יום ראשון, 2 באוקטובר 2011

היציע כמלכודת זהות

היה היתה קבוצה בשם הפועל טייבה. בעונת המשחקים 1996-1997, היא אפילו זכתה לייצג את המגזר הערבי בליגה הבכירה בישראל, אז הליגה הלאומית. במהלך אותה העונה, עקב אחרי הקבוצה הזו סוציולוג הספורט, הפרופסור אמיר בן-פורת. מאוחר יותר הוא פרסם את סיפורו של המסע הטייבאי בליגה הלאומית בספר שנקרא: "בילאדי בילאדי: הפועל טייבה בלאומית" (הוצאת בבל, 2001). 
מבחינתי, הדבר המעניין ביותר בספר הזה היה התיאור המאלף של עיצוב והתקבעות הזהויות הקולקטיביות כחלק מהחוויה באיצטדיון הכדורגל. בן-פורת גילה כי על-אף היותה "נציגת המגזר הערבי", אוהדיה של הפועל טייבה לא החצינו את הזהות הלאומית הערבית שלהם ברוב משחקי הקבוצה. היוצא מן הכלל היה במשחקים מול קבוצות עם קהל עם נטיה ימנית/לאומנית/גזענית/פאשיסטית (כל התשובות נכונות/מחק את המיותר), כלומר, בית"ר ירושלים ובני יהודה תל-אביב. 
במשחקים הללו, קריאות שטנה שהופנו כלפי אוהדי טייבה על קרע מוצאם (בעיקר: "מוות לערבים", או "מוחמד מת"), הציתו את הרגש הלאומי בקרבם, והובילו לקריאות דומות מצידם כלפי יהודים. 
בשני המקרים, הן של אוהדי טייבה והן של אוהדי בית"ר/בני-יהודה, הנוכחות של האחר היא זו שהוציאה החוצה את מרכיב הזהות הלאומי. גם אם בקרב קהלי האוהדים הללו מדובר היה במיעוט שהחל עם הקריאות, הרי שתגובת הנגד גררה את האחרים להצטרף לקריאות, ובכך עיצבה או קיבעה את הזהות שלהם בשדה החברתי הספציפי הזה, ואולי אף מחוץ לו.

לפני כשבוע, ב-26 בספטמבר, התקיים משחק בין דינאמו דרזדן לאיינטרכט פרנקפוקט. הראשונה, קבוצת הדגל של מזרח גרמניה עם סצינת האוהדים מהמרשימות באירופה, מוקפת בעשרות קבוצות ימין קיצוני ותאים נאציים הפעילים באיצטדיון, השניה, מועדון פאר מהעיר החמישית בגודלה בגרמניה וזו עם אחוז המהגרים הגבוה ביותר, עם עבר יהודי והווה עם ארגון האולטראס החזק ביותר בגרמניה. 
במשך שבועות, תכננו באולטראס של דרזדן הכנת דגל פריסה ענק, גדול מספיק כדי לכסות את כל היציע שלהם. כמו במבצע צבאי סודי, רק המנהיגים היו מעורבים בתהליך ההכנה, וכדי למנוע "הדלפות", העבודה לא הודפסה בגרמניה, אלא נשלחה למפעל בפולין. 
המפעל הנחמד עשה עבודה נהדרת ואפילו עמד בזמנים, ודגל הפריסה היה מוכן למשחק. אלא שעל דבר אחד לא חשבו בדרזדן: הדגל היה כל-כך מרשים, שבמפעל הפולני מיהרו להציג אותו בגאווה באתר האינטרנט שלהם. אנשי פרנקפורט החרוצים לא פספסו את המידע הזה, והכינו תגובה משלהם:



ה"תגובה" היא כמובן העתק קטן ומדויק של דגל הפריסה של דרזדן, בתוספת מקורית אחת, שכמובן משנה את הכל: מטוסים המטילים פצצות על העיר, שנחרבה ואיבדה כ-130,000 מתושביה במהלך הפצצות בעלות הברית על גרמניה במלחמת העולם השניה. דרזדן הפכה לליבו של מיתוס הקורבן שגרמנים רבים, לא רק נאצים, אוהבים כל-כך לאמץ כדי לרחוץ בנקיון כפיהם. תקשורת המיינסטרים הגרמנית גם היא לא חסכה בצביעות והפליאה בביקורת על "חוסר הטעם" של אולטראס פרנקפורט. ככה זה, כשמסתכלים מרחוק במקום להאזין למלים, ולחשוף את הזהויות של מי שעומדים מתחת לדגלי הפריסה. 
אלא שבעידן היוטוב ומצלמות הסלולארי, הגישה לטקסט פנויה גם למי שלא היה שם, ולאלה שרוצים לדעת דבר או שניים על החברה הגרמנית:



הסרטון נפתח בקריאות "Nazischweine!" ("חזירים נאצים!") של אוהדי פרנקפורט לאוהדי דרזדן.
בתגובה, קוראים הדרזדנים: "Juden Juden Juden, Eintracht Frankfurt!" ("יהודים יהודים יהודים, איינטרכט פרנקפורט").
בהמשך, אפשר לשמוע אוהד שהיה ממוקם קרוב למצלמה מבטיח:   "Schlachtet diese Mistbrut heute!"',
כלומר: "נרצח את הגזע המחורבן הזה היום!".
או אז, עוברים הדרזדנים לעלבונות קצת יותר עדכניים, לנוכח העובדה שיהודים הם כבר ממש יריב ראוי, וקוראים "Dönerverkäufer! ihr seid nur Dönerverkäufer!"  (מוכרי שווארמה! אתם בסך הכל מוכרי שווארמה!).

אז מה היה לנו פה בעצם?
בגרמניה ישנם שני מועדונים עם עבר יהודי. האחד הוא באיירן מינכן והשני הוא איינטרכט פרנקפורט. בעוד שבבאיירן העבר היהודי הוא חלק חשוב ומפורסם בזהות של המועדון, בפרנקפורט הדבר לא מורגש. בעוד שקבוצת האולטראס הדומיננטית של באיירן מינכן, "שיקריה מינכן", מגדירה את עצמה פוליטית כקבוצת שמאל אנטי-פשיסטית ואפילו מארגנת אירוע שנתי המנציח את הנשיא היהודי שהפך את באיירן לאימפריה, אולטראס פרנקפורט מתנער מזהות פוליטית, על-אף שרבים מאוד מחבריו שייכים לקבוצות אנטי-פשסיטיות שונות בעיר ומסביבה. 
וכך, הגיעו חברי האולטראס הלא-פוליטי של פרנקפורט למשחק בדרזדן, חמושים בדגל פריסה עם משמעות פוליטית מאוד: בדיוק כמו אוהדי טייבה מהספר של בן-פורת, הפוליטיקה יוצאת כשמולך עומד יריב עם זהות פוליטית ברורה, במקרה הזה, זהות פוליטית ימנית קיצונית. 
עבור אוהדי דרזדן, ולא רק האולטראס, הפגיעה בנקודה הרגישה הזו היא בדיוק התירוץ להוציא החוצה את הזהות הלאומנית והגזענית, תחילה בהקשר ההסטורי (איינטרכט כמועדון של יהודים), ולאחר-מכן בהקשר האקטואלי (פרנקפורט כעיר של מהגרים טורקים, מוכרי שווארמה). 
ומה הלאה? קבוצות פעילי שמאל רבות ומגוונות מריעות כיום לפעולה של אולטראס פרנקפורט. ברור שלא עבור התשואות האלו התאמצו בפרנקפורט, וברור עוד יותר שהרבה מעבר לקונטקסט הפוליטי, יש לתפוס את מלחמת הדגלים הזאת כיריבות בין ארגוני אולטראס ולאו דווקא על בסיס פוליטי, אבל גלי ההערצה של השמאל בצירוף גילויי האנטישמיות והגזענות ביציעי דרזדן עשויים אולי לגרום לשינוי באולטראס פרנקפורט. הליגה השניה היא בדיוק המקום בו קבוצות אולטראס יכולות לעצב את עצמן מחדש.

3 תגובות:

  1. מרתק, תודה.

    השבמחק
  2. קצת מפתיע אותי שאתה מגדיר את פרנקפורט כאחד מהקהלים המאורגנים והמוצלחים. הייתי ביציע שלהם בברלין מול הרטה, ואני לא זוכר שום דבר מיוחד, חוץ ממחיר הבירה.

    השבמחק
  3. אהלן זהר,
    האולטראס של פרנקפורט נחשב לחזק ביותר בגרמניה כבר שנים, בלי מתחרים בכלל. גם בשיחות שלי עם חבר'ה מארגונים יריבים הודו בכך כולם פה אחד. אני מדבר פה כמובן על הארגון עצמו ולא על הקהל הרחב, שם לוקחות האנזה רוסטוק ודינאמו דרזדן.

    השבמחק