Follow by Email

יום רביעי, 26 באוקטובר 2011

פירו

ברלין. אוקטובר. ממזרח כבר מגיעות רוחות שמקפיאות כל ניסיון לתזוזה, "וזו עוד אפילו לא ההתחלה", מגחכים להם הברלינאים למשמע הקיטורים שלי. שנים של מדיניות ברורה לפיה לא ייכנס לארוני פריט לבוש שעולה יותר מ-25 יורו הגיעו לקיצן כשפגשו ברוחות הברלינאיות, ואחרי הנחה התקמבנתי לי על המחמם שבמעילי הספורט. 179 יורו, טבין ותקילין, וגם פה, זו רק ההתחלה: אין יותר להחביא את המעיל מתחת לאיזה רמקול בעוד ערב טכנו אנטי-גרמני. מעתה זה הישר לגרדרובה, והופ, הוא כבר עולה 180 יורו, 181, 182, והכיס עוד עמוק, עמוק כאורך החורף הארור במקום הזה.

והנה, כשהכל כבר נראה קר וקודר, הודות להתאחדות הכדורגל הגרמנית, ה- DFB, נראה שלפחות בכמה מקומות לא אזדקק למעיל הזה השנה. החל מן השבוע האחרון, הושיבו ארגוני אולטראס רבים עטרה לישנה, וחזרו לשימוש המענג באמצעים פירוטכניים, או כפי שהם מכנים אותם: פירו. העיתוי אינו מקרי, וכמעט בכל איצטדיון בשלל הליגות ברחבי המדינה ניתן היה להבחין במופע פירוטכני זה או אחר. למשל, ביציע אוהדי קלן במשחק החוץ בדורטמונד:



גם במשחק הבית של האנובר מול באיירן מינכן לא נחסך השימוש באמצעים האלה, אלא ששם התרחש אירוע יוצא דופן, כמעט נדיר, בכל הקשור ליחס המשטרה לשימוש באמצעים הללו. כוח שיטור פרץ ליציע של אולטראס האנובר, ספק כדי להפגין כוח, ספק כדי לחפש אחר עוד פירוטכניקה מוסתרת. מה שיפה כמובן בסצנה הזאת הוא האופן שבו אוהדים באיצטדיון כולו, ולא רק האולטראס, מגנים את המהלך של המשטרה:



העיתונות בגרמניה, כמו בכל מקום אחר, התייצבה כמובן מייד כנגד התועפה (פרט לכמה אתרים ביקורתיים יותר שאיפשרו דיון בסוגיית החוקיות של האמצעיים), וכינתה את מחזור סוף השבוע האחרון: "מתקפת פירו!". 
אלא שחשוב לזכור שמדובר בעיתונות ספורט. דבר אחד משותף לעיתונאי ספורט לעובדי תברואה, ודבר אחד מבדיל ביניהם. המשותף: שני המקצועות אינם דורשים השכלה ברמה גבוהה יותר מרמת בית ספר יסודי. המבדיל: בעוד עובדי תברואה אוספים את הזבל מהרחובות, עיתונאי ספורט מפיצים אותו אל כל עבר.
מתקפת המשטרה והתקשורת לא סייעו במאום להרגעת האבוקות, וכבר אתמול, במשחק הגביע בין דורטמונד לדינאמו דרזדן, חגגו ביציעים חנוכה מאוחר:



ועכשיו, לרקע ולעובדות:
איפשהו בשנה שעברה קמה לה בגרמניה התארגנות אוהדים בשם:

גם אלה מכם שאינם שולטים בשפה הגרמנית מעבר לכמה הגיגי שואה ופורנו יכולים בוודאי להבין שמטרת ההתארגנות הזו היא לגליזציה של אמצעים פירוטכניים בגרמניה. התבוננות מעמיקה בהתארגנות הזו עשויה ללמד לא מעט על החברה הגרמנית ועל סצנת האוהדים הכל-כך עניפה בה:
התאחדות הכדורגל הגרמנית, ה- DFB, מפעילה באופן רשמי את הבונדסליגה 1, ואת הבונדסליגה 2. כלומר, את שתי הליגות הראשונות הגרמניה. החל מהליגה השלישית ומטה מתקיימות עשרות ליגות בהשתתפות אלפי קבוצות. ככל שיורדים מטה, נחלקות הליגות ליותר אזורים (הליגה השלישית היא היחידה שעדיין כלל-לאומית), והפיקוח הרשמי על הליגות הללו מצוי בידיים של הרשויות המקומיות, שזה בערך הדבר האחרון שמתחשק להן להתעסק איתו. לעומתן, כגוף שכולו משועבד לכדורגל המסחרי, מפעילה ה- DFB פיקוח הדוק על מה שמתרחש בשתי הליגות הראשונות, וזו גם הסיבה שפירוטכניקה וגזענות הן בעיקר מנת חלקן של הליגות הנמוכות.

בוודאי שפורמאלית יש ל- DFB כוח והשפעה גם על הנעשה בליגות הנמוכות יותר, אלא שלעקוב אחר, ולאכוף את מה שמתרחש בכל-כך הרבה משחקי כדורגל בכל מיני חורים נידחים במזרח גרמניה זה לא בדיוק הקאפ-אוף-טי של החבר'ה המעונבים של ה- DFB שרגילים לתאי VIP באיצטדיוני חמישה כוכבים. 
לכן, מפתיע שההתארגנות למען הלגליזציה של פירוטכניקה התחילה דווקא מלמטה, בליגות הנמוכות, והתפשטה למעלה. מה שמוסיף עניין למהלך הזה, הוא העובדה שאחת מהמובילות שלו היא מנהיגה באולטראס של ווירצבורג, מן הליגה השישית, בחורה אמיצה שזוהרת בסצינה עמוסת טסטוסטרון. 

המהלך החל צובר תאוצה משמעותית בשלהי העונה הקודמת. יותר ויותר קבוצות אולטראס הניחו בצד את היריבויות ביניהן והצטרפו למאבק. דווקא ארגון האולטראס הפעיל ביותר פוליטית בגרמניה, אולטראס סט פאולי, סרב להצטרף ליוזמה משום שחברו לה גם ארגוני אולטראס בהם יש פעילות ניאו-נאצית. לטענתם (הצודקת) של החבר'ה מסט פאולי, פירוטכניקה היא לא עניין חשוב מספיק כדי לשבת באותו השולחן עם לובשי ת'ור שטיינר. באותה הזדמנות, העבירו באולטראס סט פאולי ביקורת חריפה על חבריהם שכן הצטרפו למהלך, בין היתר חברי "שיקריה", אולטראס באיירן מינכן.

על כל פנים, בשלב כלשהו אפילו ה- DFB כבר לא יכלה להתעלם מהתופעה, והסכימה להיכנס לדיון רציני עם נציגי האוהדים. במשך כמה חודשים נראה היה שהכיוון הוא חיובי. קצין הבטחון של ה- DFB, הלמוט שפאהן, הראה נכונות למציאת דרך לשימוש חוקי בפירוטכניקה ביציעים, אבל הביע ספקות לגבי יכולתם של אנשי האולטראס לשלוט על הנעשה בכל האיצטדיונים בגרמניה. שני הצדדים קבעו ביניהם תקופת מבחן: על שלושת המחזורים הראשונים בכל הליגות בגרמניה להיות חפים מכל שימוש בפירוטכניקה, כהוכחה לרצינות וללגיטימציה של התארגנות האוהדים בקרב הקהל הרחב יותר.
הניסוי הצליח, ואכן, השבועות הראשונים בכל הליגות בגרמניה התאפיינו בכוראוגרפיה נטולת אבוקות, רימוני עשן ושאר אמצעים משמחי-לבב. כעת היה נותר רק להביא את המהלך לכדי מתווה מוסכם על שני הצדדים, ולהתחיל בשימוש מבוקר בפירוטכניקה ביציעי אולטראס.

