יום שבת, 16 במרץ 2013

סף שבירה

אחד הדברים הראשונים שמלמדים בשיטות מחקר בכל אוניברסיטה הוא לעמוד על טיבם של סולמות מדידה של תופעות במציאות, למשל: כמות, מרחק, מהירות, משקל וחום. מהר מאוד לומדים הסטודנטים להבחין בין ארבעה סוגים של סולמות, כאשר המעניינים ביותר לצורך העניין ולעניות זכרוני הדל, הם סולם הרווח וסולם המנה. בראשון, לכל ערך יש זהות עצמאית וההפרש מייצג את המרחק בין הזהויות הללו. בשני, מתווסף הבט היחס בין הזהויות. 

ברור לי שעבור מי שלא עבר את הגהנום האקדמי הזה, כתוב הפוסט הזה עד עתה בסינית. לכן אנסה לקפוץ מיד לנקודה: חום הוא סולם מדידה מסוג רווח. אנחנו יודעים שבשתים-עשרה מעלות יהיה לנו חם יותר מאשר מבשש מעלות. אף-על-פי-כן, המספרים האלה אינם מייצגים את היחס בין הערכים שהם מתיימרים לייצג. כלומר, בלתי ניתן לומר כי בשתים-עשרה מעלות חם כפליים מאשר בשש מעלות. הסיבה לכך היא פשוטה: סולם הרווח מודד את התופעה בקטגוריות שאינן בהכרח קשורות לקיומן הפוזיטיבי במציאות. נקודת האפס אינה מייצגת העדר תופעה. כלומר: כשמד החום מורה על אפס טמפרטורות, אין אנחנו יכולים להגיד שאין טמפרטורה, שאין תופעה. לעומת זאת, אפס גרם מלמד על העדר משקל. אפס ס"מ מלמד על העדר מרחק. אני מניח שעכשיו אתם בוודאי מחכים לאיזושהי שורה תחתונה, והאמת שאין: אלו פשוט מחשבות שרצו לי אתמול בראש בזמן המשחק בין אוניון ברלין לסט פאולי. תכף גם אסביר למה, לעזאזל.

שלושים ושסע מעלות בצל נרשמו אתמול, שישי, בתל-אביב. בברלין לעומת זאת, ממשיך החורף במלוא עוזו וטמפרטורה של מינוס שש מעלות המשיכה רצף של חמישה חודשים של סבל. מדד צלזיוס הוא מדד משקר, הביא אותי החורף הנוכחי למסקנה. כבר מזמן שאני לא מסוגל להבחין בהבדל בין ארבע למינוס עשר מעלות. די בקרטוב חיוור של קרני שמש מחד או ברוח מזרחית ואלימה מאידך כדי להפוך את הסולם הזה לבלתי רלוונטי בעליל. כל יציאה מהדירה המחוממת היא פרויקט. כניסה לרכב שעמד דומם בחניה למעלה משעתיים מצריכה סילוק ערמות של שלג מהשמשות, גירוד קרה מזו הקדמית והמתנה מייגעת לנצחון דחוק של מפשיר האדים. הנהיגה עצמה מתבצעת בזהירות ובנתיבים בהם הספיקה העירייה לפזר מלח או אבנים קטנות על הכביש. כשצמיגי החורף (תודו שלא שמעתם על המונח הזה בכלל) מחזירים אותי בסופו של יום הביתה, אני עוד מגלה פוסטים של חברי פייסבוק המעזים להתלונן על החום בתל-אביב. הם כמובן גם אותם אלה שמגיעים לסוף-שבוע לברלין וחוזרים עם תחושה ש"שלג זה דווקא די נחמד", אבל ישאירו את הפאבים והמועדונים התל-אביביים ריקים בשל שתיים וחצי טיפות גשם ואחת-עשרה מעלות - רחמנא ליצלן. I'll take your 37 degrees any day.

אז מה פתאום הפך הבלוג הזה לעמוד של דני רופ? 
המשחק בין אוניון ברלין לסט פאולי הוא יום חג עבורי: כל החבר'ה מגיעים מהמבורג לעיר בה אני גר. רבים מהם ינצלו את הגיחה הזו לשהיה קצרה הכוללת גם בילוי משותף ולויכוחים הקבועים על היכן עדיף לגור. בשנה שעברה הפך סוף-השבוע הזה לאחד הארוכים והמעניינים, אלא שחורף 2013 ארוך וקשה בהרבה, ושאר המשחקים אליהם תכננתי ללכת בוטלו. 

