לעשות את זה נכון

האתנחתא הקומית או הטראגית - תלוי איך מסתכלים על זה - שעשיתי לפני פחות מחודש בבלוג עם פוסט על סצנת ההוקי-קרח בברלין היתה אמורה להיות עניין חד פעמי. אחרי הכל, מדובר בפלטפרומה שמחברת בין אתנוגרפיה לכדורגל. אף-על-פי-כן, מעולם לא חשבתי להסתיר את התמיכה שלי בתתי-תרבויות מרתקות שהתפתחו בספורט העולמי ובעיקר בכדורגל בשני העשורים האחרונים. לכן, כשאני מזהה מהלך נכון, תהליך מועיל או כל דבר שיש בו כדי לסייע למאבק נגד ההתמסחרות הבלתי פוסקת של הספורט והפיכתו למוצר בידורי חסר נשמה, אני מרגיש צורך להפיץ את דברו כמיטב יכולתי, גם אם מקורו בכלל בהוקי קרח.

אחת מהטענות המרכזיות בעבודת הדוקטורט שלי (אם לא המרכזית שבהן), היא שבעוד שככרות העיר התייתמו והפגנות הפכו להיות מפגן מפוהק ברישיון, איצטדיוני הכדורגל התפתחו לזירה האחרונה בה כוחות מהפכניים אנטי-ממסדיים אמיתיים מתאספים על בסיס עקבי בכמויות שיש בהן כדי לקרוא תגר על המונופול של המדינה בתחום הפעלת האלימות ועל ההגמוניה של הכלכלה ה"ליברלית" בנושאי הקניין והמחשבה. 

אחד הגורמים המרכזיים המרכזיים להצלחה או אי הצלחה של מאבקי אוהדים הוא היכולת של הגוף היוזם והמארגן - בדרך כלל ארגון האולטראס - לגייס את תמיכת הקהל הרחב של הקבוצה. המאבק של אנשי אולטראס הפועל באלי טביב היה כשלון מוחלט בתחילתו. סדרה של טעויות מטופשות מצד העסקן ממיאמי בשילוב גמגום מקצועי של הקבוצה העבירו בהדרגה את משקל הכובד בתוך הקהל של הפועל מהבעלים הכושל לאנשי האולטראס. רק כשדמויות מוכרות מחוץ לארגון האולטראס התגייסו למאבק, היה נראה שיש סיכוי לנצח בו. קודם לכן, כל אקט מחאה נתקל בהתעלמות או בוז של רוב הקהל. 

גם בקרב קהלים הרבה יותר פוליטיים והרבה יותר קהילתיים, מאבקי אוהדים עשויים להיכשל. קחו למשל את הקריאה להחרמת המשחק בין סט פאולי להאנזה רוסטוק באפריל 2012, בשל דרישתה של המשטרה שלא לאפשר קהל אורח במשחק. על-אף ההחלטה השרירו-שערורייתית של המשטרה, ועל-אף שספק אם יש אוהד סט פאולי אחד שהסכים עימה, מי שנענה לקריאת ההחרמה הם אנשי אולטראס סט פאולי וארגונים קטנים אחרים הממוקמים ביציע הדרומי של המילרנטור. פרט לחלק התחתון ביציע הזה, האיצטדיון היה מלא כהרגלו. 

דוגמא קיצונית בהרבה היא האופן בו נוהל המאבק של אולטראס אאכן בימין הקיצוני באיצטדיון הטיבולי. אנשי אאכן נהגו בגישה של "מי שלא איתנו - נגדנו". זו גישה מאוד נפוצה בקרב השמאל הגרמני שמצפה מכל זב חוטם לדקלם פסוקים מתאודור אדורנו ולנקוט עמדה פוליטית אקטיבית מול ימין קיצוני. הקריאה הזו היא במהותה נכונה - בוודאי שבמקום כמו גרמניה - אבל על-מנת שאדם לא פוליטי ייענה לה נדרשת הרבה מאוד עבודת הכנה. והנה, אני חוזר לדובי הקרח של ברלין כדוגמא אקטואלית ומופלאה.  

עם המעבר של ה- Eisbären לאולם הנוצץ של ה- o2 World היה על המועדון לייצר מקורות הכנסה חדשים או להעצים את הקיימים. בסעיף האחרון נכללים תמיד מחירי הכרטיסים, אלא שהקהל של ה- Eisbären, להזכירכם, הוא בעיקר קהל מזרח ברלינאי עני שעבור רובו קבוצת ההוקי היא אירוע התרבות היחידי שהוא מסוגל להרשות לעצמו. בדיאלוג בין ההנהלה לאוהדים הוחלט על עליה הדרגתית ומידתית במחירים. 

לפני כמה שבועות פירסמה הנהלת ה- Eisbären את מחירי המנויים לעונה הבאה. מעבר לעליה הצפויה במחירים, הבחינו שני ארגוני האולטראס של הקבוצה בתרגיל מעניין שניסתה הנהלת הקבוצה לעשות להם: יותר ויותר מושבים ביציע שמאחורי השער - זה המאכלס אותם - הפכו למושבים בקטגוריית מחיר שונה לגמרי, מה שמקטין משמעותית את כמות הכרטיסים הזולים באולם. הכעיס במיוחד את האנשי האולטראס היה המהלך שנועד להפריד לשני מנויים את העונה הסדירה והפלייאוף.

המחאה התחילה בסדרה של תצוגות קהל שהתמקדו בנושא:

(למעלה: "רק היורו קובע". למטה: "שומרים על תרבות האהדה. קחו חלק בכך!").

במקביל, ניסה פרויקט האוהדים של המועדון לתווך בין ההנהלה לארגוני האוהדים. כל המאמצים עלו בתוהו. המאבק הלך והתחמם ערב פתיחת משחקי הפלייאוף בעונה הנוכחית. הנהלת המועדון התחפרה בעמדתה מתוך אמונה שאוהדי הקבוצה - קהל שבוי ככל קהלי הספורט - לא ייעזו לממש את איומיהם בהחרמת המשחקים דווקא כשהעונה נכנסת אל המאני-טיים. 

אלא שההנהלה שכחה כנראה כי לא מדובר באוהדי כדורגל ישראלים. שתי קבוצות האולטראס של המועדון צפו באופן כמעט מדויק את התגובה של ההנהלה ועבדו קשה בכמה מישורים כדי לייצר מחאה אפקטיבית. זו אכן יצאה לפועל. שימו לב ליציע "השרופים" באחד ממשחקי הבית האחרונים:

החרם חל גם על משחקי החוץ של הקבוצה. מה שלא מנע מהאוהדים לעשות בכל זאת את המרחק ולהפגין מחוץ לאולמות, בתיאום ובשיתוף פעולה מלא עם אוהדי הקבוצות היריבות:

לפני כשבוע וחצי, אחרי מאבק ארוך שהחל עוד בפתיחת העונה והחל לצבור תאוצה לפני כחודשיים, הודיעה הנהלת ה- Eisbären על ביטול כל הגזרות החדשות וחזרה לאותו מסלול עליו סוכם עם המעבר לאולם החדש. בנוסף, התקבלה ללא תנאי דרישת ארגון האולטראס האנטי-פאשיסטי של הקבוצה, ה- black corner, להקצאת כרטיסים לבעלי מוגבלויות ולהוזלת כרטיסים לאוהדים מרקע עני במיוחד. 

כעת, שימו לב שוב לתמונות האלה:

שני ארגוני אולטראס יש ל- Eisbären. שניהם מונים לא יותר מ-20 חברים כל-אחד, ולשניהם השפעה  ישירה על לא יותר מ-50 אנשים נוספים ביציע, בהערכה נדיבה. עדיין, איך קורה שיציע של 3000 מקומות נשאר מיותם?

התשובה נמצאת באופן שבו מתנהלים ארגוני האולטראס של המועדון. בעוד רוב ארגוני האולטראס שאני מכיר מנוכרים ומתנכרים מחווית האוהד הממוצע, ממהרים להצמיד תוויות למי שבוחר שלא לעמוד במשך משחק שלם ולעודד, בחרו אנשי האולטראס של ה- Eisbären להכיל את עצמם בקרב אוהדי הקבוצה כולה. כלומר, הגישה היתה מלכתחילה גישה של: "אנחנו נתאים עצמנו אליכם", בניגוד לגישה הרווחת בארגוני אולטראס שהיא: "אתם תתאימו עצמכם אלינו". 

אז נכון, מדובר בתאור מאוד אמופרי ובמלים גדולות, אבל שימו לב לאופן שבו זה מתבצע בפועל. כאן, למשל, תמצאו פלאיירים המסבירים לאוהדים את החלטות ההנהלה ומדוע יש למחות כנגדן:

כאן תמצאו עלון הסברה מפורט המתאר את המחאה, את הצעדים המתוכננים, ואת האופן בו אפשר להתגייס ולעזור:

והכי מעניין, לפחות מבחינתי, הוא הפלאייר הזה, שחולק לילדים ומשפחות באחד מן המשחקים בהם נכחתי. הטקסט החביב הזה מזמין ילדים לקחת חלק בסצנת האולטראס ולהגיע לסייע בהכנת תפאורה:

את הפעילות מממן אמנם המועדון, אבל מי שיזם ומוביל אותה הם ארגוני האולטראס, מתוך התובנה הבריאה שכל ארגון זקוק לדם חדש כל הזמן כדי להתפתח. 

