זכרונות מבוהמיה

גילוי נאות: אני מאוהב בעם הצ'כי. בין גרמניה השמרנית עם העבר האפל לפולין הקאתולית והאולטרא-לאומנית שוכן לו עם שהמנטליות הבסיסית שלו היא ההשראה לדמותו של ה- Dude בסרט הקאלט של האחים כהן, The Big Lebowski.

למעלה משמונים וחמישה אחוזים מכלל הצ'כים מצהירים על עצמם כאתאיסטים. שיטוט ברחובות ברנו, בירת חבל מוראביה שבדרום, ובסמטאות פראג, בירת חבל בוהמיה שבצפון וכמובן הבירה הלאומית (אולי היפה בערי אירופה), ואת מספר דגלי הלאום אפשר יהיה לספור על כף יד אחת, וגם אז מדובר בכאלה שתלויים על בנייני ממשל. 

הצ'כים לא אוהבים מסגרות. בטח לא כאלה שהן מערכות סגורות של שאלות ותשובות, כמו דת ואידאולוגיה. במובן הזה, הצ'כים הם הנגטיב של הגרמנים, שמתים על אגודות ומועדונים למיניהם, המקבילים למונח "עמותות" בישראל. כל גרמני חבר בעשרות עמותות מיום היוולדו: אוהב לשתות בירה עם חברים? בוא נקים עמותה! אוהב לגלוש ברברס עם מזחלות? בוא נקים עמותה! מעטות הן הפעילויות החברתיות המתקיימות בספרה הציבורית הגרמנית שאינן מתרחשות במסגרות הפורמליות של עמותות שונות ומשונות.

אבל הצ'כים, כאמור, הם שונים. אפילו פגישת העבודה שהיתה לי בפראג התקיימה בסוג של באר לא חוקי, שצריך לנעול אותו תמיד כי אין לו שום היתר פורמלי לפעול. פגישת העבודה עצמה עסקה בשאלה שהעליתי: איך אפשר למשוך צעירים צ'כים לפעילות עקבית בקבוצות חברתיות? ארשת הפנים של מארחיי הפכה פתאום רצינית, שלא לומר פסימית משהו. המבט הושפל, ולכמה רגעים היה נראה שהם מחפשים פתרון שירצה אותי. לפתע, הרים קארל את העיניים מהבירה, ואת הבירה לגובה העיניים, ואמר: "הנה, זה הפתרון!". כמה פשוט - ככה נכון. בירה בצ'כיה היא במעמד של דת, יותר מבכל מקום אחר בו ביקרתי אי פעם. בלי יותר מדי תחכום ויומרות, מדובר בחלק טבעי מהתרבות: באחת וחצי בצהריים תוכלו למצוא בכל מסבאה שקטה פועלי בניין בהפסקת הצהריים או תלמידי תיכון עם הילקוטים בדרכם בחזרה הביתה. בניגוד לגרמנים, הם לא מייחסים למנהג הזה שום מימד טקסי. 

על-אף ההקדמה הארוכה הזו, אני מודה כי היו לי ציפיות ממשחק הדרבי בין בוהמיינס 1905 לספארטה פראג. חמישה מתוך שמונה עשרה המועדונים בליגה הצ'כית הראשונה, ליגת גמברינוס, מגיעים מהבירה פראג. שלושת הגדולים, יחסית, הם: ספארטה, בוהמיינס וסלביה. כמו מועדונים רבים שהיו מועדוני דגל של השלטון הפרו-סובייטי, גם ספארטה פראג, גדול המועדונים בצ'כיה, הפך למועדון שאוהדיו מפגינים שנאה לכל סממן שמאלי בכל הזדמנות, בתיבול גזענות ושנאת זרים. לא מדובר בסדר הגודל של פרקטיקות ימניות של ארגוני אוהדים בפולין או בקבוצות מסוימות בגרמניה, אבל עדיין, הקריאה: "סלביה יהודים!" לעבר אוהדי היריבה הגדולה סלביה נפוצה גם נפוצה. בנוסף, יש לספארטה סצנת חוליגנים חזקה ולא נעימה בכלל, שבעבר גם עשתה צרות לשחקני חיזוק שחורים. כאן אפשר לראות אותה (באדום) בפעולה, בתיעוד נדיר. שימו לב לכמות המפחידה:

באשר לסלביה, משום מה הוצמדה למועדון תוית יהודית. כל מי ששאלתי לא הצליח להסביר לי את העניין. חבר אחד טען כי ספר כדורגל ישן, פופולרי ומפורסם שמאוחר יותר הפך גם לסרט הציג את סלביה כמועדון יהודי, ומאז נדבק הדימוי. בכל אופן, סלביה הוא בעיקר מועדון של אוהדים בורגנים ושמרניים, מספר לי מרטין, אליו נגיע תכף. 

בוהמיינס פראג היא הסיבה העיקרית שהביאה אותי למשחק הדרבי הזה, אלא שאת הסיפור של בוהמיינס לא פשוט בכלל להסביר. בכל זאת, אנסה:

המבורג, קיץ 2010. סט פאולי חוגגת עליה לליגה הראשונה בגרמניה, ואוהדיה חוגגים בונוס: ירידה של האנזה רוסטוק לליגה השלישית. ההתרגשות לקראת המסע המתקרב בבונדסליגה הראשונה של גרמניה, פסגת הכדורגל האירופי, גדולה, והמתח עצום: כיצד ישפיע השדרוג הזה על אופיו של המועדון המיוחד הזה?

