Follow by Email

יום שני, 17 בספטמבר 2012

שי לחג למשטרת הגבולות

דצמבר 2011. הימים הם ימי טביב, והפועל תל-אביב מתכוננת למשחק בית מול לגיה ווארשה הפולנית. שלושה חודשים קודם לכן, התרחש המפגש הראשון בין שתי הקבוצות, כמופע ראווה לפסטיבל אנטישמיות כמיטב המסורת הפולנית. כמובן, את מי שמעט מעורה בסצנה הפוליטית של אוהדי הכדורגל באירופה הדבר לא הפתיע. מה שכן הפתיע, היא הקלות בה עברו כמאתיים אוהדים פולנים, כולל חוליגנים מוכרים של הקבוצה, במעבר הגבול בנתב"ג.

ביום חמישי הקרוב, ה-20 לספטמבר 2012, תתארח בבלומפילד אתלטיקו מדריד. על-פניו, קבוצה שמגיעה מהמדינה עם סצנת האוהדים העלובה ביותר באירופה. אף-על-פי-כן, לפחות בהבט הפוליטי מן הראוי להגיד כמה דברים על המדרידאים הצפויים לבוא בשערינו (תרתי משמע). 

הכירו את "פרנטה אתלטיקו" (Frente Atletico), ארגון האולטראס של אתלטיקו מדריד:



כעת, בואו נתמקד בסמל שממוקם במרכז התמונה:




לא, לא מדובר באיזה חיקוי לא מוצלח של הג'ולי רוג'ר המפורסם של סט פאולי, אלא במשהו אחר לגמרי. 
Still doesn't ring a bell?

הנה המקור וההשראה לסמל:



אין פה טעות או צירוף מקרים. גולגולת ה-אס.אס נחתה מכל המקומות במדריד ומפארת את הלוגו של ארגון האולטראס הימני קיצוני של אתלטיקו. כמו בכל ארגון אולטראס, בוודאי שלא כל הפעילים הם גם אנשים פוליטיים. בדיוק בשל כך, ישנה תת-קבוצה הפעילה בתוך הפרנטה אתלטיקו שמייחדת את אותם אינדווידואלים שההבט הפוליטי הוא עבורם דרך-חיים ומטרה עליה ראוי גם להילחם. לקבוצה הזאת קוראים Rommel Grupo (קבוצת רומל), והיא מכונה כך על שמו של שועל המדבר, הגנרל הנאצי ארווין רומל

הפרנטה אתלטיקו מקיים יחסי אחווה עם כמה ארגונים נוספים, קטנים יותר, המאכלסים את יציעי אתלטיקו. אחד מהם הוא ארגון הסקינהדס "סקינס אתלטי" (Skins Atleti), שאימץ לעצמו את הצלב הקלטי כקישוט לצעיף ולכרזות בתוך האיצטדיון:



ארגון נוסף הוא פירמה חולגנית בשם Casual Crew שכבר לא ממש קיים. מרבית חבריה פשוט הצטרפו לשורות הפרנטה. אחרים פרשו מהסצנה.

המשותף לכל הארגונים הללו הוא אג'נדה ימנית קיצונית ברורה, והדבר בא לידי ביטוי דרך קבע בויסנטה קלדרון, איצטדיונה הביתי של אתלטיקו. אלא מה לא מעניין את התאחדות הכדורגל הספרדית, מעניין גם מעניין את אופ"א, שכבר ב-2008 הענישה את אתלטיקו בחומרה בעוון גזענות ביציעים ושלחה את המועדון המדרידאי לחפש בית אחר למשך שלושה משחקים. 

