יום חמישי, 22 במרץ 2012

אטלנטיס

בספר ההסטוריה הראשון שנכתב אי פעם על-ידי אדם מערבי, מספר הרודטוס על כשלונותיהם החוזרים והנשנים של הלאקדאימונים במלחמתם מול הטגאים. לבסוף, כשנואשו הראשונים מהמצב, שלחו הם להיוועץ באוראקל של דלפי, מקום מקדשו של האל אפולון. הלז לא השיב את פניהם ריקם, והבטיח כי כל שעליהם לעשות הוא למצוא את עצמותיו של אורסטס ולהביאם לקבורה בספרטה. אורסטס זה היה בנו של אגממנון מלך מיקנה שהוביל את צבאות יוון במערכה מול טרויה, והיה לוחם מהולל בפני עצמו. מקום קבורתו של הגיבור לא נודע, וכל החיפושים העלו חרס. 
לבסוף, לגמרי במקרה, איתר ספארטני זקן בשם ליכאס את הקבר, ונדהם לגלות ארון קבורה באורך שבע אמות (כשלושה וחצי מטרים). אורסטס היה שייך לדור קדום ומפואר של בני אדם שהתנשאו לגבהים בקנה המידה הזה.

האופן בו מונהגים לימודי השואה בישראל ובגרמניה מהווה בעיקר מאמץ כביר לייחד אותה כמאורע הסטורי שאין דומה לו (מה שבהחלט נכון). אלא שעל הדרך, מופנה זרקור חזק אל התקופה שבין 1933 ל-1945, תוך שכל מה שמסביב נותר בעלטה. 
הסרט התיעודי החשוב "שמש שחורה" (Schwarze Sonne) מתחקה אחר השורשים המיתולוגיים של הנאציונל-סוציאליזם, הרבה לפני שהיטלר נדחה על-ידי אותו בית הספר לאומנות. הסרט המורכב הזה מתאר את המאמצים של מחלקת המחקר של ה-אס.אס לאשש את תורת הגזע בין היתר בהסתמכות על המיתולוגיה הגרמנית ועל כתבים איזוטריים אלו ואחרים. הנאצים הזיעו בחיפושים אחר שורשיו של הגזע הארי במשפחת העמים העתיקים. משלא מצאו מה שהתאים מספיק לאופן בו רצו לראות את אבותיהם, עלה הרעיון לפיו בני הגזע הארי הם צאצאי האי האבוד אטלנטיס, שתושביו מתוארים ככאלה שהשתייכו לדור הזהב של בני האדם, אלה שגובהם היה כמה מטרים.

המסע שלי לקוטבוס לא היה מתוכנן. י' מהסניף הברלינאי של אולטראס סט פאולי הציעה לי להצטרף אליה ולחבור לידידים מאולטראס דיסלדורף במשחק החוץ של פורטונה נגד אנרגי קוטבוס. כבר תקופה ארוכה שאני מתכנן לבקר בסצנה הנחמדה של פורטונה דיסלדורף, והמשחק בקוטבוס, שעה ורבע נסיעה בסך הכל, הסתמן כהזדמנות טובה.
י' בת ה-22 נולדה בקובלנץ, ובילתה את רוב שנות נעוריה בסצנת הפאנק של דיסלדורף. הקשר לכדורגל נוצר שם, וכמעט כמו כל מי שמתחיל עם כדורגל מנקודת מוצא פוליטית שמאלית, מצאה עצמה י' מהר מאוד ביציעים של המילרנטור.
היא, פירסינג בכל פינה וקעקועים בפריסה מרשימה, כולה צפלונת, ארבעים וקצת קילוגרמים. זה לא מפריע לה לרוקן לתוכה ארבעה בקבוקי בירה טרם אנחנו נכנסים לאיצטדיון, ועוד שלוש כוסות במהלך המשחק:



נשים בסצנת האולטראס הן נושא בפני עצמו. אני מביט ב-י' ומזהה שני וקטורים רבי עוצמה שמנחים את ההתנהגות שלה, כמו גם של צעירות רבות בסצנה: מצד אחד, גם בסצנות השמאל נשים הן עדיין מיעוט זעום באיצטדיון, והייחודיות הזו מעניקה להן מקום בולט בקדמת הבמה. י', כמו רבות אחרות, מודעת לכך היטב. מצד שני, דפוסי הלבוש וההתנהגות מעידים על ניסיון כמעט נואש להשתלב בסצנה שאלימות היא חלק כמעט בלתי נמנע ממנה ובה מצויות נשים בעמדת נחיתות מובנת. במובן זה, נשים בסצנת השמאל בכדורגל הן הקצנה של נשים בסצנת השמאל הגרמני בכלל: הניסיון לבטל את ההבדלים המגדריים נראה לעתים כמו ניסיון לבטל את ההבדלים המיניים.

הרכבת עוזבת את תחנת ברלין מזרח ועושה דרכה דרומה אל עבר הקצה הדרום-מזרחי של מדינת ברנדבורג. כעבור כחצי שעת נסיעה, אנחנו עוצרים ב- Königs Wusterhausen. י' מעירה כי אקסל קופלקה, הבעלים של מותג האופנה הנאצי ת'ור שטיינר, מתגורר בעיירה הזו, וכי הוילה שלו בנויה בצורת צלב קרס. נשמע כמו יופי של התחלה לטיול שלנו. 
אנחנו מגיעים לקוטבוס ומתחילים לצעוד לכיוון האיצטדיון. שלוש שעות לפני השריקה ואין זכר לאוהדים משתי הקבוצות, ואנחנו מבלים שעה ארוכה בהמתנה לחבר'ה מדיסלדורף. 

כשאלה מגיעים, אנחנו עושים הכרות ואני חובר מיד לדמויות שאני מזהה כפוליטיות יותר בסצנה. מ' משתף אותי בחששות שלו לגבי כמה מהדגלים שהם מתכננים להכניס לאיצטדיון. הוא טוען שאנרגי קוטבוס שוכרת במודע תאים מאורגנים של נאצים (Kameradschaften) ככוח אבטחה באיצטדיון, ושאין עוד מקום בגרמניה בו כוח האבטחה אגרסיבי כל-כך כלפי אוהדי הקבוצות היריבות. אנחנו יורדים מהכביש לכיוון יציע האורחים ואז אני מבין על מה הוא (ואחרים) מדבר: 
כוח סדרנים עם וסטים זוהרים ממתין לנו. כל אחד מהם הוא מפלצת אדם בגובה ממוצע של שני מטרים ומסת שריר של שני סוסי מירוץ. חגורת כתפיים רחבה, מהדקת לגוף זרועות עצומות שמסתיימות באגרופי ברזל. אצל חלקם, מייתרת חגורת הכתפיים הזו את הצוואר והראש פשוט מונח עליה כלאחר כבוד, כאילו שוקע במכוון על-מנת להיצמד למסה הקריטית של הגוף. בדיוק כמו בזירת אגרוף. מבט קפוא וחסר מבע מלווה כל אחד מהם, וקעקועים המזוהים עם התאים הנאציים בהם הם חברים מבצבצים מבעד לצווארונים. 