כדי להעביר את הזמן בפגרה, מתארגן לו טורניר כדורגל בין אולטראס סט פאולי לסקינהדס סט פאולי. האווירה נהדרת, מזג האוויר לא מאכזב, אלא שמשום מקום מופיעה לפתע חבורה גדולה בשחור ופורצת בסערה למתחם הטורניר. הסופטראס, אולטראס האנזה רוסטוק, בהרכב מחוזק, מפתיעים את הנוכחים ומנצחים בנוק-אאוט משפיל. בדרכם חזרה, וכדי לפאר עוד יותר את המבצע המזהיר, הם לוקחים לעצמם מזכרת: דגל הידידות בין סקינהדס סט פאולי לבין אולטראס בוהמיינס פראג. כל הנסיונות להחזיר את האבידה מאוחר יותר כשלו, והדגל הזה נמצא עד היום ברוסטוק. הוא גם הוצג לראווה ולהקנטה במשחק האחרון של סט פאולי ברוסטוק, ב-19 לנובמבר 2011:

פראג, סוף נובמבר 2011: יוני שכבר נמצא פה אחת עשרה שנים שותה שלוש בירות על כל אחת שלי. אני מנסה לשכנע אותו לבוא איתי למשחק והוא מבטיח לשקול את זה. "בכל מקרה", הוא אומר לי, "האיצטדיון של בוהמיינס נמצא ממש ליד הבית שלי. תבוא אלי ונראה כבר", הוא מבטיח. אנחנו ממשיכים לעוד באר, אולי החמישי במספר באותו הערב, והוא מספר לי שלא פעם הוא נתקל בגלוחי ראש מפחידים, אוהדי ספארטה. בהתחשב בכך שקרחת היא ברירת המחדל של כמעט כל גבר סלאבי, אני לא מתרגש יותר מדי. אנחנו נפרדים בסביבות ארבע לפנות בוקר, ושלוש וחצי שעות מאוחר יותר אני מכריח את עצמי לקום לארחות הבוקר על-מנת להקדים תרופה להאנג-אובר שעלול להחריב לי את יום הדרבי. 

אני מגיע ליוני ומגלה שהוא מוותר על המשחק. הוא מכוון אותי לאיצטדיון ואני מתחיל לצעוד. חמש וחצי בערב, שעה לפני המשחק. חושך וערפל. מרחוק אני רואה גוש בטון ענק ואפל. אני מתקרב ומבין שמדובר באיצטדיון של בוהמיינס, בו אמור להתקיים המשחק. יוני צדק, זה באמת חמש דקות הליכה מהבית שלו, אלא שפה לא הולך להתקיים הערב שום משחק. אובד עצות, אני מתבונן במפלצת הבטון העצובה, וחוכך בדעתי מה לעשות. לפתע מגיחים מפאב קרוב שני גברים ובחורה, לבושים בחולצות המשחק המפוספסות ירוק-לבן של בוהמיינס. אני ניגש אליהם ושואל היכן מתקיים המשחק. הם מספרים לי שכבר כמה שנים משחקת בוהמיינס באיצטדיון המחודש והמפואר של סלביה פראג, מרחק שתי תחנות חשמלית משם. אני מצטרף לנסיעה ושמח לגלות שמרטין הוא עיתונאי ספורט. הוא אומנם לא מסקר כדורגל, אבל בקי לחלוטין בסצנה המקומית. השיחה הקצרה שלי עם מרטין, בתוספת אימייל כמה ימים מאוחר יותר, סיפקו לי יותר פרטים על הסצנה מחודש וחצי של תקשורת עם כמה חבר'ה אדישים מהאולטראס. 

ההסטוריה של בוהמיינס פראג, כך התברר לי, מסובכת יותר מהפילוסופיה של פרידריך הגל: המועדון עצמו הוקם ב-1905 בשם AFK Vrsovice. בשנת 1927 שונה שם המועדון ל- FC Bohemians Praha. ב-1983 הוא זכה באליפות ואף הגיע לחצי גמר גביע אופ"א. עם נפילת הגוש הסובייטי בסוף שנות השמונים, ירד המועדון מנכסיו ונקלע למשבר כלכלי ומקצועי ארוך. בשנת 2005, שנת המאה, הוא פשט את הרגל ולא סיים את העונה. האוהדים לא אמרו נואש: כ-1600 מהם גייסו סכום ראשוני כדי להחיות את הקבוצה, אלא שהמועדון הנוכחי הוכרז כפושט רגל והיה צורך למצוא פתרון אחר, בדמות מועדון חדש:

Boheminas 1905. המועדון קם לתחיה בזכות אוהדיו, אך היתה זו חברת השקעות סלובקית שנטלה את הבעלות על המועדון החדש, לאחר שווידאה שההתאחדות הצ'כית אכן מוכנה להעניק למועדון החדש את כל הזכויות של המועדון הישן, כולל הבעלות על האיצטדיון שיושב על קרקע יוקרתית ברובע פראג 10. את אותן הזכויות דרש מועדון נוסף בעיר, בשם FK Bohemians Praha (מבולבלים? זה עוד רק התמצית), אך לאחר מאבק משפטי ארוך נקבע כי הזכויות שייכות ל- Bohemians 1905, שגם תחזור להשתמש בשם המלא FC Bohemians Praha החל מעונת המשחקים הבאה. המועדון הותיק, אגב, שעדיין נמצא בפשיטת רגל, ירד לליגה הנמוכה ביותר.

אלא שכאן לא נגמרו הצרות: אחד הדברים הראשונים שעשתה חברת ההשקעות הסלובקית CTY, כעת הבעלים של בוהמיינס, הוא להעביר את משחקי הקבוצה לאיצטדיון החדש והמפואר של סלביה, גם הוא ברובע פראג 10.

מיד קמה מחאה גדולה הן של אוהדי בוהמיינס והן של אוהדי סלביה. ארגוני האוהדים של שתי הקבוצות החליטו להחרים את משחקי הקבוצות, ובעוד שרובם של אוהדי סלביה כבר חזר ליציעים, אוהדי בוהמיינס מתעקשים להמשיך עם החרם ולהגיע רק למשחקי החוץ של הקבוצה. זו גם אחת הסיבות לעליבות האווירה בדרבי בו נכחתי.

