Follow by Email

יום חמישי, 14 בפברואר 2013

גדי

זהו לא סיפור על אולטראס, חוליגנים או ניאו-נאצים. אפילו לא סיפור שקשור לכדורגל אירופי, או לליגה השישית בטיבה ביבשת.  זהו סיפור על אנשים קטנים עם חלומות קטנים, על שגרה של מאבק ולא על שיאים שלו. 

את גדי הכרתי לפני כמה שנים במרכז נוער בשכונה יפואית מוכת עוני ופשע. חודשים ספורים לפני כן חזרתי משהות של כמה חודשים בהמבורג והעתיד לא היה ברור. קפצתי על הצעת העבודה הראשונה שנקרתה בדרכי, ואחרי שנים של עשייה חברתית ועבודה בעמותות גם ביפו עצמה, נראה לי אך טבעי ליטול את מושכות ניהול מרכז הנוער, על-אף שבניגוד לקודמיי בתפקיד לא הייתי בן המקום. החודשים הלא ארוכים שהחזקתי בתפקיד - עד לתאקל עם מנהלים מן הסוג שיושב במשרד ומנותק מן השטח - התאפיינו במלחמה בלתי פוסקת עם נערים שלא חדלו לרגע לבדוק את הגבולות, להפר הבטחות וסיכומים ולהתעלל במקום שהיה להם בית שני, ראשון ואולי יחידי.  

על האתגר קפצתי בשמחה, אך מהר מאוד גיליתי שכל יום הוא קרב. הייתי פותח את המרכז אחר הצהריים וחוזר הביתה בלילה מותש נפשית לחלוטין, לעתים מובס, ולא מסוגל לישון. את שעות הבוקר והצהריים, אלה שלפני פתיחת המרכז, הייתי מבלה בהכנה נפשית ולוגיסטית למערכה הקרבה. 

כאיש חינוך, מעולם לא האמנתי שיש ילדים או נערים רעים, רק סביבה רעה. מעולם גם לא האמנתי שענישה היא פתרון. ודאי לא ארוך טווח, ותמיד הקפדתי להבחין בינה לבין התהליך החינוכי שבו חובה להציב גבולות. אלה, לעתים, מגיעים גם בצורה של סנקציות. אלא שעל-מנת להטיל סנקציות זקוק כל מנהיג לסמכות. הסמכות שהיתה לי כמנהל המרכז היתה סמכות פורמלית. ידעתי שבהיותי זר וחדש, הדבר האחרון שהיה מחזק את המעמד שלי במקום ואת הקשר שלי עם הנערים הקשים הוא שימוש בסמכות הפורמלית הזו ולכן ניסיתי תמיד לרכוש את אמונם באמצעות חיזוקים ושיחות עומק כנות ופתוחות, ולא באמצעות מרות. 

גם לדרך הזו היו מגבלות. חלק משמעותי מהנערים עימם עבדתי כבר עברו מזמן את נקודת האל-חזור. הם נזקקו לטיפול הרבה יותר יסודי והרבה יותר צמוד ממה שמרכז נוער עם שני עובדים בשכר וכמה מתנדבים מלאי נשמה מסוגלים היו להעניק. אז, כשהגישה שלי פגשה את המגבלות שלה, היה נכנס לתמונה גדי.

גדי הוא אוהד מכבי תל-אביב. תמיד היה מסתובב במרכז הנוער עם טריינינג כחול צהוב. העבודה שלו כמדריך הכדורגל במרכז אפשרה לו את זה, ואפילו אני הצלחתי די מהר להתרגל. כבר שנים רבות שהוא מגיע כל אחר הצהריים למרכז הנוער ושוהה בו עד סגירתו. בתווך, מנהל כמה קבוצות כדורגל בגילאים שונים. את הצעקות שלו אי אפשר שלא לשמוע: גדי לא מדבר - גדי צועק. גדי הוא לא איש של שיחות נפש. הוא גם לא איש חינוך. הוא מעולם, אני מניח, לא למד לשום תואר ומעולם לא השתתף בהכשרות שונות ומשונות על שיטות חינוך. גדי בסך הכל אוהב כדורגל. בעברו היה שחקן בצפרירים חולון, אם זכרוני איננו מטעני, ועבורו כדורגל, גם כיום בסביבות גיל החמישים וללא אישה או ילדים, הוא כל עולמו. 

