לוטיש

כך אומרים "ליאז'" בגרמנית. בסך הכל 30 דקות מפרידות בין העיר הבלגית לגבול הגרמני, כך שלך תבין איך הגיעו הגרמנים לשם הזה. על המשחק של סטנדרד ליאז' בקראקוב מול ויסלה העדפתי לוותר. על-אף שמדובר בחורף הכי חם שאירופאים רבים מסוגלים לזכור, פברואר בפולין הוא אף-פעם לא חוויה מלבבת. למען האמת, פולין מצדיקה באפרוריות המדכאת שלה את כל הסטראוטיפים על מזרח אירופה. אם מחברים את זה לעובדה שהמדינה הזו היתה תמיד מגרש הגרוטאות של אירופה, ושתושביה חיו במשך מאות שנים תחת מגף פרוסי, אוסטרי, גרמני וסובייטי, לא נותר אלא לתהות בקול גדול על פשר הלאומנות הפולנית החולנית. במה לעזאזל יש להם להיות גאים?

מאורעות המשחק בפולין הפכו את הגומלין לאטקרקטיבי הרבה יותר, ואחרי תיאום עם החברים בליאז', התחלתי את המסע לכיוון בלגיה. ידעתי שמצפה לי יום ארוך ומתיש וקיוויתי לכן לנוח ברכבת, אלא שבאותו היום שיחקה גם האנובר בבלגיה מול ברוז', ומאות מאוהדיה טרחו להצדיק במשך כל הנסיעה את הסטראוטיפים המוצמדים לאוהדי כדורגל בציבור הרחב. למנוחה, בכל אופן, לא זכיתי. הגעתי לעיר כשש שעות לפני המשחק ונאספתי על-ידי א' ועוד כמה מקומיים. הם כולם נראו לי כמו ילדים טובים, צעירים בהרבה ממני, אבל לפחות לגבי א' אי אפשר היה לטעות: המבט הקשוח, הבעת הפנים המודאגת וההימנעות הכמעט-אוטומטית מחיוך העידו כולם כי הילד עבר דבר או שניים בחייו. 

א' מודיע לי שחבורות של חוליגנים פולנים כבר התמקמו במרכז העיר וצריך להיזהר. אנחנו לוקחים אוטובוס ומגיעים למועדון האוהדים של ליאז', בו יש יותר דגלים וצעיפים של הפועל תל-אביב ואולטראס הפועל משל סטנדרד ליאז'. הידידות העמוקה בין אולטראס הפועל לאולטראס אינפרנו של סטנדרד סיקרנה אותי תמיד. בתחילת העונה, כשהפועל שיחקה בליכטנשטיין יום אחרי שסטנדרד שיחה בציריך הסמוכה, היתה לי הזדמנות מצוינת לחוות את הידידות הזו מקרוב. י' הסביר לי שמכל קבוצות האולטראס שנמצאות עם אולטראס הפועל בברית האנטי-פאשיסטית, עם החבר'ה מליאז' חולקים התל-אביבים הכי הרבה קווי דמיון: ליאז' היא עיר פלורליסטית, סטנדרד הוא מועדון הכדורגל הגדול ביותר בבלגיה והמנטליות של הבלגים מסתברת כזהה להפליא.

ואכן, מדהים לגלות עד כמה י' צדק. על-אף שלבלגיה אין חוף לים התיכון או לאיזשהו ים, הליאז'ים מתנהגים כאילו נולדו במערב ראשון. האינטראקציה ביניהם אינטימית מאוד, וכוללת, בניגוד לכל מנהג צפון אירופאי, המון מגע פיזי. הליאז'ים מברכים אחד את השני בנשיקה בודדת על הלחי. גם עצם היותי זר שרובם לא מכירים לא עצרה את המקומיים מלהעניק לי כמות נשיקות שרק חגיגת הבר מצווה שלי יכולה להתחרות בה. אין כמעט בנות, וברור כשמש שאלו שכן נוכחות הן חברות של אנשי אולטראס. הסיכוי לאתר בחורה פנויה בסצנת אולטראס, לא משנה איפה, שקול לסיכוי שיהיה לך האומץ להתחיל עם אחת כזו. 