מי שעוקב אחר הבלוג הזה יודע בוודאי שנאצים הם לא מחזה נדיר בסצנות בהן אני מבקר. עדיין, המפגש עימם הוא תמיד ממרחק סביר. והנה, עם כל חינוך השואה שלי כישראלי, אני מוצא עצמי לפתע עומד קפוא מול הר אדם שמבצע בי חיפוש גופני. בעוד ידי המתכת שלו ממששות אחר פירוטכניקה או מה שזה לא יהיה שאסור להכניס לאיצטדיון "הידידות" (נשבע לכם, כך נקרא האיצטדיון של מועדון שמעסיק נאצים במודע), המחשבות שלי נודדות לאטלנטיס. אני אוזר קצת אומץ ומישיר מבט אל המפלצת שבודקת אותי, וסוקר את חבריה לכוח האבטחה מסביבי. אז אני מביט על השמאלנים מדיסלדורף, ושוב אל עבר הרי האדם עם הוסטים הזוהרים, ואני חושב לעצמי: "פאק, איזה סיכוי יש לנו בכלל?".
כמה מטרים קדימה דורשים מכל אחד מאיתנו לחלוץ נעליים. אפילו בעשרים ומשהו שנות אהדה של קבוצה בישראל לא נדרשתי לחיפוש פולשני שכזה, אבל התנגדות היא בכלל לא אופציה. 

אני שמח להיחלץ ממלתעות הנאצים ואנחנו נכנסים לרחבת הכניסה לאיצטדיון. שם אני חובר שוב ל-מ' שמסביר לי על הסצנה הדיסלדורפית, שמורכבת, לטענתו, מכמה קבוצות אולטראס שמאוגדות תחת השם הכללי "אולטראס דיסלדורף", או "בלוק 42" (שזה גם המיקום של קבוצות האולטראס הללו באיצטדיון בדיסלדורף). הקבוצות נבדלות אחת מן השניה בעיקר בכל מה שקשור לפעילות שלהן מחוץ לאיצטדיון, ובמשקל שלאמירה הפוליטית יש בקרבן. אני מפנה את תשומת ליבו של מ' אל עבר חבורה קולנית של אוהדי דיסלדורף שפורקת באותם הרגעים מאוטובוס. הם נראים שיכורים עד כלות חושיהם, ועל הסוו'טשירטים של כמה מהם מתנוססת מאחורה הכתובת "Nation of Hools". אני יודע שלאולטראס דיסלדורף היו בעבר המון צרות עם חוליגנים ימניים בתוך הקהל שלהם, ומעניין אותי לדעת מה המצב כיום.
מ' משיב כי בתקופה האחרונה יש שיפור משמעותי וכי נראה שהאולטראס ניצחו את הקרב הזה והשיגו שליטה יחסית ביציעים. 

פנימה בתוך יציע האורחים אפשר לזהות בברור את ההתארגנויות השונות. נראה גם שהרבה אהבה אין ביניהן. אט אט מטפטפים פנימה עוד ועוד סדרנים והמשחק עומד להתחיל. לפתע, ניגשים כמה סדרנים לכיוון הגוש המנהיג של אולטראס דיסלדורף ומנסים להחרים שני דגלים אנטי-נאציים:



המחזה הוא אבסורדי, ובמקום מתפתחת מהומה קטנה. אני עוזב מיד את המקום שלי ומצטרף לדיסלדורפים שעומדים איתנים מול הסדרנים ולא מאפשרים להם להתקרב לדגלים. מתחילות דחיפות קלות והגוש כולו פותח בקריאות "Nazis raus!" (נאצים החוצה!). הסדרנים נראים מעט נבוכים לנוכח ההתנגדות, אבל עדיין לא נסוגים. למקום מגיע איש הקשר של מועדון פורטונה דיסלדורף עם האוהדים. הוא מנסה להבין מה קורה ומיד מבהיר לסדרנים שאין להם מה לחפש במקום. הדגלים נשארים ומונפים ביתר התלהבות:



השיוויון מושג על-ידי פורטונה בדקות הסיום. האדיוט שעומד מעלי מאבד את זה ושופך חצי מהבירה שלו עלי ועל שוטר סמוי שאין גלוי ממנו שעומד לשמאלי. אני ו-י' מודים לחבר'ה ומתחילים במסע הרגלי לכיוון התחנה המרכזית של קוטבוס. כל השוטרים שראינו קודם לכן התנדפו כלא היו, ו-י' מתעקשת ללכת בקור של שתי מעלות עם מעיל פתוח. אני מסביר לה שהבריאות שלה אולי לא חשובה לה, אבל המעיל הפתוח מסכן גם את שלי משום שהוא חושף חולצה עם כיתוב מסצנת הפאנק של דיסלדורף. 

