Follow by Email

יום חמישי, 28 ביוני 2012

כמה הערות יורו

אז נכון שמדובר בבלוג על כדורגל, אבל בשל העובדה שרבים באמת סבורים שבכדורגל עסקינן, אני נדרש לכמה הבהרות, רגע לפני שהכל, בשעה טובה, מסתיים:

1. כדורגל, בעיקר כדורגל מודרני, הוא משחק טקטי. טקטיקה, במיוחד כשהיא מנוסה עם אנשים לא אינטלגנטים במיוחד, היא עסק שדורש תיאום, הכנה, והמון המון תרגול. נבחרות לאומיות נפגשות מה, פעמיים-שלוש בשנה? קבוצות כדורגל מתאמנות פעמיים ביום. לא משנה כמה מלהיב יהיה הכדורגל שתראו ביורו או במונדיאל (והוא לא), הוא עדיין כדורגל לא איכותי, נחות ברמתו באופו משמעותי מכל משחק ליגה רגיל בבונדסליגה, הסריה א' או הפריימרליג. כל זאת, עוד מבלי לדבר בכלל על העובדה שכאשר למאמן קבוצה אין מספיק אופציות לעמדה מסוימת בשוק המקומי, הוא תמיד יכול לייבא זר לאותה העמדה. מה שכמובן לא אפשרי בכדורגל נבחרות.

2. בדיוק כפי שמי שמרכיבים את הנבחרות הלאומיות הם אוספים של שחקנים ולא קבוצות של שחקנים, כך נראה גם ההרכב האנושי ביציעים: תחרות בין אלפי ליצנים על אביזר הלבוש המגוחך ביותר (והעיקר שיהיה בצבעי דגל הלאום כמובן), תמהיל בלתי מובן של מקומיים עם תיירי כדורגל מכל העולם, ואת תפקיד ה"שרופים" ממלאים כל מיני לאומנים שאליהם עוד נגיע. התוצאה של כל זה היא מעין המהום עמום וחסר פשר, מלווה בצרימות עולות ויורדות בהתאם למצבים להבקעת השערים. עידוד בכל אופן, אל תחפשו שם. לפחות אין יותר וווזלות. רוב מהמשחקים התנהלו באווירת מכון פתולוגי. אלה שלא, נעו בין ההמהום הסתום לקריאות ה"זיג" של הגרמנים.

3. שום אדריכל שבעולם ושום פקיד אופ"א לא יוכל להסביר לי איך קורה ששש שנים אחרי אליפות העולם בגרמניה, שהיוותה מודל לאיך צריכים להיראות איצטדיוני כדורגל, עדיין בונים מפלצות חסרות פשר כמו חלק גדול מהאיצטדיונים בטורניר הזה. אם ליציע האורחים בקרית אליעזר צריך להביא משקפת, הרי שליציעים שמאחורי השער בחרקיב, למשל, צריך להביא טלסקופ. שערורייה שמאשרים איצטדיונים כאלה, ולא אכפת לי כמה יפים ומשוכללים הם. איצטדיוני כדורגל מיועדים לאוהדי כדורגל, לא לתיירי כדורגל שמגיעים להצטלם על הרקע שלהם.

אז מה היה לנו עד עכשיו? כדורגל בינוני, אווירת פסטיבל מחורבנת ולמרות זאת, רייטינג מטורף ועניין בלתי פוסק בכלי התקשורת, ברשתות החברתיות וברחובות הערים. אז למה, בעצם?

התשובה לשאלה הזו היא הרבה יותר מורכבת מסתם "לאומיות". הצעת המחקר לדוקטורט שעליו מבוסס הבלוג הזה מצטטת את השורות הבאות:


"This group is for all the true football fans who go and support THEIR team every single week, no matter how far, no matter what are the costs, no matter what the conditions are. Those who are laughed at by those ignorant idiots, who all of a sudden become the greatest football fans when it comes to the World Cup or any other national football event, those who paint their faces in the national flag's colors, consume consume consume the "product" football and "support" THEIR team, the only identification with it being accidentally born in the same country. That is not what football is about! Football is not a platform for nationalist ecstasy! Fuck World Cup 2010 and all National Teams!"