על כל פנים, כבר שתיים בצהריים ואותי בעיקר מעניין לטעום סוף-סוף צ'יפס בלגי. המילה צ'יפס היא עיוות של השפה העברית: צ'יפס זה מה שאוכלים בשקיות, כלומר, משטחים דקים ועגולים של תפוחי אדמה מטוגנים. לעומת זאת, למה שאתם מקבלים בלאפה שלכם קוראים Pommes Frites, או בקיצור: Pommes, ויש לא מעט דרכים להכין את הדבר הזה. אז כמי ששמע רבות ונפלאות על הפומס הבלגי, אני דוחק ב-א' ללכת איתי למזנון המהיר שממול למועדון האוהדים. 

אנחנו יוצאים מהמועדון ומבחינים בכמה רכבי משטרה שחולפים ממול. דקה לאחר מכן אנחנו כבר בתוך המזנון, והשוטרים פורקים מהרכבים ומתגודדים מחוץ למועדון. אנחנו מזמינים לאכול ומסתכלים על הנעשה מבעד לחלונות המזנון. א' מסביר לי שהמשטרה פושטת על המועדון לפני משחקים רגישים כדי לחפש נשק. מרחוק אני רואה את ר' מתווכח עם השוטרים, ולפתע נכנס בלש בלבוש אזרחי למזנון, זורק משפט ל-א', ויוצא החוצה. א' מספר לי שהבלש מכיר אותו ובישר לו שהוא רוצה לשוחח איתו כשהוא מסיים לאכול. הוא חושש שה"שיחה" עם הבלש תכלול גם חיפוש גופני, ולכן מבקש ממני להחביא אולר ואגרופן בתיק שלי. אני נענה לבקשה ומשוכנע כי זהו הדבר הנכון לעשות. בהתמודדות עם נאצים פולנים, כל אמצעי כשר בעיני. 

כעבור כחצי שעה עוזבים השוטרים. אנחנו חוזרים למועדון והאווירה במקום מתוחה מאוד. ר', שהוא כמו האבא של אולטראס אינפרנו והדמות שכולם מכירים, אומר לי שהמשחק הערב הוא המפגש הכי מעניין שהוא זוכר מזה 15 שנים. הוא כמובן מתכוון לעימות מול אוהדי ויסלה. המשטרה החרימה כל מה שמצאה, ולמעלה מששה רכבים עם לוחיות זיהוי פולניות או גרמניות כבר נצפו חולפות על-פני המועדון בזמן הפשיטה המשטרתית. בתוך כל אחת מהן, הרי-אדם עם קרחות לבנות ומעילי בומבר. השמועות מדברות על תקיפה של חוליגנים פולנים שעתיים לפני המשחק, בשעה 17:00, ובמקום לא נוכחים בינתיים מספיק אנשים. סיירים נשלחים לסרוק את העיר ולדווח על צעדיהם של הפולנים. 

בסביבות 15:30 צועד פ' אל תוך המועדון. פ' הוא אחד מהחוליגנים המפורסמים ביותר באירופה. הוא לא גבוה או מרשים במיוחד, ונראה כמו הכלאה בין חוליגן פולני לסקינהד אנגלי. בניגוד גמור לסטראטיפ שנלווה למראה החיצוני שלו, פ' רחוק מלהיות טיפש, ואני נהנה לשבת איתו לבירה, ואז לעוד אחת. ואז לעוד אחת. נושא השיחה נע בין כדורגל, לאומיות והנסיונות שלי לשכנע אותו לבקר בישראל. מדי כמה דקות נכנסות חבורות של צעירים אל תוך המועדון, וכמו בטקס, עומדים הם בתור כדי לרכון ולנשק את פ'. "אני המלך כאן", הוא מצהיר תוך כדי שהוא מסרב לרעיון שאזמין אותו אני לבירה, ונראה שהוא יודע היטב על מה הוא מדבר. פ' מורחק מאיצטדיוני כדורגל בבלגיה רוב ימיו כאוהד. האגדה מספרת שכשתמה לה הרחקה ארוכה במיוחד, בישרו בעיתונים הבלגיים על חזרתו למגרשים. 