בצ'כיה, מסביר לי מרטין, השתלטו כל מיני בעלי הון מפוקפקים על רוב מועדוני הכדורגל (מצלצל למישהו מוכר?). הם מייבשים את המועדון ולבסוף משתמשים בנכסיו כדי לעשות קופה. זה קרה בעיר ברנו, בה נזרקה הקבוצה המקומית Zbrojovka Brno מהאיצטדיון שלה, וזה הולך לקרות ל- Banik Ostrava מהמזרח. במקרה של בוהמיינס, זוהי בדיוק הכוונה: לשבור את התנגדות האוהדים ולהרגיל אותם לאיצטדיון של סלביה, כדי שמאוחר יותר יהיה אפשר לבנות על השטח עליו ממוקם האיצטדיון.

לשמחתי, שמעתי ממרטין ומאחרים כי אוהדי בוהמיינס וסלביה לא מסתפקים בחרמות, אלא גם התארגנו במסגרת פוליטית בבחירות שנערכו למועצת רובע פראג 10, ואף הכניסו שלושה נציגים מתוך 19 למועצה. המאבק, בכל אופן, הוא עוד ארוך.

ירדנו מהחשמלית ועשינו דרכנו לאיצטדיון. כרטיס כניסה עולה 90 קרונות צ'כיות, שהן 17 שקלים. כאמור, למשחק דרבי בליגה הראשונה באיצטדיון מרהיב ביופיו. אני נכנס לאיצטדיון ומתמקם בסמוך לגוש המעודד של בוהמיינס. האיצטדיון ריק כמעט לגמרי. מתוך 21,000 מקומות, רק כ-4,000 הטריחו את עצמם להגיע. בגרמניה, אין שום סיכוי שהייתי יכול להיצמד לגוש אולטראס מבלי לעורר שאלות. בצ'כיה לאף-אחד לא אכפת. 

סמוך לשריקת הפתיחה, הקבוצות עולות לכר הדשא. קונפטי משלושה וחצי דפי A4 ודגל פריסה קטן צובעים את היציע של בוהמיינס. שום דבר לא קורה ביציע של ספארטה. 

המשחק מתחיל וספארטה פשוט לא נותנת לבוהמיינס לעבור את החצי. השער הראשון הגיע תוך 7 דקות, ובנס נשארה כך התוצאה עד למחצית.

במחצית השניה ממשיכה ספארטה לעשות כל מה שהיא רק רוצה על המגרש, אבל הפעם גם לתרגם את זה לשערים. המשחק אומנם הסתיים ב-4:0, אבל בוהמיינס צריכה להגיד תודה. הבדלים גדולים בין שני הקהלים: אוהדי ספארטה, במשחק דרבי חוץ, מעודדים רק לסירוגין. אוהדי בוהמיינס לעומתם לא סותמים את הפה לרגע, אבל גם מבלי להבין צ'כית ניכר כי החזרה על הקריאות ושפת הגוף אל עבר יציע ספארטה מלמדות על מחסור חמור ביצירתיות.

שני הקהלים משליכים כוסות פלסטיק עם בירה לתחומי המגרש כשמשהו שהם לא אוהבים קורה, ואף-אחד לא מתרגש מזה, בטח לא השחקנים. 

בשלב מסוים במחצית השניה הגיע זמן הפירוטכניקה. אוהדי ספארטה הביאו ארסנל שלם:

 ואוהדי בוהמיינס החזירו עם מופע צנוע משלהם:

כל זה לא כיפר לרגע על האווירה העצובה וחסרת התשוקה ששררה באיצטדיון. מישהו צריך לקחת את החבר'ה האלה לראות דרבי במקומות אחרים, אפילו בתל-אביב. 

המשחק הסתיים ואז הגיע מבחינתי השיא: הקבוצה שלהם הושפלה במשחק דרבי נרפה מול היריבה השנואה בעיר, ואוהדי בוהמיינס עומדים ומוחאים כפיים. פרט לשני יצורים ספק שיכורים שהתמקמו לידי וחשפו ישבן לעומת השחקנים שהגיעו להודות לקהל, לא נתקלתי בשום מחאה, כעס או עצב על התוצאה. 

המשחק הסתיים וסירבתי להצעתו של מרטין ללכת לשתות איתם בירה. רציתי להגיד לו שאם אני הייתי מפסיד 4:0 בדרבי הייתי חוזר מהר הביתה ולא יוצא במשך שבוע. בטח שלא הולך לשתות, אבל ספק רב אם הוא היה מבין מדוע. 

אתנחתא פולנית

טרם המשחק של הפועל תל-אביב בווארשה מול לגיה הזהרתי את כל מי שרק רצה לשמוע שמדובר במקום הכי פחות נעים שאפשר להגיע אליו במידה ואתה:

א. לובש אדום עם סמלים קומוניסטיים

ב. מזוהה עם מועדון כדורגל עם אסוציאציה פוליטית שמאלית

ג. יהודי

במקרה של אוהדי הפועל, המדובר בבינגו, ונדמה לי שרק הגרלת סדר המשחקים שזימנה את המשחק לראש השנה מנעה אלימות קשה ביותר כנגד אוהדי הפועל. טיסות חג יקרות, תסכול מהתנהלות קברניטי המועדון והרצון לבלות את החג בחיק המשפחה הביאו כולם לייצוג מינימליסטי מאוד של אוהדים אדומים בווארשה. 

לאוהדי לגיה ווארשה ובעיקר לאולטראס ולפירמת החוליגנים Teddy Boys יש עבר עשיר של מעורבות פוליטית דרך היציעים. שנים רבות תחת המגף הסובייטי היו היציעים במה שמכונה היום ה"פפסי ארנה" פלטפורמה למחאה פוליטית אנטי-סובייטית. הלגיונרים התגאו בהיותם "פטריוטים" ו"לאומיים", בניגוד לאוהדי היריבה העירונית פולוניה.

