Follow by Email

יום שישי, 30 בנובמבר 2012

חמל

מוזרה היא השפה הצ'כית. נראה כי ממציא השפה היה משוכנע שפונטיקה מטמאת לו את הלשון ולכן יש כל-כך מעט אותיות מן הסוג הזה במלים הצ'כיות, עד כי לעתים נראה שמישהו יושב לו באיזה חדר עם מצלמה איפשהו ומגחך על הניסיונות הנואשים של לא-צ'כים לבטא משהו בשפה הזו. גלידה, למשל, היא ZMRZLINA. כן, ככה, בלי לטעות. גם המילה הקצרצרה שבכותרת הפוסט הזה עלולה להטעות בעברית בלתי מנוקדת, ויש לקרוא אותה: Chmel. 
תרגום המילה Chmel לעברית הוא כשות, שעבורי היא מילה חדשה לגמרי. מבחינתי, כל שדות הכשות עליהם הצביע יאן המשוגע מבעד לחלון הרכב בדרכנו מברלין למשחק של הפועל בפלזן נראים בדיוק כמו שדות חיטה. ובכל זאת, מי אני שאתווכח עם הצ'כים. מן הדבר הזה הם מייצרים את הבירות הטובות בעולם, כאלה ששמות לדעתי בכיס הקטן אפילו את הבירות הבוואריות. 

על חיבתי לעם הצ'כי כבר כתבתי פה בעבר. לכן גם שמחתי כשמשום מקום פנה אלי יאן וביקש להצטרף למסע לפלזן, על-אף שלא הכרתי אותו לפני. כבר למעלה מעשרים שנה הוא חי בברלין. ב-1987 הוא היה ערב גיוס לשירות חובה של שנתיים וחצי בצבא הצ'כי, אז חלק מגוש המדינות הסובייטי. הוא החליט לברוח מעיר מולדתו פראג, הגיע למערב ברלין וקיבל מעמד של פליט. יאן גדל בבית של אוהדי כדורגל. כדורגל אז, וגם היום, הוא הספורט המוביל בצ'כיה. הרחק מאחור מצויים הוקי קרח וטניס. פראג היא אמנם בית לכמה מועדונים מהליגה הראשונה, אבל רק שנים מהם גדולים באמת ובינם מתקיימת יריבות מרה: סלאביה וספארטה. בגיל 8 לקח אותו אביו לראשונה למשחק של סלאביה. לאחר מכן, הוא מספר, הוא היה שייך לחבורה של סלאביה בבית-הספר, כשממול היתה את החבורה של ספארטה. חבורה אחת היתה נלחמת בשניה, ולכולם היה ברור מי שייך למי, ואם לא היה ברור, יאן דאג לקעקע את הסמל של סלאביה על כמה מקומות בגוף:



המעבר לברלין קרע את יאן מהקבוצה שלו ומכדורגל והוא החל מחפש קבוצה חדשה לאהוד. קרויצברג, מעוז השמאל הגרמני באותם הימים ועד היום, היתה מלאה באוהדי סט פאולי, וכך הפך גם יאן לכזה. אלא שעבור יאן אהדה לקבוצת כדורגל היתה מעבר להצהרה ולמשחקים היה קשה להגיע. בתוך ברלין, הבחירה היתה בין הרטה הגדולה והמנוכרת לבין טבה ברלין, והפור נפל כמובן על האחרונה. גם כאן, היה צורך בקעקוע כדי להצהיר על כך:


אז יאן מצא לעצמו קבוצה בברלין וטרמפ למשחק של הפועל איתנו, ועבורנו זו היתה הזדמנות מצוינת לתת למקומי להראות לנו קצת מנוף מולדתו. כך הגענו למילה הצ'כית חמל. בעודנו עושים דרכנו דרום-מזרחה במורד חבל בוהמייה, אנחנו מזהים שני דברים בפתחו של כל כפר רפאים או עיירה נידחת: מתקן כדורגל משובח וחמל. 
כל הכפרים האלה, מסביר יאן, מתפרנסים בעיקר מגידול חמל משובח לתעשיית הבירה הגדולה במדינה. עד כדי כך משמעותי הוא החמל בחייהם של המקומיים, שאפילו קבוצת הכדורגל היחידה שהגיעה לליגה הראשונה מהאזור הזה, נקראת בשם הזה.
וכאילו כדי להוכיח לנו את הנקודה, הוא יורד מהדרך הראשית ופונה אל תוך אחד מהכפרים שבדרך. אנחנו נוסעים בדרך חתחתים מדכאת במיוחד ולפתע מגיעים לאיצטדיון כדורגל קטן וחמוד, איצטדיונה של FK Chmel Blšany מהליגה הרביעית.







