יום שישי, 4 בנובמבר 2011

סוף שבוע בברלין

וואו, אני אפילו לא יודע איך להתחיל את הפוסט הזה. כל-כך הרבה מידע שמתרוצץ בראש וכל-כך הרבה פרטים שחשוב לזכור ולהזכיר, והכל בבלאגן אחד שלם. שלושה ימים, ארבעה משחקים, חמש שעות שינה, מאה אחוזי הצלחה. יאללה. נתחיל. יומן סוף-שבוע אחד בעיר מטורפת:

יום שישי, 28 באוקטובר
14:00: סנוניות ראשונות מגיעות לתחנת הרכבת המרכזית של ברלין, ואלי הביתה. בעוד ארבע שעות תשחק סט פאולי משחק חוץ חשוב מול אוניון ברלין, והדירה שלי הופכת לסוף-שבוע לאכסניית אוהדי כדורגל אנטי-פשיסטיים. שלושה בחדר השינה, שניים במשרד ואני על הספה בסלון. זוהי התוכנית. 
14:45: הרכבת המיוחדת של אולטראס סט פאולי מגיעה לתחנה המרכזית והחבר'ה מתחילים דרכם עמוק אל תוך מזרח ברלין, היכן שממוקם האיצטדיון של אוניון ברלין. 
15:45: אס.אמ.אסים נרגזים מציפים לי את האינבוקס ומאלצים אותנו לאכול פסטה חצי מבושלת. יש עוד זמן עד למשחק, אבל הכרטיסים נמצאים אצלנו והחבר'ה מבאבלסברג שכבר נמצאים בקרבת האיצטדיון לחוצים. עבורם זהו יום חג: משחק מול אחת הקבוצות הגדולות של ברלין, ועוד כזו עם קהל עשיר בנאצים. אנחנו מתארגנים וזזים. 
16:30: הרכבת מפוצצת באוהדי סט פאולי. לא ברור, בהתחשב בעובדה שבאיצטדיון של אוניון יש רק כעשרים אלף מקומות ושרק עשרה אחוזים מוקצים לאוהדי הקבוצה האורחת. המשחק היה סולד-אאוט כבר בתחילת אוקטובר, וכרטיסים ליציע האורחים נמכרו באיביי ב-180 יורו (מחיר רגיל: 11 יורו). להזכירכם: משחק רגיל בליגה השניה בגרמניה. מאוחר יותר מתברר כי גם היציע הסמוך ליציע האורחים הפך ליציע אורחים. 
17:00: המרחק בין תחנת הרכבת לאיצטדיון מתברר גדול מן המשוער. אנחנו מנסים לאתר את דרך הגישה הטובה ביותר ליציע האורחים, ובאיזשהו שלב מוצאים עצמנו מבודדים. נוכחות המשטרה בדרכי הגישה לאיצטדיון כמעט ולא קיימת, ואנחנו סוגרים את המעילים ומכסים כל סממן מזהה. מרחוק אנחנו מזהים קבוצה של צעירים מתגודדת במעילים שחורים בכניסה לאחת מדרכי הגישה. הם צעירים מדי מכדי להיות חוליגנים, אבל במועדונים רבים הגבול בין סצנת החוליגנים לסצנת האולטראס גמיש במיוחד. הסוציולוג הגרמני גינטר פילץ קרא לתופעה בשם: Hooltras. אנחנו מביטים אחד בשני וללא מילה נכנסים לכוננות מתוחה, צועדים הישר אל תוך נערי הפינה, וחולפים לבסוף בשקט על פניהם. 
17:30: התור בכניסה ליציע האורחים פשוט לא זז. מתקפת הפירוטכניקה של השבוע הקודם מובילה לבידוק קפדני ואיטי במיוחד. זה עדיין לא הבאדי-מסג' שזוכים לו בישראל, אבל איטי מספיק כדי להרגיז.
18:00: המשחק נפתח. אנחנו כבר ממוקמים עמוק בתוך גוש האולטראס ואני עומד ליד בלונדינית יפהפייה שמוכרת לי מעשרות הביקורים שלי ביציע אולטראס סט פאולי בעבר. היא מיד מזדרזת להציג את עצמה ולהציע לי מהג'וינט. אני מסרב בחיוך, ובמקום, פשוט אומר לה שאני בכלל מעדיף שהיא תעזור לי עם מילות השירים המסובכים יותר, כי הגרמנית שלי לא משהו. זה כמובן לא נכון, אבל בוודאי לא יכול להזיק ל-90 הדקות הבאות של חיי. 
סט פאולי משחקת נהדר והאווירה פשוט מדהימה. האיצטדיון של אוניון הוא איצטדיון הכדורגל האולטימטיבי: שלושה יציעי עמידה גדולים, יציע ישיבה אחד קטן. גג נמוך, ויציעים קרובים קרובים לדשא. ככה צריך להיבנות ולהיראות איצטדיון כדורגל. 
וכמובן, כך נראה ומרגיש איצטדיון כדורגל שנבנה על ידי אוהדי הקבוצה עצמם:
http://sports.walla.co.il/?w=/7/1484341
19:30: סט פאולי כבר מזמן מובילה 2:0 ומשחקת נהדר. שחקני אוניון נראים עייפים, ופעם אחר פעם מחלקים ברשלנות משוועת מתנות לחומים של סט פאולי, שפעם אחר פעם ממאנים להגדיל את התוצאה. אשכרה הפועל בחום. התוצאה העגומה והנרפות של שחקניהם לא מונעים מאוהדי אוניון להגביר עוד ועוד את עוצמת העידוד. שניים וחצי יציעי עמידה באדום עומדים עם דגלים וצעיפים ומריעים ללא הרף, עד לשריקת הסיום וגם לאחריה. המון ריספקט לאוהדי אוניון. בכלל, הרבה חבר'ה מאולטראס סט פאולי מודים, אוף דה-רקורד כמובן, כי הם מקנאים במחויבות העמוקה של הקהל הרחב של אוהדי אוניון לקבוצה שלהם - עניין שהולך ונשחק בסט פאולי, ככל שמתקדם שיפוץ האיצטדיון הנהדר ויציעי "עסקים" חדשים מזמנים אליהם כל מיני טרמפטיסטים שרוכבים על הטרנד כל הדרך לארוחת הצהריים במחציות. קחו לדוגמא את הצילום הבא, שנלקח לפני משחק הבית של סט פאולי נגד FSV Frankfurt. אם לא הייתם רואים את זה בבלוג על כדורגל, הייתם מצליחים לדמיין קישור כזה?:



"למכירה כרטיסי VIP למופע של סוזי, כולל אוכל ושתיה" ("המופע של סוזי" הוא השם של תא ה- VIP שרכש לעצמו מועדון חשפנות באיצטדיון המילנטור).

20:10: מזדחלים אט אט בדרך לתחנת הרכבת. שלושת אלפים אוהדים בחום מוקפים במאות שוטרים. מסביב, עשרות אוהדי אוניון שנחלקים לשני ז'אנרים: הז'אנר המפרגן והז'אנר המקניט. לז'אנר המפרגן משתייכים אותם מזרח ברלינאים שמזדהים עם הערכים שמייצגת סט פאולי ורואים בנצחון המוצדק שלה רע במיעוטו. חלקם מריעים לשיירה החומה וזוכים בתגובה למחיאות כפיים מצד הסט פאולים. הז'אנר השני נחלק לשניים: Nazis ו- Assis, כש- Assis (קיצור של Asozial) הם סתם אנשים לא נחמדים שמחפשים לריב, ועל ה- Nazis אין כמובן מה להרחיב את הדיבור. לגבי האחרונים, פרט לכמה הצדעות מועל יד (בניגוד לחוק, מול עיני השוטרים, שכמובן לא עושים דבר), לא נרשמו תקריות מיוחדות.
20:45: מגיעים כולם לקרויצברג ומקבלים תדרוך מסיבה: בפנינו עומדת הבחירה בין מסיבת היפ-הופ של הארגון האנטי-פאשיסטי Apabiz שמתעד פעילות ניאו-נאצית באזור ברלין, או מסיבת אלקטרו בחסות אולטראס סט פאולי. אני והחבר'ה בוחרים באופציה השניה והולכים לבינתיים לאכול שווארמה לא רעה בכלל: פיתה ושתייה ב-4 יורו. 20 שקלים. מחירי ברלין. אנחנו מנסים להעביר כמה שיותר זמן באכילה, אבל גם כך אנחנו מגיעים למסיבה מוקדם, מוקדם מאוד: בברלין לא יוצאים בסוף השבוע לפני אחת בלילה, ואני מוצא את עצמי שוב, בפעם המי-יודע-כמה, בסוסג'-פסט אוהדי כדורגל גרמנים.
2:00: אחרי יום ארוך ומתיש, אנחנו חותכים הביתה מוקדם. האורחים פורשים למיטותיהם, אני מתפרש על הספה בסלון, אותה קניתי ב-40 יורו בחנות יד שניה של מהגרים. תנאי הנוחות מעכבים את ההירדמות שלי בשעתיים-שלוש, ותנאי מזג האוויר הנפלא של היום שלמחרת מגלחים את שעות השינה מהבוקר. סך הכל, שעתיים של שינה מפוקפקת.