בדרך חזרה לברלין אנחנו כמעט ולא מדברים. היא מרוצה אחרי שווארמה מבשר פיגולים שהיא השיגה ביורו תשעים בקוטבוס, ואני שקוע במחשבות על מה שראיתי. הם גדולים וחזקים, אני חושב לעצמי, אבל לפחות בגרמניה, אנחנו, הטובים, אנחנו החכמים, והכי חשוב: אנחנו עדיין הרבה יותר. 

יום שישי, 9 במרץ 2012

הללויה

אל סוף השבוע שעבר הגעתי עם הלשון בחוץ. זה היה שבוע קשה וכאוטי במיוחד, וכל מה שרציתי זה לנוח ולמלא מצברים. הצצה חטופה ביומן הכדורגל שלי גילתה מהר מאוד כי לא דובים ולא יער: קמניץ, הקבוצה עם הקהל הגרוע ביותר בגרמניה כולה בהקשרים הנאציים שלו, מגיעה למשחק חוץ מול באבלסברג בפוטסדם. יום שבת, אם-כך, כבר הלך, אני חושב לעצמי. או.קיי, מה הלאה?
דפדוף קדימה ואני מגלה משחק של סט פאולי במינכן, מול 1860. מעבר לעניין הגדול שלי במאבק ביציע האולטראס של 1860 (אליו נגיע בהמשך), אני גם נזכר שאת המשחק הזה חיברתי עם פגישה עם המנחה שלי לדוקטורט, ומבין שמנוחה כבר לא תהיה מנת חלקי בימים הקרובים.

שבת בבוקר. אני מדדה מהמיטה לכיוון תחנת הרכבת של קוטבוסר טור בלב קרויצברג, ברלין, וכרגיל מאחר. המשחק מתחיל אומנם ב-14:00, אבל הבאבלסברגים מבקשים שנגיע מוקדם, ואני מקווה שהמשלחת הישראלית למשחק הזה תתייצב בזמן בנקודת המפגש. עם החבירה לישראלים, מתחלפת תחושת העייפות בתחושת סקרנות מעורבת במתח לקראת המפגש עם קבוצה שכל הקהל שלה, ולא רק קבוצות מסוימות, מזוהה עם ימין קיצוני.

כדי להבין במה מדובר, נתחיל עם פירמת החוליגנים הקמניצית הידועה לשמצה. זו נקראת HooNaRa. משמעות הביטוי היא לא פחות מ:
Hooligans
Nazis
Racists
לא מאמינים? בבקשה:



ההערכות כיום מדברות על בין 40 ל-50 חברים ב-HooNaRa, כולם מעל לגיל 30, כולם מקמניץ והסביבה.
כדי לא לקפח את הצעירים יותר, משלים ארגון האולטראס של קמניץ את התמונה. לארגון קוראים NS-BOYS, כאשר בגרמניה לצמד האותיות NS יש משמעות ברורה: נאציונל סוציאליזם. כמובן, אף ארגון לא יכול לקרוא לעצמו בשם הזה בגרמניה, ולכן, באופן רשמי, ה- NS של קמניץ הוא קיצור של New Society:




החבר'ה מסט פאולי יודעים לספר על שני מפגשים מעניינים במיוחד מול קמניץ בשנים האחרונות (שתי הקבוצות לא משחקות באותן הליגות ונפגשו רק בגביע).
במפגש הראשון, בדצמבר 2006, אירחה סט פאולי את קמניץ. האורחים הגיעו לאיצטדיון מילרנטור, אולי מעוז השמאל האנטי-פאשיסטי בגרמניה כולה, עם דגלים מיוחדים במינם, שטרם נראו קודם לכן במגרשים. המקומיים הגיבו בהתפרעות והשלכת פירוטכניקה לתוך יציעי האורחים, שנאלצו להמתין שעות ארוכות עד שיכלו לעלות על האוטובוסים שלהם בחזרה. הסרטון הבא צולם על-ידי אוהדי קמניץ בתוך היציע שלהם. המסרים בו גורמים לי להאמין שבאיזשהו שלב הוא יורד מהרשת, ולכן אני מעלה אותו בעצמי כאן במנותק מיוטוב. הפעילו את הדמיון שלכם וחפשו את הסמל שחסר במרכז הדגלים שהביאו הקמניצים:



המפגש השני עליו מדברים הסט פאולים התקיים בתחילת העונה שעברה, 2010-2011, כשסט פאולי היתה בליגה הראשונה בעוד קמניץ פתחה אותה ברביעית (מה שלא מנע מסט פאולי להפסיד את המשחק). הפעם נערך המשחק בקמניץ, עיר קטנה (במונחים של גרמניה) של כרבע מליון תושבים. החבר'ה מסט פאולי מספרים על מסע במנהרת הזמן היישר לגרמניה הנאצית של שנות השלושים: ילדים בני עשר שמצדיעים במועל יד כלפי האוטובוס של האורחים, קריאות געניות משך כל המשחק, וכמובן אנטישמיות כמיטב המסורת. בסיום אותו משחק תורגמה הנוכחות של אוהדי סט פאולי בעיר לצעדה אנטיפשיסטית מהאיצטדיון לתחנת הרכבת. זה היה, כך מספרים, משב רוח רענן במה שהסט פאולים אוהבים לכנות "המקום הכי חשוך בגרמניה":




חזרה לזמננו אנו, ולברלין. אנחנו לוקחים רכבת פרברית (S-Bahn) ואני די בטוח שהאוהדים של קמניץ נוסעים ברכבת אזורית (Regional Bahn), ולכן אנחנו רגועים. בשלב כלשהו, עולים שוטרים לרכבת. בינתיים אני מקבל הודעה מהחבר'ה של באבלסברג, שחוליגנים של קמניץ הצליחו לחמוק מהמשטרה ולהגיע לבד לשכונה. שם הם כבר הספיקו לתקוף כמה אוהדים מקומיים. אנחנו מגיעים לבאבלסברג ורק בירידה לרציף אנחנו מבחינים שבעצם היינו על אותה הרכבת של החבר'ה מ- New Society. אנחנו ממהרים למועדון האוהדים, אוספים את הכרטיסים וזזים עם האולטראס המקומי לכיוון האיצטדיון.

המשחק עצמו משעמם להחריד, ובסופו אני סוגר 270 דקות ו-2100 קילומטרים בלי לראות שער (ליאז'-ויסלה, סט-פאולי-בראונשוויג ובאבלסברג-קמניץ. כולם הסתיימו מאופסים). אלא שאנחנו הרי לא כאן עבור מה שקורה על כר הדשא, והיציעים אינם מאכזבים. שתי קבוצות האולטראס של באבלסברג, זו הקטנטונת ביציע המזרחי וזו שביציע הצפוני מפליאות במסרים פוליטיים:


"בומבר האריס עשה זאת שוב!", קוראים הבאבלסברגים למפקד כוחות ההפצצה הבריטיים במלחמת העולם השניה, וזה שאחראי להחרבתן של ערים גרמניות רבות, קמניץ ביניהן.