את מקומו של שפאהן תפס מטאטא חדש, כזה שאוהב את הרוח שהוא עושה בלי ניחוחות עשן. המגעים בין ה- DFB לאוהדים הופסקו, והאחרונים הרגישו נבגדים. זוהי הסיבה למתקפת הפירוטכניקה חסרת התקדים, שספק אם תיחלש בזמן הקרוב. אחרי כשלון המאבק נגד משחקים באמצע השבוע (ימי שני), או בשעות בלתי אפשריות (13:30 בליגה השניה), שהופכות את חיי האוהדים הפעילים לסיוט בלתי אפשרי, כשלון מאבק הפירו הוא עוד הסלמה ביחסים שבין ה- DFB לאוהדי הכדורגל בגרמניה. 
הסיבוב הראשון בקרב הזה נפתח בנוק-אאוט לטובת האוהדים, אבל לא רק ביציעים: בית המשפט של פרייבורג זיכה בשבוע שעבר בפסיקה תקדימית אוהד באיירן מינכן שהדליק אבוקה. לסטירה המצלצלת שהלביש בית המשפט על הלחי של ה- DFB ושל המשטרה עוד תהינה השלכות מרחיקות לכת בחורף הקרוב. Stay tuned.

יום שני, 3 באוקטובר 2011

כדורגל בחמישה שקלים

"אתה הולך מחר למשחק?", שאל אותי ב', מתכוון למשחק הבית של באבלסברג מול סאנדהאוזן.
"לא", השבתי, "יש לי ביקור מהארץ וזה לא משתלב כל-כך טוב", השבתי מבויש קצת.
המשכנו לנושאים אחרים, ואז נזכרתי: "אה, אבל אם אתה רוצה, אתה יכול להשתמש במנוי שלי! הוא נמצא כבר שם אצל ר'. פשוט תאסוף אותו ממנו לפני המשחק".
"לא תודה", השיב ב', למרבה ההפתעה. 
"למה?", שאלתי, "יש לך כבר מנוי?".
"לא", הוא השיב, "אבל זה אותו הדבר כמו לקנות כרטיס בודד".
תחילה לא הבנתי, אבל אז נזכרתי שלא מדובר בליגת העל של ישראל, אלא בליגה מקצוענית ומסודרת בהרבה: הליגה הגרמנית השלישית. גם אם משחקים בה מדי פעם קבוצות חובבנים, ושחקנים שהמשכורת השנתית שלהם לא מגיעה לתקציב ההוצאות של ראובן עובד במפגש הסטייק, וגם אם לשחקנים שם אין חברות דוגמניות שמחכות לקלוז-אפים ביציע. 
בליגה הגרמנית השלישית, הסביר לי ב', אפשר לקנות כרטיס למשחק באינטרנט ולהדפיס בבית. הכרטיס הזה, שעלותו 7 יורו, משמש גם ככרטיס נסיעה הלוך חזור. בשל העובדה שבאבלסברג זה פרבר בעיר פוטסדם, שנמצאת בכלל במדינה פדרלית שונה מברלין, עלות הנסיעה היא יקרה יחסית: 3 יורו לכל כיוון. כרטיס הכניסה למשחק מבטל אם-כן, הוצאת נסיעה בסך 6 יורו, וכך בעצם, משלם ב' בסך הכל יורו אחד, חמישה שקלים, על החוויה באיצטדיון הכדורגל.