חצי שעה מאוחר יותר מצטרף אלינו גם ס'. עם שניהם במקום אני הופך רגוע בהרבה. ס' הוא סקינהד. גם הוא מפורסם בכל היבשת ודייר של קבע במשחקים של סט פאולי בהמבורג. המסעות שלי ברחבי היבשת זימנו לי ללא ספק מפגשים עם אנשים מרתקים, אבל ס' הוא ללא ספק אחד מהדמויות הכי מרשימות שהכרתי. הידע של ס' בשפה האנגלית וההכרות שלו עם מטבעות השפה הגרמנית מאפשרים לנו לנהל תמיד שיחה מעמיקה. איכשהו, אנחנו מצליחים גם להגיע למימד האישי, והוא חולק עימי את הקשיים הכלכליים שלו. אני מאזין ונדהם לגלות כיצד אדם כל-כך חזק ונערץ יכול להיות כל-כך לא מוערך בשוק העבודה במקום בו הוא חי, ואולי גם על-ידי הוא עצמו. 

הסצנה של ליאז' שונה מרוב הסצנות שאני מכיר. במיוחד מאלה שבשמאל הגרמני. ההפרדה בין האולטראס לחלקים אחרים בקהל כמו פירמת החוליגנים Hell Side לא ברורה ואינה נדרשת. בדקויות האלה לומדים להבחין עם הזמן: חיי אולטראס דורשים הרבה יותר מהיומיום ומעצבים כמעט לחלוטין את עולמו החברתי של מי שנוטל בהם חלק. על-כן, לא טבעי לראות איש אולטראס בשנות הארבעים לחייו. ודאי שלא בשנות החמישים. עבור איש אולטראס, פנים האיצטדיון הוא גולת הכותרת של פרקטיקת האהדה והמקום בו המאמצים וההקרבה באים לידי ביטוי. עבור חוליגן או סקינהד, האיצטדיון הוא חלק הרבה פחות משמעותי בעיצוב הזהות. 

לא קשה להבין, אם כן, מדוע ס' ו-פ' אפילו לא חשבו ללכת למשחק. הם וכארבעים אחרים, רובם ככולם בקבוצת הגיל שלהם - שלהי שנות השלושים וצפונה מכך - נשארים לשמור על המועדון בזמן שהמשחק משוחק. 

17:00 בערב כבר מאחורינו ואין סימן לפולנים. המועדון מפוצץ באוהדי סטנדרד, ורמת המתח יורדת משמעותית. אני שוב נוכח לדעת, בפעם המי-יודע-כמה, שהתקפות מאורגנות אף-פעם לא מגיעות כשמצפים להן. 

אנחנו זזים לאיצטדיון לא לפני שאני מתבקש על-ידי החברים להכין בזריזות שלט בעברית נגד העבריין המורשע אלי טביב. מרוב אותיות ב' בשם של העבריין, אני שוכח אחת בעצמי, ולכן, אם ראיתם ותהיתם, האשמה פה היא שלי:

באיצטדיון עצמו, נוכחות מרשימה מאוד של הפולנים. המוטו שלהם שם ללעג את הכינוי של האולטראס של סטנדרד: עם עליית השחקנים מוקפים פני השטן שבסמל של אולטראס ליאז' בעשרות אבוקות בוערות. מתחת, שלט פריסה ענק שאומר: פה זה האינפרנו האמיתי, ובכל הזמן הזה, עשרות חזיזים מושלכים מן היציע הפולני אל תוך היציע הצפוני, מקום מושבה של קבוצת אולטראס קטנה אחרת של סטנדרד. שימו לב, בעיקר החל מ- 2:00:

החזיזים מיציע הפולנים מושלכים אל עבר יציעי הבלגים במשך כל המשחק וגורמים להתרוקנות חלקו המערבי של היציע הצפוני. כל-כך הרבה בלאגן גורמות הקבוצות הפולניות במשחקיהן באירופה, שכבר קשה לחכות לאליפות אירופה בקיץ.
גם לגיה וארשה שיחקה אמש בליגה האירופית. שימו לב לכרזה של אוהדיה במשחק החוץ מול ספורטינג ליסבון:

כל זה, אני מזכיר, לא באיזה משחק ליגה פולנית שלאף-אחד לא אכפת ממנו, אלא בבמה הקדמית של התחרויות באירופה. אפרופו אליפות אירופה בקיץ, בסצנת החוליגנים בגרמניה כבר מדברים על "כיבוש מחדש של פולין". לי נראה שאופ"א הולכת להתחרט על הבחירה שלה. מצד שני, אם מונדיאל בדרום אפריקה עבר חלק...