אנחנו מתחילים את המסע אצלי ועושים פעמנו לכיוון אחד מהפאבים הברלינאים המזוהים עם סט פאולי. שם מחכים לנו רבים אחרים, כולל משלחת של אוהדי פרטיזן מינסק מביילארוס. להיות איש אנטיפה בדיקטטורה החביבה על ליברמן זה עסק קצת יותר מסובך מאשר להיות כזה בברלין, והביילארוסים נראים כמי שהגיעו לטיול רגוע בפארק. אנחנו לעומת זאת, דרוכים. האיצטדיון הנהדר של אוניון ברלין נמצא ברובע קופניק, עמוק עמוק בחלק הקשה של מזרח ברלין. הנסיעה לשם לוקחת שעה ארוכה, והחבר'ה מהמבורג מנצלים את ההזדמנות לקטר על גודלה של העיר. 

האיצטדיון עצמו מרוחק יחסית מתחנת הרכבת. נכון, אפשר גם לקחת רכבת קלה, אבל אנחנו מעדיפים לא להסתבך ופשוט מצטרפים לגוש אחר של אוהדי סט פאולי שנראים כמי שמכירים את הדרך הארוכה ליציע האורחים. את הנתיב הזה אני מכיר היטב, ועדיין, איכשהו תמיד אני מקווה שיש אחד קצר יותר. אנחנו עושים דרכנו בתוך מרכז קניות ואני מספר ל-א' שאוטוטו מתחילה כאן סצנת בלאגן מן הסוג שמתרחש בקניון איילון לפני משחקי חצי וגמר גביע. 

את מרכז הקניות אנחנו חוצים בשלום. ביציאה ממנו אנחנו פוגשים בחבורה העויינת הראשונה. אני מזהה את מטרת ההתכנסות שלה די מהר, אבל אנחנו צועדים בגוש גדול, ושום דבר לא קורה. מכאן ואילך ממשיכה הדרך במקביל לערוץ נחל יפה. הדרך הזאת אומנם פסטורלית, אבל מזמנת תמיד מוקדי חיכוך, בעיקר משום שאף-פעם לא ראיתי אף לא שוטר אחד שטורח לעמוד באיזשהי נקודה לאורכה. 

הכניסה לאיצטדיון היא ביצה ואני קולט ששכחתי להחליף נעליים. תוך שניות הגרביים כבר רטובות ואני מבין שהמשחק הזה יצטרך באמת להתעלות על עצמו כדי לא להפוך מהר מאוד לסבל.  מהמיקום שלי במרכז הגוש המעודד של סט פאולי אני לא מצליח לשמוע את ההמנון הסובייטי המרגש של אוניון ברלין, שלא לדבר על לצפות בתפאורה למשחק:



או בגרסה האפית:



ככל שנוקפות הדקות הולך וגובר הסבל. אני מתכנס כמה שיותר בתוך עצמי. כל השרירים מכווצים, שני הקפוצ'ונים מכסים את כובע הגרב עם בטנת הפליז ואני הופך אפתי לנעשה סביבי מרגע לרגע. המשחק מתנהל בשליטה כמעט מוחלטת של אוניון, ולמרות הקצב והשערים, אני מתרחק בשלב כלשהו מהגוש ומנסה למצוא עמדה שבה אוכל לשמוע גם את קהל הבית. המחצית השניה נפתחת ואני כבר לא מרגיש את הבהונות. מסביבי מאות אוהדי סט פאולי, חלקם עם חולצות קצרות, חלקם בסך הכל עם סווטשירטים, וכולם, אבל כולם, עם בירה קרה ביד. ביציע תנועה בלתי פוסקת, גם במהלך המשחק, לכיוון המזנון. בפעם המי-יודע-כמה אני נוכח לדעת שהמשחק הוא עניין לגמרי שולי עבור הגרמנים ביחס לטקס השתיה הפסיכי הזה. א' מספר לי שהוא היה מוכן לשלם 50 יורו על כוס תה, אבל את הגרמנים מסביב זה לא מעניין: הם מזרימים עוד מהמשקה הצונן אל תוך גופם, ונראים כמי שמזג האוויר כלל לא נוגע להם.