הנה למשל, מפגן טרי יחסית, ממפגש גמר הליגה האירופית 2012, בבוקרשט. שימו לב לקריאות ה"זיג הייל" בסביבות 2:16:



העובדה שלמשחקי החוץ נוסעים כל הארגונים הבעייתיים יחד יכולה אולי להוות סיבה לדאגה, כפי שאולי מלמד הקליפ הבא:



בסופו של יום, מדובר עדיין בסצנה חלשה יחסית בה קיימים לא יותר מעשרות בודדות (במקרה הטוב) של אנשים שיודעים, מוכנים וששים להפעיל אלימות. אין שום ספק שכמה מאלה ימצאו את דרכם אל תוך שער 11 באיצטדיון בלומפילד, אבל בניגוד לחבר'ה מווארשה, פה אין שום סיבה לחשוש ממפגש מחוץ לאיצטדיון. אולי אפילו להפך: האנטישמיות הספרדית, כמו זו האיטלקית, מושרשת במעמקי הקשר האפל של החברה הספרדית עם הכנסיה הקתולית והדומיננטיות של זו האחרונה בספרה הציבורית והפרטית בספרד. כה עמוק הוא הקשר הזה והפרה-דיספוזיציות שהוא מביא עימו, שקשה לקחת ברצינות אפילו פעילי שמאל במדינה הזו, ודאי שלא כאשר זה מגיע לנושא הישראלי-פלסטיני. 
מי יודע, אולי מפגש עם ישראלים ישירים משהו, מן הסוג שלא בדיוק עונה על הטיפולוגיה של הכנסיה הקתולית, ישנה אלף ומשהו שנים של סטראוטיפיזציה. 


**********************************************************************

הפוסט הקודם עסק בסדרי עדיפויות של אוהדי כדורגל פוליטיים. המסר ממנו, לפחות כפי שאני ניסיתי להציגו, הוא שיש דברים שחשובים יותר מ-22 שחקנים שרודפים אחרי כדור. נכון, נשמע כמו דברי כפירה, אבל בויכוח שהתפתח בעניין שלחתי את מקטרגיי לעיין ברעיון המוסר האוניברסאלי של קאנט. משם אפשר להמשיך את הדיון.
בכל אופן, כמו אזרחים רבים, כך גם החבר'ה מבאבלסברג התייצבו אל מול מה שהיה אמור להיות צעדה של פעילי המפלגה הנאצית בפוטסדם. הצעדה תוכננה ל-12:00 בצהריים, כשכבר ב-11:00 בבוקר היו חסומים כל הצירים עליהם היו אמורים הנאצים לצעוד. וכשניסתה המשטרה לחשוב על מסלול חלופי, אף-אחד מהנוכחים לא חשב לרגע להסכים, וגם הנתיב החלופי נחסם. אחרי שעות של המתנה, בוטלה הצעדה על-ידי המשטרה בטענה של חשש גדול מדי להתנגשות עם אלפי מפגיני הנגד. הנאצים לא צעדו מטר, ונאלצו להתקפל הביתה.



יום שישי, 14 בספטמבר 2012

האמת מחכה ברוסטוק

חמישה גרמנים מברלין, חמישה מפרנקפורט, עשרה מאאכן, שלושה לוקסמבורגים, שני צרפתים ולפחות חמישה בלגים. רכב של תשעה חברים מהמבורג בוטל ברגע האחרון מפאת מחלה של שניים משלושת הנהגים המיועדים. סך הכל מדובר היה בנציגים של 10 קבוצות אולטראס שונות מרחבי אירופה. כל אלה תפסו את מקומם במרכז הגוש המעודד במשחק החוץ של הפועל תל-אביב בלוקסמבורג. עבור חלקם היה זה מפגש ראשון עם הקבוצה האדומה מתל-אביב ועם ארגון האולטראס שלה. עבור כולם היתה זו הזדמנות לקחת חלק במפעל אירופי. לאוהדי הפועל, שרגילים מזה למעלה מעשור להשתתפות קבועה במפעלים אירופאיים, הדבר נראה טריוויאלי. אבל עבור רוב הזרים שאכלסו את יציע האורחים הרזה באיצטדיון בדיפרנדאנז', לוקסמבורג, הפועל תל-אביב היא האופציה היחידה לקחת אי פעם חלק במשחק בינלאומי. עבור אוהדי סט פאולי, באבלסברג, טבה ברלין ואלמיניה אאכן, הסיכוי לפגוש יריבה זרה מסתכם במשחקי ידידות טרום עונתיים. את חלום ההשתתפות במפעל אירופי תחרותי הם מגשימים דרך הפועל, ובדרך, מעמיקים קשרים עם ארגונים חברים שמתכנסים כולם לנוכח המעמד.