המשחק עצמו משעמם באופן בלתי נתפס. שתי קבוצות פח שמבטלות אחת את השנייה לחלוטין. משום מה, אני זוכר בטעות שתוצאת המשחק הראשון בין השתיים היתה 0:0, ויותר משאני סובל מרמת המשחק, אני סובל מהמחשבה של הארכה. בדקה ה-87 נבעטת הבעיטה הראשונה במשחק למסגרת, ושבע דקות מאוחר יותר נשרקת שריקת הסיום במצב של 0:0. כשאני מגלה שכולם צוהלים ושמחים ומבין שהסיפור נגמר ושסטנדרד עלתה שלב, אני נושם לרווחה.

אנחנו חוזרים למועדון ואני מותש. הרכבת הראשונה שיש לי בחזרה לגרמניה היא רק למחרת בשבע בבוקר, ואני צריך למצוא דרך להעביר איכשהו את הלילה בליאז'. למזלי, חבורת גרמנים מהעיר הגרמנית השכנה אאכן נמצאים במקום ומציעים לי טרמפ ולינה אצלם בעיר, מה שמקצר עבורי משמעותית את המסע חזרה לברלין. אני כמובן מסכים, ונפרד מהמקומיים.

ברכב אני לומד להכיר את החברים החדשים: הנהג, ד', הוא דמות מובילה בארגון אולטראס של סט פאולי בשם St Pauli Mafia. את השלטים של החבר'ה האלה אני רואה כבר שנים במילרנטור, ואף-פעם לא טרחתי לברר במה מדובר. פשוט הנחתי שמדובר בעוד מועדון אוהדים מיני רבים. אלא ש-ד' הסביר לי שהם מהווים קבוצת אולטראס לכל דבר, ושהייחוד שלהם הוא שכל חברי הקבוצה מגיעים ממדינת ווסטפאליה. ולא, בינם לבין אולטראס סט פאולי אין איבה או תחרות, אלא רק שיתוף פעולה פורה. 

אבל את הסיפור האמיתי של הנסיעה הזו מספקים לי האורחים האחרים ברכב, ועליו אצטרך לכתוב בפוסט אחר. אומר רק בקצרה שמדובר באנשי אולטראס של אלמיניה אאכן, שנאבקים כנגד השתלטות של נאצים על היציעים שלהם. נאבקים ומפסידים, יש לומר. מטרת המסע שלהם לליאז', בחסות ד' מסט פאולי מאפיה, היתה גיוס תמיכה של אנשי סטנדרד. אולי הישועה של אנשי סצנת האנטיפה ביציעים של אאכן באמת תבוא מליאז', אבל בינתיים, לפי העדויות שלהם וקטעי עיתונות לא מעטים שנכתבו בנושא, הם בצרות צרורות. אני מתכוון לבקר אותם בקרוב ולעמוד מקרוב על הבעיה. מבטיח להרחיב לאחר מכן. 

עד אז, כמובן, תודה לליאז'ים על האירוח הנהדר והאזכור החשוב:

שטולץ

או בתרגום חופשי לעברית: גאווה. אלא שיש במונח הגרמני קצת יותר מגאווה. משהו חזק יותר, שתמיד פורט לי על נימי השואה. כשגרמני אומר שהוא Stolz, מיד זה מתקשר אצלי לגאווה לאומית, כזו שהגרמנים הטיבו להדחיק עד למונדיאל 2006 שהתקיים על אדמתם, עת הפציעו לראשונה מאז מלחמת העולם השניה דגלי האדום-שחור-זהב במלוא תפארתם. 

נראה שעבור הגרמנים, אין כמו המונח הזה כדי להדגיש שייכות למשהו, כדי להחצין זהות, ואין כמו כדורגל כדי לההשתמש במונח. ככה זה, כנראה, כשהמועדונים שייכים לאוהדים. בעצם, למה כנראה? בטוח! בעוד הכדורגל הישראלי מצליח לשקוע אל תוך תהומות עמוקות יותר ויותר של גועל ומיאוס, אני יכול רק לברך שלפחות מבחינת כדורגל, אני מסוגל להנות מהמודל הטוב ביותר בעולם. קחו כמה רגעים ועיינו בטורים של אוריאל דסקל בכלכליסט, ותבינו על מה אני מדבר. במיוחד קראו את הטור הזה. 