בנוסף, כמו שהוזכר כבר קודם, כל המחאה התנהלה בשיתוף פעולה עם אוהדי קבוצות אחרות שמבינים היטב שהיום זה ברלין, מחר זה המבורג ומחרתיים מנהיים. לקהלי ספורט יש כח עצום ביד. בלי קהל, אין ספורט. ועדיין, בישראל משוכנעים אוהדים שהחרמת משחקים היא בגדר "הפקרת הקבוצה", וששיתוף פעולה עם אוהדים אחרים הוא טאבו, כי היריבות הספורטיבית גדולה יותר. בולשיט! יריבויות ספורטיביות גדולות בהרבה מהפועל-מכבי הושמו בצד על-מנת לקדם מטרה גדולה יותר, וה- Eisbären הגיעו לגמר הפלייאוף שיתחיל ב-16 לאפריל למרות כמה משחקים נטולי עידוד. 

מילת המפתח היא תקשורת. בישראל לא קיימת תקשורת בין ארגוני האולטראס לבין הקהל הרחב. אין תרבות של פנזינים, שהם אבן יסוד בתרבות אולטראס של כל קבוצת ליגה ז' בכל מדינה אירופית, אין שמירה אמיתית על מסורת באמצעות פעילויות שמטרתן לחבר את המעגלים הרחבים בקהל ואפילו את השחקנים למהות הערכית של המועדון. הכל נעשה בקבוצות קטנות עם אותם הפרצופים, ואז, כשכוכב שגדל ונבנה בקבוצה א' עובר בין רגע עבור בצע כסף לקבוצה ב', מתפלאים כולם איך הוא יכול לשכוח את העבר ולחגוג עם אוהדיו החדשים. כשאין מסורת, אין מחויבות. וכשאין תקשורת, הנאמנות והמחויבות תישארנה לעד נחלתם של כמה עשרות משוגעים ולא יותר. 

כדורגל, סוף העולם שמאלה

*** פוסט אורח מאת חיים מאייר ***

הכירו את אוסטפריזלנד (Ostfriesland), חבל ארץ נידח בצפון מערב גרמניה, הידוע בעיקר בזכות דגים, תה משובח, רוחות מקפיאות והמגדלור המטופש הזה:

בשנתיים האחרונות התגוררתי בכפר קטן בחבל הארץ הזה, שזה בערך כמו לגור במושב עמוק בערבה השוממת של מדינתנו. האיזור בנוי מרצף של כפרים קטנים בסדרי גודל של אלף עד ארבעת אלפים תושבים. אמנם בקיץ, כשמזג האוויר טוב והשמש זורחת, האיזור מרגיש כמו אתר נופש אבל בגרמניה כמו בגרמניה, הקיץ הוא רק שמועה, וברוב השנה רטוב, קר ואין ממש מה לעשות מחוץ לבית. אפילו את תאורת הרחוב מכבים באחת-עשרה בלילה, לאחר מכן, כיאה לחג, חושך מצרים. אם לא חברת ספנות ענקית שממוקמת בעיירה פפנבורג הסמוכה, ומספקת תעסוקה ישירה ועקיפה לכחמשת אלפים אנשים, גם פרנסה לא היה אפשר למצוא פה.

למרות הכתוב לעיל ואולי כתוצאה או אולי בלי כל קשר ,לכל כפר יש קבוצת כדורגל חובבים שמשחקת בליגות תת איזוריות. כל קבוצה מחזיקה שלושה או ארבעה מגרשי אימונים, וסגל שמשלם כדי להיות חלק מהמועדון. לא רבות היו החוויות שלי ממשחקי הקבוצות, אך במחירי כרטיסים של יורו או שתיים ומחירי בירה כנ"ל העסק בהחלט משתלם. מספר הצופים סובב סביב כמה עשרות ובקבוצות מסויימות מגיע אפילו למאות. מדובר, כאמור, בקבוצות חובבים.

דווקא חווית תרבות הספורט המעניינת שעברתי לא קשורה לקבוצת הכדורגל של הכפר, אלא דווקא לגן הילדים שלו, בו עבדתי במשך שנה במסגרת התנדבותית שדומה לשרות לאומי בארץ. לבד משיפור הגרמנית ויכולת התקשור עם שמונים ילדים וארבעה-עשרה גננות שמעודן לא עזבו את האזור, נחשפתי לתרבות הגרמנית ברמה הכי בסיסית שלה, דהיינו: כדורגל, משמעת ובירה. אחד האירועים המעניינים היה טורניר כדורגל של גני ילדים מהסביבה.

בטורניר השתתפו חמישה גני ילדים שהעמידו שמונה קבוצות כדורגל. הקבוצות אומנו על ידי מאמני או עוזרי מאמני קבוצת החובבים של הכפר פעמיים בשבוע, וכגבר יחיד בצוות הגן, כמובן שצוותתי לקבוצה בכל האימונים. גשם לא היווה כמובן סיבה לביטול האימונים, ובמשך כחודשיים התקיימו שני אימונים שבועיים בני כשעה וחצי. לאחר חודשיים וכמה סינונים העמדנו שתי קבוצות ובכל אחת סגל של תשעה שחקנים/יות.

יום הטורניר הגיע, מלאכת בניית האוהל של הקבוצה הוטל כמובן עלי. זה היה בחודש יוני, אך את האוהל היה צריך לא כהגנה מהשמש אלא מהגשם שכמובן לא נפקד מהאירוע, אך ריחם עלינו ורק טפטף בעדינות במהלך הטורניר. ההגעה למקום כבר הכינה אותי לשוק התרבות: הרחובות המוליכים למגרש בו התקיים הטורניר היו מלאים במכוניות כמה מאות מטרים מהמגרש. לבד מאוהלי הקבוצות היו שם דוכנים לקפה, תה ועוגות, וכמו בכל ארוע בגרמניה, גם דוכן לנקניקיות ובירה. עוד טרם התחיל הטורניר נכחו במקום מאות רבות.

הקבוצות חולקו לשני בתים, והמשחקים שוחקו על מגרשים מוקטנים ובפורמט של שבעה שחקנים בקבוצה ושתי מחציות בנות שש דקות כל אחת. על הקווים מסביב למגרש עמדו המשפחות והחברים, וכמובן קבוצות מעודדים ומעודדות מילדי הגן. בנוסף, היו שם צלמים/כתבים של מקומוני הסביבה שריאיינו וצילמו את הילדים, הגננות והאוהדים. במפתיע נכשלה הקבוצה הראשונה שלנו לצלוח את שלב הבתים, אבל דווקא הקבוצה השנייה הפתיעה וסיימה במקום השלישי. האווירה הייתה מעולה, המנצחים, כמו גם המפסידים, חייכו בכל מהלך הטורניר וגם בסופו. סצנות מן הסוג המקובל במחוזותינו לא נראו שם, כי ספורט, הרבה לפני הניצחון או ההפסד, הוא ספורט, וערכו האמיתי הוא בהתמודדות עצמה ולא בפרס זה או אחר.

לאחר הטורניר ההערכה הייתה שהיו שם כאלף משתתפים, ואני חשבתי, כמה עצוב שלמשחקים רבים בליגה הבכירה בישראל מגיעים פחות אוהדי כדורגל מלטורניר גני ילדים בחבל ארץ נידח בצפון מערב גרמניה. 

סף שבירה

אחד הדברים הראשונים שמלמדים בשיטות מחקר בכל אוניברסיטה הוא לעמוד על טיבם של סולמות מדידה של תופעות במציאות, למשל: כמות, מרחק, מהירות, משקל וחום. מהר מאוד לומדים הסטודנטים להבחין בין ארבעה סוגים של סולמות, כאשר המעניינים ביותר לצורך העניין ולעניות זכרוני הדל, הם סולם הרווח וסולם המנה. בראשון, לכל ערך יש זהות עצמאית וההפרש מייצג את המרחק בין הזהויות הללו. בשני, מתווסף הבט היחס בין הזהויות. 

ברור לי שעבור מי שלא עבר את הגהנום האקדמי הזה, כתוב הפוסט הזה עד עתה בסינית. לכן אנסה לקפוץ מיד לנקודה: חום הוא סולם מדידה מסוג רווח. אנחנו יודעים שבשתים-עשרה מעלות יהיה לנו חם יותר מאשר מבשש מעלות. אף-על-פי-כן, המספרים האלה אינם מייצגים את היחס בין הערכים שהם מתיימרים לייצג. כלומר, בלתי ניתן לומר כי בשתים-עשרה מעלות חם כפליים מאשר בשש מעלות. הסיבה לכך היא פשוטה: סולם הרווח מודד את התופעה בקטגוריות שאינן בהכרח קשורות לקיומן הפוזיטיבי במציאות. נקודת האפס אינה מייצגת העדר תופעה. כלומר: כשמד החום מורה על אפס טמפרטורות, אין אנחנו יכולים להגיד שאין טמפרטורה, שאין תופעה. לעומת זאת, אפס גרם מלמד על העדר משקל. אפס ס"מ מלמד על העדר מרחק. אני מניח שעכשיו אתם בוודאי מחכים לאיזושהי שורה תחתונה, והאמת שאין: אלו פשוט מחשבות שרצו לי אתמול בראש בזמן המשחק בין אוניון ברלין לסט פאולי. תכף גם אסביר למה, לעזאזל.

