים הסטודנטים להבחין בין ארבעה סוגים של סולמות, כאשר המעניינים ביותר לצורך העניין ולעניות זכרוני הדל, הם סולם הרווח וסולם המנה. בראשון, לכל ערך יש זהות עצמאית וההפרש מייצג את המרחק בין הזהויות הללו. בשני, מתווסף הבט היחס בין הזהויות. 

ברור לי שעבור מי שלא עבר את הגהנום האקדמי הזה, כתוב הפוסט הזה עד עתה בסינית. לכן אנסה לקפוץ מיד לנקודה: חום הוא סולם מדידה מסוג רווח. אנחנו יודעים שבשתים-עשרה מעלות יהיה לנו חם יותר מאשר מבשש מעלות. אף-על-פי-כן, המספרים האלה אינם מייצגים את היחס בין הערכים שהם מתיימרים לייצג. כלומר, בלתי ניתן לומר כי בשתים-עשרה מעלות חם כפליים מאשר בשש מעלות. הסיבה לכך היא פשוטה: סולם הרווח מודד את התופעה בקטגוריות שאינן בהכרח קשורות לקיומן הפוזיטיבי במציאות. נקודת האפס אינה מייצגת העדר תופעה. כלומר: כשמד החום מורה על אפס טמפרטורות, אין אנחנו יכולים להגיד שאין טמפרטורה, שאין תופעה. לעומת זאת, אפס גרם מלמד על העדר משקל. אפס ס"מ מלמד על העדר מרחק. אני מניח שעכשיו אתם בוודאי מחכים לאיזושהי שורה תחתונה, והאמת שאין: אלו פשוט מחשבות שרצו לי אתמול בראש בזמן המשחק בין אוניון ברלין לסט פאולי. תכף גם אסביר למה, לעזאזל.

שלושים ושסע מעלות בצל נרשמו אתמול, שישי, בתל-אביב. בברלין לעומת זאת, ממשיך החורף במלוא עוזו וטמפרטורה של מינוס שש מעלות המשיכה רצף של חמישה חודשים של סבל. מדד צלזיוס הוא מדד משקר, הביא אותי החורף הנוכחי למסקנה. כבר מזמן שאני לא מסוגל להבחין בהבדל בין ארבע למינוס עשר מעלות. די בקרטוב חיוור של קרני שמש מחד או ברוח מזרחית ואלימה מאידך כדי להפוך את הסולם הזה לבלתי רלוונטי בעליל. כל יציאה מהדירה המחוממת היא פרויקט. כניסה לרכב שעמד דומם בחניה למעלה משעתיים מצריכה סילוק ערמות של שלג מהשמשות, גירוד קרה מזו הקדמית והמתנה מייגעת לנצחון דחוק של מפשיר האדים. הנהיגה עצמה מתבצעת בזהירות ובנתיבים בהם הספיקה העירייה לפזר מלח או אבנים קטנות על הכביש. כשצמיגי החורף (תודו שלא שמעתם על המונח הזה בכלל) מחזירים אותי בסופו של יום הביתה, אני עוד מגלה פוסטים של חברי פייסבוק המעזים להתלונן על החום בתל-אביב. הם כמובן גם אותם אלה שמגיעים לסוף-שבוע לברלין וחוזרים עם תחושה ש"שלג זה דווקא די נחמד", אבל ישאירו את הפאבים והמועדונים התל-אביביים ריקים בשל שתיים וחצי טיפות גשם ואחת-עשרה מעלות - רחמנא ליצלן. I'll take your 37 degrees any day.

אז מה פתאום הפך הבלוג הזה לעמוד של דני רופ? 
המשחק בין אוניון ברלין לסט פאולי הוא יום חג עבורי: כל החבר'ה מגיעים מהמבורג לעיר בה אני גר. רבים מהם ינצלו את הגיחה הזו לשהיה קצרה הכוללת גם בילוי משותף ולויכוחים הקבועים על היכן עדיף לגור. בשנה שעברה הפך סוף-השבוע הזה לאחד הארוכים והמעניינים, אלא שחורף 2013 ארוך וקשה בהרבה, ושאר המשחקים אליהם תכננתי ללכת בוטלו. 