עשר וחצי שעות של נהיגה חזרה לברלין בגשם זלעפות של סוף אוגוסט, לילה אפל ושעות שינה ספורות ביממה האחרונה. את השעתיים האחרונות אני מוצא עצמי מעביר עם יד אחת על ההגה, ויד שניה אוחזת בבקבוק מים פתוח מעל לראש, מטפטף על הפנים זרזיפי עירנות אחרונים.
אלא שגם ההגעה לברלין מזמנת מנוחה זמנית בלבד: למחרת הפגנה גדולה, ולקראתה סידורים אחרונים. גם שם ייפגשו נציגים של קבוצות אולטראס שונות. גם שם המכנה המשותף יהיה פוליטי. הסיבה בכל אופן, שונה בתכלית. יום ה-25 באוגוסט 2012 מציין עשרים שנה לאירועי פוגרום רוסטוק. הימים היו ימי פוסט איחוד הגרמניות. בעוד המערב צוהל ומהלל בשבחי החברה הפתוחה, מביט המזרח הנחשל בעינים כלות בפערים שארבעה עשורים הצליחו לפעור בין שני חלקי הארץ. אלו הם ימים של בלבול וחשש הדדי. ימים של חיפוש זהות חדשה והתנתקות מהירה ככל האפשר מזו הישנה.

בכל פעם מחדש מדהים לגלות איך תופעות מסוימות תופסות את אותה הצורה ובאות לידי ביטוי באותה הדרך בכל מקום ובכל תרבות. כמו בימינו אלה בישראל, ימים של רדיפת זרים וגירוש פליטים, גם מאורעות רוסטוק התחילו במעמקי הייאוש של החברה הגרמנית. עוני ואבטלה היו מנת חלקם של תושבי רובע לישטנהאגן ברוסטוק, וביום ה-24 באוגוסט 1992 התקבצו כמה מהם מול מבנה שאכלס בעיקר ויאטנמים, כאלה שהגיעו כחוק לגרמניה מתוקף יחסיה של גרמניה המזרחית עם ויאטנם הסוציאליסטית.
בשלושת הימים שלאחר מכן הותקף המבנה על-ידי אספסוף הולך וגדל, תוך שדייריו נאלצים בסופו של דבר למצוא מילוט על גג הבניין, משם הם גם חולצו לבסוף. כוחות המשטרה שהוזעקו למקום במהלך הימים הללו לא נקפו אצבע בכדי לעצור את המאורעות. כך גם רוב אזרחי העיר ששמעו על המתרחש, מלבד כמה פעילי אנטיפה בודדים שלא יכלו לאלפים שצבאו על הבניין.


אנחנו מגיעים לרוסטוק בדיוק בזמן. מ' מחכה לי שם. היא היתה בת 14 כשהחלו לזרום הידיעות אודות המתרחש ברוסטוק. רצתה לנסוע לשם אבל נבלמה על-ידי אמא שלה. 20 שנים מאוחר יותר, היא עומדת שם, מקועקעת למשעי, ומצטרפת לגוש אליו אני שייך. לפני כן, אנחנו פוגשים את החבר'ה מאולטראס סט פאולי, כעשרים במספר. הקבוצה שלהם משחקת באותם הרגעים בדיוק בקוטבוס מול אנרגי המקומית, והם העדיפו לנסוע להפגנה. "זה כל-כך הרבה יותר חשוב", אומר לי י', ואני מסכים איתו לחלוטין, נזכר בעצב מסוים ביום הבחירות המוניציפליות האחרונות בתל-אביב, עת העדיפו באולטראס הפועל משחק גביע טוטו נטול ערך על שיאו של קמפיין כל-כך משמעותי.

אנחנו צועדים בשמש הקופחת והמפתיעה של צפון אירופה. עשרת אלפים מפגינים. חלקם, אני מזהה, מגיעים מוכנים לעימות ומכסים את פניהם. הם צועדים בגושים שחורים ומאורגנים. על ידיהם מרוח מספר. לא, לא מספר מהסוג "ההוא", אלא מספר של הצוות המשפטי של ההפגנה, עורכי הדין שאמורים לחלץ מפגינים ממעצר, בעת הצורך. עשרות הנאצים שמתגוררים באזור לא מטרידים את החבר'ה בבלוק השחור. זוהי תמיד המשטרה שמהווה אויב, אלא שהיום המשטרה תופסת מרחק. אלפי שוטרים, אבל אף לא אחד מהם בקרבת ההפגנה. 