הטקסט הזה נלקח מקבוצת פייסבוק שפתח אוהד סט פאולי לקראת אליפות העולם בדרום אפריקה ב-2010. עם או בלי כוונה, הוא נוגע בכמה מהנקודות הכואבות ביותר עבור אוהדי כדורגל כיום, וממנו אפשר גם להתחיל לענות על שאלת היורו, או כל טורניר כדורגל בינלאומי.

המאה הקודמת סומנה בדפי ההסטוריה כמאה של הלאומיות. עד למלחמת העולם השניה, היתה זו בשיאה בקרב כל העמים המאכלסים כיום את המעצמות האירופיות הגדולות. אחרי מלחמת העולם השניה, היא נחלשה מאוד במדינות שחוו את זוועות המלחמה ההיא, אבל הרקיעה שחקים ביחידות הלאומיות החדשות שנוצרו (ישראל ביניהן) בעקבותיה. נפילת הגוש הסובייטי בסוף שנות השמונים ותחילת התשעים היתה הגל האחרון של הגאות הלאומית באירופה, פרט להתפרצויות התקופתיות מכיוון הבלקן.
החלק המערבי של היבשת שאף לא שעל מאדמתו חף משפיכות דמים יודע שקט יחסי כבר שבעים שנה. השקט הזה הפך לנחלת היבשת כולה החל משנות התשעים. במקביל, אינטרנט, תקשורת המונים, תעופה נגישה וזולה וגבולות פתוחים הפכו את הלאומיות לכמעט שלא רלוונטית. תרבות השפע וזמינות התענוגות ביטלה במידה רבה את הדת, במקומות בהם היא עוד לא טוטאה מהחברה עוד קודם לכן. שתי המסגרות הללו, הלאום והדת, שהיוו את מרכיב הזהות העיקרי של בני העמים האירופיים במשך מאות בשנים, נמצאים במגמה מתמדת של החלשות, אלא שהצורך האנושי בזהות מוגדרת לא השתנה. הכדורגל, שבסיסו בתוך קהילות הליבה הקטנות וההומוגניות, היווה ומהווה את הפלטפרומה הנוחה והיעילה ביותר לחידוש וליצירה מחדש של זהות והגדרה עצמית. במקום זהות עמומה שמבוססת של קהילה מדומיינת של מליוני אנשים שבחיים לא הכרת ולא תכיר (ישראלי - ישראלים; יהודי - יהודים; וכו'), קבוצת הכדורגל מאפשרת לך עולם ברור בהרבה: ה"טובים" צבועים בצבע אחד, ה"רעים" בצבע אחר. הרטוריקה ברורה, מקומות המפגש ידועים, והמלחמה היא "ללא קליעים", כפי שהיטיב לנסח את זה ג'ורג' אורוול.

בכל אופן, המסגרות הלאומיות נחלשו, הגבולות נפרצו, והנאמנויות הפכו מקומיות וקהילתיות. אין פליאה שההתארגנויות הראשונות של אוהדי כדורגל (פירמות חוליגניות), צצו אחרי מלחמת העולם השניה. אין תמיהה בכך שהדגם המאורגן והפוליטי של אוהדי כדורגל (אולטראס), צץ כתגובה להתמסחרות של המשחק, על-מנת לשמר ולייצר מחדש את הזהויות שבבסיס כל מועדון כדורגל.
אני לא ארחיק לכת בקביעה שמרכיב הזהות הראשון של מליונים של אוהדי כדורגל הוא הקבוצה אותה הם אוהדים. זו בדיקו הסיבה שעבור אוהדים אוהדים אמיתיים, טורנירים בינלאומיים הם אחלה זמן לנוח מכדורגל. זה אולי נחמד, זה צבעוני, ועבור מכורים לכדורגל הפגרה גם כך ארוכה מדי וטוב שיש כדורגל בטלוויזיה, אבל ביציעים לא תראו אותם. אין שום סיבה שמי שרודפים אחרי הקבוצות שלהם במשך כל השנה, נודדים אלפי קילומטרים, משקיעים הון תועפות ומקריבים את רוב זמן הפנאי שלהם לטובת העניין, ירחיבו את הנאמנות הזו לאסופה של שחקנים רק על בסיס דרכון משותף. וכן, ככה זה צריך להיות.