וכמובן:


"סבא היה בסדר גמור", בעקיצה סרקסטית ביחס כלפי העבר הנאצי שמחביא כל גרמני עמוק בארון.
ביציע המזרחי, בו היו באותו היום יותר כרזות מבני אנוש, גם דאגו למי מכם שלא ממש מסתדרים עם המסרים המתוחכמים:


"נאצים הם חרא, אנטיפה לא!". קצר וקולע.
גם ביציע הצפוני של באבלסברג, היכן שהיינו אנחנו ממוקמים, לא נשארו בידיים ריקות. יותר דגלי אנטיפה מדגלי הקבוצה הונפו לאוויר באותו היום, בנוסף לקבוצת סקינהדס חדשה שעשתה הופעת בכורה ביציע:




האורחים לא טרחו להביא עימם תפאורה מיוחדת למשחק הזה. במקום, הם הסתפקו בשירת Arbeit macht frei (אם כי אני עצמי לא הייתי ער לה). קצת על האווירה במשחק אפשר ללמוד מהקליפ הבא:



במשך כל המשחק אני ומ' מדברים על קומץ לובשי השחורים שממוקמים בסמוך לגדר המפרידה בין יציע האורחים ליציע שלנו. אנחנו שמים לב שהחבר'ה האלה לא טורחים לעודד ולו פעם אחת. אני משער שמדובר בחברים של קמניץ שמגיעים מקוטבוס ומויקטוריה פרנקפורט אודר (מדובר בעיר פרנקפורט שעל נהר האודר שעל גבול פולין, ולא בפרנקפורט שנמצאת במערב גרמניה על נהר המיין).
סיום המשחק, והרוחות מתלהטות. הראשונים לטפס מעל לגדר המפרידה בין היציעים הם אותם אורחים של אורחים, שכמובן הגיעו למטרה אחת בלבד. אלא שלא כמו השמאלנים שאנחנו מכירים מישראל, הבאבלסברגים לא חושבים פעמיים ומיד מזנקים כמה מהם מעל לגדר. בתווך עומדים סדרנים, בעוד המשטרה נמצאת בכלל מחוץ לאיצטדיון ונהנית מהשמש הנהדרת של אותו היום. הסדרנים מצליחים להקפיא את המצב עד להגעת השוטרים, והבלאגן נרגע, לא לפני שסדרן חוטף חזיז ליד האוזן שלו ומפונה לטיפול.

יש משהו מאוד לא נעים בלהביט על אנשים ששונאים אותך שנאה עיוורת מבלי שהם מכירים אותך. כמה שלא ניסיתי למקד את המבט על אוהדי קמניץ, בכל פעם שהיתה לי התחושה שהם מביטים בי בחזרה, הרגשתי צורך להפנות את הראש. איך אפשר להתמודד עם שנאה שרירותית, ואיך אפשר לתקן רוע שכזה?

המחשבות הפאסימיות מלוות אותי בדרך חזרה. את החברים השארתי ברכבת ואני עצמי ירדתי בוואנזה, אותו מקום בו התקיימה אותה ועדה, כדי לסדר קצת את המחשבות וגם כדי להתבונן בעשרות השוטרים פורקים את ציוד המהומות שלהם ומתארגנים לקראת חזרה. הנסיונות הלא מוצלחים שלי להתקרב לסצינות הימין הקיצוני בכדורגל בגרמני הביאו אותי לשנות כיוון ולחשוב על המשטרה כשחקן אפשרי במחקר שלי.

מאוחר יותר אני עולה שוב על הרכבת בחזרה למרכז ברלין. משום מה, הרכבת בוחרת לעמוד בכל תחנה דקות ארוכות, והנסיעה אורכת נצח. אני מרגיש מפורק, פיזית ונפשית, ומת כבר לסיים את היום הזה.
תחנה אחת לפני זו שאני אמור לרדת בה עולה לרכבת בחור צעיר עם גיטרה. בברלין אי אפשר לעבור יום מבלי להיתקל ב"נגני רכבת", ומה שאולי נחמד בהתחלה הופך לדי מרגיז ופולשני כאשר כל מה שאתה רוצה זה להתחפר באנונימיות שמציעה התחבורה הציבורית בעיר הגדולה ולהגיע בשקט הביתה.
הקרון הומה אדם. הבחור ממלמל משהו ומתחיל לנגן.
בתוך שניות, דומם הקרון: כל השיחות מופסקות, אוזניות האייפודים נשלפות מהאוזניים וכולם מביטים בהשתאות אל עבר הבחור שנותן את הביצוע הכי מדהים שאי פעם שמעתי ל"הללויה" של לאונרד כהן. כה עוצרת נשימה היא השירה שלו, שזו היתה הפעם הראשונה שאני רואה כל-כך הרבה אנשים מחייכים ברכבת בברלין. הרכבת מגיעה לתחנה שלי והבחור טרם סיים לנגן. אני חש צער על-כך שאני לא זוכה לתגמל אותו על הביצוע הנפלא שלו. אני יורד מהרכבת ובעודי עושה דרכי על הרציף לכיוון היציאה, אני שומע מחיאות כפיים סוערות בתוך הרכבת. אני מחייך. איזה סיום אנושי ליום שכולו שנאה לאנושות.