אנחנו מתחילים את המסע אצלי ועושים פעמנו לכיוון אחד מהפאבים הברלינאים המזוהים עם סט פאולי. שם מחכים לנו רבים אחרים, כולל משלחת של אוהדי פרטיזן מינסק מביילארוס. להיות איש אנטיפה בדיקטטורה החביבה על ליברמן זה עסק קצת יותר מסובך מאשר להיות כזה בברלין, והביילארוסים נראים כמי שהגיעו לטיול רגוע בפארק. אנחנו לעומת זאת, דרוכים. האיצטדיון הנהדר של אוניון ברלין נמצא ברובע קופניק, עמוק עמוק בחלק הקשה של מזרח ברלין. הנסיעה לשם לוקחת שעה ארוכה, והחבר'ה מהמבורג מנצלים את ההזדמנות לקטר על גודלה של העיר. 

האיצטדיון עצמו מרוחק יחסית מתחנת הרכבת. נכון, אפשר גם לקחת רכבת קלה, אבל אנחנו מעדיפים לא להסתבך ופשוט מצטרפים לגוש אחר של אוהדי סט פאולי שנראים כמי שמכירים את הדרך הארוכה ליציע האורחים. את הנתיב הזה אני מכיר היטב, ועדיין, איכשהו תמיד אני מקווה שיש אחד קצר יותר. אנחנו עושים דרכנו בתוך מרכז קניות ואני מספר ל-א' שאוטוטו מתחילה כאן סצנת בלאגן מן הסוג שמתרחש בקניון איילון לפני משחקי חצי וגמר גביע. 

את מרכז הקניות אנחנו חוצים בשלום. ביציאה ממנו אנחנו פוגשים בחבורה העויינת הראשונה. אני מזהה את מטרת ההתכנסות שלה די מהר, אבל אנחנו צועדים בגוש גדול, ושום דבר לא קורה. מכאן ואילך ממשיכה הדרך במקביל לערוץ נחל יפה. הדרך הזאת אומנם פסטורלית, אבל מזמנת תמיד מוקדי חיכוך, בעיקר משום שאף-פעם לא ראיתי אף לא שוטר אחד שטורח לעמוד באיזשהי נקודה לאורכה. 

הכניסה לאיצטדיון היא ביצה ואני קולט ששכחתי להחליף נעליים. תוך שניות הגרביים כבר רטובות ואני מבין שהמשחק הזה יצטרך באמת להתעלות על עצמו כדי לא להפוך מהר מאוד לסבל.  מהמיקום שלי במרכז הגוש המעודד של סט פאולי אני לא מצליח לשמוע את ההמנון הסובייטי המרגש של אוניון ברלין, שלא לדבר על לצפות בתפאורה למשחק:



או בגרסה האפית:



ככל שנוקפות הדקות הולך וגובר הסבל. אני מתכנס כמה שיותר בתוך עצמי. כל השרירים מכווצים, שני הקפוצ'ונים מכסים את כובע הגרב עם בטנת הפליז ואני הופך אפתי לנעשה סביבי מרגע לרגע. המשחק מתנהל בשליטה כמעט מוחלטת של אוניון, ולמרות הקצב והשערים, אני מתרחק בשלב כלשהו מהגוש ומנסה למצוא עמדה שבה אוכל לשמוע גם את קהל הבית. המחצית השניה נפתחת ואני כבר לא מרגיש את הבהונות. מסביבי מאות אוהדי סט פאולי, חלקם עם חולצות קצרות, חלקם בסך הכל עם סווטשירטים, וכולם, אבל כולם, עם בירה קרה ביד. ביציע תנועה בלתי פוסקת, גם במהלך המשחק, לכיוון המזנון. בפעם המי-יודע-כמה אני נוכח לדעת שהמשחק הוא עניין לגמרי שולי עבור הגרמנים ביחס לטקס השתיה הפסיכי הזה. א' מספר לי שהוא היה מוכן לשלם 50 יורו על כוס תה, אבל את הגרמנים מסביב זה לא מעניין: הם מזרימים עוד מהמשקה הצונן אל תוך גופם, ונראים כמי שמזג האוויר כלל לא נוגע להם.