טורנירים בינלאומיים הם אם כן שירת הברבור של הלאומיות המודרנית. הם התירוץ האולטימטיבי ללאומנים לצאת מהארון, אבל לא רק: במהלכם תשמעו אינספור קלישאות על "הגרמנים היעילים", ה"ברזילאים המלהיבים", ה"איטלקים הקשוחים" וה"כדורגל האפריקאי השמח". אלא שהכדורגל היום הוא כל-כל גלובאלי, שאוסף הקלישאות הזה הוא לא יותר מערימה של שטויות: נבחרת גרמניה משחקת את הכדורגל המהנה ביותר בעולם כבר מ-2006. נבחרת ספרד, שמורכבת משחקני הקבוצות המלהיבות ביותר בעולם, משחקת את הכדורגל המשעמם ביותר. קחו משחק בין ברזיל לגרמניה, תלבישו את השחקנים במדים רנדומליים, ובחיים לא תצליחו לזהות מי היא מי. היום, בעידן של אינסוף זרים, מהגרים ושידורים חיים מכל חור על פני הכדור, כולם לומדים מכולם, מעתיקים מכולם ומשחקים באותן השיטות ובאותו הסגנון. יש כאלה שעושים את זה טוב יותר, ויש כאלה שעושים את זה טוב פחות. שאלה של כשרון דורי ותנאי התפתחות שכל ספורטאי זקוק להם.

אז אם נוציא לרגע את תיירי הכדורגל מהגדרת ה"אוהדים", וננסה להבין איזה סוג של אוהדי כדורגל אמיתיים אפשר לזהות ביציעים, נקבל תמונה די ברורה. צריך בסך הכל לקרוא את הכרזות מאחורי השערים כדי להבין אילו ארגוני אוהדים מיוצגים שם. לא, אל תחפשו שם אנטיפה. הטורנירים האלה הם הלחם של לאומנים בארון ושלא בארון, והנוסטלגיה לעבר, לתקופה בה הלאומיות אכן היתה מקור הזהות העיקרי, באה על ביטויה ללא הרף, אם רק תטו אוזניים ותפקחו עיניים.
אז רגע לפני שאתם חושבים לעודד את "הכדורגל החיובי" של גרמניה, הנה תזכורת למי שמוביל שם את היציעים:



כרזת "Gott mit uns!" - "אלוהים איתנו", ססמת הוורמכט במלחמת העולם השניה.




לא, המספר על הגב הוא לגמרי לא אקראי.


הערה נוספת, שקשורה בחוליגניזם ביורו הנוכחי: בשל העובדה ששתי המדינות המארחות הן מדינות שלאומנות קיצונית אינה זרה להן, ובשל העובדה שבדיוק סוג ה"אוהדים" שהגיעו אליהן הוא כזה שמרכיב הזהות הלאומי הוא עיקרי עבורו, הקרבות שראיתם ביוטוב ובאתרי הספורט הם רק קצה הקרחון. חבר טוב שנשלח להשקיף על הנעשה באוקראינה, מספר על אינסוף תקריות אלימות הרחק ממרכזי הערים. כל מה שקרה בכיכרות הערים היה ספונטאני, לא מתוכנן, ועם הרבה מצלמות של עוברי אורח ומקומיים. הקרבות האמיתיים התרחשו בפארקים, בחורשות ותחנות דלק מחוץ למרכז. היורו הזה הוא אחד מהטורנירים הגרועים בהסטוריה מבחינת כמות האלימות שהתקיימה סביבו, ומשהו בתוכי אומר לי שעוד לא ראינו את הסוף. הערב תשחק גרמניה בחצי הגמר מול איטליה בווארשה, בירת פולין. החוליגנים הגרמנים מדברים כבר חודשים על צעידה לבירה הפולנית, כמו בימים הטובים ההם. הגרועים שבחוליגנים הגרמנים כבר נמצאים בווארשה, כולל החבר'ה של BFC דינאמו ברלין וארגונים רדומים שחידשו פעילות במיוחד לטובת המאורע. כש-7000 אוהדים רוסים ניסו לעשות את זה מוקדם יותר בטורניר, הלאומנים הפולנים שלא מגלים עניין בטורניר, הראו להם מי בעל הבית. יהיה מעניין מאוד לראות מה תהינה התוצאות של הערב הזה, ולאו דווקא על המגרש.