אנחנו צועדים בלב פרבר לישטנהאגן. מסביב שיכונים סובייטים מכוערים סטייל באר-שבע, ובתוכם, התושבים המקומיים, בוהים בנו מהחלונות. חלקם תלוי דגלי גרמניה במיוחד עבור המאורע, ונראה שאפילו עבודת ההכנה וההסברה שנהדרת שעשה ארגון Rassismus Tötet ("גזענות הורגת") בשכונה לא גרמה לאף-אחד מדייריה להצטרף להפגנה.



בשלב מסוים, מתרחש נתק בין שני גושים עיקריים בהפגנה. אחד נשאר באזור בו מתקיימים נאומים משמימים, והשני ממשיך לאזור בו מתקיימות מאוחר יותר הופעות של אמנים. לפתע אני מבחין בחבורות קטנות של אנשים שצועדים במרחק מה מן ההפגנה, בוחנים את המתרחש. אני קורא ל-כ' ואנחנו מתקרבים לכיוונם. הוא מייד מזהה אותם כנאצים, ועל-מנת להיות בטוחים, הוא מזעיק פעיל אנטיפה מקומי שמכיר את הנפשות הפועלות בעיר. בשלב הזה, הרוב המכריע של המפגינים כבר התפזר. 
הפעיל המקומי מאשר את החשש, ומזהיר מפני קבוצות נוספות של נאצים שמחכות לפעילים באזורים שמסביב למוקד העצרת. לידנו פורץ עימות בין חבורת פעילים לאותה חבורה שזיהינו מוקדם יותר. השוטרים שמפציעים לראשונה, מסיימים את העימות, והכרוז שמנחה את העצרת אומר: "אני מבקש מכם שלא להיגרר לפרובוקציות של נאצים בשולי הפגנה. אני בטוח שמאוחר יותר נוכל למצוא מקומות שקטים יותר ללבן איתם עניינים". 
אני מחייך בסיפוק. ברור לי שביום מן הסוג הזה, עם עשרות פעילי שמאל מיליטנטיים, הנאצים לא שולטים ברחוב. 
ובכל זאת, אנחנו נוקטים משנה זהירות בדרך לתחנת הרכבת. כל קבוצה של אנשים מכניסה אותנו לכוננות. דבר לא קורה ואנחנו נפרדים לשלום מהעיר רוסטוק.

למחרת שוב מפגש עם נאצים. באבלסברג משחקת בבית מול האלה, מהגרועות שבקבוצות מזרח גרמניה. האורחים ממלאים עד אפס מקום את יציע האורחים, מקשטים אותו בין היתר בדגל מדינות הקונפדרציה שמהווה גם ובמיוחד כיום סמל לעליונות האדם הלבן:



וכמובן:



לפחות מבחינה מקצועית מגלים החבר'ה מהאלה ללא ספק עליונות, אלא שהרי לא בשביל כדורגל אנחנו שם. במהלך המשחק מחולקים ברחבי האיצטדיון כרוזים הקוראים לנוכחים להגיע לפוטסדם ב-15 לספטמבר על-מנת לחסום ולפוצץ צעדה נאצית בעיר. החיבור הזה, בין היציע לפוליטיקה הוא כמובן לא חדש, אלא שמה שמעניין במיוחד בכרוז הזה הוא העובדה שיותר משיש בו קריאה להשתתפות בהפגנה, יש בו התנצלות והסבר:
בדיוק באותו היום בו תערך ההפגנה, משחקת באבלסברג במשחק חוץ אטרקטיבי מול ארמיניה בילפלד. פילמשטאדט אינפרנו, ארגון האולטראס המוביל של באבלסברג, מסביר בכרוז כי על-אף חשיבות המשחק, יש דברים שכדורגל הוא רק משני אליהם. הם נשארים להגן על העיר שלהם, ואני אהיה שם איתם.