מהנקודה הזו הולכים הדברים ומשתפרים: ביום שני אני זוכה למחמאות מהמרצה שלי על ההתקדמות במחקר, ובערב אני אפילו מצליח לשכנע את מרים לבוא איתי ליציע של סט פאולי באליאנץ ארנה. אגב, קראתי השבוע שניסיון נוסף להתמודד עם מחירי הכרטיסים בישראל עלה על שרטון. העבריין המורשע אליעזר טביב זרק משהו על זכותו להרוויח.
אז הנה, לידיעת העבריין אליעזר טביב, ככה עולה כרטיס במחיר מלא למשחק צמרת בליגה השניה בגרמניה, באחד ממתקני הספורט המפוארים ביותר בעולם:



המשחק עצמו מתחיל רע ואני סוגר כבר 300 דקות ו-2700 קילומטרים בלי לראות שער. אני בוהה בדשא כשהלב בכלל בדרבי התל-אביבי, והשאלות של החבר'ה ביציע ("מה אתה עושה כאן?") גם הן לא עוזרות.
משחקי שני בערב בגרמניה הם קטסטרופה אחת גדולה. יום שני הוא יום עבודה רגיל, והמרחקים בגרמניה לא מאפשרים לאדם עובד ללכת אחר הקבוצה שלו כשהיא משחקת במרחק 800 קילומטרים. מעט מדי אוהדים מהמבורג מגיעים, אבל יציע האורחים בכל זאת מלא. איך זה, אתם שואלים?
מימיני אני מביט בחבורה של פאנקיסטים. ה-ר' המתגלגלת שלהם והמבטא הבווארי מלמדים שהם מקומיים. כמו רבים מהנוכחים ביציע. יציע אוהדי סט פאולי מהווה עבור אנשי שמאל מקום בו הם מרגישים בטוחים, בו הם מרגישים עוצמה. לכל מקום אליו מגיע הקבוצה הזו היא סוחפת איתה אנשים מהסביבה שמזדהים עם הרעיון שבבסיס המועדון מהעיר הצפונית. תקראו לזה אולי "טרמפיסטים", אבל אני דווקא רואה בזה משהו יפה. במקום כמו מינכן, בו לשמאל אין כמעט ביטוי, יש לאנשים שרוצים לחיות חיים אלטרנטיביים ופשוט נולדו במקום הלא נכון, אפשרות לקחת נשימה כשסט פאולי מגיעה לביקור.

אותי מעניין המשחק הזה מסיבה אחת עיקרית: המאבק שביציעי 1860 נגד ההשתלטות של נאצים על הסצנה.
קצת רקע לסיפור: מינכן 1860 היא הקבוצה הותיקה בעיר, ונחשבת ל"אותנטית" יותר מבאיירן הענקית והממוסחרת. יש אזורים במינכן המזוהים באופן מוחלט עם המועדון התכול, בעוד שקשה לי לחשוב על אזורים "אדומים" של אוהדי באיירן.
לא קל להיות אוהד של קבוצה מדשדשת בעיר שבה היריבה העירונית היא אחת הקבוצות הכי מצליחות בעולם, אבל למינכן 1860 יש לא מעט אוהדים, והיא ממלאת בממוצע קרוב למחצית מהאליאנץ ארנה שתכולתו כמעט 70,000 מקומות.