כעת תגידו לי: הי, אלה אוהדי כדורגל שיכורים. בוודאי שהם לא מרגישים את הקור. לכך אענה עם התמונה הבאה, שצילמתי מחלון ביתי:



כן. אתם רואים נכון: גם בשלג כבד ומינוס עשר מעלות מלאים רחובות ברוכבי אופניים, בעיר בעלת אחת מהטובות במערכות התחבורה הציבורית בעולם. מדהים. בני אדם כמונו? קשקוש. סייבורגים עם רגשות זה הכי רחוק שאני מוכן ללכת.
יותר מכל הבדל תרבותי, זה כנראה ההבדל הגדול ביותר ביננו לבין הגרמנים, והוא דווקא הבדל פיזיולוגי, בעיקרו. וכמו כל פער, הוא מוקצן ביציעי הכדורגל.

כמה דקות לפני סיום המשחק אני נשבר, בדיוק כפי שסט פאולי, שכבר הצליחה להשוות ל-2:2, נשברת. השער השלישי של אוניון מראה לי את הדרך בחזרה לתחנת הרכבת. את הרביעי אני כבר שומע מבחוץ. מאוחר יותר, אני מגלה שלחבר'ה מסט פאולי גם תשעים הדקות והתבוסה לא הספיקו, והם נאחזים בעוד זמן-כפור איכותי:



גם הפעם לא הצליחה המשטרה להתאפק ועשרה מאוהדי סט פאולי נעצרים. למרבה המזל, הדיירים שלי לסוף השבוע הזה אינם בין העצורים, ואת המשך הערב אני מבלה משועשע לשמע החוויות האנתרופולוגיות שלהם במסעם למזרח ברלין. קשים הם המזרח ברלינאים, כבר אמרנו, אבל את הקסם המחוספס אני בכל-אופן עוד מסרב לפספס.


יום שישי, 8 במרץ 2013

מזרחי כבד

חודש מרץ הגיע ואמור היה לסמן, במידה זו או אחרת, את סופו של החורף. זה, טוענים כמה מחבריי הברלינאים, היה מהקשים ביותר בעשרים השנים האחרונות. כמויות בלתי פוסקות של שלג, טמפרטורות ששכחו כבר מזמן להופיע בלי סימן המינוס לצידן, וגרוע מכל: רצפים ארוכים של ימים קצרים ללא שמש ועם שמיים אפורים ומדכאים. 

השבוע חזרה השמש להפציע, ואני, במקום להתכונן להסתערות מחודשת על היציעים, מצאתי את עצמי מבקר בפעם הרביעית העונה דווקא במשחק הוקי-קרח, כאילו שלא הספיקה לי קרקע לבנה בחודשים האחרונים. 

לא, אין מה לחשוש: לא החלפתי את נושא התזה וגם הבלוג הזה יישאר במתכונתו. בברלין, קבוצת ההוקי Eisbären Berlin (דובי הקרח ברלין) היא בעצם הסניף הנוצץ של מועדון הדגל של מזרח העיר: BFC Dynamo, אותו כבר הזכרתי בקצרה בפוסט החשוב הזה. בעוד ש- BFC Dynamo מדשדשת לה בליגה החמישית בגרמניה ויכולה להתפאר רק בפירמת חוליגנים בלתי מנוצחת ועבר מפואר בחסות השטאזי, הפכה קבוצת ההוקי-קרח של המועדון למובילה בגרמניה.