יום שבת, 29 באוקטובר
11:00: אחרי שעות של המתנה לאורחים שיואילו להתעורר, אוכלים ביחד ארוחת בוקר ישראלית. שאר החברים כבר נמצאים בבאבלסברג ומודיעים לנו שיש בעיה עם הרכבת הפרברית בדרך לפוטסדם ושעדיף למצוא דרכים אחרות.
12:00: אנחנו זזים לכיוון ולוקחים רכבת אזורית שיעדה הסופי הוא העיר מאגדבורג, עמוק באזורים הפחות נעימים של מזרח גרמניה. ביום למחרת מתקיים דרבי בין מאגדבורג להאלה, שתי קבוצות נאצים גרועות במיוחד, ואין שום סיכוי שהיינו יכולים לצאת שלמים מנסיעה כזו בסך הכל 24 שעות מאוחר יותר. אנחנו מתיישבים בקרון, כשלפתע חולפים על פנינו שני חברים עם סוו'טשירטים של ת'ור שטיינר. הם מזהים את סמל הגולגולת של סט פאולי אבל בוחרים שלא להגיד דבר ולהמשיך הלאה.
14:00: מזג האוויר נהדר, והגם שהמשחק לא מתעלה לרמה מהנה, האווירה נהדרת. אוהדי הקבוצה היריבה, אוסנברוק, כ-700 במספר, מודעים היטב לנוכחות של כ-50 אולטראס סט פאולי ביציעי אולטראס באבלסברג, ונראה כאילו הם יותר מעודדים כדי ללכוד את תשומת הלב שלנו מאשר של השחקנים שלהם.
היציע באיצטדיון ע"ש קארל ליבקנכט הוא תמיד חוויה מעניינת יותר מכר הדשא. טונות של קונפטי הוכנו לטובת המשחק הזה, ודי מהר היציע כולו כוסה בשכבות נייר שאפשרו שימוש חוזר, פעם אחר פעם אחר פעם:


15:50: המשחק מסתיים בניצחון מפתיע של באבלסברג משני שערים שנראו כאילו נלקחו מסקריפט של פרו-אבולושן סוקר. באופן די חריג, אני הולך לסגור סוף-שבוע חף מפירוטכניקה, אחרי שאפילו ביציעי באבלסברג נמנעו החברים מהתענוג.
16:00: בירת-פוסט-משחק מחוץ למועדון האוהדים בבאבלסברג זה הזמן הטוב ביותר להתעדכן בנעשה בסצנות אולטראס ביבשת. באבלסברגים רבים לא מסתפקים בליגה השלישית בגרמניה ואוהבים לאמץ לעצמם מקומות שונים ומשונים ברחבי היבשת, אליהם הם מגיעים תכופות. ה' למשל, הוא מומחה לכדורגל פוסט-יוגוסלבי ונוסע לפחות פעם בחודשיים לסרביה, בוסניה או קרואטיה. י' הוא מומחה לסצנה הפולנית, ו-ד' לזו הצ'כית. עברתי בין המומחים והתעכבתי אצל איש-פולניה, על-מנת לברר על מידת הכדאיות של נסיעה לפוזנן ביום שלמחרת, כדי לראות את לך פוזנן משחקת מול לגיה ווארשה. בפעם האחרונה שנפגשו הקבוצות זה נגמר כך:


בקיצור, על הנייר היה נראה מבטיח ושווה נסיעה של כמעט 3 שעות בכל כיוון, אלא ש-ד' צינן את ההתלהבות שלי ובישר לי שבגלל הסצנות מן המשחק הקודם בין הקבוצות הוטלו על אוהדי לגיה סנקציות והגבלות, והם החליטו להגיע בכמות מצומצמת ולהימנע מעידוד. ויתרתי. לפחות אפשר יהיה לבלות כמו שצריך בלילה ולישון עד מאוחר.
17:40: אני מטפס במהירות הביתה ופותח את האינטרנט באיחור. הפועל משחקת מול יציעים ריקים, וזו הזדמנות טובה להנות מכדורגל עם קצת פחות לחץ.

1:00: אני מפורק מעייפות, אבל העיר עדיין שורצת חברים מסט פאולי, ואגוטרוניק, להקת הטכנו החביבה עלי, חוגגת תקליט חדש בשלוש הופעות אחת אחרי השניה ברחבי העיר. אני מקפל את עצמי בכוח ותופס רכבת עמוסת בליינים מזרחה.
4:00: עדיין אין סימן ללהקה. אני כבר אחרי שלוש קלאב-מאטה (מעין פצצת קפאין נוזלית ויעילה) שמחזיקים אותי ער. תחלופת אס.אמ.אסים קצרה כמה שעות לפני כן מלמדת כי החבר'ה מלהקה היו שיכורים לגמרי כבר בתום ההופעה הראשונה, והנה אני, עוד מחכה להם, מוקף במאות אנטי גרמנים ואוהדי סט פאולי, כולם התכנסו לפיכך תחת הכותרת:
Love Techno - Hate Germany
כמו הרבה להקות שצמחו בסצנת השמאל הגרמנית, אגוטרוניק משתדלת מאוד להעביר מסר פוליטי בשירים שלה, אלא שלא תמיד ברור כמה מתוך מאות הצעירים הגודשים את ההופעות שלה בכל פינה בגרמניה אכן מקשיבים ומבינים את המשמעויות הפוליטיות. כמה מן האנשים עימם שוחחתי בהופעות של אגוטרוניק הודו בפני במפורש שהם לא בהכרח מתחברים לתוכן הפוליטי של השירים, אלא פשוט אוהבים את המוזיקה.

יום ראשון, ה-30 באוקטובר
6:30: אני מדדה בחזרה הביתה וקורס על הספה.
8:00: השותפה מתעוררת ומרחמת עלי: היא צריכה בכל מקרה ללכת, אז אני יכול לעבור למיטה שלה.
12:45: אני מתעורר משינה טרופה לקול צלצול הסלולרי, שערות בלונדיניות דבוקות לי ללחיים ומזכירות לי באיזו מיטה אני נמצא. א', שרק אמש ניגן בשלוש הופעות וסיים את הלילה איפשהו בסביבות 8:00 בבוקר בעצמו, מעיר אותי ומאיץ בי להתלבש ולבוא איתו לרודוב, פרבר מכוער בדרום ברלין שידוע כמעוז ניאו-נאצי קשה. א' הוא אוהד של טניס בורוסיה ברלין, או בקיצור TeBe Berlin, מועדון שמפאר את המקום האחרון בליגה השישית בגרמניה. טבה ברלין הוא אולי המועדון היחידי בגרמניה שלא רק שקשור לסצנת השמאל, אלא גם לסצנת השמאל האנטי-גרמני. המשמעות של הדבר באה לידי ביטוי בשירי קהל מן הסוג הזה:


ביקור, אם-כן, של אוהדים מן הסוג הזה במעוז ניאו-נאצי הוא לא חוויה שיכולתי להרשות לעצמי לפספס. אני משתחל לתוך הבגדים מאמש, עונד תליון מגן-דוד ויוצא לדרך.
14:00: "איצטדיון" הכדורגל של רודוב הוא בסך הכל כר דשא (סינתטי) עם יציע אחד קטן. בצד ימין: אוהדי טבה. בצד שמאל, אוהדי רודוב. במהופך מן הנטיות הפוליטיות. באמצע כמובן שוטרים. כרזה ממול מבשרת לנו שכניסה לאתר הבית של המועדון באינטרנט יכולה להעשות גם דרך אתר הבית של המגן האגדי כריסטיאן ציגה, שהתחיל את הקריירה שלו דווקא ברודוב, מכל המקומות. אני מטייל על התפר שבין אוהדי טבה לאוהדי רודוב ומצליח לזהות שלוש קבוצות עיקריות בקרב הקהל הקטן שלהם: אוהדים מקומיים ולא פוליטיים, בכל הגילאים; נאצים צעירים לבושי שחורים וחמושים במשקפי שמש; חבורה של בריונים בשנות ה-40 או אפילו ה-50 לחייהם, עם חולצות הנושאות סמלים שונים. אני מעכב את המבט שלי על הקבוצה האחרונה ומזהה את צלב הברזל הגרמני, סמל עם משמעות לאומנית-פאשיסטית מובהקת. אני חוזר לדבוקת אוהדי טבה ומתחיל לברר בנושא. מדובר, אומרים לי, בחוליגנים ותיקים של הרטה ברלין. כאלה שהיו פעילים מאוד בשנות ה-70 ו-80, אבל לא עוד. הסמלים מזהים את החוליגנים האלה כמשתייכים לשתי פירמות שונות, שתיהן מסצנת העבר של ברטה ברלין: "ציקלון B" ו- "חזית וואנזה". אכן, שמות מבטיחים, שבעיקר מלמדים כי הנוכחות של החבר'ה הנחמדים האלה במשחק תחתית בליגה השישית בגרמניה היא לא מקרית.
 14:30: המשחק מתחיל. עד כה, רגוע לגמרי. אוהדי טבה מפליאים ב"הבה נגילה" שלהם ומתבלים ב"הבאנו טבה עליכם!", והכל בעברית משעשעת.
15:25: פתיחת המחצית השניה. טבה מפתיעה וכבר מובילה מהמחצית הראשונה. במהלך המחצית עימותים מילוליים בין מחנות האוהדים וכמה כוסות בירה שמחליפות צדדים. אני תופס את מקומי בשורה הראשונה, ומגלה פתאום שהכל לימיני בוער: אותם באבלסברגים שרק יום לפני אכזבו דואגים לחבור לאוהדי טבה ולהבעיר את היציע עם פירוטכניקה שכמעט ושורפת את הכרזה: "Tebe Party Army":


האווירה מתחילה להתחמם. אוהדי רודוב "שולחים" אותנו לאושוויץ, ואוהדי טבה מגבירים את השירה. שתי ניידות משטרה נוספות מגיעות, ובחוץ אני מזהה גם ואן של היס"מ הגרמני, אלה שלובשים שחור ונראים כמו דארט ויידר ממלחמת הכוכבים:


המקור:



16:20: המשחק מסתיים בניצחון חוץ מזהיר של טבה. השחקנים המרגשים פורצים בסערה ליציע שלנו ומצטרפים לשירה. אנחנו מתקבצים ויוצאים כגוש אחד לכיוון תחנת הרכבת.
16:30: אנחנו חולפים על-פני אימביס, שזה מעין כינוי-גג למסעדת פועלים גרמנית. לפתע מגיחים ממנו כ-15 צעירים לבושי שחורים, ומיד אני מזהה כמה מהם עם ת'ור שטיינר. לפני שאנחנו מבינים מה קורה, כוס בירה מלאה פוגעת בבחור שצועד לצידי. אנחנו רבים מהם, ומגיבים במהירות. הנאצים נרתעים ונסוגים מעט אל תוך המסעדה. במשך כל הזמן הזה, היה נראה כאילו השוטרים "הרגילים" שמלווים אותנו לתחנה פשוט מעדיפים לצפות בהתרחשות מאשר לקחת בה חלק. לפתע אני קולט בזווית העין טור של דארת' ויידרים שועט לעברנו. יחידת המהומות. לובשי השחורים מן הצד של המשטרה, שבקלות היו יכולים למצוא את עצמם בצד של לובשי השחורים מן הצד של המסעדה, הודפים אותנו לאחור בכוח. אחד מהם מתיז גז מדמיע על פניו של אחד מאוהדי טבה. אנחנו זועמים על התערבות המשטרה לטובת הנאצים, ושרים להם שיר שהם כבר מכירים היטב:
"שוטרים גרמנים מגנים רק על פאשיסטים!".
16:45: הרוחות נרגעות מעט, ואנחנו ממשיכים בצעדה לכיוון האיצטדיון. השוטרים מחכים לנו ברציף שמוביל צפונה, בחזרה למרכז ולמערב ברלין, אלא שלנו יש תוכניות אחרות.
16:47: הרכבת לכיוון דרום מגיעה, ואנחנו מסתערים לתוכה. במרחק של תחנה אחת בלבד, עדיין ברודוב, ישנו אימביס של משפחה טורקית שמותקף חדשות לבקרים על-ידי נאצים. אנחנו מחליטים לבקר במקום ולהעניק לעובדים במקום פרחים, כאקט של הזדהות וסולידאריות. השוטרים מבולבלים ולפני שהם מספיקים לעשות משהו, אנחנו כבר כולנו בתוך הקרון והרכבת מתחילה לזוז.
16:50: אנחנו מגיעים לאימביס הטורקי. מאחורי הדלפק עומד בחור צעיר עם תליון הסהר האיסלאמי. אני עומד לצד כ', שמעניק לו את הפרחים, ומבליט את תליון מגן-הדוד שלי. הוא מחייך בהתרגשות ומודה לנו, ואנחנו שבים על עקבותינו.
לפתע אנחנו מגלים שכמה מאלה שצעדו איתנו חסרים. בהמולת התרגיל שעשינו למשטרה איבדנו ארבעה חברים, ואנחנו מחליטים לחזור לזירת הקרבות ולחפש אחריהם.
17:00: אנחנו בחזרה באזור האיצטדיון של רודוב, ובאזור האימביס ממנו הותקפנו. השוטרים עדיין במקום, והם לא שמחים לראות אותנו שוב בלב השכונה הנאצית. בירור קצר מעלה כי החבר'ה שלנו לא נעצרו. אנחנו חוזרים לכיוון התחנת הרכבת, כשלפתע, בראש השיירה, אני רואה שמתפתח עימות בין שוטרי היס"מ הגרמני לכמה ממובילי השיירה. מהר מאוד העימות גולש לתגרה ענקית והשוטרים פשוט נכנסים בנו בכל הכוח שלהם. אני רותח מזעם ומבקש לדעת מי המפקד שלהם, ועושה זאת באנגלית כדי להפחיד אותם. הם מסרבים לענות לשאלות שלי ועוצרים ארבעה אוהדי טבה.
18:15: אנחנו עדיין שם, מסרבים להתפנות עד שהשוטרים לא משחררים את העצורים. הזמן חולף, כבר מזמן קר מאוד, ואני כמו אדיוט מקלל את הרגע בו התפתיתי לקרני שמש הצהריים והחלטתי שלא לקחת איתי מעיל. מדי פעם עוברים צעירים ומתבוננים במחזה, ודאי היו שמחים לו השוטרים היו נעלמים משם.
19:00: כאילו נענו למשאלות ליבם של הנאצים המקומיים, מקפלים השוטרים את עצמם ונעלמים. אנחנו נשארים בסך-הכל כשמונה, בלב שכונה עוינת, וללא יכולת אמיתית להתגונן. מרחוק אני שומע צעקות רמות וחושב לעצמי: "זה בטח לא יכול להיות טוב". א' כאילו קורא את המחשבות שלי ומגניב חיוך מתוח.
19:15: אנחנו מקבלים טלפון מאחד העצורים: הוא שוחרר והאחרים בדרך. אנחנו מחליטים להתקפל. אני מדדה קפוא לתחנת הרכבת, האחרים הולכים לאכול באימביס ממנו הותקפנו רק כמה שעות קודם לכן. לך תבין.