שלושים ושסע מעלות בצל נרשמו אתמול, שישי, בתל-אביב. בברלין לעומת זאת, ממשיך החורף במלוא עוזו וטמפרטורה של מינוס שש מעלות המשיכה רצף של חמישה חודשים של סבל. מדד צלזיוס הוא מדד משקר, הביא אותי החורף הנוכחי למסקנה. כבר מזמן שאני לא מסוגל להבחין בהבדל בין ארבע למינוס עשר מעלות. די בקרטוב חיוור של קרני שמש מחד או ברוח מזרחית ואלימה מאידך כדי להפוך את הסולם הזה לבלתי רלוונטי בעליל. כל יציאה מהדירה המחוממת היא פרויקט. כניסה לרכב שעמד דומם בחניה למעלה משעתיים מצריכה סילוק ערמות של שלג מהשמשות, גירוד קרה מזו הקדמית והמתנה מייגעת לנצחון דחוק של מפשיר האדים. הנהיגה עצמה מתבצעת בזהירות ובנתיבים בהם הספיקה העירייה לפזר מלח או אבנים קטנות על הכביש. כשצמיגי החורף (תודו שלא שמעתם על המונח הזה בכלל) מחזירים אותי בסופו של יום הביתה, אני עוד מגלה פוסטים של חברי פייסבוק המעזים להתלונן על החום בתל-אביב. הם כמובן גם אותם אלה שמגיעים לסוף-שבוע לברלין וחוזרים עם תחושה ש"שלג זה דווקא די נחמד", אבל ישאירו את הפאבים והמועדונים התל-אביביים ריקים בשל שתיים וחצי טיפות גשם ואחת-עשרה מעלות - רחמנא ליצלן. I'll take your 37 degrees any day.

אז מה פתאום הפך הבלוג הזה לעמוד של דני רופ? 

המשחק בין אוניון ברלין לסט פאולי הוא יום חג עבורי: כל החבר'ה מגיעים מהמבורג לעיר בה אני גר. רבים מהם ינצלו את הגיחה הזו לשהיה קצרה הכוללת גם בילוי משותף ולויכוחים הקבועים על היכן עדיף לגור. בשנה שעברה הפך סוף-השבוע הזה לאחד הארוכים והמעניינים, אלא שחורף 2013 ארוך וקשה בהרבה, ושאר המשחקים אליהם תכננתי ללכת בוטלו. 

אנחנו מתחילים את המסע אצלי ועושים פעמנו לכיוון אחד מהפאבים הברלינאים המזוהים עם סט פאולי. שם מחכים לנו רבים אחרים, כולל משלחת של אוהדי פרטיזן מינסק מביילארוס. להיות איש אנטיפה בדיקטטורה החביבה על ליברמן זה עסק קצת יותר מסובך מאשר להיות כזה בברלין, והביילארוסים נראים כמי שהגיעו לטיול רגוע בפארק. אנחנו לעומת זאת, דרוכים. האיצטדיון הנהדר של אוניון ברלין נמצא ברובע קופניק, עמוק עמוק בחלק הקשה של מזרח ברלין. הנסיעה לשם לוקחת שעה ארוכה, והחבר'ה מהמבורג מנצלים את ההזדמנות לקטר על גודלה של העיר. 

האיצטדיון עצמו מרוחק יחסית מתחנת הרכבת. נכון, אפשר גם לקחת רכבת קלה, אבל אנחנו מעדיפים לא להסתבך ופשוט מצטרפים לגוש אחר של אוהדי סט פאולי שנראים כמי שמכירים את הדרך הארוכה ליציע האורחים. את הנתיב הזה אני מכיר היטב, ועדיין, איכשהו תמיד אני מקווה שיש אחד קצר יותר. אנחנו עושים דרכנו בתוך מרכז קניות ואני מספר ל-א' שאוטוטו מתחילה כאן סצנת בלאגן מן הסוג שמתרחש בקניון איילון לפני משחקי חצי וגמר גביע. 

את מרכז הקניות אנחנו חוצים בשלום. ביציאה ממנו אנחנו פוגשים בחבורה העויינת הראשונה. אני מזהה את מטרת ההתכנסות שלה די מהר, אבל אנחנו צועדים בגוש גדול, ושום דבר לא קורה. מכאן ואילך ממשיכה הדרך במקביל לערוץ נחל יפה. הדרך הזאת אומנם פסטורלית, אבל מזמנת תמיד מוקדי חיכוך, בעיקר משום שאף-פעם לא ראיתי אף לא שוטר אחד שטורח לעמוד באיזשהי נקודה לאורכה. 

הכניסה לאיצטדיון היא ביצה ואני קולט ששכחתי להחליף נעליים. תוך שניות הגרביים כבר רטובות ואני מבין שהמשחק הזה יצטרך באמת להתעלות על עצמו כדי לא להפוך מהר מאוד לסבל.  מהמיקום שלי במרכז הגוש המעודד של סט פאולי אני לא מצליח לשמוע את ההמנון הסובייטי המרגש של אוניון ברלין, שלא לדבר על לצפות בתפאורה למשחק:

או בגרסה האפית:

ככל שנוקפות הדקות הולך וגובר הסבל. אני מתכנס כמה שיותר בתוך עצמי. כל השרירים מכווצים, שני הקפוצ'ונים מכסים את כובע הגרב עם בטנת הפליז ואני הופך אפתי לנעשה סביבי מרגע לרגע. המשחק מתנהל בשליטה כמעט מוחלטת של אוניון, ולמרות הקצב והשערים, אני מתרחק בשלב כלשהו מהגוש ומנסה למצוא עמדה שבה אוכל לשמוע גם את קהל הבית. המחצית השניה נפתחת ואני כבר לא מרגיש את הבהונות. מסביבי מאות אוהדי סט פאולי, חלקם עם חולצות קצרות, חלקם בסך הכל עם סווטשירטים, וכולם, אבל כולם, עם בירה קרה ביד. ביציע תנועה בלתי פוסקת, גם במהלך המשחק, לכיוון המזנון. בפעם המי-יודע-כמה אני נוכח לדעת שהמשחק הוא עניין לגמרי שולי עבור הגרמנים ביחס לטקס השתיה הפסיכי הזה. א' מספר לי שהוא היה מוכן לשלם 50 יורו על כוס תה, אבל את הגרמנים מסביב זה לא מעניין: הם מזרימים עוד מהמשקה הצונן אל תוך גופם, ונראים כמי שמזג האוויר כלל לא נוגע להם.

כעת תגידו לי: הי, אלה אוהדי כדורגל שיכורים. בוודאי שהם לא מרגישים את הקור. לכך אענה עם התמונה הבאה, שצילמתי מחלון ביתי:

כן. אתם רואים נכון: גם בשלג כבד ומינוס עשר מעלות מלאים רחובות ברוכבי אופניים, בעיר בעלת אחת מהטובות במערכות התחבורה הציבורית בעולם. מדהים. בני אדם כמונו? קשקוש. סייבורגים עם רגשות זה הכי רחוק שאני מוכן ללכת.
יותר מכל הבדל תרבותי, זה כנראה ההבדל הגדול ביותר ביננו לבין הגרמנים, והוא דווקא הבדל פיזיולוגי, בעיקרו. וכמו כל פער, הוא מוקצן ביציעי הכדורגל.

כמה דקות לפני סיום המשחק אני נשבר, בדיוק כפי שסט פאולי, שכבר הצליחה להשוות ל-2:2, נשברת. השער השלישי של אוניון מראה לי את הדרך בחזרה לתחנת הרכבת. את הרביעי אני כבר שומע מבחוץ. מאוחר יותר, אני מגלה שלחבר'ה מסט פאולי גם תשעים הדקות והתבוסה לא הספיקו, והם נאחזים בעוד זמן-כפור איכותי:

גם הפעם לא הצליחה המשטרה להתאפק ועשרה מאוהדי סט פאולי נעצרים. למרבה המזל, הדיירים שלי לסוף השבוע הזה אינם בין העצורים, ואת המשך הערב אני מבלה משועשע לשמע החוויות האנתרופולוגיות שלהם במסעם למזרח ברלין. קשים הם המזרח ברלינאים, כבר אמרנו, אבל את הקסם המחוספס אני בכל-אופן עוד מסרב לפספס.

מזרחי כבד

חודש מרץ הגיע ואמור היה לסמן, במידה זו או אחרת, את סופו של החורף. זה, טוענים כמה מחבריי הברלינאים, היה מהקשים ביותר בעשרים השנים האחרונות. כמויות בלתי פוסקות של שלג, טמפרטורות ששכחו כבר מזמן להופיע בלי סימן המינוס לצידן, וגרוע מכל: רצפים ארוכים של ימים קצרים ללא שמש ועם שמיים אפורים ומדכאים. 

השבוע חזרה השמש להפציע, ואני, במקום להתכונן להסתערות מחודשת על היציעים, מצאתי את עצמי מבקר בפעם הרביעית העונה דווקא במשחק הוקי-קרח, כאילו שלא הספיקה לי קרקע לבנה בחודשים האחרונים. 

לא, אין מה לחשוש: לא החלפתי את נושא התזה וגם הבלוג הזה יישאר במתכונתו. בברלין, קבוצת ההוקי Eisbären Berlin (דובי הקרח ברלין) היא בעצם הסניף הנוצץ של מועדון הדגל של מזרח העיר: BFC Dynamo, אותו כבר הזכרתי בקצרה בפוסט החשוב הזה. בעוד ש- BFC Dynamo מדשדשת לה בליגה החמישית בגרמניה ויכולה להתפאר רק בפירמת חוליגנים בלתי מנוצחת ועבר מפואר בחסות השטאזי, הפכה קבוצת ההוקי-קרח של המועדון למובילה בגרמניה.

לפני כמה שנים לקחתי חלק בהפגנה נגד פרויקט המדיה-שפרה (mediaspree) בברלין. מדובר היה במהלך נדל"ני נבזי ושכיח, במסגרתו מוענקים לחברות ענק בתחום התקשורת בעיקר שטחים לבניה מסחרית על גדות הנהר שעובר בברלין ומפריד בין פרידריכסהיין במזרח לקרויצברג במערב - נהר השפרה (Spree). אממה, בדיוק באותו השטח עומדים, חיים ונושמים מועדוני טכנו רבים שהיוו ומהווים את עמוד השדרה של סצנת האנדרגראונד שהפכה את ברלין לאחת הערים הכי אטרקטיביות בעולם. 

