הערות שוליים

אהלן,

חשבתי לחלוק עמכם כמה נושאים שצצו להם פתאום או שהצטברו לאט לאט ושקשורים כולם לאופי ולסדר היום של הבלוג הזה. אשתדל לעשות את זה קצר:

1. את הכתיבה בבלוג התחלתי לפני כשנתיים מכיוון שקיבלתי הרבה חיזוקים מאנשים ברשימת התפוצה האישית שלי שחשבו שהטקסטים האלה יהיו מעניינים גם לרבים אחרים. אני שמח שהם לא טעו, ושלכל פוסט בבלוג יש בממוצע למעלה מ- 1000 קוראים. זה לא הרבה, אבל ביחס לתפקיד המשני שנוטל הכדורגל בתרבות הישראלית, זה גם לא מעט. אז תודה לכם.

2. אני לא מפיק מהבלוג שום רווח, פרט לעובדה שהכתיבה בו מסייעת לי לחשוב שוב ושוב על אירועים בהם אני נוכח ושחשובים עבור המטרה לשמה "התכנסתי": עבודת הדוקטורט שלי בנושא. אולי בעתיד, אם תהינה הצעות מעניינות, אשקול להעביר את הבלוג לבמה מרכזית יותר.

3. השבוע נאלצתי לראשונה להפעיל את מנגנון סינון התגובות של מערכת הבלוג. הסיבה לכך היתה תגובה של מי שלא אהב את ההשוואה בין המפלגה הנאצית בגרמניה, ה- npd, למפלגת עוצמה לישראל. הבלוג הזה תפס עם הזמן כיוון פוליטי ברור ואני לא מחביא אותו אף-פעם. מבחינתי, הוא כאן כדי לשרת אוהדי כדורגל, אנתרופולוגים, סוציולוגים וגם את תומכי המאבק האנטי-פאשיסטי. הבלוג לא יהיה במה להתנצחויות עם בבוני ימין קיצוני. עם אנשים כאלה לא מדברים, באנשים כאלה נלחמים, בכל הכוח. שירי הלל לבן-ארי וחבורתו אפשר להמשיך לכתוב בטוקבקים של one או של ynet, לא כאן. מי שזקוק להבהרות מדוע, מוזמן לעיין שוב בפוסט החשוב הזה.

4. בסופ"ש הקרוב יתפרסם בבלוג פוסט אורח ממאורע חשוב שלי לא התאפשר להגיע אליו. זו הזדמנות טובה להזמין אתכם לכתוב על חוויות כדורגל שלכם, כאלה הקשורות בתרבות אהדה או בהבטים פוליטיים שלה. אני לא מבטיח לפרסם כל טקסט, אבל אלה שייצמדו לקו ולסגנון של הבלוג ימצאו בו אכסנייה נעימה. 

5. בעוד שפוסטים בבלוג מבוססים כמעט תמיד על חוויה אישית שלי, סיפורים קטנים יותר מתפרסמים בעמוד הפייסבוק של הבלוג. מי שעוד לא שם, מוזמן:

https://www.facebook.com/fussballogie

6. דרך נוספת לקחת חלק בבלוג ולקדם את תרבות האהדה בארץ היא להפיץ את דברו בפורומים בהם אתם הקוראים לוקחים חלק. החיכוך והחשיפה לתרבויות אוהדים מגוונות ומפותחות יותר יכול רק לסייע לזו שבישראל.

אחלה יום ותודה,

רועי

נ.ב.
הפניה בפוסט הזה ובדרך-כלל בבלוג כולו היא בלשון זכר. עם הקוראות סליחה. אני חושב שאחת מנקודות החולשה הגדולות ביותר של תרבות האהדה בארץ היא התפקיד השולי עד לא קיים שלוקחות בו נשים, ואני מבטיח לנסות ולהביא גם סיפורים הקשורים ביחסי מגדר ביציעים בהם אני מבקר. 

