זכרונות מבוהמיה

גילוי נאות: אני מאוהב בעם הצ'כי. בין גרמניה השמרנית עם העבר האפל לפולין הקאתולית והאולטרא-לאומנית שוכן לו עם שהמנטליות הבסיסית שלו היא ההשראה לדמותו של ה- Dude בסרט הקאלט של האחים כהן, The Big Lebowski.

למעלה משמונים וחמישה אחוזים מכלל הצ'כים מצהירים על עצמם כאתאיסטים. שיטוט ברחובות ברנו, בירת חבל מוראביה שבדרום, ובסמטאות פראג, בירת חבל בוהמיה שבצפון וכמובן הבירה הלאומית (אולי היפה בערי אירופה), ואת מספר דגלי הלאום אפשר יהיה לספור על כף יד אחת, וגם אז מדובר בכאלה שתלויים על בנייני ממשל. 

הצ'כים לא אוהבים מסגרות. בטח לא כאלה שהן מערכות סגורות של שאלות ותשובות, כמו דת ואידאולוגיה. במובן הזה, הצ'כים הם הנגטיב של הגרמנים, שמתים על אגודות ומועדונים למיניהם, המקבילים למונח "עמותות" בישראל. כל גרמני חבר בעשרות עמותות מיום היוולדו: אוהב לשתות בירה עם חברים? בוא נקים עמותה! אוהב לגלוש ברברס עם מזחלות? בוא נקים עמותה! מעטות הן הפעילויות החברתיות המתקיימות בספרה הציבורית הגרמנית שאינן מתרחשות במסגרות הפורמליות של עמותות שונות ומשונות.

אבל הצ'כים, כאמור, הם שונים. אפילו פגישת העבודה שהיתה לי בפראג התקיימה בסוג של באר לא חוקי, שצריך לנעול אותו תמיד כי אין לו שום היתר פורמלי לפעול. פגישת העבודה עצמה עסקה בשאלה שהעליתי: איך אפשר למשוך צעירים צ'כים לפעילות עקבית בקבוצות חברתיות? ארשת הפנים של מארחיי הפכה פתאום רצינית, שלא לומר פסימית משהו. המבט הושפל, ולכמה רגעים היה נראה שהם מחפשים פתרון שירצה אותי. לפתע, הרים קארל את העיניים מהבירה, ואת הבירה לגובה העיניים, ואמר: "הנה, זה הפתרון!". כמה פשוט - ככה נכון. בירה בצ'כיה היא במעמד של דת, יותר מבכל מקום אחר בו ביקרתי אי פעם. בלי יותר מדי תחכום ויומרות, מדובר בחלק טבעי מהתרבות: באחת וחצי בצהריים תוכלו למצוא בכל מסבאה שקטה פועלי בניין בהפסקת הצהריים או תלמידי תיכון עם הילקוטים בדרכם בחזרה הביתה. בניגוד לגרמנים, הם לא מייחסים למנהג הזה שום מימד טקסי. 

על-אף ההקדמה הארוכה הזו, אני מודה כי היו לי ציפיות ממשחק הדרבי בין בוהמיינס 1905 לספארטה פראג. חמישה מתוך שמונה עשרה המועדונים בליגה הצ'כית הראשונה, ליגת גמברינוס, מגיעים מהבירה פראג. שלושת הגדולים, יחסית, הם: ספארטה, בוהמיינס וסלביה. כמו מועדונים רבים שהיו מועדוני דגל של השלטון הפרו-סובייטי, גם ספארטה פראג, גדול המועדונים בצ'כיה, הפך למועדון שאוהדיו מפגינים שנאה לכל סממן שמאלי בכל הזדמנות, בתיבול גזענות ושנאת זרים. לא מדובר בסדר הגודל של פרקטיקות ימניות של ארגוני אוהדים בפולין או בקבוצות מסוימות בגרמניה, אבל עדיין, הקריאה: "סלביה יהודים!" לעבר אוהדי היריבה הגדולה סלביה נפוצה גם נפוצה. בנוסף, יש לספארטה סצנת חוליגנים חזקה ולא נעימה בכלל, שבעבר גם עשתה צרות לשחקני חיזוק שחורים. כאן אפשר לראות אותה (באדום) בפעולה, בתיעוד נדיר. שימו לב לכמות המפחידה:

באשר לסלביה, משום מה הוצמדה למועדון תוית יהודית. כל מי ששאלתי לא הצליח להסביר לי את העניין. חבר אחד טען כי ספר כדורגל ישן, פופולרי ומפורסם שמאוחר יותר הפך גם לסרט הציג את סלביה כמועדון יהודי, ומאז נדבק הדימוי. בכל אופן, סלביה הוא בעיקר מועדון של אוהדים בורגנים ושמרניים, מספר לי מרטין, אליו נגיע תכף. 

בוהמיינס פראג היא הסיבה העיקרית שהביאה אותי למשחק הדרבי הזה, אלא שאת הסיפור של בוהמיינס לא פשוט בכלל להסביר. בכל זאת, אנסה:

המבורג, קיץ 2010. סט פאולי חוגגת עליה לליגה הראשונה בגרמניה, ואוהדיה חוגגים בונוס: ירידה של האנזה רוסטוק לליגה השלישית. ההתרגשות לקראת המסע המתקרב בבונדסליגה הראשונה של גרמניה, פסגת הכדורגל האירופי, גדולה, והמתח עצום: כיצד ישפיע השדרוג הזה על אופיו של המועדון המיוחד הזה?

כדי להעביר את הזמן בפגרה, מתארגן לו טורניר כדורגל בין אולטראס סט פאולי לסקינהדס סט פאולי. האווירה נהדרת, מזג האוויר לא מאכזב, אלא שמשום מקום מופיעה לפתע חבורה גדולה בשחור ופורצת בסערה למתחם הטורניר. הסופטראס, אולטראס האנזה רוסטוק, בהרכב מחוזק, מפתיעים את הנוכחים ומנצחים בנוק-אאוט משפיל. בדרכם חזרה, וכדי לפאר עוד יותר את המבצע המזהיר, הם לוקחים לעצמם מזכרת: דגל הידידות בין סקינהדס סט פאולי לבין אולטראס בוהמיינס פראג. כל הנסיונות להחזיר את האבידה מאוחר יותר כשלו, והדגל הזה נמצא עד היום ברוסטוק. הוא גם הוצג לראווה ולהקנטה במשחק האחרון של סט פאולי ברוסטוק, ב-19 לנובמבר 2011:

פראג, סוף נובמבר 2011: יוני שכבר נמצא פה אחת עשרה שנים שותה שלוש בירות על כל אחת שלי. אני מנסה לשכנע אותו לבוא איתי למשחק והוא מבטיח לשקול את זה. "בכל מקרה", הוא אומר לי, "האיצטדיון של בוהמיינס נמצא ממש ליד הבית שלי. תבוא אלי ונראה כבר", הוא מבטיח. אנחנו ממשיכים לעוד באר, אולי החמישי במספר באותו הערב, והוא מספר לי שלא פעם הוא נתקל בגלוחי ראש מפחידים, אוהדי ספארטה. בהתחשב בכך שקרחת היא ברירת המחדל של כמעט כל גבר סלאבי, אני לא מתרגש יותר מדי. אנחנו נפרדים בסביבות ארבע לפנות בוקר, ושלוש וחצי שעות מאוחר יותר אני מכריח את עצמי לקום לארחות הבוקר על-מנת להקדים תרופה להאנג-אובר שעלול להחריב לי את יום הדרבי. 