המעבר שלי ממינכן לברלין היווה גם שינוי משמעותי של סצנת האוהדים. "שיקריה מינכן", האולטראס של באיירן מינכן, נמצאים כבר תקופה ממושכת במאבק מר מול הנהלת המועדון, מאבק בו הם מפסידים. גדרות הוקמו בין הבלוק שלהם לשאר האיצטדיון כדי למנוע מעבר של אלה שאין להם כרטיס או מנוי לבלוק הזה ספציפית (מה שהיה מקובל לגמרי עד עתה), וכניסה לבלוק מותנית בבידוקים כפולים ומכופלים. האווירה בשיקריה קשה, ובקרב כל מי שדיברתי עימו, מדברים על "שביתה": מגיעים למשחקים בלי תפאורה ושותקים.

הסצנה הברלינאית לעומת זאת, שוקקת חיים, והמעבר לעיר איפשר לי להתבונן מקרוב באחת מסצינות האוהדים המרתקות ביותר במדינה, זו של אוניון ברלין. כמו מועדונים רבים במזרח (האנזה רוסטוק למשל), אוניון ברלין הוקם בשנות הששים תחת המשטר האוטוריטרי ששרר במזרח גרמניה. כמו רוב המועדונים במזרח, האיחוד עם מערב גרמניה לא עשה לאוניון טוב, והתחרות הבלתי אפשרית עם המערב העשיר דרדרה את המועדון לחובות ולהעדר יכולת לתחזק את האיצטדיון המיושן בשכונת קופניק שבדרום מזרח העיר. לפני כמה חודשים כתבתי כאן על המשחק של סט פאולי בברלין נגד אוניון, והזכרתי את התגייסות המדהימה של אוהדי הקבוצה למבצע שיפוץ והשמשת האיצטדיון שלהם. 

המשחק של אוניון נגד דינאמו דרזדן הוא מפגש בין שתיים מטובות הסצנות בגרמניה, אלא שלהגיע לחלק הזה של ברלין עם עור בגוון יחסית כהה, מינוס עורלה, למשחק בו שני הצדדים מתברכים בחוליגנים נאצים, יכול להיות תענוג מפוקפק. לכן, אמרתי לעצמי, אם כבר תענוג מפוקפק, אז לפחות בצוותא. לקח לי אס.אמ.אס אחד לשכנע את מ' להצטרף אלי, ובמקום מרוקאי אחד, כבר הפכנו לשניים. שניים וחצי, אם מחשיבים היקף הכתפיים של מ'. 

במהלך ניסיונות החדירה שלי לסצינת הימין הקיצוני של הכדורגל הגרמני גיבשתי לעצמי כמה כללי מפתח שנכתבו בלא מעט צרות. מעבר לברור מאליו והוא הגעה לזירה ללא סממנים מזהים כלשהם, ודאי שלא כאלה עם קונוטציות פוליטיות או כרוכות-אולטראס, הכלל החשוב ביותר הוא גיבוש זהות יציבה: ברור לי שבסצנה הזאת אני בולט כזר לא שייך, ומענה לא מספק לשאלה של המקומיים יכול להסתיים רע. במקרה הנוכחי, סיכמנו אני ו-מ' שאנחנו סטודנטים ממלטה ששמעו על משחק כדורגל בעיר. מ' טוען שאף-אחד לא יודע איך נראה מישהו ממלטה, והיא עדיין חלק מאירופה, כך שאנחנו מכוסים. זרמתי איתו. 