תבוסה

הרבה זמן עבר מאז שהבטחתי לכתוב על הסיפור של אולטראס אלמניה אאכן מהליגה השלישית בגרמניה. רציתי לבקר את החבר'ה שם בעצמי, ללמוד מקרוב על המצב האבסורדי אליו הגיעה קבוצת האולטראס הותיקה. רציתי, הבטחתי, ולא קיימתי. איכשהו תמיד היה משהו חשוב יותר בכל הזדמנות, עד שלא נותרו יותר הזדמנויות והקבוצה פורקה. על-כן, הפוסט הזה הוא פוסט בדיעבד. פוסט כורסא שמסתמך על שיחות ארוכות שהיו לי בשנה האחרונה עם אנשי אאכן ודמויות אחרות בסצנה. הוא פוסט שמאיר אומנם על המקרה של אאכן, אבל מצביע על הבאות בעוד הרבה מקומות בגרמניה. בקיצור, לא פוסט שמח. 

ככזה, הפוסט הזה מתחיל קצת לפני כריסמס 2012. אני מקבל טלפון מ-ל', הדמות הבולטת ביותר באולטראס אאכן. הזמן לא טוב, אבל אני יודע שאין מצב שהוא מתקשר אלי סתם. אחרת היה פשוט כותב הודעה. אני עונה והוא, כהרגלו מעריך יתר על המידה את שליטתי בגרמנית, פותח בנאום התנצלות שבסופו הזמנה לטקס האשכבה של הארגון בתוכו הוא פעיל. אחרי כמה שנים של מאבק ביציעים, אולטראס אאכן מפנה את הבמה לארגון האולטראס "קארלסבנדה" (Karlsbande) ולפירמת החוליגנים "'ווסטוול" (Westwall), שני ארגונים בעלי קשר הדוק לסצנת הימין בקיצוני באזור הגבול המערבי של גרמניה. 

טקס האשכבה נקבע ליום ה-12 בינואר 2013, עמוק בתוך פגרת החורף, במשחק גביע מול ויקטוריה קלן בחוץ. אנשי האולטראס ביקשו להיפרד מקבוצתם תוך מפגן של סולידאריות אנטי-פאשיסטית מפעילים בקרב קבוצות אחרות, אלא שבאותו היום התקיים בעיר המזרח גרמנית מגדבורג מצעד נאצי, והיה ברור שעבור רוב אנשי האנטיפה מברלין והמבורג, חסימת המצעד הזה עומדת בעדיפות ראשונה. מעבר לזה, הקור והעובדה שפגרת החורף היא לא רק הזדמנות למנוחה עבור הקבוצות אלא גם עבור האוהדים שנגררים אחריהן אלפי קילומטרים בעונה, תרמו להענות חלקית בלבד לקריאה של אולטראס אאכן. אלא שיותר מהכל היה זה המאורע עצמו. יש כמובן הבדל בין לקחת חלק במאבק ולתת כתף תחת העול לבין השתתפות במעמד שמסמל את סופו בכניעה. וזה בדיוק מה שזה. 

ותכלס, אי אפשר לבוא בטענות לאנשי אאכן. במשך למעלה משנתיים הם מותקפים על-ידי פעילים נאציים בתוך האיצטדיון, בסביבתו, ברחובות אאכן ואפילו על מפתן בתיהם. כל זאת, בשל הזיהוי האנטי-פאשיסטי שלהם. במשך למעלה משנתיים מחזירים אנשי האולטראס מלחמה: כ-50 חברי הארגון לא מוותרים וחולקים את אותו היציע עם כמה מאות אנשי Karlsbande וכמה עשרות אנשי Westwall קריאות כמו: "יהודים", "הומואים" ואחרות הן בדרך-כלל רק הפתיח לתקיפות גופניות. למעלה משנתיים מגנים אנשי אולטראס אאכן על היציע ובמקביל מנהלים מאבק נואש נגד התחזקות הימין הפאשיסטי בתחומי ה-Tivoli, האיצטדיון של אלמניה, בכלי התקשורת ואל מול גורמים רשמיים במועדון. 

