יום רביעי, 26 באוקטובר 2011

פירו

ברלין. אוקטובר. ממזרח כבר מגיעות רוחות שמקפיאות כל ניסיון לתזוזה, "וזו עוד אפילו לא ההתחלה", מגחכים להם הברלינאים למשמע הקיטורים שלי. שנים של מדיניות ברורה לפיה לא ייכנס לארוני פריט לבוש שעולה יותר מ-25 יורו הגיעו לקיצן כשפגשו ברוחות הברלינאיות, ואחרי הנחה התקמבנתי לי על המחמם שבמעילי הספורט. 179 יורו, טבין ותקילין, וגם פה, זו רק ההתחלה: אין יותר להחביא את המעיל מתחת לאיזה רמקול בעוד ערב טכנו אנטי-גרמני. מעתה זה הישר לגרדרובה, והופ, הוא כבר עולה 180 יורו, 181, 182, והכיס עוד עמוק, עמוק כאורך החורף הארור במקום הזה.

והנה, כשהכל כבר נראה קר וקודר, הודות להתאחדות הכדורגל הגרמנית, ה- DFB, נראה שלפחות בכמה מקומות לא אזדקק למעיל הזה השנה. החל מן השבוע האחרון, הושיבו ארגוני אולטראס רבים עטרה לישנה, וחזרו לשימוש המענג באמצעים פירוטכניים, או כפי שהם מכנים אותם: פירו. העיתוי אינו מקרי, וכמעט בכל איצטדיון בשלל הליגות ברחבי המדינה ניתן היה להבחין במופע פירוטכני זה או אחר. למשל, ביציע אוהדי קלן במשחק החוץ בדורטמונד:



גם במשחק הבית של האנובר מול באיירן מינכן לא נחסך השימוש באמצעים האלה, אלא ששם התרחש אירוע יוצא דופן, כמעט נדיר, בכל הקשור ליחס המשטרה לשימוש באמצעים הללו. כוח שיטור פרץ ליציע של אולטראס האנובר, ספק כדי להפגין כוח, ספק כדי לחפש אחר עוד פירוטכניקה מוסתרת. מה שיפה כמובן בסצנה הזאת הוא האופן שבו אוהדים באיצטדיון כולו, ולא רק האולטראס, מגנים את המהלך של המשטרה:



העיתונות בגרמניה, כמו בכל מקום אחר, התייצבה כמובן מייד כנגד התועפה (פרט לכמה אתרים ביקורתיים יותר שאיפשרו דיון בסוגיית החוקיות של האמצעיים), וכינתה את מחזור סוף השבוע האחרון: "מתקפת פירו!". 
אלא שחשוב לזכור שמדובר בעיתונות ספורט. דבר אחד משותף לעיתונאי ספורט לעובדי תברואה, ודבר אחד מבדיל ביניהם. המשותף: שני המקצועות אינם דורשים השכלה ברמה גבוהה יותר מרמת בית ספר יסודי. המבדיל: בעוד עובדי תברואה אוספים את הזבל מהרחובות, עיתונאי ספורט מפיצים אותו אל כל עבר.
מתקפת המשטרה והתקשורת לא סייעו במאום להרגעת האבוקות, וכבר אתמול, במשחק הגביע בין דורטמונד לדינאמו דרזדן, חגגו ביציעים חנוכה מאוחר:



ועכשיו, לרקע ולעובדות:
איפשהו בשנה שעברה קמה לה בגרמניה התארגנות אוהדים בשם:

גם אלה מכם שאינם שולטים בשפה הגרמנית מעבר לכמה הגיגי שואה ופורנו יכולים בוודאי להבין שמטרת ההתארגנות הזו היא לגליזציה של אמצעים פירוטכניים בגרמניה. התבוננות מעמיקה בהתארגנות הזו עשויה ללמד לא מעט על החברה הגרמנית ועל סצנת האוהדים הכל-כך עניפה בה:
התאחדות הכדורגל הגרמנית, ה- DFB, מפעילה באופן רשמי את הבונדסליגה 1, ואת הבונדסליגה 2. כלומר, את שתי הליגות הראשונות הגרמניה. החל מהליגה השלישית ומטה מתקיימות עשרות ליגות בהשתתפות אלפי קבוצות. ככל שיורדים מטה, נחלקות הליגות ליותר אזורים (הליגה השלישית היא היחידה שעדיין כלל-לאומית), והפיקוח הרשמי על הליגות הללו מצוי בידיים של הרשויות המקומיות, שזה בערך הדבר האחרון שמתחשק להן להתעסק איתו. לעומתן, כגוף שכולו משועבד לכדורגל המסחרי, מפעילה ה- DFB פיקוח הדוק על מה שמתרחש בשתי הליגות הראשונות, וזו גם הסיבה שפירוטכניקה וגזענות הן בעיקר מנת חלקן של הליגות הנמוכות.

בוודאי שפורמאלית יש ל- DFB כוח והשפעה גם על הנעשה בליגות הנמוכות יותר, אלא שלעקוב אחר, ולאכוף את מה שמתרחש בכל-כך הרבה משחקי כדורגל בכל מיני חורים נידחים במזרח גרמניה זה לא בדיוק הקאפ-אוף-טי של החבר'ה המעונבים של ה- DFB שרגילים לתאי VIP באיצטדיוני חמישה כוכבים. 
לכן, מפתיע שההתארגנות למען הלגליזציה של פירוטכניקה התחילה דווקא מלמטה, בליגות הנמוכות, והתפשטה למעלה. מה שמוסיף עניין למהלך הזה, הוא העובדה שאחת מהמובילות שלו היא מנהיגה באולטראס של ווירצבורג, מן הליגה השישית, בחורה אמיצה שזוהרת בסצינה עמוסת טסטוסטרון. 