יום חמישי, 14 ביוני 2012

לייפציג

זמן רב חיכיתי להזדמנות לפרסם את הפוסט הזה, אלא שאם עוד קודם לכן חששתי שהוא יהיה ארוך מדי, כעת אני משוכנע שכמות המלל שבו תהווה פיצוי על ששה שבועות ללא פוסט בבלוג.

לייפציג היא עיר מזרח גרמנית המרוחקת כשעה נסיעה מברלין ברכבת מהירה. הנתון הזה, ביחד עם אוניברסיטה גדולה ומסבירת פני סטודנטים זרים, מחירי דיור זולים וסצנה אלטרנטיבית נהדרת, יהפכו את העיר הזאת לדבר הבא באירופה, אחרי שההיפסטרים, התיירים והנדל"ניסטים הישראלים יסיימו להחריב את ברלין ככזו. מעבר לאלה, בלייפציג חיה ובועטת סצנת האוהדים הכי מעניינת שאפשר למצוא בתוך עיר אחת. מדובר אומנם בסדרי גודל מוגבלים יחסית, אבל בסצנה המקומית באות לידי ביטוי כל התופעות המגלמות את הכדורגל בימינו אנו.

טרם אתייחס לביקור המרתק שלי שם, הסבר קצר ולא ממצה על הכוחות בגזרה:
למועדון הבכיר בלייפציג, רד-בול לייפציג, יש "מסורת" של שלוש שנים. את הסתירה שבבסיסו של פריט המידע הזה מיישב, איך לא, כסף: אחרי שהרס לקבוצה אוסטרית מסורת מפוארת של עשרות בשנים, חיפש דיטריך מאטשיץ, הבעלים והמייסד של Red Bull, צעצוע נוסף, וניסה להשתלט על כמה מועדונים בגרמניה. אלא שבגרמניה, שלא כמו באוסטריה, יש מעט יותר כבוד למסורת ולקהילה, ואחרי כמה כשלונות, נאלץ מאטשיץ להתחיל את הדרך הארוכה מהליגה השישית. הוא רכש את זכויות הניהול ממועדון קטנטן ליד לייפציג בשם SSV Markranstädt, שינה את שמו ל- Rasen Ballsport Leipzig (וזאת משום שההתאחדות הגרמנית לא אישרה לשם המותג Red Bull להופיע בשם המועדון), וקבע את היעד: תוך עשר שנים, עד 2019, קבוצה בבונדסליגה הראשונה. בינתיים, המועדון חסר הנשמה הזה הצליח לעלות שתי ליגות בשתי העונות הראשונות, והיה קרוב מאוד לעשות זאת גם השנה. בינתיים, הוא ייאלץ לשחק עונה נוספת בליגה הרביעית, באיצטדיון פאר של 45,000 מושבים (רד-בול ארנה, כמובן), לעיני כ- 4500 צופים בממוצע.