יום שני, ה-31 באוקטובר
"הגענו לעיתון!", מבשר לי א'. אני משתדל להראות סימפטיה אבל בלב מאשים אותו בגרון הכואב עימו קמתי. אכן, הגענו לעיתון, אבל מה שאותי בעיקר מעניין הוא דו"ח המשטרה, שמתאר "אי הסכמות" בין אוהדי טבה לאוהדי רודוב, אשר "נגררו לעימותים ופרובוקציות באזור תחנת הרכבת", ושגרמו ל"פציעתם של חמישה אנשים, מתוכם שלושה שוטרים". הדו"ח גם מציין השלכת אבנים, שלא היו. חיפשתי שוב ושוב, והתקשיתי למצוא בו מילה אחת נכונה. משטרה היא משטרה בכל מקום, כנראה: ארגון פשיעה עם רשיון להפעלת אלימות. 

10 תגובות:

  1. ממש נהנתי הרגשתי שאני נמצא לידך!

    השבמחק
  2. מגיעות לך הרבה מחמאות, כתוב בשטף ובהתלהבות שמצליחה למשוך גם מי שלא ממש בקטע של כדורגל.

    השבמחק
  3. בתור אחד שמתעניין בקשר שבין כדורגל ופוליטיקה, המאמר הזה ריתק אותי מאוד.
    אה והאם תוכל להרחיב על הקטע של "אנטי-גרמניה"? השנאה היא כלפי הממשלה או כלפי המדינה עצמה ככול? מדובר במהגרים או בגרמנים? ומה הסיבות?....

    השבמחק
  4. חתול יקר,
    האנטי-גרמנים זה מעין כותרת גג להמון קבוצות שמאל שהתעוררו איפשהו בתחילת שנות ה-70 בגרמניה, כשהתחיל התהליך של ההכאה על חטאי מלחמת העולם השניה, וביתר שאת אחרי נפילת החומה ואיחוד גרמניה. החבר'ה מאמינים, בצדק רב לטעמי, שהלאומיות הגרמנית היא לאומיות אתנית מיסודה, וככזו היא מדירה כל מי שאינו גרמני. הלאומיות הזו היא מסוכנת, כפי שמראה ההסטוריה, ויש להילחם בכל גילוי שלה. במקביל, תומכים רוב האנטי-גרמנים תמיכה בלתי מסויגת בקורבנות הלאומיות הגרמנית, ובראש ובראשונה העם היהודי. כאן מתחברים להם שני דברים מעניינים: האנטי-גרמנים מזהים, גם כאן לא בטעות, את האנטישמיות שבכתבי האיסלאם הפונדמנטליסטי המודרני כזהה לאנטישמיות הגרמנית. מה עושים הקבלה בין הפונדמנטליזם הזה ללאומנות הגרמנית, ורואים במדינת ישראל מעין מבצר שעומד בקו הראשון אל מול התופעה הזאת. זו הסיבה שלאנטי-גרמנים רבים אין בעיה להביע עמדות שלא ייביישו את איווט ליברמן וחבריו, ובאותה העת להגדיר את עצמם כמרקסיסטים. אתמול היתה בברלין הפגנה לציון אירועי ליל הבדולח. רוב המשתתפים היו אנטי-גרמנים, ואפשר היה לראות לא פעם דגל אנטיפה יד אחת ודגל ישראל ביד השניה. הססמא שנקראה בתדירות הגבוהה ביותר היתה:
    "סבא וסבתא אינם קורבנות אלא פושעים!"

    השבמחק
  5. הכתיבה שלך היא ברמה גבוה מאוד, והתוכן מעניין מאוד.
    חבל שרק עכשיו נחשפתי לבלוג שלך בפעם הראשונה.

    השבמחק
  6. אני מכור לבלוגים שלך

    השבמחק
    תשובות
    1. לא נורא, זה בטוח יותר זול מאשר לכתוב אותו :)

      מחק