עד כדי כך התעצם התיעוב לקומוניזם הסטליניסטי, שפולנים רבים, בהם אוהדי לגיה, שכחו שגם החבר'ה שקדמו לסטלין לא בדיוק החזיקו מהם. על-כן, עד כמה שזה מעוות, כרזה מן הסוג הזה ביציעי לגיה אינה מחזה נדיר:

בכל אופן, על קורות המשחק של הפועל בווארשה אין הרבה מה להרחיב מעבר למה שנכתב וידוע: כרזת הג'יהאד, כרזת ה"לגיון הלבן" וכרזת ה"אנטי אנטיפה". אלה הדברים שאנחנו יכולים להבין גם מבלי לשבור את השיניים עם השפה הפולנית האיומה. מי שכן דובר את השפה הוא י', פעיל בארגון הפולני האנטי-פאשיסטי Never Again, והוא טוען (לאחר שנכח במשחק), שכבר שנים רבות הוא לא זוכר פסטיבל ניאו-נאצי שכזה ביציעים, וכשמעט ולא היתה דקה ללא קריאות אנטישמיות.

נו שוין, אמרו שם פעם בפולין: מה שאנחנו לא מבינים לא יכול לפגוע, וטוב אם כך שהדוקטור עמרי קנדה והפרופסור טוטו תמוז בחרו להתמקד בשפות זרות אחרות מפולנית, אחרת הם עוד היו מסוגלים לתרץ את ההפסד באנטישמיות של הקהל. 

רגע, עוד לא סיימתי עם אוהדי לגיה. בשבת האחרונה, ה-11 לנובמבר, נחגג יום העצמאות הפולני. כבכל שנה, משמש היום הזה גם כתירוץ נהדר לארגוני ימין קיצוניים וקבוצות ניאו-נאציות לצאת לרחוב למצעד ברחבי ווארשה הבירה. כבכל שנה, המצעד הזה מעוטר בסמלי ימין קיצוני כמו הצלב הקלטי אותו תכף תראו באחד מן הסרטונים.

בפולין, שלא כמו בגרמניה, אין אלפי שוחרי דמוקרטיה ופעילי אנטיפה שמסוגלים לחסום מצעד ניאו-נאצי, והיה נראה כי גם השנה יעשו הנאצים ככל העולה על רוחם בעיר.

דאנוטה, שדיווחה לי בזמן אמת מהפגנת הנגד, ידעה לספר שאת המצעד הובילו, כבכל שנה, מי אם לא מיודעינו אוהדי לגיה וארשה. אכן, את הצעיפים אפשר לזהות ללא קושי:

מה שדאנוטה לא ידעה, הוא שבמשך חודשים ארוכים התכוננו לקראת המצעד הזה גם אנשים נחמדים בהרבה, מצד המערבי של הגבול. על-אף המנהג הנלוז של שירותי הביטחון החשאיים של גרמניה לרדוף ארגוני שמאל ולהניח לארגוני ימין לעשות ככל העולה על רוחם הצליחו קבוצות אנטיפה מברלין ומעוד כמה מקומות ברחבי גרמניה לחצות את הגבול ולהגיע עד לבירה הפולנית. לא ברור עד כמה היו הנאצים מודעים לתגבורת המשמעותית מבחוץ, אבל דבר אחד בטוח: ימנים פאשיסטיים הם פחדנים בכל מקום. כל שצריך הוא כוח מאורגן, לידיעת מובילי מחאות אלו ואחרות אצלנו בשדרות רוטשילד. 

שימו לב באיזו קלות יחסית בורחים חוליגנים נאציים ממתקפה של פעילי אנטיפה גרמנים:

די מהר התברר למשטרה המקומית שהסיפור השנה שונה מאוד מקודמיו, והמצעד בוטל מחשש לשלום הציבור. הנאצים של לגיה לא אהבו את זה, וניסו למצוא דרכים צדדיות. גם כאן, הם הכניסו את עצמם למלכודת מול כוח מאורגן בהרבה:

מאוחר יותר, מספרת לי דאנוטה על חוליות של אנשי אנטיפה פולנים וגרמנים שצדות נאצים ברכבת התחתית. לא יום נעים לחבר'ה של לגיה. ואם אפשר להוסיף לשמחה, הרי שהיום נודע ששני ארגוני הימין הקיצוני שלקחו את האחריות לארגון המצעד, ONR ו- Młodziesz Wszechpolska, ייאלצו לחלוק בתשלום על ניקיון הרחובות ותיקון הנזקים שנגרמו מסביב:

סוף שבוע בברלין

וואו, אני אפילו לא יודע איך להתחיל את הפוסט הזה. כל-כך הרבה מידע שמתרוצץ בראש וכל-כך הרבה פרטים שחשוב לזכור ולהזכיר, והכל בבלאגן אחד שלם. שלושה ימים, ארבעה משחקים, חמש שעות שינה, מאה אחוזי הצלחה. יאללה. נתחיל. יומן סוף-שבוע אחד בעיר מטורפת:

יום שישי, 28 באוקטובר

14:00: סנוניות ראשונות מגיעות לתחנת הרכבת המרכזית של ברלין, ואלי הביתה. בעוד ארבע שעות תשחק סט פאולי משחק חוץ חשוב מול אוניון ברלין, והדירה שלי הופכת לסוף-שבוע לאכסניית אוהדי כדורגל אנטי-פשיסטיים. שלושה בחדר השינה, שניים במשרד ואני על הספה בסלון. זוהי התוכנית. 

14:45: הרכבת המיוחדת של אולטראס סט פאולי מגיעה לתחנה המרכזית והחבר'ה מתחילים דרכם עמוק אל תוך מזרח ברלין, היכן שממוקם האיצטדיון של אוניון ברלין. 

15:45: אס.אמ.אסים נרגזים מציפים לי את האינבוקס ומאלצים אותנו לאכול פסטה חצי מבושלת. יש עוד זמן עד למשחק, אבל הכרטיסים נמצאים אצלנו והחבר'ה מבאבלסברג שכבר נמצאים בקרבת האיצטדיון לחוצים. עבורם זהו יום חג: משחק מול אחת הקבוצות הגדולות של ברלין, ועוד כזו עם קהל עשיר בנאצים. אנחנו מתארגנים וזזים. 