לעתים, כשהייתי רוצה להגיע לנער כלשהו, הייתי מנסה לדלות עליו מידע מקדים: מה מצבו המשפחתי, מה עברו האישי וכו'. גדי הכיר את הסיפור של כל ילד, נערה ונער במרכז. גם את המשפחות הכיר היטב, והן הכירו אותו. לילדים רבים במרכז הוא היה הכל. את חלקם, אלה שגרים רחוק, היה מסיע ברכבו הפרטי בסיומו של כל אימון. ילד אחד, שמשפחתו עברה מיפו לעיר אחרת ממזרח לרמת-גן אפילו זכה לטרמפ הלוך ושוב. "העיקר שיבוא", אמר לי גדי, "כמה שפחות שיישאר עם המשפחה שלו". 

את גדי כיבדו במרכז הנוער. חלק מהנערים אף חששו מפניו. גם בסוף היום, אחרי יום שלם של צעקות, הוא עדיין היה מסוגל להרעים בקולו על נער סורר שהשתולל בתוך אחד מן החדרים. לעתים היה מוצא את הרכב שלו עם שריטה חדשה, לעתים בלי אוויר באחד הצמיגים. "זה חלק מהעבודה", הוא היה אומר לי, ונוסע לדרכו. למחרת היה מגיע ומרעים שוב בקולו, מתרוצץ בין הילדים כאילו דבר לא קרה.

לעתים הייתי מתבונן בו ותוהה אם יש לו עצמו מושג כמה בלתי מוערך הוא, כמה קשה העבודה שהוא עושה וכמה נפשות הוא מציל מדי יום. 

ביום שני האחרון, בעת ביקור בארץ, ראיתי את גדי. זה היה בדרבי התל-אביבי, והוא, אוהד מכבי, דווקא נכח בשער 5 האדום. לשמוח הוא כמובן לא יכל, אבל לא מפחד זעמם של האדומים: הוא פשוט היה עסוק מדי. כדי להשלים הכנסה, גדי עובד במזנון של בלומפילד. מוכר ארטיקים, שתייה ובייגלה במחירים מופקעים. ספק רב אם את השערים של מכבי הוא בכלל הצליח לראות. בעולם מושלם, אדם כמו גדי היה מועמד לפרס ישראל. לפחות היה מתוגמל באופן שהיה מאפשר לו לחיות חיים נטולי דאגות הישרדות. לא בישראל 2013, ובוודאי לא בתל-אביב-יפו של חולדאי.

הניצחון הגדול של מכבי ומעבר השליטה בעיר לצד הצהוב סימן עבורי גם את סוף החופשה בארץ, שהיתה, עד אז, מושלמת. אין לי הרבה חברים אוהדי מכבי ולשמוח עבור המעטים שכן כאלה בוודאי שלעולם לא אהיה מסוגל. אבל אם בכל זאת הלך גדי לישון באותו הלילה עם חיוך, מה שבטוח, טעם הגלולה כבר הרגיש לי פחות מר. 

יום שישי, 8 בפברואר 2013

לא כוחות

*** פוסט אורח מאת אמיר יגל ***

בבוקר יום שבת צלצל מכשיר הסלולארי שלי ובצדו השני של הקו היה יאן מטבה ברלין, שעליו כבר סופר בבלוג. הוא מזמין אותי לבוא אתו לטורניר כדורגל באולמות, בהשתתפות, בין היתר, באבלסברג, טבה ברלין, דינמו דרזדן ופולוניה וארשה. 
למחרת יצאתי לפגוש את יאן ושאר אוהדי טבה ברכבת שיוצאת לכיוון פוטסדאם השכנה לברלין. האווירה ברכבת היתה נינוחה ומחויכת ולמעשה לא היה דבר שיכל להעיד על הצפוי לבוא.
ניסיתי לשאול את יאן לגבי אוהדי דינמו ואוהדי פולוניה. הוא השיב בביטול ואמר שהוא די בטוח שמפולין לא יגיעו בכלל ומדרזדן לא יגיעו יותר מעשרה אנשים. מספר אנשים סביבנו אישרו את ההערכה. לי לפחות, נשמעו ההערכות הגיוניות: דינמו דרזדן שלחה לאירוע את קבוצת המשנה החובבנית שלה, ואילו פולניה וארשה שלחה את קבוצת המילואים העונה לשם פולוניה בייטום.