ההפגנה התנהלה במתכונת שהגרמנים מכנים "tanzdemo", כלומר, הפגנה רוקדת. עשרות מועדונים מהסצנה, במגוון שנע בין טכנו אפל דרך מטאל ופאנק וכלה ברגאי והיפ-הופ מחתרתי התגייסו על אלפי מבקריהם, וכל אחד מהם העמיד משאית עם רמקולי ענק ממיטב המוזיקה המנוגנת במקום:

באיזשהו שלב, נעצרה ההפגנה מול ה- o2 World. שם גם חיכו למפגינים עשרות אם לא מאות שוטרים. o2 היא חברת תקשורת גרמנית בסדר הגודל של מה שסלקום מהווה עבורנו. הארנה על שמה של החברה היה אולי הסנונית הראשונה שנתנה את האות להרס המבנים שלגדות השפרה, ועבור רבים, מהווה ה- o2 world מקום בו אסור לדרוך. בין היתר מאכלס האולם הזה את מיטב המוזיקאים והלהקות, את אלבה ברלין בכדורסל, וכן, גם את Eisbären Berlin.

הקשר עם ה- Eisbären Berlin נוצר לגמרי במקרה: יום אחד הבחנתי בילדה קטנה רכובה על כתפי אביה ביציעי באבלסברג. ההדפס שעל הכובע שחבשה הילדה נראה לי מוכר, וכשהתקרבתי ראיתי שאכן מדובר בסמל של הפועל תל-אביב. התחלתי לדבר עם האבא, יהודי-גרמני בשם דניאל גולדשטיין, ולבסוף התברר כי הוא לא פחות מהדובר של Eisbären Berlin. התחלנו להתכתב והוא חיבר אותי ל-א', אוהד הפועל גרמני נוסף, ואוהד שרוף של ה- Eisbären. במשך זמן מה ניסה א' לשכנע אותי להצטרף אליו למשחק. תחילה, נראה היה לי שדריכה ב- o2 world - נגדו הפגנתי עוד הרבה לפני שחשבתי שאגור יום אחד בברלין - היא רעיון לא מוצלח. עבר קצת זמן וחקרתי עוד ועוד על הקשר שבין BFC Dynamo לקבוצת ההוקי מהאולם המפואר, והחלטתי שהנושא שווה בדיקה. 

השבוע השלמתי את הביקור השלישי שלי בקרב אוהדי ה- Eisbären. בשני הראשונים ישבתי ביציע העיתונות, רחוק במעלה האולם, עם זווית צפיה נהדרת למשחק עצמו, אבל רחוק מ"יציע השרופים" המאכלס כמה מועדוני אוהדים ואפילו שתי קבוצות אולטראס אליהן נגיע בהמשך. את הביקור השלישי עשיתי ביציע הזה, עמוק בתוך הגוש של אנשי ה- Black Corner - ארגון האולטראס הפוליטי של ה- Eisbären.

לפני שאגיע לסצנת האולטראס, מילה על מה שמתרחש באולם ומסביבו. ה- o2 world ממוקם ברובע הטרנדי פרידריכסהיין, במה שהיה פעם החלק ממזרח לחומת ברלין. כל עוד התקיימה החומה וההפרדה בין שתי המדינות - מזרח ומערב גרמניה, היתה קבוצת הכדורגל המזרח ברלינאית bfc dynamo למקור הגאווה של המזרחים. נפילת החומה ואי יכולתם של מועדוני המזרח להתחרות במועדוני המערב הפכה את מחלקת ההוקי של bfc לדבר החם. הוקי קרח הוא ספורט פופולארי מאוד בארצות קרות כמו גרמניה (הרבה יותר מכדורסל, אגב, למרות מה שמספרים לכם בערוץ הספורט), והמעבר לארנה הנוצץ של o2 הניע את הפוטנציאל המסחרי של ה- Eisbären. ואכן, האירוע כולו נראה כמו שואו אחד גדול שהזכיר לי מאוד את מה שחוויתי במשחקי ה- NBA בהם ביקרתי בתקופה בה חייתי בניו-יורק, איפשהו בתחילת המילניום הנוכחי:

לפי הערכתו של א', כ-80% מהנוכחים במשחקי ה- Eisbären הם מזרח ברלינאים. ממה שאני מסוגל להבחין, הייתי מהמר על יותר. למעלה מעשרים שנה אחרי נפילת החומה אפילו זר כמוני מסוגל לעמוד על ההבדלים בין מערב למזרח גרמנים. את א' אני פוגש תמיד מול כניסת האח"מים, שם אני מתבונן בגברים בחליפות ונשים בשמלות ערב ועקבים גבוהים במיוחד עושים דרכם פנימה אל האולם. דבר אחד יש לי במשותף עם האנשים האלה: אנחנו אולי היחידים באירוע שלא לובשים את חולצות הענק המגוחכות של הקבוצה. אנחנו, והאולטראס כמובן, להם יש מרצ'נדייז משלהם.

לבוש הוא כמובן סמל סטטוס בעל השלכות רבות באירועי ספורט. במשחק השני בו ביקרתי יזמו שתי קבוצות האולטראס של ה- Eisbären מחאה מעניינת: לטענתם, הבידוק שהם עוברים בכניסה לארנה מוגזם והיותם אולטראס לא הופכת אותם לפושעים. על-כן, לאותו משחק הם החליטו לבוא כולם עם חליפות ועניבות ולהמחיש את ההבדל ביחס בין אוהדים מעונבים לאוהדים רגילים:

שתי קבוצות אולטראס, יש כאמור ל- Eisbären. האחת, "פנאטיקס", היא א-פוליטית במוצהר. ככזו, היא מתנגדת אפילו לתצוגות קהל נגד גזענות, שנתפסות ברוב היציעים בגרמניה באקט א-פוליטי (ארגונים א-פוליטיים כמו אולטראס גלזנקירשן ואולטראס פרנקפורט מרבים בכוראוגרפיה אנטי-גזענית). הקבוצה השניה, ה- Black Corner, היא זו שמעניינת אותי כמובן יותר, ואחרי שתי תצפיות מלמעלה, אני מגיע למשחק השלישי ביחד עם א' כדי לעמוד עם אנשי ה- Black Corner, בגוש הרחוק יותר מבין השניים שצילמתי מלמעלה:

ה- Black Corner הוקמה ב-2007 בעקבות תקיפה של אוהד שזוהה כאיש אנטיפה על-ידי חבורת אוהדים נאציים של ה- Eisbären, זכר ברור להיותה של הקבוצה סניף של bfc dynamo. קדמו לתקיפה הזו כמה אירועים דומים, כמו גם שגרה של התבטאויות גזעניות/אנטישמיות/הומופוביות ביציעי הקבוצה. אנשי הקבוצה לובשים חולצות ועונדים סמלים פוליטיים מובהקים, כולל סמלי אנטיפה:

א' ממקם אותי ביציע של ה- Black Corner לא לפני שהוא מקיף את כל האולם כדי להיכנס מכניסת המזל שלו. אחרי שנים של תצפיות משתתפות בכדורגל הגרמני, זו הפעם הראשונה שנתקלתי באיזשהו ביטוי של אמונה תפלה. מוכרח להגיד שזה שימח אותי, ועוד אכתוב פעם פוסט על הקשיים של חסיד כת מנחוס כמוני להעביר משחק בגרמניה מבלי לאטום היטב את האוזניים.

החבר'ה מסביב נחמדים מאוד. כולם מכירים את א', ולא רק שם. הוא באמצע שנות הארבעים שלו, פועל במלוא מובן המילה - כזה שעוד עובד במפעל בעיר בה נראה שאף-אחד לא עובד. גם הוא, כמובן, מזרח ברלינאי גאה. האינטראציה בינו לבין האוהדים האחרים, ובכלל בין אוהדים לרעיהם נראית לי לעתים משונה: כמעט תמיד היא מתחילה באיזשהי מחווה אגרסיבית או עקיצה, ואז, כשאני כבר כולי בכוננות, מחליפים הצדדים לפתע חיוכים וטפיחות הדדיות. הנוהל הזה מתקיים גם בקרב הנשים ביציע, שהן, למרבה הפלא, לא מעטות. המרתק בנשים מזרח גרמניות הוא כמה הסגנון שלהן קרוב יותר לנשים במדינות הסמוכות ממזרח לגבול, מאשר לנשים ממערב גרמניה. איפור כבד, עקבים, צבעים "נשיים" כמו ורוד - כל אלה הם דברים שנחשבים לסממנים סקסיסטיים בקרב נשים מערב גרמניות בעלות מודעות עצמית ממוצעת. אני כמובן לא מדבר על בנות אנטיפה, שלהן סגנון שונה לגמרי וכמעט לחלוטין אחיד עם המגדר הגברי בסצנה. במובן זה, קל לזהות את בנות מזרח ברלין. מבט יסודי סביב מגלה לי שאני ככל הנראה הזר היחידי ביציע: מזרח ברלין היא לא המקום בו תמצאו טורקים, ערבים ושחורים. הזרים שהגיעו לגרמניה המזרחית ושוכנו בשכונות המזרחיות של ברלין הם כאלה ממדינות ידידותיות לרעיון הסוציאליסטי של אז. ויאטנמים ורוסים תמצאו גם תמצאו שם, אלא שספק אם בויאטנם משחקים הוקי-קרח, והרוסים משתלבים בנוף המזרח הגרמני באופן די טבעי, לנוכח מאורעות פוסט מלחמת העולם השניה.