המשחק כמובן סולד-אאוט, אבל אני משוכנע שנצליח להשיג כרטיסים. כבר על הרציף בתחנת הרכבת מנסה ספסר למכור לנו כרטיסים ב-20 יורו האחד, כאשר המחיר הנקוב הוא 12. הוא טוען שהוא מכר כבר עשרים כאלה ולא מראה שום סימן של גמישות. מאחוריו, אגב, עומדים שוטרים ועדים לכל המתרחש. להפתעתי, הם לא עושים דבר. ספסרות היא כנראה עניין לגיטימי בגרמניה כפי שהיא בארץ. אנחנו מוותרים ומנסים את מזלנו בקרבת האיצטדיון. שם אנחנו אכן משיגים כרטיסים במחיר הנקוב ומצטרפים לתור בכניסה לאזור החיצוני של האיצטדיון. תוך כדי המתנה ארוכה מהרגיל, אנחנו מנהלים דיון מעניין על ההבדלים בתרבות ההמתנה בין גרמניה לישראל. מ' מפנה את תשומת לבי לעובדה שלמרות שאנחנו מוקפים בעשרות אוהדי כדורגל, אף-אחד לא דוחף ואף-אחד לא נצמד. גם העמידה הממושכת לא גורמת לאף-אחד למחות. כמי שאף פעם לא הבין את ההגיון הישראלי שבהיצמדות ובצפיפות הבלתי נסבלת בכל מקום שבו חלילה יש צורך בתור, אני מודה ל-מ' על ההארה וההמתנה הופכת ברגע נעימה בהרבה.

אנחנו מגיעים לבסוף לאזור הבידוק ו-מ' לוחש לי שהמאבטחים הם כולם ערבים. אני מתקן אותו וטוען שהם בכלל טורקים, ומבטיח להסביר לו אחר-כך מאין אני יודע. איכשהו שכחתי לעשות את זה, אז הנה ההסבר:
גרמניה של מעלה נראית אמנם נקייה ומסודרת, מדינת חוק וסדר שהכל בה מתקתק לפי הכללים. אלא שלכל מעלה יש גם מטה, וגרמניה של מטה נשלטת לחלוטין בידי כנופיות פשע גדולות שמתפרסות על פני המדינה כולה, לעתים אפילו למדינות שכנות.
שתיים מהכנופיות הללו וללא ספק העיקריות והחשובות מקורן בשני מועדוני אופנוענים. האחד, הגדול יותר, שמו: Hells Angels. המועדון הזה ידוע בקשרים חזקים לסצנת הימין הנאצי בגרמניה, אבל בסופו של דבר, כמו כל ארגון פשע, מדובר בעסק לכל דבר: סמים, זנות, פרוטקשן ואבטחה למועדונים ואירועים.
המועדון השני נקרא Bandidos, והוא נבדל מהראשון בעיקר בזכות העובדה שאין בו שום משמעות לצבע עור או מוצא אתני. רבים מחבריו הם טורקים, ובשל העובדה שתחומי העיסוק של "בנדידוס" זהים לחלוטין לאלה של "הלס אנג'לס" הוותיק והגדול יותר, יש לא מעט חיכוכים אלימים בין הצדדים, ומאבקים מרים על אזורי שליטה.
בכל אופן, בסופו של דבר, מדובר בשרירים להשכיר, ואין כיום אירוע המוני שמתקיים בגרמניה שלא מאובטח על-ידי אחד מהמועדונים הללו, או שניהם.

בדורטמונד, למשל, ממוקמת המפקדה של הבנדידוס באזור בו ישנם כמה מועדוני שמאל אנטיפשיסטיים. אלה היו מותקפים דרך קבע בידי נאציים מקומיים, עד לאופנוענים נמאס מהנוכחות המשטרתית המוגברת והם דאגו בעצמם לגרש את הנאצים מהאזור ולהבטיח את שלום אנשי האנטיפה.
סיפור לא פחות מעניין מחזיר אותנו בחזרה לברלין, בה סניף של בנדידוס שהיה מאויש בעיקר בטורקים החליט לערוק לשורות ההלס אנג'לס. הסיבות לא ידועות לי, אבל מה שידוע הוא שבשל חוק לא כתוב בתחרות שבין המועדונים על אזורי שליטה, סניף שערק לא יכול לשאת את שם המקום. כלומר, בנדידוס ברלין לא יכלו להפוך להלס אנג'לס ברלין. הפתרון היה יצירתי והיווה גם תקדים משמעותי בייחוס הפוליטי של האחרונים: הסניף החדש שלהם נקרא "הלס אנג'לס טורקיה".

