Follow by Email

יום שישי, 9 במרץ 2012

הללויה

אל סוף השבוע שעבר הגעתי עם הלשון בחוץ. זה היה שבוע קשה וכאוטי במיוחד, וכל מה שרציתי זה לנוח ולמלא מצברים. הצצה חטופה ביומן הכדורגל שלי גילתה מהר מאוד כי לא דובים ולא יער: קמניץ, הקבוצה עם הקהל הגרוע ביותר בגרמניה כולה בהקשרים הנאציים שלו, מגיעה למשחק חוץ מול באבלסברג בפוטסדם. יום שבת, אם-כך, כבר הלך, אני חושב לעצמי. או.קיי, מה הלאה?
דפדוף קדימה ואני מגלה משחק של סט פאולי במינכן, מול 1860. מעבר לעניין הגדול שלי במאבק ביציע האולטראס של 1860 (אליו נגיע בהמשך), אני גם נזכר שאת המשחק הזה חיברתי עם פגישה עם המנחה שלי לדוקטורט, ומבין שמנוחה כבר לא תהיה מנת חלקי בימים הקרובים.

שבת בבוקר. אני מדדה מהמיטה לכיוון תחנת הרכבת של קוטבוסר טור בלב קרויצברג, ברלין, וכרגיל מאחר. המשחק מתחיל אומנם ב-14:00, אבל הבאבלסברגים מבקשים שנגיע מוקדם, ואני מקווה שהמשלחת הישראלית למשחק הזה תתייצב בזמן בנקודת המפגש. עם החבירה לישראלים, מתחלפת תחושת העייפות בתחושת סקרנות מעורבת במתח לקראת המפגש עם קבוצה שכל הקהל שלה, ולא רק קבוצות מסוימות, מזוהה עם ימין קיצוני.

כדי להבין במה מדובר, נתחיל עם פירמת החוליגנים הקמניצית הידועה לשמצה. זו נקראת HooNaRa. משמעות הביטוי היא לא פחות מ:
Hooligans
Nazis
Racists
לא מאמינים? בבקשה:



ההערכות כיום מדברות על בין 40 ל-50 חברים ב-HooNaRa, כולם מעל לגיל 30, כולם מקמניץ והסביבה.
כדי לא לקפח את הצעירים יותר, משלים ארגון האולטראס של קמניץ את התמונה. לארגון קוראים NS-BOYS, כאשר בגרמניה לצמד האותיות NS יש משמעות ברורה: נאציונל סוציאליזם. כמובן, אף ארגון לא יכול לקרוא לעצמו בשם הזה בגרמניה, ולכן, באופן רשמי, ה- NS של קמניץ הוא קיצור של New Society:




החבר'ה מסט פאולי יודעים לספר על שני מפגשים מעניינים במיוחד מול קמניץ בשנים האחרונות (שתי הקבוצות לא משחקות באותן הליגות ונפגשו רק בגביע).
במפגש הראשון, בדצמבר 2006, אירחה סט פאולי את קמניץ. האורחים הגיעו לאיצטדיון מילרנטור, אולי מעוז השמאל האנטי-פאשיסטי בגרמניה כולה, עם דגלים מיוחדים במינם, שטרם נראו קודם לכן במגרשים. המקומיים הגיבו בהתפרעות והשלכת פירוטכניקה לתוך יציעי האורחים, שנאלצו להמתין שעות ארוכות עד שיכלו לעלות על האוטובוסים שלהם בחזרה. הסרטון הבא צולם על-ידי אוהדי קמניץ בתוך היציע שלהם. המסרים בו גורמים לי להאמין שבאיזשהו שלב הוא יורד מהרשת, ולכן אני מעלה אותו בעצמי כאן במנותק מיוטוב. הפעילו את הדמיון שלכם וחפשו את הסמל שחסר במרכז הדגלים שהביאו הקמניצים:



המפגש השני עליו מדברים הסט פאולים התקיים בתחילת העונה שעברה, 2010-2011, כשסט פאולי היתה בליגה הראשונה בעוד קמניץ פתחה אותה ברביעית (מה שלא מנע מסט פאולי להפסיד את המשחק). הפעם נערך המשחק בקמניץ, עיר קטנה (במונחים של גרמניה) של כרבע מליון תושבים. החבר'ה מסט פאולי מספרים על מסע במנהרת הזמן היישר לגרמניה הנאצית של שנות השלושים: ילדים בני עשר שמצדיעים במועל יד כלפי האוטובוס של האורחים, קריאות געניות משך כל המשחק, וכמובן אנטישמיות כמיטב המסורת. בסיום אותו משחק תורגמה הנוכחות של אוהדי סט פאולי בעיר לצעדה אנטיפשיסטית מהאיצטדיון לתחנת הרכבת. זה היה, כך מספרים, משב רוח רענן במה שהסט פאולים אוהבים לכנות "המקום הכי חשוך בגרמניה":




חזרה לזמננו אנו, ולברלין. אנחנו לוקחים רכבת פרברית (S-Bahn) ואני די בטוח שהאוהדים של קמניץ נוסעים ברכבת אזורית (Regional Bahn), ולכן אנחנו רגועים. בשלב כלשהו, עולים שוטרים לרכבת. בינתיים אני מקבל הודעה מהחבר'ה של באבלסברג, שחוליגנים של קמניץ הצליחו לחמוק מהמשטרה ולהגיע לבד לשכונה. שם הם כבר הספיקו לתקוף כמה אוהדים מקומיים. אנחנו מגיעים לבאבלסברג ורק בירידה לרציף אנחנו מבחינים שבעצם היינו על אותה הרכבת של החבר'ה מ- New Society. אנחנו ממהרים למועדון האוהדים, אוספים את הכרטיסים וזזים עם האולטראס המקומי לכיוון האיצטדיון.

המשחק עצמו משעמם להחריד, ובסופו אני סוגר 270 דקות ו-2100 קילומטרים בלי לראות שער (ליאז'-ויסלה, סט-פאולי-בראונשוויג ובאבלסברג-קמניץ. כולם הסתיימו מאופסים). אלא שאנחנו הרי לא כאן עבור מה שקורה על כר הדשא, והיציעים אינם מאכזבים. שתי קבוצות האולטראס של באבלסברג, זו הקטנטונת ביציע המזרחי וזו שביציע הצפוני מפליאות במסרים פוליטיים:


"בומבר האריס עשה זאת שוב!", קוראים הבאבלסברגים למפקד כוחות ההפצצה הבריטיים במלחמת העולם השניה, וזה שאחראי להחרבתן של ערים גרמניות רבות, קמניץ ביניהן.

וכמובן:


"סבא היה בסדר גמור", בעקיצה סרקסטית ביחס כלפי העבר הנאצי שמחביא כל גרמני עמוק בארון.
ביציע המזרחי, בו היו באותו היום יותר כרזות מבני אנוש, גם דאגו למי מכם שלא ממש מסתדרים עם המסרים המתוחכמים:


"נאצים הם חרא, אנטיפה לא!". קצר וקולע.
גם ביציע הצפוני של באבלסברג, היכן שהיינו אנחנו ממוקמים, לא נשארו בידיים ריקות. יותר דגלי אנטיפה מדגלי הקבוצה הונפו לאוויר באותו היום, בנוסף לקבוצת סקינהדס חדשה שעשתה הופעת בכורה ביציע:




האורחים לא טרחו להביא עימם תפאורה מיוחדת למשחק הזה. במקום, הם הסתפקו בשירת Arbeit macht frei (אם כי אני עצמי לא הייתי ער לה). קצת על האווירה במשחק אפשר ללמוד מהקליפ הבא:



במשך כל המשחק אני ומ' מדברים על קומץ לובשי השחורים שממוקמים בסמוך לגדר המפרידה בין יציע האורחים ליציע שלנו. אנחנו שמים לב שהחבר'ה האלה לא טורחים לעודד ולו פעם אחת. אני משער שמדובר בחברים של קמניץ שמגיעים מקוטבוס ומויקטוריה פרנקפורט אודר (מדובר בעיר פרנקפורט שעל נהר האודר שעל גבול פולין, ולא בפרנקפורט שנמצאת במערב גרמניה על נהר המיין).
סיום המשחק, והרוחות מתלהטות. הראשונים לטפס מעל לגדר המפרידה בין היציעים הם אותם אורחים של אורחים, שכמובן הגיעו למטרה אחת בלבד. אלא שלא כמו השמאלנים שאנחנו מכירים מישראל, הבאבלסברגים לא חושבים פעמיים ומיד מזנקים כמה מהם מעל לגדר. בתווך עומדים סדרנים, בעוד המשטרה נמצאת בכלל מחוץ לאיצטדיון ונהנית מהשמש הנהדרת של אותו היום. הסדרנים מצליחים להקפיא את המצב עד להגעת השוטרים, והבלאגן נרגע, לא לפני שסדרן חוטף חזיז ליד האוזן שלו ומפונה לטיפול.

יש משהו מאוד לא נעים בלהביט על אנשים ששונאים אותך שנאה עיוורת מבלי שהם מכירים אותך. כמה שלא ניסיתי למקד את המבט על אוהדי קמניץ, בכל פעם שהיתה לי התחושה שהם מביטים בי בחזרה, הרגשתי צורך להפנות את הראש. איך אפשר להתמודד עם שנאה שרירותית, ואיך אפשר לתקן רוע שכזה?

המחשבות הפאסימיות מלוות אותי בדרך חזרה. את החברים השארתי ברכבת ואני עצמי ירדתי בוואנזה, אותו מקום בו התקיימה אותה ועדה, כדי לסדר קצת את המחשבות וגם כדי להתבונן בעשרות השוטרים פורקים את ציוד המהומות שלהם ומתארגנים לקראת חזרה. הנסיונות הלא מוצלחים שלי להתקרב לסצינות הימין הקיצוני בכדורגל בגרמני הביאו אותי לשנות כיוון ולחשוב על המשטרה כשחקן אפשרי במחקר שלי.

מאוחר יותר אני עולה שוב על הרכבת בחזרה למרכז ברלין. משום מה, הרכבת בוחרת לעמוד בכל תחנה דקות ארוכות, והנסיעה אורכת נצח. אני מרגיש מפורק, פיזית ונפשית, ומת כבר לסיים את היום הזה.
תחנה אחת לפני זו שאני אמור לרדת בה עולה לרכבת בחור צעיר עם גיטרה. בברלין אי אפשר לעבור יום מבלי להיתקל ב"נגני רכבת", ומה שאולי נחמד בהתחלה הופך לדי מרגיז ופולשני כאשר כל מה שאתה רוצה זה להתחפר באנונימיות שמציעה התחבורה הציבורית בעיר הגדולה ולהגיע בשקט הביתה.
הקרון הומה אדם. הבחור ממלמל משהו ומתחיל לנגן.
בתוך שניות, דומם הקרון: כל השיחות מופסקות, אוזניות האייפודים נשלפות מהאוזניים וכולם מביטים בהשתאות אל עבר הבחור שנותן את הביצוע הכי מדהים שאי פעם שמעתי ל"הללויה" של לאונרד כהן. כה עוצרת נשימה היא השירה שלו, שזו היתה הפעם הראשונה שאני רואה כל-כך הרבה אנשים מחייכים ברכבת בברלין. הרכבת מגיעה לתחנה שלי והבחור טרם סיים לנגן. אני חש צער על-כך שאני לא זוכה לתגמל אותו על הביצוע הנפלא שלו. אני יורד מהרכבת ובעודי עושה דרכי על הרציף לכיוון היציאה, אני שומע מחיאות כפיים סוערות בתוך הרכבת. אני מחייך. איזה סיום אנושי ליום שכולו שנאה לאנושות.