המהלך החל צובר תאוצה משמעותית בשלהי העונה הקודמת. יותר ויותר קבוצות אולטראס הניחו בצד את היריבויות ביניהן והצטרפו למאבק. דווקא ארגון האולטראס הפעיל ביותר פוליטית בגרמניה, אולטראס סט פאולי, סרב להצטרף ליוזמה משום שחברו לה גם ארגוני אולטראס בהם יש פעילות ניאו-נאצית. לטענתם (הצודקת) של החבר'ה מסט פאולי, פירוטכניקה היא לא עניין חשוב מספיק כדי לשבת באותו השולחן עם לובשי ת'ור שטיינר. באותה הזדמנות, העבירו באולטראס סט פאולי ביקורת חריפה על חבריהם שכן הצטרפו למהלך, בין היתר חברי "שיקריה", אולטראס באיירן מינכן.

על כל פנים, בשלב כלשהו אפילו ה- DFB כבר לא יכלה להתעלם מהתופעה, והסכימה להיכנס לדיון רציני עם נציגי האוהדים. במשך כמה חודשים נראה היה שהכיוון הוא חיובי. קצין הבטחון של ה- DFB, הלמוט שפאהן, הראה נכונות למציאת דרך לשימוש חוקי בפירוטכניקה ביציעים, אבל הביע ספקות לגבי יכולתם של אנשי האולטראס לשלוט על הנעשה בכל האיצטדיונים בגרמניה. שני הצדדים קבעו ביניהם תקופת מבחן: על שלושת המחזורים הראשונים בכל הליגות בגרמניה להיות חפים מכל שימוש בפירוטכניקה, כהוכחה לרצינות וללגיטימציה של התארגנות האוהדים בקרב הקהל הרחב יותר.
הניסוי הצליח, ואכן, השבועות הראשונים בכל הליגות בגרמניה התאפיינו בכוראוגרפיה נטולת אבוקות, רימוני עשן ושאר אמצעים משמחי-לבב. כעת היה נותר רק להביא את המהלך לכדי מתווה מוסכם על שני הצדדים, ולהתחיל בשימוש מבוקר בפירוטכניקה ביציעי אולטראס.

את מקומו של שפאהן תפס מטאטא חדש, כזה שאוהב את הרוח שהוא עושה בלי ניחוחות עשן. המגעים בין ה- DFB לאוהדים הופסקו, והאחרונים הרגישו נבגדים. זוהי הסיבה למתקפת הפירוטכניקה חסרת התקדים, שספק אם תיחלש בזמן הקרוב. אחרי כשלון המאבק נגד משחקים באמצע השבוע (ימי שני), או בשעות בלתי אפשריות (13:30 בליגה השניה), שהופכות את חיי האוהדים הפעילים לסיוט בלתי אפשרי, כשלון מאבק הפירו הוא עוד הסלמה ביחסים שבין ה- DFB לאוהדי הכדורגל בגרמניה. 
הסיבוב הראשון בקרב הזה נפתח בנוק-אאוט לטובת האוהדים, אבל לא רק ביציעים: בית המשפט של פרייבורג זיכה בשבוע שעבר בפסיקה תקדימית אוהד באיירן מינכן שהדליק אבוקה. לסטירה המצלצלת שהלביש בית המשפט על הלחי של ה- DFB ושל המשטרה עוד תהינה השלכות מרחיקות לכת בחורף הקרוב. Stay tuned.

5 תגובות:

  1. תודה על עוד טור מעניין. כמו שכל מי שהיה פה בסביבות הסילבסטר יכול להעיד: באופן כללי יש בגרמניה יש הרבה יותר קלה על ההדק (של אקדח הזיקוקים, כמובן).

    גם בארץ יש מדי פעם רימוני עשן ושאר אמצעי פירוטכניקה; כולל כאלה שנגנבים מצה"ל. אז מילא שאנשים סוחבים את הזיקוק שמשמש לניווטים (אם הלכת לאיבוד, לפחות בזמני, היה מין זיקוק צבעוני כזה), אבל היה מישהו שסחב (אם זכרוני ההולך ומתדרדר לא מטעה אותי) רימון זרחן וזרק אותו במשחק של הפועל. להגנתו הוא טען שהיה כתוב שזה "רימון עשן צבעוני".

    השבמחק
  2. תמר, הצדק עימך: נראה כי העובדה שהרוב המוחלט של הגרמנים לא משרת בצבא מובילה אותם להתלהבות כמעט מגוחכת מכל מה שקשור למתפוצצים למיניהם. למרות זאת, בכדורגל הסיפור הוא שונה. האולטראס בגרמניה מושפעים מאוד מהאולטראס ז"ל באיטליה, שם היתה הפירוטכניקה חלק בלתי נפגש מתרבות יציעים, ושם גם נולדה הלגליזציה של השימוש באמצעים הללו. האוהדים הגרמנים אומרים לעצמם, ובצדק גמור, שאם בכדורגל האיטלקי זה יכל להתקיים, אין שום סיבה שבליגות שלהם, בהן הקבוצות שייכות הלכה למעשה לאוהדים עצמם, תהינה ההגבלות עליהן חמורות כל-כך.

    השבמחק
  3. חחחח הרגת אותי עם ההשוואה של עיתונאי ספורט לעובדי תברואה. זו אחת הסיבות שהפסקתי לקרוא את מדורי הספורט, הייתי קוראת אחרי הצפייה במשחקי כדורגל ולא מבינה מה הקשר בין הכתוב למציאות.

    השבמחק