המועדון השני מבחינת מיקום בעיר הוא Lokomotiv Leipzig, או בקיצור: Lok Leipzig. המועדון הזה הוא גלגול של מועדון אחר בשם  VfB Leipzig, שהוקם בשנת 1893 והיה למועדון הראשון שזכה באליפות הליגה הגרמנית בשנתה הראשונה. כיום מהווה לוק לייפציג בית לאחד מן הקהלים החשוכים ביותר בגרמניה כולה: ימין קיצוני ופירמת חוליגנים נאצים חזקה במיוחד מאכלסים את היציעים. מתוך הפירמה החוליגנית של לוק צמח אלוף גרמניה בקרבות חופשיים. לא מישהו שנחמד להיתקל בו באיזו סמטה בדרך לתחנת הרכבת. שיטוט באינטרנט וגוגל על הצירוף: Lok Leipzig Nazis מעלה מאות, אם לא אלפי דיווחים, סרטונים ותמונות. נסו לגלות מה לא בסדר באחת מהחביבות עלי:



היה היה מועדון בשם Sachsen FC שניהול כושל ואי-עמידה בהסכמים חוזיים הביאו לסופו. במקומות בהם הכדורגל הוא לא בדיחה עצובה, מועדונים מחויביים להתנהל בשקיפות למען הקהילה בהם הם פועלים. אז Sachsen FC פשט את הרגל, וכתוצאה מהפירוק שנכפה עליו, נולד מועדון חדש בשם  SG Leipzig Leutzschבראשות אותו מנהל כושל שהיה אחד מהאחראיים המרכזיים לפירוקו של המועדון הקודם. האולטראס של Sachsen FC לא הסכימו למהלך, והקימו מועדון משלהם: BSG Chemie Leipzig. המועדון הזה מנוהל עד היום, אוטוטו ארבע שנים, כשחברי האולטראס (Diablos Chemie) יושבים בוועד המנהל. על סיפור ההקמה של כמי אפשר ללמוד מהקליפ הבא (ויסלחו לי אלה שאינם דוברים גרמנית או ספרדית, אבל התמונות יפות בפני עצמן):




באופן די מדהים, החלוקה הזו התבררה די מהר כחלוקה פוליטית: בעוד שעם Leutzsch הלכו הנאצים ושאר תתי-האדם המקומיים, Chemie הפך למועדון השני בעיר המזוהה עם הסצנה האנטי-פאשיסטית. הראשון הוא Roter Stern Leipzig, או בעברית: הכוכב האדום לייפציג, שכבר משמו ניתן ללמוד היטב על האוריינטציה הפוליטית שלו. 
על סוג האנשים שמאיישים את היציעים של לויטש אפשר ללמוד בקליפ שהכינו אוהדי הכוכב האדום במפגש בין שתי הקבוצות:




בנקודה הזאת חשוב לעצור ולעשות הבחנה חשובה שהיתה חסרה עד כה בבלוג, בין מועדונים שהם במהותם מועדוני שמאל שמצהירים על עצמם ככאלה (למשל: סט פאולי, באבלסברג, ובמקרה הנדון: הכוכב האדום לייפציג), לבין מועדונים שבתוך הקהל שלהם יש קבוצות מאורגנות אנטי-פאשיסטיות (למשל: פורטונה דיסלדורף, באיירן מינכן, ורדר ברמן, ובמקרה הנדון: Chemie Leipzig).

מועדונים מן הסוג הראשון תמיד יהוו מטרה לתקיפה, בכל מקום אליו ילכו. במובן הזה, גם אוהדים "רגילים" נתפסים לעתים קרובות כמטרה, משום שהם אוהדים קבוצה שמלכתחילה מזוהה פוליטית. לעומת זאת, הסבירות שאוהדים "רגילים" של קבוצות מן הסוג השני יותקפו היא נמוכה מאוד. ההבחנה הזאת חשובה מאוד עבור מי שמתכנן ביקורים בסצנה הגרמנית: צעיף של סט פאולי יכול להוות סכנה. זה של באיירן לא.
בדיוק מהסיבה הזאת, מהווים אוהדי הכוכב האדום לייפציג מטרה בכל מקום אליו הם מגיעים, ובשל העובדה שמדובר בליגה השביעית, המקומות בהם משחקת הקבוצה הם בהכרח כל מיני מושבי-נאצים עמוק בתוך חבל סאקסוניה שבמזרח גרמניה.