מהנקודה הזו הולכים הדברים ומשתפרים: ביום שני אני זוכה למחמאות מהמרצה שלי על ההתקדמות במחקר, ובערב אני אפילו מצליח לשכנע את מרים לבוא איתי ליציע של סט פאולי באליאנץ ארנה. אגב, קראתי השבוע שניסיון נוסף להתמודד עם מחירי הכרטיסים בישראל עלה על שרטון. העבריין המורשע אליעזר טביב זרק משהו על זכותו להרוויח.
אז הנה, לידיעת העבריין אליעזר טביב, ככה עולה כרטיס במחיר מלא למשחק צמרת בליגה השניה בגרמניה, באחד ממתקני הספורט המפוארים ביותר בעולם:



המשחק עצמו מתחיל רע ואני סוגר כבר 300 דקות ו-2700 קילומטרים בלי לראות שער. אני בוהה בדשא כשהלב בכלל בדרבי התל-אביבי, והשאלות של החבר'ה ביציע ("מה אתה עושה כאן?") גם הן לא עוזרות.
משחקי שני בערב בגרמניה הם קטסטרופה אחת גדולה. יום שני הוא יום עבודה רגיל, והמרחקים בגרמניה לא מאפשרים לאדם עובד ללכת אחר הקבוצה שלו כשהיא משחקת במרחק 800 קילומטרים. מעט מדי אוהדים מהמבורג מגיעים, אבל יציע האורחים בכל זאת מלא. איך זה, אתם שואלים?
מימיני אני מביט בחבורה של פאנקיסטים. ה-ר' המתגלגלת שלהם והמבטא הבווארי מלמדים שהם מקומיים. כמו רבים מהנוכחים ביציע. יציע אוהדי סט פאולי מהווה עבור אנשי שמאל מקום בו הם מרגישים בטוחים, בו הם מרגישים עוצמה. לכל מקום אליו מגיע הקבוצה הזו היא סוחפת איתה אנשים מהסביבה שמזדהים עם הרעיון שבבסיס המועדון מהעיר הצפונית. תקראו לזה אולי "טרמפיסטים", אבל אני דווקא רואה בזה משהו יפה. במקום כמו מינכן, בו לשמאל אין כמעט ביטוי, יש לאנשים שרוצים לחיות חיים אלטרנטיביים ופשוט נולדו במקום הלא נכון, אפשרות לקחת נשימה כשסט פאולי מגיעה לביקור.

אותי מעניין המשחק הזה מסיבה אחת עיקרית: המאבק שביציעי 1860 נגד ההשתלטות של נאצים על הסצנה.
קצת רקע לסיפור: מינכן 1860 היא הקבוצה הותיקה בעיר, ונחשבת ל"אותנטית" יותר מבאיירן הענקית והממוסחרת. יש אזורים במינכן המזוהים באופן מוחלט עם המועדון התכול, בעוד שקשה לי לחשוב על אזורים "אדומים" של אוהדי באיירן.
לא קל להיות אוהד של קבוצה מדשדשת בעיר שבה היריבה העירונית היא אחת הקבוצות הכי מצליחות בעולם, אבל למינכן 1860 יש לא מעט אוהדים, והיא ממלאת בממוצע קרוב למחצית מהאליאנץ ארנה שתכולתו כמעט 70,000 מקומות.

שלוש קבוצות עיקריות נאבקות על הגמוניה ביציעי 1860. קבוצת האולטראס הותיקה והגדולה ביותר היא Giasinga Buam (השם נגזר משמה של שכונת גיסינג במינכן, שהיא המזוהה ביותר עם 1860 בכל העיר). הקבוצה השניה מכונה Cosa Nostra, והיא מעין תערובת של אולטראס עם נגיעות חוליגניות. הקבוצה הזו מקיימת קשרים הדוקית עם קבוצה נוספת ביציע, שאינה מהווה ארגון רשמי אבל מתנהלת כפירמה חוליגנית לכל דבר. כל זה שכיח ומקובל, אלא שבשנתיים האחרונות הכניסה פירמת החולגנים הזו אלמנטים בוטים של ימין קיצוני אל תוך היציע, הרבה בסיוע חבר'ה צעירים של ה- Cosa Nostra שעבורם להיות חוליגן נאצי זה עניין של סטטוס יוקרתי, בדרך-כלל בלי שום קשר לאסוסיאציות הפולטיות הנלוות.
שתי הקבוצות יחד הצליחו להטיל אימה על היציע הצפוני באליאנץ ארנה במשך זמן ממושך. על כמה מהתקריות האלימות בניצוחן כבר דיווחתי בעבר.