בשלב כלשהו היה נראה, לי לפחות, שהמאבק הזה מצליח: אין כמעט כלי תקשורת גדול כקטן שלא התייחס לנעשה ביציעי הטיבולי. הלחץ על המועדון הלך וגבר, עד שלפני חודשים בודדים התקבלה שם לבסוף ההחלטה לאסור על ארגון Karlsbande להיכנס לתחומי האיצטדיון. צחוק הגורל, מאותו הרגע הדרדרו העניינים במהירות: בפועל לא נאכף שום איסור, ובמקום לתקוף את אנשי האולטראס בטיבולי, תקפו אותם במשחקי חוץ, והגבירו את תכיפות "ביקורי הבית" והאיומים, כולל על משפחות אנשי האולטראס. הקש ששבר את גב הגמל היתה מסיבה בה השתתפו אנשי אולטראס אאכן בהולנד הסמוכה. התארגנות של אנשי Karlbande מחוזקים בחברי Westwall חיכתה לאולטראס על הדרך חזור לאאכן. למעלה ממאה אנשים תקפו שתי מכוניות פרטיות בהן ישבו עשרה. כל העשרה יצאו בשן ועין והנזק לרכבים המושכרים נאמד באלפים. 

כדי להבין את הסיפור של אאכן, צריך לחזור קצת להסטוריה של האולטראס בגרמניה ולהבין כיצד עובדים התאים הנאצים בגרמניה.

גרמניה של פוסט מלחמת העולם השניה היתה אומה בהכחשה. אותם אנשים ששירתו במנגוננים שאפשרו את הפרויקט הנאצי המשיכו בתפקידהם ב-99.9% מהמקרים. אנשים אמיצים שניסו להביא לדין פושעים נאציים מצאו עצמם נלחמים במערכת שלמה, מגובה על-ידי כל מנגנוני הכוח של המדינה. אולי המקרה המעניין והמאלף ביותר היה מאבקו של פריץ באואר. יהודי, ומשפטן מבריק, נאלץ באואר להימלט מגרמניה הנאצית ולחזור אליה רק אחרי המלחמה. אז גם תבע בהצלחה את תפקידו האחרון כפרקליט מדינת הסן, אחת מהחשובות שבמדינות הרפובליקה הפדרלית של מערב גרמניה. באואר החל במסע צלב להעמדת פושעי אושוויץ לדין. בודד במערכה, הוא פגש יריבים מרים מלב הקונצנזוס הגרמני, כולל אנשים כמו הלמוט קוהל, שהפך מאוחר יותר לקאנצלר. באואר נמצא מת בדירתו. המשטרה קבעה כי התאבד, על-אף שלא נמצאו שום ראיות לכך. כמה שנים מאוחר יותר, בחרה מערב גרמניה את קורט קיסינגר, חבר המפלגה הנאצית, לקאנצלר המדינה. סרט מצוין שהופק לפני כשנתיים מתאר היטב את באואר ואת רוח התקופה. מומלץ בחום:

עד ל-1969, עת כניסתו של וילי ברנדט לתפקיד הקאנלצר, לא התקיים בגרמניה שום תהליך של בחינה עצמית. אלא שעם עלייתו של ברנדט, פעיל פוליטי שנאלץ בעצמו לברוח מהנאצים, התחיל לפחות בפוליטיקה הפורמלית שינוי בגישה כלפי התקופה החשוכה ההיא. עדיין, ברמה הפורמלית בלבד. ברחובות, הפוליטיקה היחידה שאפשר היה למצוא היתה חומה, ובהתאם לזאת, יציעי הכדורגל נשלטו באופן בלתי מעורער על-ידי חוליגנים נאצים, לפחות עד סוף שנות ה-80.