ה-24 לאוקטובר 2009 ייזכר כיום ששינה את כללי המשחק: משחק החוץ של הכוכב האדום לייפציג בעיירה בראנדיס הסתיים לאחר 120 שניות, בעקבות תקיפה מאורגנת של כחמישים נאצים חמושים בנשק קר את אוהדי ושחקני הקבוצה האורחת. שלושה אנשים נפצעו קשה, בהם השוער של הכוכב האדום שאיבד את עינו:



התקיפה הזאת בוצעה בשיתוף פעולה עם כמה סדרנים מקומיים שפתחו את השערים עבור הנאצים ואחד מהם אף הצטרף לחגיגה, ובחסות המשטרה שעל-אף מידע מקדים בחרה לשלוח למשחק רק כמה שוטרים בודדים, ואת התגבורת רק למעלה מחצי שעה אחרי תחילת המאורעות. משטרה ששונאת שמאל ומשתפת פעולה עם ימין קיצוני? לא רק בישראל.




מאז לאותו יום שטוף דם בבראנדיס, יש שיתוף פעולה הדוק בין אוהדי הכוכב האדום לאולטראס של Chemie, כשאחרונים מתגברים את הראשונים במשחקים רגישים.
ביום שבת האחרון, ה-9 ביוני, ביקשתי לבדוק במו עיני באיזו תגבורת מדובר. הדרבי בין  Leutzsch ל- Chemie מהווה את ההזדמנות המושלמת לכך: שבת בצהריים, יום נפלא, ובסך-הכל במרחק שעה נסיעה מברלין אפשרות לברוח מאווירת הקרנבל המאוסה של יורו 2012 ולנחות על אחד האיים האחרונים לעונה זו של כדורגל אמיתי. דרבי בין ימין לשמאל, באחת מזירת הקרבות הכי מעניינת באירופה.

את הקשר שלי לאנשי דיאבלוס כמי לייפציג יצרתי שלא דרך קשרי הכדורגל המקובלים, אלא באמצעות חבר מסצנת האנטיפה שגדל בסביבה. היה ברור שלמשחק דרבי שכזה יגיעו אורחים מסצנות אנטי-פאשיסטיות נוספות במזרח גרמניה, והיה חשוב לי לחבור אל האנשים הפוליטיים יותר ביציע.

נקודת המפגש של דיאבלוס כמי נקבעה לשעה 12:00 בתחנת הרכבת המרכזית הענקית של לייפציג. אני כדרכי מאחר, הפעם באשמת חברת הרכבות הגרמנית, ומודיע ל- ר' על חצי שעה ביציאה. אני מגיע לבסוף ב- 12:29, ומגלה אותו מחכה לי בסוף הרציף: רחב כמעלית מסחרית ומכוסה קעקועים נהדרים. חמש עשרה שניות מאוחר יותר אני מגלה למה הוא התכוון בבשרו לי: We are a good mob today": כשש מאות הרי אדם עם טי-שירט זהה של בצבע ירוק בוהק עומדים במרכז התחנה ומחכים לתזוזה. אני סוקר את הדמויות בין הניסיונות של ר' להכיר לי את החבר'ה, ומגיע למסקנה שמעולם לא ראיתי חבורה מרשימה כל-כך משמאל. אחידות מושלמת, שמירה על גוש צפוף, אפס אחוזי שומן והמון המון שרירים וקעקועים שבסופם אגרופים מוכנים למגע.