בניגוד למועדון מצחין כמו קמניץ שלא רואה שום פסול בימין קיצוני ביציעים, במינכן 1860 לא אהבו, בלשון המעטה, את מה שמתרחש ביציעים שלהם. במהלך משותף של הנהלת הקבוצה והאולטראס גיסינגה בואם, ובתיווך של קבוצת אוהדים מבוגרת יותר שנקראת Löwen gegen rechts ("אריות נגד ימין"), נבחר המשחק מול סט פאולי למשחק המפתח בו במאבק לסילוק הנאצים מהיציעים.
ואכן, טרם התחיל המשחק, ומצד הקבוצה מורם השלט הזה:


(הראו לימין הראדיקלי את הכתף הקרה!).
ובצעד אמיץ וחשוב, מונפת ביציע האולטראס הכרזה הבא:


(גזענות החוצה מהראשים, נאצים החוצה מהיציעים).

בדקה ה-31 למשחק מסתיימת הבצורת שלי עם שער היתרון של סט פאולי. המשחק מסתיים בשוויון ואותי רק מעניין להגיע לאינטרנט ולראות מה קרה בדרבי התל-אביבי.
אני מגיע למקום מבטחים ושולף את הלפטופ. מביט פעם אחר פעם בתקצירים, קורא את הטורים המתלהמים של העלק-עיתונאי ספורט שיש בישראל, ומגחך. הייתי בשמחה מארגן להם השתלמות סוף-שבוע פה איתי באיצטדיוני כדורגל, אני חושב לעצמי. נדמה לי שלאחריו כל עולם התוכן שלהם והאופן בו הם מגדירים "אלימות" ישתנה מעט.

רגע לפני שאני שולח את המחשב ואת עצמי לישון, אני נתקל בזה:



וקורא על הפגנת אנטיפה גדולה שנערכה באותו היום תחת הססמא: "עיר נקייה מנאצים". הפגנות כאלה הן לא עניין נדיר בגרמניה, אבל המיקום שלה מעניין אותי במיוחד. כן, במקום הכי חשוך בגרמניה. בעוד מתבונן בוידאו, אני נזכר לי באימרה נפלאה של א.ד. גורדון:
"לא יהיה ניצחון של האור על החושך כל עוד לא נעמוד על האמת הפשוטה, שבמקום להילחם בחושך, עלינו להגביר את האור."



24 תגובות:

  1. מיכאל באלאק לא מקמניץ? בכל מקרה תודה על עוד רשימה מעניינת.

    השבמחק
    תשובות
    1. מדויק. באלאק נולד בגרליץ, לא רחוק מקמניץ, ושיחק בנוער (12 שנים) ובבוגרים (שנתיים) של קמניץ לפני שעבר לקייזרסלאוטרן ב-1997.

      מחק
  2. גדול כתמיד

    השבמחק
  3. דין כץ ריטוב9 במרץ 2012 בשעה 22:59

    תגובה זו הוסרה על ידי מנהל הבלוג.

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה על המילים דין, אבל לא ראוי לחשוף פה פרטים אישיים מחיי.
      בדיוק בשביל זה קיים האימייל של הבלוג:
      fussballogie@googlemail.com

      מחק
  4. נהנתי לקרוא והשכלתי כל הכבוד המשך כך.

    השבמחק
  5. מעולה כרגיל, מחכה כל שישי בקוצר רוח

    השבמחק
  6. אחד הבלוגים הכי מעניינים ברשת העברית. וכנראה גם הגרמנית :)

    השבמחק
  7. אמנם מזה כעשור שהכיפה שלי מונחת בתא כפפות של האוטו למקרה שצריך לנסוע לסבתא, אבל הציטוט שהבאת של גורדון החזיר אותי לאחד הציטוטים היפים והנכונים ביותר של הרב קוק:
    "הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חוכמה".
    כלומר, את טביב אי אפשר לנצח ברוע, את יוסי סאסי אי אפשר לנצח בתחמנות, את בית"ר אי אפשר לנצח בטקטיקות של ערסים גזענים. אם ניקח גורלנו בידיים שלנו ונעשה טוב ננצח...