שלוש קבוצות עיקריות נאבקות על הגמוניה ביציעי 1860. קבוצת האולטראס הותיקה והגדולה ביותר היא Giasinga Buam (השם נגזר משמה של שכונת גיסינג במינכן, שהיא המזוהה ביותר עם 1860 בכל העיר). הקבוצה השניה מכונה Cosa Nostra, והיא מעין תערובת של אולטראס עם נגיעות חוליגניות. הקבוצה הזו מקיימת קשרים הדוקית עם קבוצה נוספת ביציע, שאינה מהווה ארגון רשמי אבל מתנהלת כפירמה חוליגנית לכל דבר. כל זה שכיח ומקובל, אלא שבשנתיים האחרונות הכניסה פירמת החולגנים הזו אלמנטים בוטים של ימין קיצוני אל תוך היציע, הרבה בסיוע חבר'ה צעירים של ה- Cosa Nostra שעבורם להיות חוליגן נאצי זה עניין של סטטוס יוקרתי, בדרך-כלל בלי שום קשר לאסוסיאציות הפולטיות הנלוות.
שתי הקבוצות יחד הצליחו להטיל אימה על היציע הצפוני באליאנץ ארנה במשך זמן ממושך. על כמה מהתקריות האלימות בניצוחן כבר דיווחתי בעבר.

בניגוד למועדון מצחין כמו קמניץ שלא רואה שום פסול בימין קיצוני ביציעים, במינכן 1860 לא אהבו, בלשון המעטה, את מה שמתרחש ביציעים שלהם. במהלך משותף של הנהלת הקבוצה והאולטראס גיסינגה בואם, ובתיווך של קבוצת אוהדים מבוגרת יותר שנקראת Löwen gegen rechts ("אריות נגד ימין"), נבחר המשחק מול סט פאולי למשחק המפתח בו במאבק לסילוק הנאצים מהיציעים.
ואכן, טרם התחיל המשחק, ומצד הקבוצה מורם השלט הזה:


(הראו לימין הראדיקלי את הכתף הקרה!).
ובצעד אמיץ וחשוב, מונפת ביציע האולטראס הכרזה הבא:


(גזענות החוצה מהראשים, נאצים החוצה מהיציעים).

בדקה ה-31 למשחק מסתיימת הבצורת שלי עם שער היתרון של סט פאולי. המשחק מסתיים בשוויון ואותי רק מעניין להגיע לאינטרנט ולראות מה קרה בדרבי התל-אביבי.
אני מגיע למקום מבטחים ושולף את הלפטופ. מביט פעם אחר פעם בתקצירים, קורא את הטורים המתלהמים של העלק-עיתונאי ספורט שיש בישראל, ומגחך. הייתי בשמחה מארגן להם השתלמות סוף-שבוע פה איתי באיצטדיוני כדורגל, אני חושב לעצמי. נדמה לי שלאחריו כל עולם התוכן שלהם והאופן בו הם מגדירים "אלימות" ישתנה מעט.

רגע לפני שאני שולח את המחשב ואת עצמי לישון, אני נתקל בזה:



וקורא על הפגנת אנטיפה גדולה שנערכה באותו היום תחת הססמא: "עיר נקייה מנאצים". הפגנות כאלה הן לא עניין נדיר בגרמניה, אבל המיקום שלה מעניין אותי במיוחד. כן, במקום הכי חשוך בגרמניה. בעוד מתבונן בוידאו, אני נזכר לי באימרה נפלאה של א.ד. גורדון:
"לא יהיה ניצחון של האור על החושך כל עוד לא נעמוד על האמת הפשוטה, שבמקום להילחם בחושך, עלינו להגביר את האור."