הרכבת מגיעה, ואיתה מגיע גם האות להרעדת התחנה: פירוטכניקה מושלכת לכל עבר והאקוסטיקה הנוראית גורמת לכל פיצוץ להחריד את כל הנוסעים האחרים. אנחנו נדחסים לרכבת בליווי שוטרים ממוגנים, ובסופה של נסיעה כבת רבע שעה אני מבין שהעליה לרכבת היתה רק סיפתח: הירידה לרציף בקרבת האיצטדיון של לויטש מלווה באינסוף חזיזים ואבוקות שמושלכים בעיקר לעבר השוטרים. הם מבחינתם מאבדים את הסבלנות ומניחים קסדות על הראשים. החבר'ה מלייפציג לא מתרשמים, ו- ר' והחברים שלו מסמנים לי שאנחנו צועדים אחרונים, כלומר, בקו שמאחוריו יש רק שוטרים במדים ועם אלות ותרסיסי גז פלפל ביד. כל ניסיון של המשטרה להפעיל כוח נתקל בהתנגדות חסרת פחד מצד הדיאבלוס, עד שבסופו של דבר אנחנו מגיעים כולם לשער הכניסה ליציע האורחים, בליווי של לא פחות מ-12 ניידות משטרה גדולות ועשרות שוטרים להפרות סדר.

ר' מראה לי כרטיס מזויף שהוא ורבים אחרים הדפיסו במדפסת ביתית. הוא לא מוכן לתרום כסף ליריבה העירונית, וכמה דקות מאוחר יותר, מתברר לי שגם לאחרים יש תוכניות אחרות: עשרות מהם מסתערים על הגדר. חלקם מצליחים לטפס מעליה, חלקם נעצרים על-ידי השוטרים. בתגובה, מגיעים עשרות לסייע לאלה שנבלמו, והשוטרים נכנסים לפאניקה, מפליאים באלותיהם ומרססים פלפל על כל מי שמתקרב אליהם. המקום הופך לזירת קרב מטורפת: הדיאבלוס לא מוותרים ונכנסים לעימותים ישירים מול השוטרים, שעשרות מהם מגיעים בריצה ומתגברים את עמיתיהם הנוכחים.

רק אז נרגעות קצת הרוחות, ונפתחת קופת האורחים. כל הבלאגן הזה בשביל 6 יורו. אני רוכש כרטיס ונכנס ליציע, מגלה שבעצם לא נעצר אף לא אוהד אחד בכל הבלאגן.
המשחק עצמו משמים, אבל היציע של כמי פשוט נהדר. תגבורת של שבעים חברי אולטראס פרנקפורט בצירוף בודדים מקבוצות שונות (למשל, כ' מ- Sportliche Elegant, פירמת החוליגנים הקטנטנה של באבלסברג) הופכים את האווירה ליוצאת מן הכלל. עבורי זו הזדמנות פז ליצור סוף-סוף קשרים וללמוד על הסצנות השונות במזרח גרמניה. המשחק מסתיים בניצחון חוץ של הטובים, ואני יוצא מהאיצטדיון עם רשימה ארוכה של שיעורי בית.




ביציאה מסתבר שהמשטרה עצרה שנים מאוהדי כמי שהיו מעורבים קודם לכן בבלאגן. מיד מתכנסים חברי האולטראס לתוך גוש, ומודיעים כי לא יעזבו את המקום עד שהשניים לא ישוחררו. אני עצמי מאבד את ר', ולא מצליח לאתר את החבורה שלו. ש' ניגש אלי. הוא יודע שאני צריך להגיע לברלין, ומציע שנלך ביחד לכיוון תחנת הרכבת. אני מסכים, ואנחנו מתחילים לצעוד לבד, מוכנים לכל צרה שלא תבוא. שניה לפני שאנחנו מגיעים לכביש הגישה לתחנה, מזהה ש' את אחד משחקני כמי נוהג במכונית לצידנו. הוא מחליף עימו מילה, והשחקן נותן לנו טרמפ עד לתחנה המרכזית בעיר.

אז מה היה לנו? התמסחרות – צ'ק. ימין קיצוני – דאבל צ'ק. שמאל רדיקלי – צ'ק. תרבות אולטראס – צ'ק. סצנת אנטיפה – צ'ק. חוליגניזם – צ'ק. וכל זה, בעיר אחת, בה הנציגה הבכירה משחקת עדיין בליגה הרביעית. לייפציג היא ככל הנראה ההוכחה הכי ניצחת לכוח של המשחק הזה: תשוקה, יצרים, יריבות ומסירות אין קיץ, ללא שום קשר להישגים ולהצלחות.
 That’s the way we like it!