המשחק מסתיים בהפסד של ה- Eisbären, ובכפוף לתקנות המנחוס, א' מודיע לי שאני מנודה מהיציע עד להודעה חדשה. הוא כמובן מתאכזב כשאני מבשר לו שזה דווקא משתלב לא רע עם התוכניות שלי להגביר את קצב כתיבת התזה בחודשים הקרובים.

הרבה אקשן יש בהוקי קרח. יותר מזה, אם עד לפני כמה ימים הייתי משוכנע שכדורגל הוא הספורט היחיד שקבוצה כלשהי יכולה להיות טובה יותר מיריבתה ועדיין להפסיד את המשחק, הרי שכעת אני לא כל-כך בטוח. המהירות בה מתרחש המשחק הזה מעניקה להתרחשויות בו מימד כמעט מקרי. הקהל מזכיר הרבה יותר קהל כדורגל ישראלי: האמונות התפלות, המצ'ואיזם, היחס האינסטרומנטלי למשחק והחמימות והפתיחות בין האוהדים.

עדיין, לדאבונו של א', זה לא המשחק שלי. המון המון שרירים והמון המון אלימות בשביל דיסקית כל-כך קטנה. החורף המחורבן עודנו פה, אבל בקרוב, אני מבטיח, תחזור השמש ואיתה הכדורגל לבלוג. 

גדי

זהו לא סיפור על אולטראס, חוליגנים או ניאו-נאצים. אפילו לא סיפור שקשור לכדורגל אירופי, או לליגה השישית בטיבה ביבשת.  זהו סיפור על אנשים קטנים עם חלומות קטנים, על שגרה של מאבק ולא על שיאים שלו. 

את גדי הכרתי לפני כמה שנים במרכז נוער בשכונה יפואית מוכת עוני ופשע. חודשים ספורים לפני כן חזרתי משהות של כמה חודשים בהמבורג והעתיד לא היה ברור. קפצתי על הצעת העבודה הראשונה שנקרתה בדרכי, ואחרי שנים של עשייה חברתית ועבודה בעמותות גם ביפו עצמה, נראה לי אך טבעי ליטול את מושכות ניהול מרכז הנוער, על-אף שבניגוד לקודמיי בתפקיד לא הייתי בן המקום. החודשים הלא ארוכים שהחזקתי בתפקיד - עד לתאקל עם מנהלים מן הסוג שיושב במשרד ומנותק מן השטח - התאפיינו במלחמה בלתי פוסקת עם נערים שלא חדלו לרגע לבדוק את הגבולות, להפר הבטחות וסיכומים ולהתעלל במקום שהיה להם בית שני, ראשון ואולי יחידי.  

על האתגר קפצתי בשמחה, אך מהר מאוד גיליתי שכל יום הוא קרב. הייתי פותח את המרכז אחר הצהריים וחוזר הביתה בלילה מותש נפשית לחלוטין, לעתים מובס, ולא מסוגל לישון. את שעות הבוקר והצהריים, אלה שלפני פתיחת המרכז, הייתי מבלה בהכנה נפשית ולוגיסטית למערכה הקרבה. 

כאיש חינוך, מעולם לא האמנתי שיש ילדים או נערים רעים, רק סביבה רעה. מעולם גם לא האמנתי שענישה היא פתרון. ודאי לא ארוך טווח, ותמיד הקפדתי להבחין בינה לבין התהליך החינוכי שבו חובה להציב גבולות. אלה, לעתים, מגיעים גם בצורה של סנקציות. אלא שעל-מנת להטיל סנקציות זקוק כל מנהיג לסמכות. הסמכות שהיתה לי כמנהל המרכז היתה סמכות פורמלית. ידעתי שבהיותי זר וחדש, הדבר האחרון שהיה מחזק את המעמד שלי במקום ואת הקשר שלי עם הנערים הקשים הוא שימוש בסמכות הפורמלית הזו ולכן ניסיתי תמיד לרכוש את אמונם באמצעות חיזוקים ושיחות עומק כנות ופתוחות, ולא באמצעות מרות. 

גם לדרך הזו היו מגבלות. חלק משמעותי מהנערים עימם עבדתי כבר עברו מזמן את נקודת האל-חזור. הם נזקקו לטיפול הרבה יותר יסודי והרבה יותר צמוד ממה שמרכז נוער עם שני עובדים בשכר וכמה מתנדבים מלאי נשמה מסוגלים היו להעניק. אז, כשהגישה שלי פגשה את המגבלות שלה, היה נכנס לתמונה גדי.

גדי הוא אוהד מכבי תל-אביב. תמיד היה מסתובב במרכז הנוער עם טריינינג כחול צהוב. העבודה שלו כמדריך הכדורגל במרכז אפשרה לו את זה, ואפילו אני הצלחתי די מהר להתרגל. כבר שנים רבות שהוא מגיע כל אחר הצהריים למרכז הנוער ושוהה בו עד סגירתו. בתווך, מנהל כמה קבוצות כדורגל בגילאים שונים. את הצעקות שלו אי אפשר שלא לשמוע: גדי לא מדבר - גדי צועק. גדי הוא לא איש של שיחות נפש. הוא גם לא איש חינוך. הוא מעולם, אני מניח, לא למד לשום תואר ומעולם לא השתתף בהכשרות שונות ומשונות על שיטות חינוך. גדי בסך הכל אוהב כדורגל. בעברו היה שחקן בצפרירים חולון, אם זכרוני איננו מטעני, ועבורו כדורגל, גם כיום בסביבות גיל החמישים וללא אישה או ילדים, הוא כל עולמו. 

לעתים, כשהייתי רוצה להגיע לנער כלשהו, הייתי מנסה לדלות עליו מידע מקדים: מה מצבו המשפחתי, מה עברו האישי וכו'. גדי הכיר את הסיפור של כל ילד, נערה ונער במרכז. גם את המשפחות הכיר היטב, והן הכירו אותו. לילדים רבים במרכז הוא היה הכל. את חלקם, אלה שגרים רחוק, היה מסיע ברכבו הפרטי בסיומו של כל אימון. ילד אחד, שמשפחתו עברה מיפו לעיר אחרת ממזרח לרמת-גן אפילו זכה לטרמפ הלוך ושוב. "העיקר שיבוא", אמר לי גדי, "כמה שפחות שיישאר עם המשפחה שלו". 

את גדי כיבדו במרכז הנוער. חלק מהנערים אף חששו מפניו. גם בסוף היום, אחרי יום שלם של צעקות, הוא עדיין היה מסוגל להרעים בקולו על נער סורר שהשתולל בתוך אחד מן החדרים. לעתים היה מוצא את הרכב שלו עם שריטה חדשה, לעתים בלי אוויר באחד הצמיגים. "זה חלק מהעבודה", הוא היה אומר לי, ונוסע לדרכו. למחרת היה מגיע ומרעים שוב בקולו, מתרוצץ בין הילדים כאילו דבר לא קרה.

לעתים הייתי מתבונן בו ותוהה אם יש לו עצמו מושג כמה בלתי מוערך הוא, כמה קשה העבודה שהוא עושה וכמה נפשות הוא מציל מדי יום. 

ביום שני האחרון, בעת ביקור בארץ, ראיתי את גדי. זה היה בדרבי התל-אביבי, והוא, אוהד מכבי, דווקא נכח בשער 5 האדום. לשמוח הוא כמובן לא יכל, אבל לא מפחד זעמם של האדומים: הוא פשוט היה עסוק מדי. כדי להשלים הכנסה, גדי עובד במזנון של בלומפילד. מוכר ארטיקים, שתייה ובייגלה במחירים מופקעים. ספק רב אם את השערים של מכבי הוא בכלל הצליח לראות. בעולם מושלם, אדם כמו גדי היה מועמד לפרס ישראל. לפחות היה מתוגמל באופן שהיה מאפשר לו לחיות חיים נטולי דאגות הישרדות. לא בישראל 2013, ובוודאי לא בתל-אביב-יפו של חולדאי.

הניצחון הגדול של מכבי ומעבר השליטה בעיר לצד הצהוב סימן עבורי גם את סוף החופשה בארץ, שהיתה, עד אז, מושלמת. אין לי הרבה חברים אוהדי מכבי ולשמוח עבור המעטים שכן כאלה בוודאי שלעולם לא אהיה מסוגל. אבל אם בכל זאת הלך גדי לישון באותו הלילה עם חיוך, מה שבטוח, טעם הגלולה כבר הרגיש לי פחות מר. 

לא כוחות

*** פוסט אורח מאת אמיר יגל ***

בבוקר יום שבת צלצל מכשיר הסלולארי שלי ובצדו השני של הקו היה יאן מטבה ברלין, שעליו כבר סופר בבלוג. הוא מזמין אותי לבוא אתו לטורניר כדורגל באולמות, בהשתתפות, בין היתר, באבלסברג, טבה ברלין, דינמו דרזדן ופולוניה וארשה. 

למחרת יצאתי לפגוש את יאן ושאר אוהדי טבה ברכבת שיוצאת לכיוון פוטסדאם השכנה לברלין. האווירה ברכבת היתה נינוחה ומחויכת ולמעשה לא היה דבר שיכל להעיד על הצפוי לבוא.

ניסיתי לשאול את יאן לגבי אוהדי דינמו ואוהדי פולוניה. הוא השיב בביטול ואמר שהוא די בטוח שמפולין לא יגיעו בכלל ומדרזדן לא יגיעו יותר מעשרה אנשים. מספר אנשים סביבנו אישרו את ההערכה. לי לפחות, נשמעו ההערכות הגיוניות: דינמו דרזדן שלחה לאירוע את קבוצת המשנה החובבנית שלה, ואילו פולניה וארשה שלחה את קבוצת המילואים העונה לשם פולוניה בייטום.