שני דברים, אומר א' מארגון האוהדים הארצי של גרמניה, טיהרו את היציעים בגרמניה מימין קיצוני: הראשון הוא הכסף הרב שהתחיל להתגלגל בכדורגל וההתמסחרות שלו כתוצאה מכך, והשני הוא הולדתה של תרבות האולטראס. די מדהים, כשחושבים על זה עכשיו, אבל בתחילתה היתה תנועת האולטראס בגרמניה ממוקדת לחלוטין סביב מוטיב התמיכה בקבוצה. ככזו, היא לא יכלה להרשות לעצמה שום מוטיב פוליטי ימני שהיה בו מכדי לגרוע מתמיכה בשחקנים ממוצא טורקי או אפריקאי. גזענות הפכה לטאבו. כמובן, לתנועת האנטיפה ולעובדה שפעילים רבים בה מינפו את היכולות הארגוניות מהתחום הפוליטי לאיצטדיוני הכדורגל, היה תפקיד מכריע בתהליך.

הימין, אם כן, נראה היה כמובס. שרידים של נאצים אפשר היה למצוא בשנות ה-90 והאלפיים בעיקר בקבוצות בליגות הנמוכות ובמזרח גרמניה, הרחק מהזרקורים.
השנים האחרונות, ובעיקר העונה הנוכחית, מסמנות על שינוי קיצוני בכיוון הזה. יותר ויותר קבוצות אולטראס חוברות לתשתיות של חוליגנים נאציים ומשתלטות על יציעים גם בקדמת הבמה של הכדורגל הגרמני. אאכן היא הדוגמא המובהקת ביותר, אבל היא לבטח לא היחידה: בבראונשוויג מהליגה השניה מתרחש תהליך דומה. על קוטבוס מאותה הליגה כבר דיברתי פה בבלוג, ומאז נראה שהשליטה הנאצית ביציעים רק הולכת ומתעצמת בשתיקת/תמיכת המועדון. גם בליגה הראשונה, כעת ברור גם לחבר'ה של אולטראס דיסלדורף שהנצחון שלהם מול הפירמה החוליגנית היה עניין זמני בלבד, וגם שם עומדים הפעילים בפני סכנת היכחדות. בקלן, בדורטמונד ובהאנובר הסיפור הולך גם הוא ומסתבך, ונוכחות של נאצים ביציעים כבר הפכה לעובדה מוגמרת.

כדי להבין כיצד זה קורה, בואו נעיף מבט במסמך הבא. מדובר במפה של כל או רוב התאים הנאציים הפעילים כיום בגרמניה:

כעת, בניגוד לשמאל האקטיבסטי בגרמניה שמפוצל למליון פלגים שכל אחד מהם עם אג'נדה משלו, את הימין הקיצוני מאחדת ומממנת מפלגה עם משאבים, כסף ציבורי, תשתיות ומנגנוני גיוס והפעלה. בדיוק כפי ש"עוצמה לישראל" זיהתה את אוהדי בית"ר ירושלים בישראל כקרקע פורייה, כך גם זיהתה נכון מפלגת ה- npd (גינוני חיבה על הדף יתקבלו בברכה, על-אף שמדובר בסניף מקומי בלבד) את הפוטנציאל באלפי חוליגנים חסרי מעש וחסרי ארגון המתסובבים באיצטדיוני הכדורגל בגרמניה. השיטה היא פשוטה: גיוס מנהיג אולטראס או חוליגנים לתא פוליטי פעיל, בדרך-כלל תוך תשלום כסף (להזכירכם, כסף ציבורי), והופ: מאחד יוצאים מאה פעילים נאמנים. וכך, בזמן שהשמאל עסוק בסכסוך פנימי בין הפלג האנטי-גרמני לפלג האנטי-אימפריאליסטי, ועסוק בדיונים אינטלקטואלים על המשבר הכלכלי באירופה (אם היה לי יורו על כל פעם ששמעתי את המונח "משבר" באירועי אנטיפה...) ומוציא משלחות אוננות ליוון, עשה הימין הקיצוני עבודת שטח מרשימה מחוץ למרכזי הערים והקים רשת חזקה ויציבה של תאי פעילים מן הסוג החום. 