גם כשהגענו לתחנת הרכבת הראשית בפוטסדאם, הכל נראה רגיל לגמרי: חמישה שוטרים מנומנמים המתינו לנו בתחנה. אלא שכמה דקות מאוחר יותר, עם עלייתנו על החשמלית שתיקח אותנו לאולם הכדורגל המקומי, מעיר את צומת ליבי כ', אוהד וותיק ומנוסה גם הוא, כי הרכבת מוקפת משני צדדיה ומאחוריה בניידות משטרה גדולות שנוסעות על המסילה ולמעשה עוטפות את החשמלית בה אנו נוסעים.

ארשת הפנים של רבים מהנוכחים כבר נראתה אחרת והשאננות התחלפה בחששות. עם ההגעה לאולם, נעלמו ניידות המשטרה באותה מסתוריות שבה הן קודם לכן הופיעו, וכמה מהנוכחים כבר הזכירו את מאורעות טורניר השנה הקודמת, בסופו הופקרו אוהדי טבה להגן על עצמם מפני מאות נאצים במשך כמעט שעה. 

גם הפעם נראה היה שלמשטרה יש דברים חשובים יותר לעשות. בעודי אומד את כמות השוטרים במקום (כ-15 במספר) וגוער בעצמי שהסכמתי לבוא לאירוע כל כך איזוטרי, מגיע לכיווננו בריצה אוהד טבה אותו אני לא מזהה. הוא עוצר, מתנשף, ולוקח את י' ואת כ' לשיחה בצד. שני הבריונים הקשוחים חוזרים מודאגים, אולי אפילו מפוחדים, מה שכמובן לא מוסיף לתחושת הבטחון שלי.

י' אומר לי להסתכל לכיוון החלונות הגדולים בכניסה לאולם, אני מציץ ורואה כחמישים אנשים לבושים שחורים. את הגוף של חלקם, אני מזהה בבירור, מעטר המותג הנאצי "תור שטיינר". קומה למעלה אני מזהה עוד מספר דומה של אנשים לבושים באפור. אלה שונים מקודמיהם בעיקר במידות הגוף: בישראלית היו מצמידים להם את הכינוי "הרי אדם". על החולצות של אלה זהיתי כיתוב בפולנית.

הבחור שדיבר קודם עם י' ועם כ' מצטרף אלינו ולוחש לי, אלה בקומה הראשונה הם נאצים מדרזדן ואילו אלו בקומה העליונה של האולם הם חוליגנים מווארשה, מהמסוכנים ביותר ביבשת. כדי להוסיף לאווירה הנינוחה, מזכיר י' שהחוליגנים הפולנים שונים מאלה הגרמנים: הם ממעטים בשתיית אלכוהול ונמנעים מחומרים שעלולים לפגוע בגוף שלהם. את זה הם מטפחים מדי יום בחדרי כושר ומכונים לאומנויות לחימה. "אחד שלהם מסוגל להתמודד עם 15 שלנו", טוען י', ואני לא מפקפק בהערכה הזו.

האסימון נופל ואנחנו מבינים שטעינו לחלוטין בהערכות  לגבי היום הצפוי לנו: מאירוע איזוטרי ומפוהק, אנו מוצאים את עצמנו אוטוטו פוסעים אל תוך גוב אריות בדמות מאה וחמישים נאצים שהגיעו במטרה אחת בלבד - לצוד אוהדים אנטי-פשיסטיים. דווקא מי שחזתה את הצפוי היא הנהלת האולם בו התקיים הטורניר. לכבוד הארוע, היא דאגה לתלות שלט המזכיר לאורחים אלו סמלים ומותגים אסורים בתחומיו: 




אנחנו לוקחים נשימה עמוקה ונכנסים בכל זאת לאולם. המשחק הראשון בטורניר מתרחש בין  RSV Eintracht Teltow נגד  Grün-Weiß Brieselang. שתי קבוצות חובבניות מליגת המחוז של ברנדנבורג. איכשהו עובר המשחק הזה בשלום. 
במשחק השני שיחקה דינמו דרזדן מול RSV Waltersdorf. הפולנים מנצלים את המעמד ומתחילים לקלל את אוהדי דינמו דרזדן בקריאות Scheiß Dynamo. כמובן שאנחנו והבאבלסברגים נמנעים מלהצטרף לקריאות. 

תחילתו של המשחק השלישי היווה את האות לתחילת הבלאגן. בעוד שחקני טבה ברלין עולים למגרש למשחק מול FSV 63 Luckenwalde, מסתמנת תנועה ערה מהיציעים של דרזדן ושל פולוניה משני צידי האולם  לכיוון היציע שלנו. לנו ברור שהם מתכוונים להיכנס ליציע שלנו. 