לפני כמה שנים לקחתי חלק בהפגנה נגד פרויקט המדיה-שפרה (mediaspree) בברלין. מדובר היה במהלך נדל"ני נבזי ושכיח, במסגרתו מוענקים לחברות ענק בתחום התקשורת בעיקר שטחים לבניה מסחרית על גדות הנהר שעובר בברלין ומפריד בין פרידריכסהיין במזרח לקרויצברג במערב - נהר השפרה (Spree). אממה, בדיוק באותו השטח עומדים, חיים ונושמים מועדוני טכנו רבים שהיוו ומהווים את עמוד השדרה של סצנת האנדרגראונד שהפכה את ברלין לאחת הערים הכי אטרקטיביות בעולם. 

ההפגנה התנהלה במתכונת שהגרמנים מכנים "tanzdemo", כלומר, הפגנה רוקדת. עשרות מועדונים מהסצנה, במגוון שנע בין טכנו אפל דרך מטאל ופאנק וכלה ברגאי והיפ-הופ מחתרתי התגייסו על אלפי מבקריהם, וכל אחד מהם העמיד משאית עם רמקולי ענק ממיטב המוזיקה המנוגנת במקום:


באיזשהו שלב, נעצרה ההפגנה מול ה- o2 World. שם גם חיכו למפגינים עשרות אם לא מאות שוטרים. o2 היא חברת תקשורת גרמנית בסדר הגודל של מה שסלקום מהווה עבורנו. הארנה על שמה של החברה היה אולי הסנונית הראשונה שנתנה את האות להרס המבנים שלגדות השפרה, ועבור רבים, מהווה ה- o2 world מקום בו אסור לדרוך. בין היתר מאכלס האולם הזה את מיטב המוזיקאים והלהקות, את אלבה ברלין בכדורסל, וכן, גם את Eisbären Berlin.



הקשר עם ה- Eisbären Berlin נוצר לגמרי במקרה: יום אחד הבחנתי בילדה קטנה רכובה על כתפי אביה ביציעי באבלסברג. ההדפס שעל הכובע שחבשה הילדה נראה לי מוכר, וכשהתקרבתי ראיתי שאכן מדובר בסמל של הפועל תל-אביב. התחלתי לדבר עם האבא, יהודי-גרמני בשם דניאל גולדשטיין, ולבסוף התברר כי הוא לא פחות מהדובר של Eisbären Berlin. התחלנו להתכתב והוא חיבר אותי ל-א', אוהד הפועל גרמני נוסף, ואוהד שרוף של ה- Eisbären. במשך זמן מה ניסה א' לשכנע אותי להצטרף אליו למשחק. תחילה, נראה היה לי שדריכה ב- o2 world - נגדו הפגנתי עוד הרבה לפני שחשבתי שאגור יום אחד בברלין - היא רעיון לא מוצלח. עבר קצת זמן וחקרתי עוד ועוד על הקשר שבין BFC Dynamo לקבוצת ההוקי מהאולם המפואר, והחלטתי שהנושא שווה בדיקה. 

השבוע השלמתי את הביקור השלישי שלי בקרב אוהדי ה- Eisbären. בשני הראשונים ישבתי ביציע העיתונות, רחוק במעלה האולם, עם זווית צפיה נהדרת למשחק עצמו, אבל רחוק מ"יציע השרופים" המאכלס כמה מועדוני אוהדים ואפילו שתי קבוצות אולטראס אליהן נגיע בהמשך. את הביקור השלישי עשיתי ביציע הזה, עמוק בתוך הגוש של אנשי ה- Black Corner - ארגון האולטראס הפוליטי של ה- Eisbären.