בכפר בלשאני מתגוררים פחות מאלף תושבים, אבל בדיוק במקומות כאלה אגדות כדורגל נרקמות. בין 1998 ל- 2006 שיחקה חמל בלשאני בליגה הצ'כית הראשונה. אחת הסיבות לכך היה בחור צעיר ונחמד שגדל באזור ושעמד בשער  הקבוצה, טרם עבר לספרטה פראג הגדולה ומשם לקריירה ברן הצרפתית ובצ'לסי הלונדונית. לבחור קוראים פטר צ'ך, כמובן.




בלשאני הוא לא הכפר היחיד שמוציא סיפור סינדרלה בליגה הצ'כית. כמוהו היו גם Lazne Bohdanec ו- Drnovice, כפרים שמספר תושביהם נע בין 2000 ל-3000. בכדורגל הצ'כי, מספר לי חבר צ'כי אחר בשם מרטין, מועדונים כאלה מגיעים לליגה הראשונה כשסביבם ענני שחיתות עם ריח רע.

סיפורים של שחיתויות ומכירת משחקים לא זרים בכלל לכדורגל הצ'כי. גם יריבתה של הפועל תל-אביב, ויקטוריה פלזן, מרבה לככב בהקשר הזה. פלזן הוא כיום המועדון המוביל בכדורגל הצ'כי, אלא שזה סיפור חדש יחסית. במהלך כל ההסטוריה של המועדון הותיק הזה, הוא דשדש בתחתית הליגה הראשונה ומדי פעם נשר לליגה השניה. המשחק האחרון בעונת 2005-2006 היה נקודת המפנה עבורו: פלזן היתה צריכה את המשחק האחרון בעונה, מול ספארטה פראג החזקה, על-מנת להישאר בליגה. המאמן הצעיר של פלזן אז, פראנטיסק סטראקה, היה שחקן עבר בספארטה ועוד לפני המשחק רחשה בכל מקום השמועה ששחקני ספארטה, חבריו הטובים, לא יתנו לו לרדת ליגה.

את המשחק ההוא פלזן ניצחה, ועד היום משוכנעים אוהדי כדורגל רבים בצ'כיה שהוא היה מכור. בכל אופן, זו היתה כאמור נקודת המפנה. אחרי אותה עונת הישארות, רכשה פלזן רבים משחקניה של ספארטה, ביניהם פאבל הורבאט מיודענו, שעשה להפועל תל-אביב בית-ספר בבלומפילד. מסתבר שאותו הורבאט, אגב, מכוער לא רק מבחוץ, אלא גם מבפנים. אוהדי סלאביה ובוהיימנס פראג מספרים שהאיש הביע לא פעם עמדות גזעניות, ופעם אחת ספק נתפס בהצדעה במועל יד במהלך משחק. אתם יכולים להחליט בעצמכם:



השנים האחרונות האירו פנים לפלזן. בין שערורייה אחת לשנייה, כולל העלמות של בעלי הקבוצה במאי 2010 אחרי הסתבכות עם גורמים בעולם התחתון של פראג, הצליח המאמן פאבל ורבה להפוך את המועדון למוביל בכדורגל הצ'כי. אלא שהעתיד לא נראה מזהיר במיוחד: בבוקר המשחק מול הפועל בפלזן התפרסמה בעיתונות הצ'כית פרשת שחיתות חדשה הקשורה במועדון. הפעם, שוחד לשופטים. שניים מהם כבר הודו.

אנחנו מגיעים לאיצטדיון ונראה שכל זה לא נראה משפיע במיוחד על שחקני פלזן. אלה מדלגים בקלילות ל- 4:0 מול ההרכב הנרפה של האדומים מתל-אביב. החגיגה ביציעי פלזן לא פוסחת גם על ההבט הפוליטי של אוהדי היריבה האדומה, וכמקובל במדינות מזרח אירופה שחיו תחת המגף הסובייטי, גם אוהדי פלזן לא שוכחים:



אנחנו צועדים ברחובות העיר העתיקה והיפה של פלזן בחזרה לרכב. אלפי השוטרים המפחידים והמסוק המשטרתי כבר מאחורינו, ומלפנינו מגיחה חבורה של נערים בלבוש שמסגיר את כוונותיהם. מעין פרחי חוליגניזם. הם כעשרים, אנחנו ששה. אנחנו ממשיכים ללכת, מנסים להימנע מקשר עין, ואני שם לב שאלו השניות היחידות בהן יאן סוף-סוף סוגר את הפה. החוליגן-קידס מחליטים שלא ליצור מגע ואנחנו מגיעים לרכב. הנסיעה מתחילה ורק אלוהים יודע איך לעזאזל מוכנים הצ'כים לשלם אגרה עבור הכבישים המחורבנים שלהם. כשאנחנו עוברים לגרמניה, הופכת ברגע הנהיגה להרבה הרבה יותר נעימה: הכבישים מוארים ומסומנים היטב, והאספלט נקי ממהמורות. "תכלס", אני אומר ל-א' שיושב לידי, "עם כל הביקורת על גרמניה, תראה איזה פאקינג אחלה מדינה יש להם". 

יום שישי, 9 בנובמבר 2012

היפרדות

הקיץ חלף. רשמית. "נובמבר המכוער", כפי שמכנים אותו הגרמנים, כבר פה. העצים מחכים ערומים לחורף הקשה, ומעיל החורף מתעורר מחופשה לא ארוכה בארון, מוכן לבאות. יותר ויותר חנויות גלידה נועלות את שעריהן ומבטיחות לשוב לקראת העונה החמה. גם הכדורגל הופך אחר בחורף ונראה לפעמים יותר כמטלה שיש לבצע מאשר כמשחק מהנה.



מוצ"ש עכשיו, אבל ההרגשה היא של ערב שישי. אנחנו מגיעים לביתם של י' ו-מ' בהמבורג ואני מיד מתפנה להבטחתי ומתחיל לבשל להם שקשוקה מפוארת. הריחות ממלאים את הקומונה שבהם הם חיים ומגדלים את שני ילדיהם והופכים את האווירה להרבה יותר נעימה. אווירה של בית, גם עבורי. המאכל הים-תיכוני מחמם את החורף הגרמני, ואנחנו סוף-סוף יושבים לאכול. מפה לשם, נסובה השיחה להרגלי השימוש בפייסבוק. פעילי שמאל בגרמניה פראנואידים לגמרי בכל הנוגע לפרטיות שלהם. לא תמצאו אף לא אחד המזוהה בשמו המלא ברשת החברתית והם לא לעולם יחלקו את הפרופיל שלהם עם אנשים שהם אינם מכירים. 

"מי זה ת'?", שואל אותי י'.
"איזה ת'?", אני משיב, מעמיד פנים שאני לא יודע על איזה מחברי הפייסבוק שלי הוא מדבר ומרוויח עוד כמה שניות לחשוב על תשובה הולמת.
"זה עם הקעקוע של BFC", הוא עונה, ומתכוון ל-ת', חוליגן החבר בפירמה האימתנית ביותר בגרמניה, זו של Dynamo Berlin. 
את ת' הכרתי באחד המועדונים המפורסמים של ברלין באמצעות חבר משותף שחשב שזה עשוי לתרום למחקר שאני מבצע. זה לא שלא הבחנתי בו בעבר, אלא שהמראה המפחיד, בלשון המעטה, של גוש שרירים ללא סנטימטר חף מקעקועים, בשילוב פנים של מי שכבר עבר הכל, גרמו לי לוותר על הפניה הישירה. כמה שעות לאחר ההכרות הראשונית ביננו, ת' כבר נעצר בפשיטה של משטרת ברלין על אותו המועדון, ועל-אף שהשמועות דיברו על כמה שנים טובות בפנים, הוא הופיע במקום גם בשבוע שלאחר מכן, ובזה שלאחר מכן, וגם אחרי.



אז ת' הוא חוליגן של BFC. סמל הקבוצה מקועקע לו במרכז החזה, ו- BFC, אם לומר בעדינות, היא לא ממעוזי השמאל בגרמניה. מדובר במועדון שהוקם על-ידי השטאזי, ואוהדיו הם כולם צאצאים של הארגון האלים וחסר העכבות הזה. בשנותיו היפות של המועדון, הוא זכה בעשר אליפויות רצופות בליגה של מזרח גרמניה, בתמיכה לא עקיפה בכלל של קברניטי השטאזי. באירופה מוזכרת פירמת החוליגנים של BFC כאחת החזקות ביבשת כולה, ובברלין מהווה איצטדיון הקבוצה בשכונת פרנצלאואר ברג בית לפעילים נאצים רבים. נסו לכתוב BFC Dynano בגוגל, ועוד לפני שתספיקו להגיע לסוף הביטוי, יציע לכם גוגל לחבר אותו עם המילה Hooligans. ביוטוב אפשר למצוא קטעי וידאו שהפכו למיתולוגיה בסצנה החוליגנית, כמו זה למשל:



ת' הוא לאומן. ללא ספק. ברגע שהבין שאני דובר גרמנית, החל מתרגז בכל פעם שבחרתי לדבר איתו באנגלית ודרש לחזור לגרמנית. הוא גם לא אוהב לשמוע שברלין היא עיר בינלאומית. עבורו היא בירת גרמניה. עוד בשיחה הראשונה שהיתה לי איתו הוא לא בזבז זמן ואמר שזה נכון שמה שקרה עם היטלר והחברים היה לא לעניין, אבל לדעתו אין שום סיבה לכך שגרמניה צריכה להמשיך לשלם פיצויים לישראל. 

יש לי יחס אמביוולנטי לאנשים כמו ת'. מצד אחד, הם מעוררים בי תחושות עמוקות של גועל ותיעוב. מצד שני, אני לא מסוגל להרפות. משהו באנרגיה האלימה, בנחישות המבט ובחולשה הפנימית שלהם, זו שמתבטאת בכעס ובאגרסיביות שהם מפגינים החוצה מרתקים אותי. זה לא רק המחקר, אני מוכרח להודות, אלא גם משהו מעבר, מעין ניסיון רומנטי וחסר תקנה לחפש את הטוב שבכל בן-אדם ואולי אף להסיר ממנו את הכיעור שהחיים בחברה התחרותית צלקו בו. 

בחזרה לשולחן ארוחת הערב בהמבורג, זו גם התשובה הטובה ביותר שאני יכול לספק ל-י'. הוא לא מתרצה. עבורו, ועבור רוב פעילי השמאל שאני מכיר, הדרך להתמודד עם אנשי ימין ועם שוטרים נחלקת לשתיים: מאבק והתעלמות. 
קחו למשל את הפלאייר הזה, שתלוי במקומות רבים בסט פאולי:


בקצרה, קורא הטקסט להימנעות מוחלטת מדיאלוג עם שוטרים ובלשים, אשר מהווים, כלשונו, את שורשי הדיכוי. גישה דומה מאוד מאמץ השמאל בנוגע לימין קיצוני, אלא שבניגוד לעמדה כנגד המשטרה, לגישה כנגד הימין הקיצוני שותפים חלקים נכבדים מאוד מהקונצנזוס החברתי. להערכתי אפילו רוב החברה הגרמנית.

מסובך? בואו נלך קצת אחורה ל-15 בספטמבר השנה. בסוף הפוסט הזה, הזכרתי את מצעד הנאצים שאמור היה להתרחש בפוטסדם ושנבלם על-ידי אלפי אזרחים ופעילים. באותו היום הרגשתי לראשונה בשינוי מרחיק לכת באופן שבו עימות פנים מול פנים עם נאצים משפיע עלי. הפעם הראשונה שהייתי כל-כך קרוב לנאצים היתה בנובמבר 2010 במינכן. גם אז היה  זה מצעד וגם אז היתה הפגנת נגד (אם כי לא מוצלחת בעליל). בשלב כלשהו, הייתי מרוחק מטרים ספורים מערימת הפסולת האנושית הזו, ופרץ רגשות אדיר של שנאה, זעם ותיעוב גרם לי לזרוק את המשקה שהיה לי ביד לכיוון הצועדים ולהתעמת בעקבות כך עם שוטר. בספטמבר השנה שוב עמדתי מרחק כמה מטרים מחבורה של נאצים. הפעם הם אמנם לא הצליחו לצעוד, אך עדיין הפגינו נוכחות, חמושים בשלטים ובמגפונים. בעודי מתבונן בהם עושים את דרכם אל מחוץ לתחנה המרכזית של פוטסדם תחת מטר של עלבונות מאלפי אזרחים, קלטתי לפתע שתחושת הזעם והשנאה ממינכן של לפני שנתיים התחלפו בציניות ובוז כלפי אוסף של חסרי חיים, הסחי שנדחק לשולי החברה, אספסוף קטן ונלעג שבכל מקום מתקבל בתיעוב ובדחיה מוחלטת.
פתאום הבנתי, עד כמה התבגרה החברה הגרמנית, עם כל הביקורת שיש לי עליה, ביחס שלה כלפי אנשים מן הסוג הזה. כל אחד מהאפסים שהגיעו לפוטסדם באותו היום זוכה לתיעוד ומעקב בידי הרשויות מחד, וקבוצות אנטיפה מאידך. לכל מקום אליו האנשים האלה מגיעים, הם מזוהים וצעדיהם מוגבלים. למעשה, הם כלואים בתוך עיירות מזרח גרמניות או שכונות מסוימות בברלין ויודעים שרק שם הם עוד איכשהו יכולים לנשום ולהתקבל כחלק מהסביבה. 
גזענים, הומופובים, נאצים, שונאי זרים - כל אלה נדחקים מדי יום לשולי החברה על-ידי הקונצנזוס הבורגני הלא אקטיבסטי של גרמניה. בשולי החברה הם עוד נרדפים על-ידי קבוצות האנטיפה, אבל זה כבר סיפור אחר. העניין המרכזי הוא האופן בו המיינסטרים בחברה דוחה עמדות מן הסוג הזה ומאלץ את האנשים האלה לחיות בצל. דוגמא נהדרת לכך קיבלתי לאחרונה עם ההודעה של להקת Die Ärzte, שבגרמניה היא המקבילה הפופולארית של משינה לצורך העניין, לצרף ארגון שפועל להסברה אנטי-נאצית בקרב צעירים לסיבוב ההופעות שלה. והיא לא היחידה.