אנחנו נכנסים פנימה היישר לטקס נגינת ההמנון היפהפה של אוניון. המוטיב החוזר בשיר: האהבה שלנו, הקבוצה שלנו, ה-Stolz שלנו, האגודה שלנו.
מן הצד השני, אוהדי דרזדן, בתצוגת עידוד מעוררת יראה, מניפים כולם את דגלי סאקסוניה, חבל הארץ המזרח גרמני וכיום המדינה הפדרלית שדרזדן היא בירתה. בהתחשב בכך שחבל הארץ הזה הוא מושא ללעג בפי כל אוהד כדורגל גרמני, שוב לא נותר היה אלא להשתאות לנוכח ה- Stolz של הדרזדנים, הגאווה שלהם להיות חלק משיוך שהוא לאו דווקא מחמיא:

האיצטדיון של אוניון, כראוי לאיצטדיון שנבנה על-ידי אוהדי כדורגל בשביל אוהדי כדורגל, מכיל שלושה יציעי עמידה גדולים ויציע ישיבה קטנטן. המשמעות: עידוד בלתי פוסק מכל עברי האיצטדיון. תוסיפו לזה משחק מול יריבה שנואה עם ארגוני אולטראס רבי עוצמה, ותקבלו אווירה שלא רואה ממטר את כל הסופר-מגה-אולטרא-קלאסיקו שמוכרים לכם שם בספורט חמש פלוס מינוס כל שני וחמישי.

הסלולרי מראה עשר מעלות מתחת לאפס, ואני ו-מ' קופאים מקור. על המגרש, אוניון שוחטת את דינאמו, ועם כל שער שסופגת הקבוצה שלהם, מעודדים הדרזדנים חזק יותר. הם קופצים ומשתוללים, ואני מקנא בתחושה שלהם עוד יש בבהונות הרגליים.
הקור שובר אותנו וכעשר דקות לפני תום המשחק אנחנו עוזבים ושמים פעמינו לכיוון תחנת הרכבת. ההליכה בסמטאות קופניק לא נעימה, מרחוק אני מזהה אימביס (סוג של מסעדת פועלים) קטן והומה אדם. לוקח לי בדיוק שתי שניות של מבט חטוף כדי לקלוט איזה סוג של אוהדי אוניון מאכלס את המקום. מגפי הצבא, התספורות וסגנון הלבוש מותירים מעט מדי מקום לספק.
"אלה נאצים באימביס שמשמאלנו", אני לוחש ל-מ', "כשנגיע לשם, אל תסתכל שמאל ופשוט תמשיך קדימה גם עם המבט".
דרוכים אנחנו חולפים בהליכה מהירה על-פני המקום. אני מרגיש את המבטים נעוצים בנו, אבל דבר לא קורה.

אנחנו פונים ימינה ברחוב הקרוב ומבחינים בזוג ערבי: בחורה צעירה עם כיסוי ראש וכנראה חבר שלה. הם כמובן לא מודעים כלל לשמחה שהם מעוררים בקרבנו, וודאי שאינם ערים לברית שיצרנו עימם שם בעל כורחם, בלב מדגרת הנאצים המזרח ברלינאית.

החיים במקום כמו ברלין מזמנים אינסוף סיטואציות מרתקות, כאלה שמאלצות אותך למקם את עצמך בכל פעם מחדש מול האוכלוסיות השונות והמגוונות שהעיר הזאת מכילה בקרבה. בדיוק כפי שברלין היא מיקרו-קוסמוס ביחס לזהויות בעולם כולו, הכדורגל הוא מיקרו-קוסמוס בו מוסרות המסכות וחומר הגלם הגס ממנו נוצרות זהויות של קבוצות של אנשים מתגלה במלוא כיעורו או יופיו, ומאלץ אותך, במקרים רבים, לקחת צד.

שני קצרים לסיום.
אם היה נראה שמתקפת הפירוטכניקה של ארגוני האולטראס נרגעת מעט, באו השבוע אולטראס פרנקפורט (איינטרכט) וביקשו מאיתנו לחשוב שנית:

כאן היה אמור הפוסט להסתיים, אלא שתוך כדי כתיבתו הסתיים לו המשחק בין ויסלה קראקוב לסטנדרט ליאז' בליגה האירופית (בו הייתי אמור להיות נוכח). אולטראס אינפרנו, האולטראס של ליאז', הוא אחד מארגוני האולטראס המזוהים ביותר בסצנת השמאל. הפולנים כמובן לא פספסו את ההזדמנות:

התמונה מזמנת לנו את החידה לשבת: על מה מסמנים אוהדי ויסלה איקס?
את התשובות נא לשלוח למאור מליקסון ודודו ביטון.