לפני שאגיע לסצנת האולטראס, מילה על מה שמתרחש באולם ומסביבו. ה- o2 world ממוקם ברובע הטרנדי פרידריכסהיין, במה שהיה פעם החלק ממזרח לחומת ברלין. כל עוד התקיימה החומה וההפרדה בין שתי המדינות - מזרח ומערב גרמניה, היתה קבוצת הכדורגל המזרח ברלינאית bfc dynamo למקור הגאווה של המזרחים. נפילת החומה ואי יכולתם של מועדוני המזרח להתחרות במועדוני המערב הפכה את מחלקת ההוקי של bfc לדבר החם. הוקי קרח הוא ספורט פופולארי מאוד בארצות קרות כמו גרמניה (הרבה יותר מכדורסל, אגב, למרות מה שמספרים לכם בערוץ הספורט), והמעבר לארנה הנוצץ של o2 הניע את הפוטנציאל המסחרי של ה- Eisbären. ואכן, האירוע כולו נראה כמו שואו אחד גדול שהזכיר לי מאוד את מה שחוויתי במשחקי ה- NBA בהם ביקרתי בתקופה בה חייתי בניו-יורק, איפשהו בתחילת המילניום הנוכחי:





לפי הערכתו של א', כ-80% מהנוכחים במשחקי ה- Eisbären הם מזרח ברלינאים. ממה שאני מסוגל להבחין, הייתי מהמר על יותר. למעלה מעשרים שנה אחרי נפילת החומה אפילו זר כמוני מסוגל לעמוד על ההבדלים בין מערב למזרח גרמנים. את א' אני פוגש תמיד מול כניסת האח"מים, שם אני מתבונן בגברים בחליפות ונשים בשמלות ערב ועקבים גבוהים במיוחד עושים דרכם פנימה אל האולם. דבר אחד יש לי במשותף עם האנשים האלה: אנחנו אולי היחידים באירוע שלא לובשים את חולצות הענק המגוחכות של הקבוצה. אנחנו, והאולטראס כמובן, להם יש מרצ'נדייז משלהם.

לבוש הוא כמובן סמל סטטוס בעל השלכות רבות באירועי ספורט. במשחק השני בו ביקרתי יזמו שתי קבוצות האולטראס של ה- Eisbären מחאה מעניינת: לטענתם, הבידוק שהם עוברים בכניסה לארנה מוגזם והיותם אולטראס לא הופכת אותם לפושעים. על-כן, לאותו משחק הם החליטו לבוא כולם עם חליפות ועניבות ולהמחיש את ההבדל ביחס בין אוהדים מעונבים לאוהדים רגילים:



שתי קבוצות אולטראס, יש כאמור ל- Eisbären. האחת, "פנאטיקס", היא א-פוליטית במוצהר. ככזו, היא מתנגדת אפילו לתצוגות קהל נגד גזענות, שנתפסות ברוב היציעים בגרמניה באקט א-פוליטי (ארגונים א-פוליטיים כמו אולטראס גלזנקירשן ואולטראס פרנקפורט מרבים בכוראוגרפיה אנטי-גזענית). הקבוצה השניה, ה- Black Corner, היא זו שמעניינת אותי כמובן יותר, ואחרי שתי תצפיות מלמעלה, אני מגיע למשחק השלישי ביחד עם א' כדי לעמוד עם אנשי ה- Black Corner, בגוש הרחוק יותר מבין השניים שצילמתי מלמעלה:







ה- Black Corner הוקמה ב-2007 בעקבות תקיפה של אוהד שזוהה כאיש אנטיפה על-ידי חבורת אוהדים נאציים של ה- Eisbären, זכר ברור להיותה של הקבוצה סניף של bfc dynamo. קדמו לתקיפה הזו כמה אירועים דומים, כמו גם שגרה של התבטאויות גזעניות/אנטישמיות/הומופוביות ביציעי הקבוצה. אנשי הקבוצה לובשים חולצות ועונדים סמלים פוליטיים מובהקים, כולל סמלי אנטיפה:





א' ממקם אותי ביציע של ה- Black Corner לא לפני שהוא מקיף את כל האולם כדי להיכנס מכניסת המזל שלו. אחרי שנים של תצפיות משתתפות בכדורגל הגרמני, זו הפעם הראשונה שנתקלתי באיזשהו ביטוי של אמונה תפלה. מוכרח להגיד שזה שימח אותי, ועוד אכתוב פעם פוסט על הקשיים של חסיד כת מנחוס כמוני להעביר משחק בגרמניה מבלי לאטום היטב את האוזניים.