16:30: הרכבת מפוצצת באוהדי סט פאולי. לא ברור, בהתחשב בעובדה שבאיצטדיון של אוניון יש רק כעשרים אלף מקומות ושרק עשרה אחוזים מוקצים לאוהדי הקבוצה האורחת. המשחק היה סולד-אאוט כבר בתחילת אוקטובר, וכרטיסים ליציע האורחים נמכרו באיביי ב-180 יורו (מחיר רגיל: 11 יורו). להזכירכם: משחק רגיל בליגה השניה בגרמניה. מאוחר יותר מתברר כי גם היציע הסמוך ליציע האורחים הפך ליציע אורחים. 

17:00: המרחק בין תחנת הרכבת לאיצטדיון מתברר גדול מן המשוער. אנחנו מנסים לאתר את דרך הגישה הטובה ביותר ליציע האורחים, ובאיזשהו שלב מוצאים עצמנו מבודדים. נוכחות המשטרה בדרכי הגישה לאיצטדיון כמעט ולא קיימת, ואנחנו סוגרים את המעילים ומכסים כל סממן מזהה. מרחוק אנחנו מזהים קבוצה של צעירים מתגודדת במעילים שחורים בכניסה לאחת מדרכי הגישה. הם צעירים מדי מכדי להיות חוליגנים, אבל במועדונים רבים הגבול בין סצנת החוליגנים לסצנת האולטראס גמיש במיוחד. הסוציולוג הגרמני גינטר פילץ קרא לתופעה בשם: Hooltras. אנחנו מביטים אחד בשני וללא מילה נכנסים לכוננות מתוחה, צועדים הישר אל תוך נערי הפינה, וחולפים לבסוף בשקט על פניהם. 

17:30: התור בכניסה ליציע האורחים פשוט לא זז. מתקפת הפירוטכניקה של השבוע הקודם מובילה לבידוק קפדני ואיטי במיוחד. זה עדיין לא הבאדי-מסג' שזוכים לו בישראל, אבל איטי מספיק כדי להרגיז.

18:00: המשחק נפתח. אנחנו כבר ממוקמים עמוק בתוך גוש האולטראס ואני עומד ליד בלונדינית יפהפייה שמוכרת לי מעשרות הביקורים שלי ביציע אולטראס סט פאולי בעבר. היא מיד מזדרזת להציג את עצמה ולהציע לי מהג'וינט. אני מסרב בחיוך, ובמקום, פשוט אומר לה שאני בכלל מעדיף שהיא תעזור לי עם מילות השירים המסובכים יותר, כי הגרמנית שלי לא משהו. זה כמובן לא נכון, אבל בוודאי לא יכול להזיק ל-90 הדקות הבאות של חיי. 

סט פאולי משחקת נהדר והאווירה פשוט מדהימה. האיצטדיון של אוניון הוא איצטדיון הכדורגל האולטימטיבי: שלושה יציעי עמידה גדולים, יציע ישיבה אחד קטן. גג נמוך, ויציעים קרובים קרובים לדשא. ככה צריך להיבנות ולהיראות איצטדיון כדורגל. 

וכמובן, כך נראה ומרגיש איצטדיון כדורגל שנבנה על ידי אוהדי הקבוצה עצמם:
http://sports.walla.co.il/?w=/7/1484341
19:30: סט פאולי כבר מזמן מובילה 2:0 ומשחקת נהדר. שחקני אוניון נראים עייפים, ופעם אחר פעם מחלקים ברשלנות משוועת מתנות לחומים של סט פאולי, שפעם אחר פעם ממאנים להגדיל את התוצאה. אשכרה הפועל בחום. התוצאה העגומה והנרפות של שחקניהם לא מונעים מאוהדי אוניון להגביר עוד ועוד את עוצמת העידוד. שניים וחצי יציעי עמידה באדום עומדים עם דגלים וצעיפים ומריעים ללא הרף, עד לשריקת הסיום וגם לאחריה. המון ריספקט לאוהדי אוניון. בכלל, הרבה חבר'ה מאולטראס סט פאולי מודים, אוף דה-רקורד כמובן, כי הם מקנאים במחויבות העמוקה של הקהל הרחב של אוהדי אוניון לקבוצה שלהם - עניין שהולך ונשחק בסט פאולי, ככל שמתקדם שיפוץ האיצטדיון הנהדר ויציעי "עסקים" חדשים מזמנים אליהם כל מיני טרמפטיסטים שרוכבים על הטרנד כל הדרך לארוחת הצהריים במחציות. קחו לדוגמא את הצילום הבא, שנלקח לפני משחק הבית של סט פאולי נגד FSV Frankfurt. אם לא הייתם רואים את זה בבלוג על כדורגל, הייתם מצליחים לדמיין קישור כזה?:

"למכירה כרטיסי VIP למופע של סוזי, כולל אוכל ושתיה" ("המופע של סוזי" הוא השם של תא ה- VIP שרכש לעצמו מועדון חשפנות באיצטדיון המילנטור).

