גרמנים

הגעתי. איך מתחילים לחיות פה? איך מתמקמים? מי נגד מי ומי נתן את ההוראה?

כדורגל. קודם נראה משחק, ואז נסדר את הראש. סט פאולי משחקת מול הופנהיים ממש מעבר לפינה, כולה 800 קילומטרים. שם כבר אקבל תשובות.

למחרת נעזרתי כהרגלי ברשת הטרמפים הנהדרת המונהגת בגרמניה ונסעתי להמבורג, מרחק 800 קילומטרים, בלווית קב"ן בצבא הגרמני. לא פחות. במושב האחורי ישבה חיילת לא במדים, שמאוד קיוויתי שנוכחותה והעובדה שהיא, כמו הנהג, מן הסתם דוברת גרמנית, תפטור אותי מהחובה של לנהל שיחה לאורך הדרך הבלתי נגמרת הזו, אלא שהנאצית הקטנה הסתפקה בחמש דקות של צ'יט-צ'ט, שמה אוזניות, והפקירה אותי לחסדי הקב"ן.

את הנסיעה הזו התחלתי עם טי-שירט וז'קט דק, בשמיים כחולים ונעימים במינכן. שמונה שעות ו-800 קילומטרים של גשם, ואני מוצא עצמי מצטנף בתוך עצמי בדרכי לרובע סנקט פאולי, תוהה לרגע אם שוב עשיתי טעות, ומה לעזאזל רע בקצת לחות, זיעה ורעש של מאוור כל הלילה.

בכל מקרה, החיוך והחיבוק של מגדלנה, המהגרת הפולניה החיננית שעובדת בקליינה פאוזה שבלב סט פאולי, מדיפים את הרהורי החרטה שלי ואני מתיישב לאכול סוף סוף אחרי משהו כמו 16 שעות בהן גיליתי כי בצבא הגרמני לא זקוקים למזון ולשתיה ויכולים לנסוע שמונה שעות רצוף (עם הפסקת פיפי אליה הייתי צריך כמעט להתחנן). הקליינה פאוזה הוא מוסד של ממש בסט פאולי. מדובר במעין דיינר משעשע עם אוכל מחורבן במיוחד, שרק העובדה שכל המבורגר גורלו להיספג שם בחמישה ליטרים שמן, הופך אותו לנסבל. בכל זאת, יש למקום שיק ואווירה נהדרת, תמיד יש כדורגל בפלאזמות, דגלים וחולצות של מועדון הכדורגל סט פאולי על הקירות ומוזיקה מן הסוג שמשמיע העורך המוזיקלי ע'תאם נאוו'אבי בשירים ושערים. אה, ואת מגדלנה שתמיד מחייכת ומתעקשת ללמד אותי להזמין הכל בגרמנית, מהיום הראשון שהכרתי אותה לפני יותר משנה.

למחרת הפסידה סט פאולי במשחק הבית הראשון שלה העונה. היה משחק לא רע, אבל הגעתי למסקנה שאני כבר זקן מדי מכדי להשתולל בגוש אולטראס, לא לראות חצי משחק בגלל הדגלים, ולהעמיד פנים שאני מכיר את כל המלים של שירי העידוד הגרמנים (האמת, אני מכיר את הרוב).

כעבור שלושה ימים לקחתי טרמפ נוסף, הפעם לברלין, מרחק של 280 קילומטרים. ברלין מרתקת כהרגלה. התארחתי אצל א', שמנגן בלהקה אנטי-גרמנית פופולארית מאוד בסצנת השמאל בגרמניה, ובדיוק כשהגעתי אליו, הוא עבד על עיבוד אלקטרו לשיר פאנק מפורסם ששמו: "גרמניה חייב למות".

למי שלא מכיר, אומר רק שהאנטי-גרמנים מהווים פלג די משמעותי בשמאל הגרמני המאמין כי בתרבות הגרמנית יש יסודות שכאשר הם באים במגע עם לאומיות הם הופכים למסוכנים (אמירה שאני אגב, מזדהה איתה לחלוטין). מעבר לזה, הם אימצו לעצמם דפוס הזוי של תמיכה עיוורת ודי אובססיבית בישראל. שימו לב, למשל,מה קורה בקהל בהופעה רגילה שלהם (החל מהשניה ה-38):

יום לפני שחזרתי למינכן, שיחקתי כדורגל עם א' והחברים הגרמנים האנטי-גרמנים שלו. א' והחברים שלו אוהדים את טניס-בורוסיה ברלין, מועדון כדורגל מהליגה השישית בגרמניה, והמועדון היחידי בגרמניה שמזוהה כולו עם הסצינה האנטי-גרמנית. אחד מהם הופיע עם חולצה של מכבי תל-אביב, וכמובן שאני נאלצתי לשחק בשל כך בקבוצה היריבה. אלא שהשמוק גם התעקש לשחק באגף שלי, ואפילו הבקיע פעם.

ארבעה ימים אחרי, והגוף שלי עדיין כואב: מסתבר שלשחק בשכונה עם גרמנים זה לא כמו לשחק בשכונה בארץ: אצל הגרמנים אין בזבוז זמן, אין החלפת מגרש ואין הפסקות שתיה. פאקינג 90 דקות, טבין ותקילין, ותגיד תודה שמישהו בועט את הכדור לקיבינימט, כי זו המנוחה היחידה שתקבל.