החבר'ה מסביב נחמדים מאוד. כולם מכירים את א', ולא רק שם. הוא באמצע שנות הארבעים שלו, פועל במלוא מובן המילה - כזה שעוד עובד במפעל בעיר בה נראה שאף-אחד לא עובד. גם הוא, כמובן, מזרח ברלינאי גאה. האינטראציה בינו לבין האוהדים האחרים, ובכלל בין אוהדים לרעיהם נראית לי לעתים משונה: כמעט תמיד היא מתחילה באיזשהי מחווה אגרסיבית או עקיצה, ואז, כשאני כבר כולי בכוננות, מחליפים הצדדים לפתע חיוכים וטפיחות הדדיות. הנוהל הזה מתקיים גם בקרב הנשים ביציע, שהן, למרבה הפלא, לא מעטות. המרתק בנשים מזרח גרמניות הוא כמה הסגנון שלהן קרוב יותר לנשים במדינות הסמוכות ממזרח לגבול, מאשר לנשים ממערב גרמניה. איפור כבד, עקבים, צבעים "נשיים" כמו ורוד - כל אלה הם דברים שנחשבים לסממנים סקסיסטיים בקרב נשים מערב גרמניות בעלות מודעות עצמית ממוצעת. אני כמובן לא מדבר על בנות אנטיפה, שלהן סגנון שונה לגמרי וכמעט לחלוטין אחיד עם המגדר הגברי בסצנה. במובן זה, קל לזהות את בנות מזרח ברלין. מבט יסודי סביב מגלה לי שאני ככל הנראה הזר היחידי ביציע: מזרח ברלין היא לא המקום בו תמצאו טורקים, ערבים ושחורים. הזרים שהגיעו לגרמניה המזרחית ושוכנו בשכונות המזרחיות של ברלין הם כאלה ממדינות ידידותיות לרעיון הסוציאליסטי של אז. ויאטנמים ורוסים תמצאו גם תמצאו שם, אלא שספק אם בויאטנם משחקים הוקי-קרח, והרוסים משתלבים בנוף המזרח הגרמני באופן די טבעי, לנוכח מאורעות פוסט מלחמת העולם השניה.

המשחק מסתיים בהפסד של ה- Eisbären, ובכפוף לתקנות המנחוס, א' מודיע לי שאני מנודה מהיציע עד להודעה חדשה. הוא כמובן מתאכזב כשאני מבשר לו שזה דווקא משתלב לא רע עם התוכניות שלי להגביר את קצב כתיבת התזה בחודשים הקרובים.

הרבה אקשן יש בהוקי קרח. יותר מזה, אם עד לפני כמה ימים הייתי משוכנע שכדורגל הוא הספורט היחיד שקבוצה כלשהי יכולה להיות טובה יותר מיריבתה ועדיין להפסיד את המשחק, הרי שכעת אני לא כל-כך בטוח. המהירות בה מתרחש המשחק הזה מעניקה להתרחשויות בו מימד כמעט מקרי. הקהל מזכיר הרבה יותר קהל כדורגל ישראלי: האמונות התפלות, המצ'ואיזם, היחס האינסטרומנטלי למשחק והחמימות והפתיחות בין האוהדים.

עדיין, לדאבונו של א', זה לא המשחק שלי. המון המון שרירים והמון המון אלימות בשביל דיסקית כל-כך קטנה. החורף המחורבן עודנו פה, אבל בקרוב, אני מבטיח, תחזור השמש ואיתה הכדורגל לבלוג.