גם כשהגענו לתחנת הרכבת הראשית בפוטסדאם, הכל נראה רגיל לגמרי: חמישה שוטרים מנומנמים המתינו לנו בתחנה. אלא שכמה דקות מאוחר יותר, עם עלייתנו על החשמלית שתיקח אותנו לאולם הכדורגל המקומי, מעיר את צומת ליבי כ', אוהד וותיק ומנוסה גם הוא, כי הרכבת מוקפת משני צדדיה ומאחוריה בניידות משטרה גדולות שנוסעות על המסילה ולמעשה עוטפות את החשמלית בה אנו נוסעים.

ארשת הפנים של רבים מהנוכחים כבר נראתה אחרת והשאננות התחלפה בחששות. עם ההגעה לאולם, נעלמו ניידות המשטרה באותה מסתוריות שבה הן קודם לכן הופיעו, וכמה מהנוכחים כבר הזכירו את מאורעות טורניר השנה הקודמת, בסופו הופקרו אוהדי טבה להגן על עצמם מפני מאות נאצים במשך כמעט שעה. 

גם הפעם נראה היה שלמשטרה יש דברים חשובים יותר לעשות. בעודי אומד את כמות השוטרים במקום (כ-15 במספר) וגוער בעצמי שהסכמתי לבוא לאירוע כל כך איזוטרי, מגיע לכיווננו בריצה אוהד טבה אותו אני לא מזהה. הוא עוצר, מתנשף, ולוקח את י' ואת כ' לשיחה בצד. שני הבריונים הקשוחים חוזרים מודאגים, אולי אפילו מפוחדים, מה שכמובן לא מוסיף לתחושת הבטחון שלי.

י' אומר לי להסתכל לכיוון החלונות הגדולים בכניסה לאולם, אני מציץ ורואה כחמישים אנשים לבושים שחורים. את הגוף של חלקם, אני מזהה בבירור, מעטר המותג הנאצי "תור שטיינר". קומה למעלה אני מזהה עוד מספר דומה של אנשים לבושים באפור. אלה שונים מקודמיהם בעיקר במידות הגוף: בישראלית היו מצמידים להם את הכינוי "הרי אדם". על החולצות של אלה זהיתי כיתוב בפולנית.

הבחור שדיבר קודם עם י' ועם כ' מצטרף אלינו ולוחש לי, אלה בקומה הראשונה הם נאצים מדרזדן ואילו אלו בקומה העליונה של האולם הם חוליגנים מווארשה, מהמסוכנים ביותר ביבשת. כדי להוסיף לאווירה הנינוחה, מזכיר י' שהחוליגנים הפולנים שונים מאלה הגרמנים: הם ממעטים בשתיית אלכוהול ונמנעים מחומרים שעלולים לפגוע בגוף שלהם. את זה הם מטפחים מדי יום בחדרי כושר ומכונים לאומנויות לחימה. "אחד שלהם מסוגל להתמודד עם 15 שלנו", טוען י', ואני לא מפקפק בהערכה הזו.

האסימון נופל ואנחנו מבינים שטעינו לחלוטין בהערכות  לגבי היום הצפוי לנו: מאירוע איזוטרי ומפוהק, אנו מוצאים את עצמנו אוטוטו פוסעים אל תוך גוב אריות בדמות מאה וחמישים נאצים שהגיעו במטרה אחת בלבד - לצוד אוהדים אנטי-פשיסטיים. דווקא מי שחזתה את הצפוי היא הנהלת האולם בו התקיים הטורניר. לכבוד הארוע, היא דאגה לתלות שלט המזכיר לאורחים אלו סמלים ומותגים אסורים בתחומיו: 

אנחנו לוקחים נשימה עמוקה ונכנסים בכל זאת לאולם. המשחק הראשון בטורניר מתרחש בין  RSV Eintracht Teltow נגד  Grün-Weiß Brieselang. שתי קבוצות חובבניות מליגת המחוז של ברנדנבורג. איכשהו עובר המשחק הזה בשלום. 

במשחק השני שיחקה דינמו דרזדן מול RSV Waltersdorf. הפולנים מנצלים את המעמד ומתחילים לקלל את אוהדי דינמו דרזדן בקריאות Scheiß Dynamo. כמובן שאנחנו והבאבלסברגים נמנעים מלהצטרף לקריאות. 

תחילתו של המשחק השלישי היווה את האות לתחילת הבלאגן. בעוד שחקני טבה ברלין עולים למגרש למשחק מול FSV 63 Luckenwalde, מסתמנת תנועה ערה מהיציעים של דרזדן ושל פולוניה משני צידי האולם  לכיוון היציע שלנו. לנו ברור שהם מתכוונים להיכנס ליציע שלנו. 

בנחיתות מספרית ניכרת וחסרי כל יכולת ריאלית להגנה עצמית פנו בצעד לא שגרתי כמה מהאוהדים לכוח השיטור הקטן. לשוטרים, גדולים ומצוידים ככל שהיו, לא היה סיכוי מול מאה וחמישים נאצים מאומנים, ומעבר לזה, ניכר היה בהם שאין להם שום כוונה להסתכן בעצמם כדי לעזור לחבורה של שמאלנים. כעבור כמה דקות מגיע מפקד האירוע מטעם המשטרה ליציע שלנו ומודיע לנו קבל עם ועדה: "אנחנו לא יכולים לשמור עליכם, ואיננו יכולים לערוב לביטחונכם ביציע, אני ממליץ לכם לקחת את הרגליים ולברוח מפה לפני שיקרה אסון". 

לאחר דיון קצר ומבוהל בתוך הקבוצה מחליטים על נסיגה. אוהדי באבלסברג אחדים מחליטים להחביא את הצעיפים ולהשאר בכל זאת לא מזוהים באולם. אוהדי טבה מחליטים כולם לקום ולעזוב כל עוד אפשר. המילוט מתאפשר בחסות המשטרה שחוסמת את היציאות מהבלוק הפולני ומיציע אוהדי דינמו לכמה רגעים, ואנחנו עוברים במהירות ויוצאים מהאולם בריצת אמוק. אנו עוצרים את החשמלית ומוודאים כי כל האוהדים שלנו עלו ועוזבים את המקום כגוש אחד.

הדרך ברכבת חזרה הביתה היית באווירה קשה ומייאשת. האוהדים חפויי ראש לא מאמינים שהם הוברחו בבושת פנים אחרי חמש דקות של משחק של קבוצתם. מחלוקות קשות עולות בין הנוכחים, בין אלה שצידדו בנסיגה ואלה שטענו שמנאצים לא בורחים, גם אם זה אומר להישאר ולחטוף מכות. 

י'  חברי הטוב היה מיואש ומתוסכל לחלוטין. מצד שני, הוא חזר ואמר שזה פשוט לא היה כוחות. זה היה כחוט השערה ממרחץ דמים וטוב שנמענו ממנו. 

עבורי היווה היום הזה נקודת שבר. עוד טרם הגעתי לגרמניה הורגלתי לסיפורי ניצחונות מזהירים של פעילי השמאל הגרמני, ליכולת עמידה הבלתי ניתנת לערעור של תנועות אנטיפה גרמניות שנלחמות וצדות נאצים. באותו ערב הפסדנו, הוברחנו וכן, גם הושפלנו. זה פשוט לא היה כוחות. 

ומצד שני, הנסיעה הארוכה בחזרה לרובע נויקלן בדרום ברלין מעניקה גם הזדמנות להרהור חוזר באירועי היום. זה מחזק ומחדד את הזהות שלי עצמי: 

עשרות חוליגנים נאצים שכל מהותם בעולם הזה היא אחת: אלימות ושנאה. 

אוזלת יד מכוונת של הרשויות שכמו כורתות, פעם אחר פעם, ברית סתרים עם הימין הקיצוני.

פעילי שמאל הנרדפים בידי המשטרה והימין. 

אני מתחיל להבין שבמאבק הפוליטי יש לי שותפים לדרך ולרעיונות, אבל גם אויבים משותפים בכל העולם. מעולם לא הרגשתי קשר הדוק כל כך לדגל האנטיפה האדום שמתנוסס על החולצה שלי שמוחבאת טוב טוב מתחת למעיל.

עם ההגעה חזרה הביתה בחתיכה אחת, אני מגלה כי פולוניה ניצחה את הטורניר, לא לפני שהתפתח עימות אלים ביניהם לבין החוליגנים מדינמו דרזדן. האחרונים הובסו ללא תנאי בקרב, ונאלצו גם הם לעזוב את האולם ולהשאיר אותו לפולנים, שחגגו את נצחונם כך:

הבאבלסברגים שנשארו באולם לצפות במתרחש ידעו לדווח כי מיד בסיום הטורניר התפנו הפולנים ליריב האחרון שלהם: השוטרים. כצפוי, גם אלה לא יכלו להם. מסע האלימות נמשך לתחנת הרכבת הקרובה בה עשו החוליגנים ככל העולה על רוחם. אף לא אחד מהם נעצר, והם חזרו לווארשה שמחים ומרוצים ממסע תענוגות בחסות אירוח גרמני לבבי. 