תשאלו בצדק, איפה, בכל הסיפור הזה, עומדת המדינה. כל זה לא היה יכול להתרחש מבלי שתיקה של ה- Veffasungsschutz, השב"כ הגרמני, שמודע היטב לתופעה, וכמובן ללא סיוע ישיר של המשטרה הגרמנית, שמונעת בברוטאליות כל התארגנות אנטי-פאשיסטית שמגיעה לכדי פעולה נגד נאצים ביציעים. בשנתיים וחצי של מחקר פעיל ויותר ממאה תצפיות משתתפות לא הייתי עד אף-לא פעם אחת לשיטור מאוזן במאבק שבין ימין ושמאל. בכל עימות שכזה, תפסה המשטרה צד, תמיד כתף אל כתף עם הימין הקיצוני. וכמובן, אל לנו כמובן לשכוח את ההתאחדות הגרמנית, שמעדיפה לצאת למלחמות חורמה בפירוטכניקה, בעוד שעם פעילות נאצית ביציעים אין לה שום בעיה. "נאצים מסוכנים יותר מפירוטכניקה", קוראת כותרת המאמר אפילו בעיתון הימין השמרני Die Zeit.

בחזרה לאאכן ול-12 בינואר, כי באמת שאין דוגמא טובה יותר. שימו לב לשני קטעי הוידאו הבאים. הסיטואציה: רגעים ספורים אחרי שעשרות אנשי Karlsbande ו- Westwall יוצאים מן היציע שלהם ומנסים לחדור ליציע אולטראס אאכן כדי לתקוף את את אנשי האולטראס ואת פעילי האנטיפה שהגיעו כדי לתמוך. המשטרה אמנם בולמת את הניסיון, אבל אז חוזרים שני הצדדים ליציעים שלהם ומחליפים קריאות. שני קטעי וידאו של אותה הסיטואציה. מצד אחד, אנשי אולטראס אאכן בקריאות Nazis raus! (נאצים החוצה) ובשלטים כמו:

למעלה: "אנחנו הומואים וטוב שכך!"

למטה: "עדיף להיות פרזיט מלהיות אנטישמי!"

ומצד שני, המנצחים, אלה שידם היתה על העליונה, שהצליחו לסלק את השמאלנים אוהדי היהודים האלה מהציע אחת ולתמיד. באמצע בין הצדדים, אוהדים רגילים. להם זה כמובן לא נוגע. כמו גרמנים טובים, הם לא רואים, לא שומעים ולא מבינים את הקריאות. צפו היטב בקטעי הוידאו. הראשון, מתוך יציע Karlsbande:

השני, מתוך יציע האולטראס:

אני מניח שלא התקשתם לזהות את ההבדל בין שני קטעי הוידאו. הוא כמובן טמון בדיוק באופי שבו המשטרה מתייחסת לשני המחנות. בעוד הנאצים שרק חזרו מניסיון תקיפה נשארים להקניט על הגדר, פעילי האנטיפה זוכים לאלות ולגז מדמיע. ריטואל שחוזר על עצמו בפעם המי יודע כמה, הן בהפגנות והן באיצטדיוני הכדורגל. 

וכך, אלה:

("אנחנו אוהבים את אלמניה - נאצים החוצה!")

מפנים את הזירה לאלה:

(Kategorie C היא הלהקה הפופולארית ביותר בסצנה הנאצית. כאן מופיע הסולן שלה עם חולצת תמיכה בחוליגנים של - Westwall אאכן. Westwall, אגב, זה גם שמו של קו הביצורים שבנו הנאצים במערב גרמניה ערב מלחמת העולם השניה).

אולטראס החוצה, נאצים פנימה? שואל המאמר במגזין השמאל "jungle world", ונראה שזהו בדיוק הכיוון. אט אט נקרעת המסכה הדמוקרטית-ליברלית שאולצה אל פניה של גרמניה אחרי מלחמת העולם. האם שוב יהווה הכדורגל חזאי מדאיג לתהליכים שקורים בחברה עצמה?