וזה בדיוק הסיפור. וזה בדיוק מה שהופך את הגישה של י' לצודקת ואת שלי עד עתה למוטעית: דיאלוג עם גזענים כמוהו כמתן לגיטימציה לקיומם. בעצם קיום הדיאלוג מתרחש גם תהליך של אשרור הזהות של בן השיח. אין דוגמא טובה יותר ממאורעות טדי בכדי להמחיש את זה: הסיבה לכך ש-17,000 אנשים מרשים לעצמם ללהג שירים גזעניים נעוצה באופן שבו האנשים האלה מתקבלים בחברה קבלה מלאה. הם כמובן לא היחידים. כמעט בכל מעגל חברתי בישראל יימצאו גזענים, לאומנים, קסנופובים והומופובים. הם נמצאים במקומות מרכזיים בתקשורת (אברי גלעד, מנחם בן, עירית לינור ורבים אחרים), בתרבות (אריק סיני, אריאל זילבר, עמיר בניון ועוד) ובטח ובטח שבפוליטיקה ובספורט (הרשימה היא כמעט אינסופית). האנשים האלה נמצאים במקומות שלהם משום שהעמדות שלהם לא נתפסו אף-פעם כבלתי נסבלות. בחברה קטנה כמו ישראל, לכל אחד יש בחוג החברים, המכרים או אפילו המשפחה כאלה שיבטאו עמדות כאלה בקול רם. הצורך שלנו להבליג או להיכנס לדיון בשל הקשר האישי הופך את העמדות הללו לברות שיח. לעומת זאת, כש-ת' מאולטראס סט פאולי גילה את מדי האס.אס בארון של הסבא שלו הוא ניתק עימו מגע וסירב לכל הידברות מאז שהיה בן 15. הוא כמובן לא היחיד שנהג כך.
כאן קבור הכלב. כאן טעון ההבדל. חברה שבוחרת בדמוקרטיה חייבת לנתק את עצמה מהסממנים האנטי-דמוקרטיים שבהווה ובעבר שלה. מי שרוצה לחיות בדמוקרטיה חייב להיפרד לשלום ממי שרואה בה סרח עודף, אמצעי להשגת משאבים ולצבירת כוח עד לביטולה. הגרמנים נזקקו לשתי מלחמות עולם, דיקטטורה ומפעל רצח עצום מימדים כדי להבין את זה. למה לעזאזל אנחנו מחכים?


*****************************************
הערה אישית: כפי ששמתם לב, הבלוג פעיל פחות לאחרונה. יש לכך סיבות לוגיסטיות אבל גם סיבות סובייקטיביות לגמרי: מעבר למחקר, פעילות פוליטית וחיים אישיים, הקצאת היצירותיות שלי נחלקת בחודשים האחרונים בין הבלוג לבין תחביב ישן נושן שקם לו לתחיה במאורות הטכנו האפלות של ברלין. התחביב הזה הופך רציני מיום ליום, נוטל יותר ויותר מזמני, אבל התוצאות לא מאחרות לבוא ואני מוצא עצמי מנגן במהמפורסמים והמעניינים במועדוני ברלין, בירת המוזיקה האלקטרונית העולמית. קשה להסביר את ההתלהבות למי שאינם מכירים את סצנת חיי הלילה הברלינאית, אבל אולי המוזיקה תצליח במקום בו המלים כושלות. אתם מוזמנים לעקוב ולתמוך גם בסאונד קלאוד שלי:
http://soundcloud.com/marion-cobretti