הערות שוליים

אהלן,

חשבתי לחלוק עמכם כמה נושאים שצצו להם פתאום או שהצטברו לאט לאט ושקשורים כולם לאופי ולסדר היום של הבלוג הזה. אשתדל לעשות את זה קצר:

1. את הכתיבה בבלוג התחלתי לפני כשנתיים מכיוון שקיבלתי הרבה חיזוקים מאנשים ברשימת התפוצה האישית שלי שחשבו שהטקסטים האלה יהיו מעניינים גם לרבים אחרים. אני שמח שהם לא טעו, ושלכל פוסט בבלוג יש בממוצע למעלה מ- 1000 קוראים. זה לא הרבה, אבל ביחס לתפקיד המשני שנוטל הכדורגל בתרבות הישראלית, זה גם לא מעט. אז תודה לכם.

2. אני לא מפיק מהבלוג שום רווח, פרט לעובדה שהכתיבה בו מסייעת לי לחשוב שוב ושוב על אירועים בהם אני נוכח ושחשובים עבור המטרה לשמה "התכנסתי": עבודת הדוקטורט שלי בנושא. אולי בעתיד, אם תהינה הצעות מעניינות, אשקול להעביר את הבלוג לבמה מרכזית יותר.

3. השבוע נאלצתי לראשונה להפעיל את מנגנון סינון התגובות של מערכת הבלוג. הסיבה לכך היתה תגובה של מי שלא אהב את ההשוואה בין המפלגה הנאצית בגרמניה, ה- npd, למפלגת עוצמה לישראל. הבלוג הזה תפס עם הזמן כיוון פוליטי ברור ואני לא מחביא אותו אף-פעם. מבחינתי, הוא כאן כדי לשרת אוהדי כדורגל, אנתרופולוגים, סוציולוגים וגם את תומכי המאבק האנטי-פאשיסטי. הבלוג לא יהיה במה להתנצחויות עם בבוני ימין קיצוני. עם אנשים כאלה לא מדברים, באנשים כאלה נלחמים, בכל הכוח. שירי הלל לבן-ארי וחבורתו אפשר להמשיך לכתוב בטוקבקים של one או של ynet, לא כאן. מי שזקוק להבהרות מדוע, מוזמן לעיין שוב בפוסט החשוב הזה.

4. בסופ"ש הקרוב יתפרסם בבלוג פוסט אורח ממאורע חשוב שלי לא התאפשר להגיע אליו. זו הזדמנות טובה להזמין אתכם לכתוב על חוויות כדורגל שלכם, כאלה הקשורות בתרבות אהדה או בהבטים פוליטיים שלה. אני לא מבטיח לפרסם כל טקסט, אבל אלה שייצמדו לקו ולסגנון של הבלוג ימצאו בו אכסנייה נעימה. 

5. בעוד שפוסטים בבלוג מבוססים כמעט תמיד על חוויה אישית שלי, סיפורים קטנים יותר מתפרסמים בעמוד הפייסבוק של הבלוג. מי שעוד לא שם, מוזמן:

https://www.facebook.com/fussballogie

6. דרך נוספת לקחת חלק בבלוג ולקדם את תרבות האהדה בארץ היא להפיץ את דברו בפורומים בהם אתם הקוראים לוקחים חלק. החיכוך והחשיפה לתרבויות אוהדים מגוונות ומפותחות יותר יכול רק לסייע לזו שבישראל.

אחלה יום ותודה,

רועי

נ.ב.
הפניה בפוסט הזה ובדרך-כלל בבלוג כולו היא בלשון זכר. עם הקוראות סליחה. אני חושב שאחת מנקודות החולשה הגדולות ביותר של תרבות האהדה בארץ היא התפקיד השולי עד לא קיים שלוקחות בו נשים, ואני מבטיח לנסות ולהביא גם סיפורים הקשורים ביחסי מגדר ביציעים בהם אני מבקר. 

תבוסה

הרבה זמן עבר מאז שהבטחתי לכתוב על הסיפור של אולטראס אלמניה אאכן מהליגה השלישית בגרמניה. רציתי לבקר את החבר'ה שם בעצמי, ללמוד מקרוב על המצב האבסורדי אליו הגיעה קבוצת האולטראס הותיקה. רציתי, הבטחתי, ולא קיימתי. איכשהו תמיד היה משהו חשוב יותר בכל הזדמנות, עד שלא נותרו יותר הזדמנויות והקבוצה פורקה. על-כן, הפוסט הזה הוא פוסט בדיעבד. פוסט כורסא שמסתמך על שיחות ארוכות שהיו לי בשנה האחרונה עם אנשי אאכן ודמויות אחרות בסצנה. הוא פוסט שמאיר אומנם על המקרה של אאכן, אבל מצביע על הבאות בעוד הרבה מקומות בגרמניה. בקיצור, לא פוסט שמח. 

ככזה, הפוסט הזה מתחיל קצת לפני כריסמס 2012. אני מקבל טלפון מ-ל', הדמות הבולטת ביותר באולטראס אאכן. הזמן לא טוב, אבל אני יודע שאין מצב שהוא מתקשר אלי סתם. אחרת היה פשוט כותב הודעה. אני עונה והוא, כהרגלו מעריך יתר על המידה את שליטתי בגרמנית, פותח בנאום התנצלות שבסופו הזמנה לטקס האשכבה של הארגון בתוכו הוא פעיל. אחרי כמה שנים של מאבק ביציעים, אולטראס אאכן מפנה את הבמה לארגון האולטראס "קארלסבנדה" (Karlsbande) ולפירמת החוליגנים "'ווסטוול" (Westwall), שני ארגונים בעלי קשר הדוק לסצנת הימין בקיצוני באזור הגבול המערבי של גרמניה. 

טקס האשכבה נקבע ליום ה-12 בינואר 2013, עמוק בתוך פגרת החורף, במשחק גביע מול ויקטוריה קלן בחוץ. אנשי האולטראס ביקשו להיפרד מקבוצתם תוך מפגן של סולידאריות אנטי-פאשיסטית מפעילים בקרב קבוצות אחרות, אלא שבאותו היום התקיים בעיר המזרח גרמנית מגדבורג מצעד נאצי, והיה ברור שעבור רוב אנשי האנטיפה מברלין והמבורג, חסימת המצעד הזה עומדת בעדיפות ראשונה. מעבר לזה, הקור והעובדה שפגרת החורף היא לא רק הזדמנות למנוחה עבור הקבוצות אלא גם עבור האוהדים שנגררים אחריהן אלפי קילומטרים בעונה, תרמו להענות חלקית בלבד לקריאה של אולטראס אאכן. אלא שיותר מהכל היה זה המאורע עצמו. יש כמובן הבדל בין לקחת חלק במאבק ולתת כתף תחת העול לבין השתתפות במעמד שמסמל את סופו בכניעה. וזה בדיוק מה שזה. 

ותכלס, אי אפשר לבוא בטענות לאנשי אאכן. במשך למעלה משנתיים הם מותקפים על-ידי פעילים נאציים בתוך האיצטדיון, בסביבתו, ברחובות אאכן ואפילו על מפתן בתיהם. כל זאת, בשל הזיהוי האנטי-פאשיסטי שלהם. במשך למעלה משנתיים מחזירים אנשי האולטראס מלחמה: כ-50 חברי הארגון לא מוותרים וחולקים את אותו היציע עם כמה מאות אנשי Karlsbande וכמה עשרות אנשי Westwall קריאות כמו: "יהודים", "הומואים" ואחרות הן בדרך-כלל רק הפתיח לתקיפות גופניות. למעלה משנתיים מגנים אנשי אולטראס אאכן על היציע ובמקביל מנהלים מאבק נואש נגד התחזקות הימין הפאשיסטי בתחומי ה-Tivoli, האיצטדיון של אלמניה, בכלי התקשורת ואל מול גורמים רשמיים במועדון. 

בשלב כלשהו היה נראה, לי לפחות, שהמאבק הזה מצליח: אין כמעט כלי תקשורת גדול כקטן שלא התייחס לנעשה ביציעי הטיבולי. הלחץ על המועדון הלך וגבר, עד שלפני חודשים בודדים התקבלה שם לבסוף ההחלטה לאסור על ארגון Karlsbande להיכנס לתחומי האיצטדיון. צחוק הגורל, מאותו הרגע הדרדרו העניינים במהירות: בפועל לא נאכף שום איסור, ובמקום לתקוף את אנשי האולטראס בטיבולי, תקפו אותם במשחקי חוץ, והגבירו את תכיפות "ביקורי הבית" והאיומים, כולל על משפחות אנשי האולטראס. הקש ששבר את גב הגמל היתה מסיבה בה השתתפו אנשי אולטראס אאכן בהולנד הסמוכה. התארגנות של אנשי Karlbande מחוזקים בחברי Westwall חיכתה לאולטראס על הדרך חזור לאאכן. למעלה ממאה אנשים תקפו שתי מכוניות פרטיות בהן ישבו עשרה. כל העשרה יצאו בשן ועין והנזק לרכבים המושכרים נאמד באלפים. 

כדי להבין את הסיפור של אאכן, צריך לחזור קצת להסטוריה של האולטראס בגרמניה ולהבין כיצד עובדים התאים הנאצים בגרמניה.