אני מגיע ליוני ומגלה שהוא מוותר על המשחק. הוא מכוון אותי לאיצטדיון ואני מתחיל לצעוד. חמש וחצי בערב, שעה לפני המשחק. חושך וערפל. מרחוק אני רואה גוש בטון ענק ואפל. אני מתקרב ומבין שמדובר באיצטדיון של בוהמיינס, בו אמור להתקיים המשחק. יוני צדק, זה באמת חמש דקות הליכה מהבית שלו, אלא שפה לא הולך להתקיים הערב שום משחק. אובד עצות, אני מתבונן במפלצת הבטון העצובה, וחוכך בדעתי מה לעשות. לפתע מגיחים מפאב קרוב שני גברים ובחורה, לבושים בחולצות המשחק המפוספסות ירוק-לבן של בוהמיינס. אני ניגש אליהם ושואל היכן מתקיים המשחק. הם מספרים לי שכבר כמה שנים משחקת בוהמיינס באיצטדיון המחודש והמפואר של סלביה פראג, מרחק שתי תחנות חשמלית משם. אני מצטרף לנסיעה ושמח לגלות שמרטין הוא עיתונאי ספורט. הוא אומנם לא מסקר כדורגל, אבל בקי לחלוטין בסצנה המקומית. השיחה הקצרה שלי עם מרטין, בתוספת אימייל כמה ימים מאוחר יותר, סיפקו לי יותר פרטים על הסצנה מחודש וחצי של תקשורת עם כמה חבר'ה אדישים מהאולטראס. 

ההסטוריה של בוהמיינס פראג, כך התברר לי, מסובכת יותר מהפילוסופיה של פרידריך הגל: המועדון עצמו הוקם ב-1905 בשם AFK Vrsovice. בשנת 1927 שונה שם המועדון ל- FC Bohemians Praha. ב-1983 הוא זכה באליפות ואף הגיע לחצי גמר גביע אופ"א. עם נפילת הגוש הסובייטי בסוף שנות השמונים, ירד המועדון מנכסיו ונקלע למשבר כלכלי ומקצועי ארוך. בשנת 2005, שנת המאה, הוא פשט את הרגל ולא סיים את העונה. האוהדים לא אמרו נואש: כ-1600 מהם גייסו סכום ראשוני כדי להחיות את הקבוצה, אלא שהמועדון הנוכחי הוכרז כפושט רגל והיה צורך למצוא פתרון אחר, בדמות מועדון חדש:

Boheminas 1905. המועדון קם לתחיה בזכות אוהדיו, אך היתה זו חברת השקעות סלובקית שנטלה את הבעלות על המועדון החדש, לאחר שווידאה שההתאחדות הצ'כית אכן מוכנה להעניק למועדון החדש את כל הזכויות של המועדון הישן, כולל הבעלות על האיצטדיון שיושב על קרקע יוקרתית ברובע פראג 10. את אותן הזכויות דרש מועדון נוסף בעיר, בשם FK Bohemians Praha (מבולבלים? זה עוד רק התמצית), אך לאחר מאבק משפטי ארוך נקבע כי הזכויות שייכות ל- Bohemians 1905, שגם תחזור להשתמש בשם המלא FC Bohemians Praha החל מעונת המשחקים הבאה. המועדון הותיק, אגב, שעדיין נמצא בפשיטת רגל, ירד לליגה הנמוכה ביותר.

אלא שכאן לא נגמרו הצרות: אחד הדברים הראשונים שעשתה חברת ההשקעות הסלובקית CTY, כעת הבעלים של בוהמיינס, הוא להעביר את משחקי הקבוצה לאיצטדיון החדש והמפואר של סלביה, גם הוא ברובע פראג 10.

מיד קמה מחאה גדולה הן של אוהדי בוהמיינס והן של אוהדי סלביה. ארגוני האוהדים של שתי הקבוצות החליטו להחרים את משחקי הקבוצות, ובעוד שרובם של אוהדי סלביה כבר חזר ליציעים, אוהדי בוהמיינס מתעקשים להמשיך עם החרם ולהגיע רק למשחקי החוץ של הקבוצה. זו גם אחת הסיבות לעליבות האווירה בדרבי בו נכחתי.

בצ'כיה, מסביר לי מרטין, השתלטו כל מיני בעלי הון מפוקפקים על רוב מועדוני הכדורגל (מצלצל למישהו מוכר?). הם מייבשים את המועדון ולבסוף משתמשים בנכסיו כדי לעשות קופה. זה קרה בעיר ברנו, בה נזרקה הקבוצה המקומית Zbrojovka Brno מהאיצטדיון שלה, וזה הולך לקרות ל- Banik Ostrava מהמזרח. במקרה של בוהמיינס, זוהי בדיוק הכוונה: לשבור את התנגדות האוהדים ולהרגיל אותם לאיצטדיון של סלביה, כדי שמאוחר יותר יהיה אפשר לבנות על השטח עליו ממוקם האיצטדיון.