בנחיתות מספרית ניכרת וחסרי כל יכולת ריאלית להגנה עצמית פנו בצעד לא שגרתי כמה מהאוהדים לכוח השיטור הקטן. לשוטרים, גדולים ומצוידים ככל שהיו, לא היה סיכוי מול מאה וחמישים נאצים מאומנים, ומעבר לזה, ניכר היה בהם שאין להם שום כוונה להסתכן בעצמם כדי לעזור לחבורה של שמאלנים. כעבור כמה דקות מגיע מפקד האירוע מטעם המשטרה ליציע שלנו ומודיע לנו קבל עם ועדה: "אנחנו לא יכולים לשמור עליכם, ואיננו יכולים לערוב לביטחונכם ביציע, אני ממליץ לכם לקחת את הרגליים ולברוח מפה לפני שיקרה אסון". 

לאחר דיון קצר ומבוהל בתוך הקבוצה מחליטים על נסיגה. אוהדי באבלסברג אחדים מחליטים להחביא את הצעיפים ולהשאר בכל זאת לא מזוהים באולם. אוהדי טבה מחליטים כולם לקום ולעזוב כל עוד אפשר. המילוט מתאפשר בחסות המשטרה שחוסמת את היציאות מהבלוק הפולני ומיציע אוהדי דינמו לכמה רגעים, ואנחנו עוברים במהירות ויוצאים מהאולם בריצת אמוק. אנו עוצרים את החשמלית ומוודאים כי כל האוהדים שלנו עלו ועוזבים את המקום כגוש אחד.

הדרך ברכבת חזרה הביתה היית באווירה קשה ומייאשת. האוהדים חפויי ראש לא מאמינים שהם הוברחו בבושת פנים אחרי חמש דקות של משחק של קבוצתם. מחלוקות קשות עולות בין הנוכחים, בין אלה שצידדו בנסיגה ואלה שטענו שמנאצים לא בורחים, גם אם זה אומר להישאר ולחטוף מכות. 
י'  חברי הטוב היה מיואש ומתוסכל לחלוטין. מצד שני, הוא חזר ואמר שזה פשוט לא היה כוחות. זה היה כחוט השערה ממרחץ דמים וטוב שנמענו ממנו. 

עבורי היווה היום הזה נקודת שבר. עוד טרם הגעתי לגרמניה הורגלתי לסיפורי ניצחונות מזהירים של פעילי השמאל הגרמני, ליכולת עמידה הבלתי ניתנת לערעור של תנועות אנטיפה גרמניות שנלחמות וצדות נאצים. באותו ערב הפסדנו, הוברחנו וכן, גם הושפלנו. זה פשוט לא היה כוחות. 
ומצד שני, הנסיעה הארוכה בחזרה לרובע נויקלן בדרום ברלין מעניקה גם הזדמנות להרהור חוזר באירועי היום. זה מחזק ומחדד את הזהות שלי עצמי: 
עשרות חוליגנים נאצים שכל מהותם בעולם הזה היא אחת: אלימות ושנאה. 
אוזלת יד מכוונת של הרשויות שכמו כורתות, פעם אחר פעם, ברית סתרים עם הימין הקיצוני.
פעילי שמאל הנרדפים בידי המשטרה והימין. 
אני מתחיל להבין שבמאבק הפוליטי יש לי שותפים לדרך ולרעיונות, אבל גם אויבים משותפים בכל העולם. מעולם לא הרגשתי קשר הדוק כל כך לדגל האנטיפה האדום שמתנוסס על החולצה שלי שמוחבאת טוב טוב מתחת למעיל.

עם ההגעה חזרה הביתה בחתיכה אחת, אני מגלה כי פולוניה ניצחה את הטורניר, לא לפני שהתפתח עימות אלים ביניהם לבין החוליגנים מדינמו דרזדן. האחרונים הובסו ללא תנאי בקרב, ונאלצו גם הם לעזוב את האולם ולהשאיר אותו לפולנים, שחגגו את נצחונם כך:




הבאבלסברגים שנשארו באולם לצפות במתרחש ידעו לדווח כי מיד בסיום הטורניר התפנו הפולנים ליריב האחרון שלהם: השוטרים. כצפוי, גם אלה לא יכלו להם. מסע האלימות נמשך לתחנת הרכבת הקרובה בה עשו החוליגנים ככל העולה על רוחם. אף לא אחד מהם נעצר, והם חזרו לווארשה שמחים ומרוצים ממסע תענוגות בחסות אירוח גרמני לבבי.