גרמניה של פוסט מלחמת העולם השניה היתה אומה בהכחשה. אותם אנשים ששירתו במנגוננים שאפשרו את הפרויקט הנאצי המשיכו בתפקידהם ב-99.9% מהמקרים. אנשים אמיצים שניסו להביא לדין פושעים נאציים מצאו עצמם נלחמים במערכת שלמה, מגובה על-ידי כל מנגנוני הכוח של המדינה. אולי המקרה המעניין והמאלף ביותר היה מאבקו של פריץ באואר. יהודי, ומשפטן מבריק, נאלץ באואר להימלט מגרמניה הנאצית ולחזור אליה רק אחרי המלחמה. אז גם תבע בהצלחה את תפקידו האחרון כפרקליט מדינת הסן, אחת מהחשובות שבמדינות הרפובליקה הפדרלית של מערב גרמניה. באואר החל במסע צלב להעמדת פושעי אושוויץ לדין. בודד במערכה, הוא פגש יריבים מרים מלב הקונצנזוס הגרמני, כולל אנשים כמו הלמוט קוהל, שהפך מאוחר יותר לקאנצלר. באואר נמצא מת בדירתו. המשטרה קבעה כי התאבד, על-אף שלא נמצאו שום ראיות לכך. כמה שנים מאוחר יותר, בחרה מערב גרמניה את קורט קיסינגר, חבר המפלגה הנאצית, לקאנצלר המדינה. סרט מצוין שהופק לפני כשנתיים מתאר היטב את באואר ואת רוח התקופה. מומלץ בחום:

עד ל-1969, עת כניסתו של וילי ברנדט לתפקיד הקאנלצר, לא התקיים בגרמניה שום תהליך של בחינה עצמית. אלא שעם עלייתו של ברנדט, פעיל פוליטי שנאלץ בעצמו לברוח מהנאצים, התחיל לפחות בפוליטיקה הפורמלית שינוי בגישה כלפי התקופה החשוכה ההיא. עדיין, ברמה הפורמלית בלבד. ברחובות, הפוליטיקה היחידה שאפשר היה למצוא היתה חומה, ובהתאם לזאת, יציעי הכדורגל נשלטו באופן בלתי מעורער על-ידי חוליגנים נאצים, לפחות עד סוף שנות ה-80.

שני דברים, אומר א' מארגון האוהדים הארצי של גרמניה, טיהרו את היציעים בגרמניה מימין קיצוני: הראשון הוא הכסף הרב שהתחיל להתגלגל בכדורגל וההתמסחרות שלו כתוצאה מכך, והשני הוא הולדתה של תרבות האולטראס. די מדהים, כשחושבים על זה עכשיו, אבל בתחילתה היתה תנועת האולטראס בגרמניה ממוקדת לחלוטין סביב מוטיב התמיכה בקבוצה. ככזו, היא לא יכלה להרשות לעצמה שום מוטיב פוליטי ימני שהיה בו מכדי לגרוע מתמיכה בשחקנים ממוצא טורקי או אפריקאי. גזענות הפכה לטאבו. כמובן, לתנועת האנטיפה ולעובדה שפעילים רבים בה מינפו את היכולות הארגוניות מהתחום הפוליטי לאיצטדיוני הכדורגל, היה תפקיד מכריע בתהליך.

הימין, אם כן, נראה היה כמובס. שרידים של נאצים אפשר היה למצוא בשנות ה-90 והאלפיים בעיקר בקבוצות בליגות הנמוכות ובמזרח גרמניה, הרחק מהזרקורים.
השנים האחרונות, ובעיקר העונה הנוכחית, מסמנות על שינוי קיצוני בכיוון הזה. יותר ויותר קבוצות אולטראס חוברות לתשתיות של חוליגנים נאציים ומשתלטות על יציעים גם בקדמת הבמה של הכדורגל הגרמני. אאכן היא הדוגמא המובהקת ביותר, אבל היא לבטח לא היחידה: בבראונשוויג מהליגה השניה מתרחש תהליך דומה. על קוטבוס מאותה הליגה כבר דיברתי פה בבלוג, ומאז נראה שהשליטה הנאצית ביציעים רק הולכת ומתעצמת בשתיקת/תמיכת המועדון. גם בליגה הראשונה, כעת ברור גם לחבר'ה של אולטראס דיסלדורף שהנצחון שלהם מול הפירמה החוליגנית היה עניין זמני בלבד, וגם שם עומדים הפעילים בפני סכנת היכחדות. בקלן, בדורטמונד ובהאנובר הסיפור הולך גם הוא ומסתבך, ונוכחות של נאצים ביציעים כבר הפכה לעובדה מוגמרת.

כדי להבין כיצד זה קורה, בואו נעיף מבט במסמך הבא. מדובר במפה של כל או רוב התאים הנאציים הפעילים כיום בגרמניה:

כעת, בניגוד לשמאל האקטיבסטי בגרמניה שמפוצל למליון פלגים שכל אחד מהם עם אג'נדה משלו, את הימין הקיצוני מאחדת ומממנת מפלגה עם משאבים, כסף ציבורי, תשתיות ומנגנוני גיוס והפעלה. בדיוק כפי ש"עוצמה לישראל" זיהתה את אוהדי בית"ר ירושלים בישראל כקרקע פורייה, כך גם זיהתה נכון מפלגת ה- npd (גינוני חיבה על הדף יתקבלו בברכה, על-אף שמדובר בסניף מקומי בלבד) את הפוטנציאל באלפי חוליגנים חסרי מעש וחסרי ארגון המתסובבים באיצטדיוני הכדורגל בגרמניה. השיטה היא פשוטה: גיוס מנהיג אולטראס או חוליגנים לתא פוליטי פעיל, בדרך-כלל תוך תשלום כסף (להזכירכם, כסף ציבורי), והופ: מאחד יוצאים מאה פעילים נאמנים. וכך, בזמן שהשמאל עסוק בסכסוך פנימי בין הפלג האנטי-גרמני לפלג האנטי-אימפריאליסטי, ועסוק בדיונים אינטלקטואלים על המשבר הכלכלי באירופה (אם היה לי יורו על כל פעם ששמעתי את המונח "משבר" באירועי אנטיפה...) ומוציא משלחות אוננות ליוון, עשה הימין הקיצוני עבודת שטח מרשימה מחוץ למרכזי הערים והקים רשת חזקה ויציבה של תאי פעילים מן הסוג החום. 

תשאלו בצדק, איפה, בכל הסיפור הזה, עומדת המדינה. כל זה לא היה יכול להתרחש מבלי שתיקה של ה- Veffasungsschutz, השב"כ הגרמני, שמודע היטב לתופעה, וכמובן ללא סיוע ישיר של המשטרה הגרמנית, שמונעת בברוטאליות כל התארגנות אנטי-פאשיסטית שמגיעה לכדי פעולה נגד נאצים ביציעים. בשנתיים וחצי של מחקר פעיל ויותר ממאה תצפיות משתתפות לא הייתי עד אף-לא פעם אחת לשיטור מאוזן במאבק שבין ימין ושמאל. בכל עימות שכזה, תפסה המשטרה צד, תמיד כתף אל כתף עם הימין הקיצוני. וכמובן, אל לנו כמובן לשכוח את ההתאחדות הגרמנית, שמעדיפה לצאת למלחמות חורמה בפירוטכניקה, בעוד שעם פעילות נאצית ביציעים אין לה שום בעיה. "נאצים מסוכנים יותר מפירוטכניקה", קוראת כותרת המאמר אפילו בעיתון הימין השמרני Die Zeit.

בחזרה לאאכן ול-12 בינואר, כי באמת שאין דוגמא טובה יותר. שימו לב לשני קטעי הוידאו הבאים. הסיטואציה: רגעים ספורים אחרי שעשרות אנשי Karlsbande ו- Westwall יוצאים מן היציע שלהם ומנסים לחדור ליציע אולטראס אאכן כדי לתקוף את את אנשי האולטראס ואת פעילי האנטיפה שהגיעו כדי לתמוך. המשטרה אמנם בולמת את הניסיון, אבל אז חוזרים שני הצדדים ליציעים שלהם ומחליפים קריאות. שני קטעי וידאו של אותה הסיטואציה. מצד אחד, אנשי אולטראס אאכן בקריאות Nazis raus! (נאצים החוצה) ובשלטים כמו:

למעלה: "אנחנו הומואים וטוב שכך!"

למטה: "עדיף להיות פרזיט מלהיות אנטישמי!"

ומצד שני, המנצחים, אלה שידם היתה על העליונה, שהצליחו לסלק את השמאלנים אוהדי היהודים האלה מהציע אחת ולתמיד. באמצע בין הצדדים, אוהדים רגילים. להם זה כמובן לא נוגע. כמו גרמנים טובים, הם לא רואים, לא שומעים ולא מבינים את הקריאות. צפו היטב בקטעי הוידאו. הראשון, מתוך יציע Karlsbande:

השני, מתוך יציע האולטראס:

אני מניח שלא התקשתם לזהות את ההבדל בין שני קטעי הוידאו. הוא כמובן טמון בדיוק באופי שבו המשטרה מתייחסת לשני המחנות. בעוד הנאצים שרק חזרו מניסיון תקיפה נשארים להקניט על הגדר, פעילי האנטיפה זוכים לאלות ולגז מדמיע. ריטואל שחוזר על עצמו בפעם המי יודע כמה, הן בהפגנות והן באיצטדיוני הכדורגל. 

וכך, אלה:

("אנחנו אוהבים את אלמניה - נאצים החוצה!")

מפנים את הזירה לאלה:

(Kategorie C היא הלהקה הפופולארית ביותר בסצנה הנאצית. כאן מופיע הסולן שלה עם חולצת תמיכה בחוליגנים של - Westwall אאכן. Westwall, אגב, זה גם שמו של קו הביצורים שבנו הנאצים במערב גרמניה ערב מלחמת העולם השניה).

אולטראס החוצה, נאצים פנימה? שואל המאמר במגזין השמאל "jungle world", ונראה שזהו בדיוק הכיוון. אט אט נקרעת המסכה הדמוקרטית-ליברלית שאולצה אל פניה של גרמניה אחרי מלחמת העולם. האם שוב יהווה הכדורגל חזאי מדאיג לתהליכים שקורים בחברה עצמה?