20:10: מזדחלים אט אט בדרך לתחנת הרכבת. שלושת אלפים אוהדים בחום מוקפים במאות שוטרים. מסביב, עשרות אוהדי אוניון שנחלקים לשני ז'אנרים: הז'אנר המפרגן והז'אנר המקניט. לז'אנר המפרגן משתייכים אותם מזרח ברלינאים שמזדהים עם הערכים שמייצגת סט פאולי ורואים בנצחון המוצדק שלה רע במיעוטו. חלקם מריעים לשיירה החומה וזוכים בתגובה למחיאות כפיים מצד הסט פאולים. הז'אנר השני נחלק לשניים: Nazis ו- Assis, כש- Assis (קיצור של Asozial) הם סתם אנשים לא נחמדים שמחפשים לריב, ועל ה- Nazis אין כמובן מה להרחיב את הדיבור. לגבי האחרונים, פרט לכמה הצדעות מועל יד (בניגוד לחוק, מול עיני השוטרים, שכמובן לא עושים דבר), לא נרשמו תקריות מיוחדות.
20:45: מגיעים כולם לקרויצברג ומקבלים תדרוך מסיבה: בפנינו עומדת הבחירה בין מסיבת היפ-הופ של הארגון האנטי-פאשיסטי Apabiz שמתעד פעילות ניאו-נאצית באזור ברלין, או מסיבת אלקטרו בחסות אולטראס סט פאולי. אני והחבר'ה בוחרים באופציה השניה והולכים לבינתיים לאכול שווארמה לא רעה בכלל: פיתה ושתייה ב-4 יורו. 20 שקלים. מחירי ברלין. אנחנו מנסים להעביר כמה שיותר זמן באכילה, אבל גם כך אנחנו מגיעים למסיבה מוקדם, מוקדם מאוד: בברלין לא יוצאים בסוף השבוע לפני אחת בלילה, ואני מוצא את עצמי שוב, בפעם המי-יודע-כמה, בסוסג'-פסט אוהדי כדורגל גרמנים.
2:00: אחרי יום ארוך ומתיש, אנחנו חותכים הביתה מוקדם. האורחים פורשים למיטותיהם, אני מתפרש על הספה בסלון, אותה קניתי ב-40 יורו בחנות יד שניה של מהגרים. תנאי הנוחות מעכבים את ההירדמות שלי בשעתיים-שלוש, ותנאי מזג האוויר הנפלא של היום שלמחרת מגלחים את שעות השינה מהבוקר. סך הכל, שעתיים של שינה מפוקפקת.

יום שבת, 29 באוקטובר
11:00: אחרי שעות של המתנה לאורחים שיואילו להתעורר, אוכלים ביחד ארוחת בוקר ישראלית. שאר החברים כבר נמצאים בבאבלסברג ומודיעים לנו שיש בעיה עם הרכבת הפרברית בדרך לפוטסדם ושעדיף למצוא דרכים אחרות.
12:00: אנחנו זזים לכיוון ולוקחים רכבת אזורית שיעדה הסופי הוא העיר מאגדבורג, עמוק באזורים הפחות נעימים של מזרח גרמניה. ביום למחרת מתקיים דרבי בין מאגדבורג להאלה, שתי קבוצות נאצים גרועות במיוחד, ואין שום סיכוי שהיינו יכולים לצאת שלמים מנסיעה כזו בסך הכל 24 שעות מאוחר יותר. אנחנו מתיישבים בקרון, כשלפתע חולפים על פנינו שני חברים עם סוו'טשירטים של ת'ור שטיינר. הם מזהים את סמל הגולגולת של סט פאולי אבל בוחרים שלא להגיד דבר ולהמשיך הלאה.
14:00: מזג האוויר נהדר, והגם שהמשחק לא מתעלה לרמה מהנה, האווירה נהדרת. אוהדי הקבוצה היריבה, אוסנברוק, כ-700 במספר, מודעים היטב לנוכחות של כ-50 אולטראס סט פאולי ביציעי אולטראס באבלסברג, ונראה כאילו הם יותר מעודדים כדי ללכוד את תשומת הלב שלנו מאשר של השחקנים שלהם.
היציע באיצטדיון ע"ש קארל ליבקנכט הוא תמיד חוויה מעניינת יותר מכר הדשא. טונות של קונפטי הוכנו לטובת המשחק הזה, ודי מהר היציע כולו כוסה בשכבות נייר שאפשרו שימוש חוזר, פעם אחר פעם אחר פעם:

15:50: המשחק מסתיים בניצחון מפתיע של באבלסברג משני שערים שנראו כאילו נלקחו מסקריפט של פרו-אבולושן סוקר. באופן די חריג, אני הולך לסגור סוף-שבוע חף מפירוטכניקה, אחרי שאפילו ביציעי באבלסברג נמנעו החברים מהתענוג.
16:00: בירת-פוסט-משחק מחוץ למועדון האוהדים בבאבלסברג זה הזמן הטוב ביותר להתעדכן בנעשה בסצנות אולטראס ביבשת. באבלסברגים רבים לא מסתפקים בליגה השלישית בגרמניה ואוהבים לאמץ לעצמם מקומות שונים ומשונים ברחבי היבשת, אליהם הם מגיעים תכופות. ה' למשל, הוא מומחה לכדורגל פוסט-יוגוסלבי ונוסע לפחות פעם בחודשיים לסרביה, בוסניה או קרואטיה. י' הוא מומחה לסצנה הפולנית, ו-ד' לזו הצ'כית. עברתי בין המומחים והתעכבתי אצל איש-פולניה, על-מנת לברר על מידת הכדאיות של נסיעה לפוזנן ביום שלמחרת, כדי לראות את לך פוזנן משחקת מול לגיה ווארשה. בפעם האחרונה שנפגשו הקבוצות זה נגמר כך:

בקיצור, על הנייר היה נראה מבטיח ושווה נסיעה של כמעט 3 שעות בכל כיוון, אלא ש-ד' צינן את ההתלהבות שלי ובישר לי שבגלל הסצנות מן המשחק הקודם בין הקבוצות הוטלו על אוהדי לגיה סנקציות והגבלות, והם החליטו להגיע בכמות מצומצמת ולהימנע מעידוד. ויתרתי. לפחות אפשר יהיה לבלות כמו שצריך בלילה ולישון עד מאוחר.
17:40: אני מטפס במהירות הביתה ופותח את האינטרנט באיחור. הפועל משחקת מול יציעים ריקים, וזו הזדמנות טובה להנות מכדורגל עם קצת פחות לחץ.