לשמחתי, שמעתי ממרטין ומאחרים כי אוהדי בוהמיינס וסלביה לא מסתפקים בחרמות, אלא גם התארגנו במסגרת פוליטית בבחירות שנערכו למועצת רובע פראג 10, ואף הכניסו שלושה נציגים מתוך 19 למועצה. המאבק, בכל אופן, הוא עוד ארוך.

ירדנו מהחשמלית ועשינו דרכנו לאיצטדיון. כרטיס כניסה עולה 90 קרונות צ'כיות, שהן 17 שקלים. כאמור, למשחק דרבי בליגה הראשונה באיצטדיון מרהיב ביופיו. אני נכנס לאיצטדיון ומתמקם בסמוך לגוש המעודד של בוהמיינס. האיצטדיון ריק כמעט לגמרי. מתוך 21,000 מקומות, רק כ-4,000 הטריחו את עצמם להגיע. בגרמניה, אין שום סיכוי שהייתי יכול להיצמד לגוש אולטראס מבלי לעורר שאלות. בצ'כיה לאף-אחד לא אכפת. 

סמוך לשריקת הפתיחה, הקבוצות עולות לכר הדשא. קונפטי משלושה וחצי דפי A4 ודגל פריסה קטן צובעים את היציע של בוהמיינס. שום דבר לא קורה ביציע של ספארטה. 

המשחק מתחיל וספארטה פשוט לא נותנת לבוהמיינס לעבור את החצי. השער הראשון הגיע תוך 7 דקות, ובנס נשארה כך התוצאה עד למחצית.

במחצית השניה ממשיכה ספארטה לעשות כל מה שהיא רק רוצה על המגרש, אבל הפעם גם לתרגם את זה לשערים. המשחק אומנם הסתיים ב-4:0, אבל בוהמיינס צריכה להגיד תודה. הבדלים גדולים בין שני הקהלים: אוהדי ספארטה, במשחק דרבי חוץ, מעודדים רק לסירוגין. אוהדי בוהמיינס לעומתם לא סותמים את הפה לרגע, אבל גם מבלי להבין צ'כית ניכר כי החזרה על הקריאות ושפת הגוף אל עבר יציע ספארטה מלמדות על מחסור חמור ביצירתיות.

שני הקהלים משליכים כוסות פלסטיק עם בירה לתחומי המגרש כשמשהו שהם לא אוהבים קורה, ואף-אחד לא מתרגש מזה, בטח לא השחקנים. 

בשלב מסוים במחצית השניה הגיע זמן הפירוטכניקה. אוהדי ספארטה הביאו ארסנל שלם:

 ואוהדי בוהמיינס החזירו עם מופע צנוע משלהם:

כל זה לא כיפר לרגע על האווירה העצובה וחסרת התשוקה ששררה באיצטדיון. מישהו צריך לקחת את החבר'ה האלה לראות דרבי במקומות אחרים, אפילו בתל-אביב. 

המשחק הסתיים ואז הגיע מבחינתי השיא: הקבוצה שלהם הושפלה במשחק דרבי נרפה מול היריבה השנואה בעיר, ואוהדי בוהמיינס עומדים ומוחאים כפיים. פרט לשני יצורים ספק שיכורים שהתמקמו לידי וחשפו ישבן לעומת השחקנים שהגיעו להודות לקהל, לא נתקלתי בשום מחאה, כעס או עצב על התוצאה. 

המשחק הסתיים וסירבתי להצעתו של מרטין ללכת לשתות איתם בירה. רציתי להגיד לו שאם אני הייתי מפסיד 4:0 בדרבי הייתי חוזר מהר הביתה ולא יוצא במשך שבוע. בטח שלא הולך לשתות, אבל ספק רב אם הוא היה מבין מדוע.