    השבמחק
    תשובות
    1. אהלן קטמוניה,
      אני בטוח שראיה לטווח הארוך אתה צודק. לעשות טוב זה להקים קבוצת אוהדים כמו הפועל קטמון בכדורגל והפועל תל-אביב בכדורסל, אלא שלא תמיד מבשילים התנאים לכך. טביב ילך ברע, ואחריו יבוא עוד עסקן שיעשה במועדון כאוות נפשו.
      אבל אנחנו בדרך, ידידי, וההבנה לפיה אין דרך זולת השגת חזקה על המועדונים שלנו הולכת ומחלחלת גם לגדולים שבציניקנים ובספקנים.

      מחק
  8. פוסט מרתק כרגיל...
    אשמח אם תוכל לכתוב פעם על הורדה אזורו של קארל זייס ינה. הקבוצה והקהל תמיד ריתקו אותי.
    תמשיך ככה!

    השבמחק
    תשובות
    1. אני חושב שאתה הולך להתאכזב... לא מדובר בסיפור עוצר נשימה. אני אשתדל להביא אותו בקרוב. פוגש את החבר'ה האלה מחר.

      מחק
  9. קודם כל, כרגיל מרתק. אחד הבלוגים שאני הכי נהנה לקרוא, וגם אם לוקח לי זמן, אני משתדל להגיע לכל אחד מהפוסטים.

    בנוגע למינכן 1860, יש להם מספיק קהל כדי למלא את הארנה, אבל האוהדים של הקבוצה מתעבים את האיצטדיון. הסיבה היא בעיקר חוזה השכירות השערורייתי עליו חתמה 1860, שהופך אותה לדיירת של באיירן בעצם. הכסף העצום שהם צריכים לשלם על האיצטדיון גורם להם להיות לא רווחיים ולהצטרך למכור כל הזמן את השחקנים הטובים שלהם. יש הרבה מאוד אוהדים של ה-אחצנזקציש שלא מגיעים למשחקי הבית (אגב - האיצטדיון הישן של הקבוצה הוא אחד היפים בעיני) ומגיעים לכל משחק חוץ.

    השבמחק
  10. אהלן עופר,

    אני לא כל-כך בטוח ש-1860 ממלאים את האליאנץ ארנה. ממוצע הקהל שלהם הוא איפשהו בסביבות ה-25,000, שזה אפילו לא מחצית התכולה של האיצטדיון.
    באיצטדיון הישן שלהם הייתי והוא לדעתי אחד מהאיצטדיונים הישנים הפחות נעימים. יש מרחק רב בין יציע האורחים לדשא, והאקוסטיקה די מחורבנת.
    חוזה השכירות בארנה הוא אכן שערורייתי, ולמועדון בסדר הגודל הנוכחי של 1860 גם אין יכולת לעמוד בו. בשנה שעברה היה סיפור די גדול עם כך שבאיירן הלוותה ל-1860 את הכסף שהיה דרוש לה בכדי להמשיך לשחק בארנה, ומהלך הזה היווה אחד משיאי הטינה שרוחשים באולטראס של באיירן להנהלת הקבוצה.

    השבמחק
  11. גם אם באיחור, תודה על רשימה מרתקת. ביקרתי בקרויצברג, אבל לקרוא את הטור זה לחוות גם אותה באופן שונה, מחדש.

    השבמחק
    תשובות
    1. ברלין היא לגמרי עולם ומלואו. כל-כך הרבה עושר בעיר אחת.
      תודה!

      מחק
  12. יצא לך גם לבקר בעוד אצטדיונים באירופה? הבלוג מלא בכדורגל גרמני. ביקרת גם בן סירו, קאמפ נואו וכו'?

    השבמחק
  13. בוודאי. עד היום אני משוכנע שסאן-סירו הוא אולי האיצטדיון עם האקוסטיקה הטובה ביותר באירופה ביחד לגודלו. מקאמפ-נואו פחות התרשמתי, אבל זה קשור כמובן גם לקהל. בכל מקרה, הבלוג הזה הוא חלק ממחקר על תרבויות אוהדים וכאלה הן דומיננטיות פחות בליגות העשירות והממוסחרות. אבל מכיוון שאני לא מאזוכיסט שמגביל את עצמו רק לכדורגל משמים, את זמן כדורגל האיכות שלי אני משתדל לעשות באיצטדיונים גדולים ומעניינים.

    השבמחק