1:00: אני מפורק מעייפות, אבל העיר עדיין שורצת חברים מסט פאולי, ואגוטרוניק, להקת הטכנו החביבה עלי, חוגגת תקליט חדש בשלוש הופעות אחת אחרי השניה ברחבי העיר. אני מקפל את עצמי בכוח ותופס רכבת עמוסת בליינים מזרחה.
4:00: עדיין אין סימן ללהקה. אני כבר אחרי שלוש קלאב-מאטה (מעין פצצת קפאין נוזלית ויעילה) שמחזיקים אותי ער. תחלופת אס.אמ.אסים קצרה כמה שעות לפני כן מלמדת כי החבר'ה מלהקה היו שיכורים לגמרי כבר בתום ההופעה הראשונה, והנה אני, עוד מחכה להם, מוקף במאות אנטי גרמנים ואוהדי סט פאולי, כולם התכנסו לפיכך תחת הכותרת:
Love Techno - Hate Germany
כמו הרבה להקות שצמחו בסצנת השמאל הגרמנית, אגוטרוניק משתדלת מאוד להעביר מסר פוליטי בשירים שלה, אלא שלא תמיד ברור כמה מתוך מאות הצעירים הגודשים את ההופעות שלה בכל פינה בגרמניה אכן מקשיבים ומבינים את המשמעויות הפוליטיות. כמה מן האנשים עימם שוחחתי בהופעות של אגוטרוניק הודו בפני במפורש שהם לא בהכרח מתחברים לתוכן הפוליטי של השירים, אלא פשוט אוהבים את המוזיקה.

יום ראשון, ה-30 באוקטובר
6:30: אני מדדה בחזרה הביתה וקורס על הספה.
8:00: השותפה מתעוררת ומרחמת עלי: היא צריכה בכל מקרה ללכת, אז אני יכול לעבור למיטה שלה.
12:45: אני מתעורר משינה טרופה לקול צלצול הסלולרי, שערות בלונדיניות דבוקות לי ללחיים ומזכירות לי באיזו מיטה אני נמצא. א', שרק אמש ניגן בשלוש הופעות וסיים את הלילה איפשהו בסביבות 8:00 בבוקר בעצמו, מעיר אותי ומאיץ בי להתלבש ולבוא איתו לרודוב, פרבר מכוער בדרום ברלין שידוע כמעוז ניאו-נאצי קשה. א' הוא אוהד של טניס בורוסיה ברלין, או בקיצור TeBe Berlin, מועדון שמפאר את המקום האחרון בליגה השישית בגרמניה. טבה ברלין הוא אולי המועדון היחידי בגרמניה שלא רק שקשור לסצנת השמאל, אלא גם לסצנת השמאל האנטי-גרמני. המשמעות של הדבר באה לידי ביטוי בשירי קהל מן הסוג הזה:

ביקור, אם-כן, של אוהדים מן הסוג הזה במעוז ניאו-נאצי הוא לא חוויה שיכולתי להרשות לעצמי לפספס. אני משתחל לתוך הבגדים מאמש, עונד תליון מגן-דוד ויוצא לדרך.
14:00: "איצטדיון" הכדורגל של רודוב הוא בסך הכל כר דשא (סינתטי) עם יציע אחד קטן. בצד ימין: אוהדי טבה. בצד שמאל, אוהדי רודוב. במהופך מן הנטיות הפוליטיות. באמצע כמובן שוטרים. כרזה ממול מבשרת לנו שכניסה לאתר הבית של המועדון באינטרנט יכולה להעשות גם דרך אתר הבית של המגן האגדי כריסטיאן ציגה, שהתחיל את הקריירה שלו דווקא ברודוב, מכל המקומות. אני מטייל על התפר שבין אוהדי טבה לאוהדי רודוב ומצליח לזהות שלוש קבוצות עיקריות בקרב הקהל הקטן שלהם: אוהדים מקומיים ולא פוליטיים, בכל הגילאים; נאצים צעירים לבושי שחורים וחמושים במשקפי שמש; חבורה של בריונים בשנות ה-40 או אפילו ה-50 לחייהם, עם חולצות הנושאות סמלים שונים. אני מעכב את המבט שלי על הקבוצה האחרונה ומזהה את צלב הברזל הגרמני, סמל עם משמעות לאומנית-פאשיסטית מובהקת. אני חוזר לדבוקת אוהדי טבה ומתחיל לברר בנושא. מדובר, אומרים לי, בחוליגנים ותיקים של הרטה ברלין. כאלה שהיו פעילים מאוד בשנות ה-70 ו-80, אבל לא עוד. הסמלים מזהים את החוליגנים האלה כמשתייכים לשתי פירמות שונות, שתיהן מסצנת העבר של ברטה ברלין: "ציקלון B" ו- "חזית וואנזה". אכן, שמות מבטיחים, שבעיקר מלמדים כי הנוכחות של החבר'ה הנחמדים האלה במשחק תחתית בליגה השישית בגרמניה היא לא מקרית.
 14:30: המשחק מתחיל. עד כה, רגוע לגמרי. אוהדי טבה מפליאים ב"הבה נגילה" שלהם ומתבלים ב"הבאנו טבה עליכם!", והכל בעברית משעשעת.
15:25: פתיחת המחצית השניה. טבה מפתיעה וכבר מובילה מהמחצית הראשונה. במהלך המחצית עימותים מילוליים בין מחנות האוהדים וכמה כוסות בירה שמחליפות צדדים. אני תופס את מקומי בשורה הראשונה, ומגלה פתאום שהכל לימיני בוער: אותם באבלסברגים שרק יום לפני אכזבו דואגים לחבור לאוהדי טבה ולהבעיר את היציע עם פירוטכניקה שכמעט ושורפת את הכרזה: "Tebe Party Army":

האווירה מתחילה להתחמם. אוהדי רודוב "שולחים" אותנו לאושוויץ, ואוהדי טבה מגבירים את השירה. שתי ניידות משטרה נוספות מגיעות, ובחוץ אני מזהה גם ואן של היס"מ הגרמני, אלה שלובשים שחור ונראים כמו דארט ויידר ממלחמת הכוכבים:

המקור:

16:20: המשחק מסתיים בניצחון חוץ מזהיר של טבה. השחקנים המרגשים פורצים בסערה ליציע שלנו ומצטרפים לשירה. אנחנו מתקבצים ויוצאים כגוש אחד לכיוון תחנת הרכבת.
16:30: אנחנו חולפים על-פני אימביס, שזה מעין כינוי-גג למסעדת פועלים גרמנית. לפתע מגיחים ממנו כ-15 צעירים לבושי שחורים, ומיד אני מזהה כמה מהם עם ת'ור שטיינר. לפני שאנחנו מבינים מה קורה, כוס בירה מלאה פוגעת בבחור שצועד לצידי. אנחנו רבים מהם, ומגיבים במהירות. הנאצים נרתעים ונסוגים מעט אל תוך המסעדה. במשך כל הזמן הזה, היה נראה כאילו השוטרים "הרגילים" שמלווים אותנו לתחנה פשוט מעדיפים לצפות בהתרחשות מאשר לקחת בה חלק. לפתע אני קולט בזווית העין טור של דארת' ויידרים שועט לעברנו. יחידת המהומות. לובשי השחורים מן הצד של המשטרה, שבקלות היו יכולים למצוא את עצמם בצד של לובשי השחורים מן הצד של המסעדה, הודפים אותנו לאחור בכוח. אחד מהם מתיז גז מדמיע על פניו של אחד מאוהדי טבה. אנחנו זועמים על התערבות המשטרה לטובת הנאצים, ושרים להם שיר שהם כבר מכירים היטב:
"שוטרים גרמנים מגנים רק על פאשיסטים!".
16:45: הרוחות נרגעות מעט, ואנחנו ממשיכים בצעדה לכיוון האיצטדיון. השוטרים מחכים לנו ברציף שמוביל צפונה, בחזרה למרכז ולמערב ברלין, אלא שלנו יש תוכניות אחרות.
16:47: הרכבת לכיוון דרום מגיעה, ואנחנו מסתערים לתוכה. במרחק של תחנה אחת בלבד, עדיין ברודוב, ישנו אימביס של משפחה טורקית שמותקף חדשות לבקרים על-ידי נאצים. אנחנו מחליטים לבקר במקום ולהעניק לעובדים במקום פרחים, כאקט של הזדהות וסולידאריות. השוטרים מבולבלים ולפני שהם מספיקים לעשות משהו, אנחנו כבר כולנו בתוך הקרון והרכבת מתחילה לזוז.
16:50: אנחנו מגיעים לאימביס הטורקי. מאחורי הדלפק עומד בחור צעיר עם תליון הסהר האיסלאמי. אני עומד לצד כ', שמעניק לו את הפרחים, ומבליט את תליון מגן-הדוד שלי. הוא מחייך בהתרגשות ומודה לנו, ואנחנו שבים על עקבותינו.
לפתע אנחנו מגלים שכמה מאלה שצעדו איתנו חסרים. בהמולת התרגיל שעשינו למשטרה איבדנו ארבעה חברים, ואנחנו מחליטים לחזור לזירת הקרבות ולחפש אחריהם.
17:00: אנחנו בחזרה באזור האיצטדיון של רודוב, ובאזור האימביס ממנו הותקפנו. השוטרים עדיין במקום, והם לא שמחים לראות אותנו שוב בלב השכונה הנאצית. בירור קצר מעלה כי החבר'ה שלנו לא נעצרו. אנחנו חוזרים לכיוון התחנת הרכבת, כשלפתע, בראש השיירה, אני רואה שמתפתח עימות בין שוטרי היס"מ הגרמני לכמה ממובילי השיירה. מהר מאוד העימות גולש לתגרה ענקית והשוטרים פשוט נכנסים בנו בכל הכוח שלהם. אני רותח מזעם ומבקש לדעת מי המפקד שלהם, ועושה זאת באנגלית כדי להפחיד אותם. הם מסרבים לענות לשאלות שלי ועוצרים ארבעה אוהדי טבה.
18:15: אנחנו עדיין שם, מסרבים להתפנות עד שהשוטרים לא משחררים את העצורים. הזמן חולף, כבר מזמן קר מאוד, ואני כמו אדיוט מקלל את הרגע בו התפתיתי לקרני שמש הצהריים והחלטתי שלא לקחת איתי מעיל. מדי פעם עוברים צעירים ומתבוננים במחזה, ודאי היו שמחים לו השוטרים היו נעלמים משם.
19:00: כאילו נענו למשאלות ליבם של הנאצים המקומיים, מקפלים השוטרים את עצמם ונעלמים. אנחנו נשארים בסך-הכל כשמונה, בלב שכונה עוינת, וללא יכולת אמיתית להתגונן. מרחוק אני שומע צעקות רמות וחושב לעצמי: "זה בטח לא יכול להיות טוב". א' כאילו קורא את המחשבות שלי ומגניב חיוך מתוח.
19:15: אנחנו מקבלים טלפון מאחד העצורים: הוא שוחרר והאחרים בדרך. אנחנו מחליטים להתקפל. אני מדדה קפוא לתחנת הרכבת, האחרים הולכים לאכול באימביס ממנו הותקפנו רק כמה שעות קודם לכן. לך תבין.

יום שני, ה-31 באוקטובר
"הגענו לעיתון!", מבשר לי א'. אני משתדל להראות סימפטיה אבל בלב מאשים אותו בגרון הכואב עימו קמתי. אכן, הגענו לעיתון, אבל מה שאותי בעיקר מעניין הוא דו"ח המשטרה, שמתאר "אי הסכמות" בין אוהדי טבה לאוהדי רודוב, אשר "נגררו לעימותים ופרובוקציות באזור תחנת הרכבת", ושגרמו ל"פציעתם של חמישה אנשים, מתוכם שלושה שוטרים". הדו"ח גם מציין השלכת אבנים, שלא היו. חיפשתי שוב ושוב, והתקשיתי למצוא בו מילה אחת נכונה. משטרה היא משטרה בכל מקום, כנראה: ארגון פשיעה עם רשיון להפעלת אלימות.