יום ראשון, 2 באוקטובר 2011

היציע כמלכודת זהות

היה היתה קבוצה בשם הפועל טייבה. בעונת המשחקים 1996-1997, היא אפילו זכתה לייצג את המגזר הערבי בליגה הבכירה בישראל, אז הליגה הלאומית. במהלך אותה העונה, עקב אחרי הקבוצה הזו סוציולוג הספורט, הפרופסור אמיר בן-פורת. מאוחר יותר הוא פרסם את סיפורו של המסע הטייבאי בליגה הלאומית בספר שנקרא: "בילאדי בילאדי: הפועל טייבה בלאומית" (הוצאת בבל, 2001). 
מבחינתי, הדבר המעניין ביותר בספר הזה היה התיאור המאלף של עיצוב והתקבעות הזהויות הקולקטיביות כחלק מהחוויה באיצטדיון הכדורגל. בן-פורת גילה כי על-אף היותה "נציגת המגזר הערבי", אוהדיה של הפועל טייבה לא החצינו את הזהות הלאומית הערבית שלהם ברוב משחקי הקבוצה. היוצא מן הכלל היה במשחקים מול קבוצות עם קהל עם נטיה ימנית/לאומנית/גזענית/פאשיסטית (כל התשובות נכונות/מחק את המיותר), כלומר, בית"ר ירושלים ובני יהודה תל-אביב. 
במשחקים הללו, קריאות שטנה שהופנו כלפי אוהדי טייבה על קרע מוצאם (בעיקר: "מוות לערבים", או "מוחמד מת"), הציתו את הרגש הלאומי בקרבם, והובילו לקריאות דומות מצידם כלפי יהודים. 
בשני המקרים, הן של אוהדי טייבה והן של אוהדי בית"ר/בני-יהודה, הנוכחות של האחר היא זו שהוציאה החוצה את מרכיב הזהות הלאומי. גם אם בקרב קהלי האוהדים הללו מדובר היה במיעוט שהחל עם הקריאות, הרי שתגובת הנגד גררה את האחרים להצטרף לקריאות, ובכך עיצבה או קיבעה את הזהות שלהם בשדה החברתי הספציפי הזה, ואולי אף מחוץ לו.

לפני כשבוע, ב-26 בספטמבר, התקיים משחק בין דינאמו דרזדן לאיינטרכט פרנקפוקט. הראשונה, קבוצת הדגל של מזרח גרמניה עם סצינת האוהדים מהמרשימות באירופה, מוקפת בעשרות קבוצות ימין קיצוני ותאים נאציים הפעילים באיצטדיון, השניה, מועדון פאר מהעיר החמישית בגודלה בגרמניה וזו עם אחוז המהגרים הגבוה ביותר, עם עבר יהודי והווה עם ארגון האולטראס החזק ביותר בגרמניה. 
במשך שבועות, תכננו באולטראס של דרזדן הכנת דגל פריסה ענק, גדול מספיק כדי לכסות את כל היציע שלהם. כמו במבצע צבאי סודי, רק המנהיגים היו מעורבים בתהליך ההכנה, וכדי למנוע "הדלפות", העבודה לא הודפסה בגרמניה, אלא נשלחה למפעל בפולין. 
המפעל הנחמד עשה עבודה נהדרת ואפילו עמד בזמנים, ודגל הפריסה היה מוכן למשחק. אלא שעל דבר אחד לא חשבו בדרזדן: הדגל היה כל-כך מרשים, שבמפעל הפולני מיהרו להציג אותו בגאווה באתר האינטרנט שלהם. אנשי פרנקפורט החרוצים לא פספסו את המידע הזה, והכינו תגובה משלהם:



ה"תגובה" היא כמובן העתק קטן ומדויק של דגל הפריסה של דרזדן, בתוספת מקורית אחת, שכמובן משנה את הכל: מטוסים המטילים פצצות על העיר, שנחרבה ואיבדה כ-130,000 מתושביה במהלך הפצצות בעלות הברית על גרמניה במלחמת העולם השניה. דרזדן הפכה לליבו של מיתוס הקורבן שגרמנים רבים, לא רק נאצים, אוהבים כל-כך לאמץ כדי לרחוץ בנקיון כפיהם. תקשורת המיינסטרים הגרמנית גם היא לא חסכה בצביעות והפליאה בביקורת על "חוסר הטעם" של אולטראס פרנקפורט. ככה זה, כשמסתכלים מרחוק במקום להאזין למלים, ולחשוף את הזהויות של מי שעומדים מתחת לדגלי הפריסה. 
אלא שבעידן היוטוב ומצלמות הסלולארי, הגישה לטקסט פנויה גם למי שלא היה שם, ולאלה שרוצים לדעת דבר או שניים על החברה הגרמנית:



הסרטון נפתח בקריאות "Nazischweine!" ("חזירים נאצים!") של אוהדי פרנקפורט לאוהדי דרזדן.
בתגובה, קוראים הדרזדנים: "Juden Juden Juden, Eintracht Frankfurt!" ("יהודים יהודים יהודים, איינטרכט פרנקפורט").
בהמשך, אפשר לשמוע אוהד שהיה ממוקם קרוב למצלמה מבטיח:   "Schlachtet diese Mistbrut heute!"',
כלומר: "נרצח את הגזע המחורבן הזה היום!".
או אז, עוברים הדרזדנים לעלבונות קצת יותר עדכניים, לנוכח העובדה שיהודים הם כבר ממש יריב ראוי, וקוראים "Dönerverkäufer! ihr seid nur Dönerverkäufer!"  (מוכרי שווארמה! אתם בסך הכל מוכרי שווארמה!).

אז מה היה לנו פה בעצם?
בגרמניה ישנם שני מועדונים עם עבר יהודי. האחד הוא באיירן מינכן והשני הוא איינטרכט פרנקפורט. בעוד שבבאיירן העבר היהודי הוא חלק חשוב ומפורסם בזהות של המועדון, בפרנקפורט הדבר לא מורגש. בעוד שקבוצת האולטראס הדומיננטית של באיירן מינכן, "שיקריה מינכן", מגדירה את עצמה פוליטית כקבוצת שמאל אנטי-פשיסטית ואפילו מארגנת אירוע שנתי המנציח את הנשיא היהודי שהפך את באיירן לאימפריה, אולטראס פרנקפורט מתנער מזהות פוליטית, על-אף שרבים מאוד מחבריו שייכים לקבוצות אנטי-פשסיטיות שונות בעיר ומסביבה. 
וכך, הגיעו חברי האולטראס הלא-פוליטי של פרנקפורט למשחק בדרזדן, חמושים בדגל פריסה עם משמעות פוליטית מאוד: בדיוק כמו אוהדי טייבה מהספר של בן-פורת, הפוליטיקה יוצאת כשמולך עומד יריב עם זהות פוליטית ברורה, במקרה הזה, זהות פוליטית ימנית קיצונית. 
עבור אוהדי דרזדן, ולא רק האולטראס, הפגיעה בנקודה הרגישה הזו היא בדיוק התירוץ להוציא החוצה את הזהות הלאומנית והגזענית, תחילה בהקשר ההסטורי (איינטרכט כמועדון של יהודים), ולאחר-מכן בהקשר האקטואלי (פרנקפורט כעיר של מהגרים טורקים, מוכרי שווארמה). 
ומה הלאה? קבוצות פעילי שמאל רבות ומגוונות מריעות כיום לפעולה של אולטראס פרנקפורט. ברור שלא עבור התשואות האלו התאמצו בפרנקפורט, וברור עוד יותר שהרבה מעבר לקונטקסט הפוליטי, יש לתפוס את מלחמת הדגלים הזאת כיריבות בין ארגוני אולטראס ולאו דווקא על בסיס פוליטי, אבל גלי ההערצה של השמאל בצירוף גילויי האנטישמיות והגזענות ביציעי דרזדן עשויים אולי לגרום לשינוי באולטראס פרנקפורט. הליגה השניה היא בדיוק המקום בו קבוצות אולטראס יכולות לעצב את עצמן מחדש.