כעת תגידו לי: הי, אלה אוהדי כדורגל שיכורים. בוודאי שהם לא מרגישים את הקור. לכך אענה עם התמונה הבאה, שצילמתי מחלון ביתי:



כן. אתם רואים נכון: גם בשלג כבד ומינוס עשר מעלות מלאים רחובות ברוכבי אופניים, בעיר בעלת אחת מהטובות במערכות התחבורה הציבורית בעולם. מדהים. בני אדם כמונו? קשקוש. סייבורגים עם רגשות זה הכי רחוק שאני מוכן ללכת.
יותר מכל הבדל תרבותי, זה כנראה ההבדל הגדול ביותר ביננו לבין הגרמנים, והוא דווקא הבדל פיזיולוגי, בעיקרו. וכמו כל פער, הוא מוקצן ביציעי הכדורגל.

כמה דקות לפני סיום המשחק אני נשבר, בדיוק כפי שסט פאולי, שכבר הצליחה להשוות ל-2:2, נשברת. השער השלישי של אוניון מראה לי את הדרך בחזרה לתחנת הרכבת. את הרביעי אני כבר שומע מבחוץ. מאוחר יותר, אני מגלה שלחבר'ה מסט פאולי גם תשעים הדקות והתבוסה לא הספיקו, והם נאחזים בעוד זמן-כפור איכותי:



גם הפעם לא הצליחה המשטרה להתאפק ועשרה מאוהדי סט פאולי נעצרים. למרבה המזל, הדיירים שלי לסוף השבוע הזה אינם בין העצורים, ואת המשך הערב אני מבלה משועשע לשמע החוויות האנתרופולוגיות שלהם במסעם למזרח ברלין. קשים הם המזרח ברלינאים, כבר אמרנו, אבל את הקסם המחוספס אני בכל-אופן עוד מסרב לפספס.


18 תגובות:

  1. לא ייאמן כמה קר. אני חושב אבל, אם להסתכל על זה רגע מהצד השני, זה הקטע הזה של הגרמנים כשהם באים למקום חם כמה הם נהנים ממנו - לא משנה מה הלחות: עשיתי פעם סוף שבוע ברומא באמצע מאי עם כמה גרמנים במהלך הלימודים שלי בחו"ל - המזג אוויר היה כמו בתל אביב, גועל נפש. והם רק ישבו שם, ורצו עוד ועוד להיות בחוץ.
    הם חיות מוזרות, אין מה להגיד.

    וכמובן, אחלה פוסט. העניין עם הנעליים כאב לי כשקראתי, הכניסות לאלטר פורסטריי הן בהחלט מועדות לפורענות.

    השבמחק
    תשובות
    1. אתה צודק לגמרי. פעם התארחו אצלי שני גרמנים בתל-אביב, בתקופה בה בדיוק עברתי לדירה חדשה. הצעתי להם לנסוע איתי לאיקאה ולרדת בדרך במצוק ארסוף. זה היה קיץ, והבטחתי להם שאני חוזר תוך מקסימום שעה (כאילו שזה אפשרי כשמדובר באיקאה). כעבור שלוש שעות אספתי אותם, אדומים כמו לובסטרים ומרוצים מהחיים.

      מחק
  2. איזה חמוד הילד הזה בסוף...

    כשהילד שלי הלך לגן ילדים יאפי במיטה, שרוב ההורים בו היו מהקהילה הבינ"ל או zugezogene, הוא שר שירי הרטה.

    עכשיו כשהוא הולך לבי"ס בווייסנזה, הוא שר שירי אוניון.

    השבמחק
    תשובות
    1. חמוד? אותי הוא קצת מפחיד... :)
      והגיע הזמן לעבור לפוטסדם ולשלוח את הילד לבאבלסברג!

      מחק
    2. לא יודע מה איתכם, אבל לי הוא מזכיר מדי את הילד מ-"זוהי אנגליה", מחזה מלחיץ.

      מחק
  3. תוכל לספר קצת על מ.ט.ז ריפו (פרטיזן מינסק) ועל האוהדים שלהם,מה המצב שם?
    אגב שמעתי שהם באים בקרוב לסבב משחקים בגרמניה,יש לכך סיבה מיוחדת?

    השבמחק
    תשובות
    1. אהלן,
      סבב המשחקים בגרמניה כבר התחיל ביום ראשון מול טניס בורוסיה ברלין. צפויים עוד מפגשים עם אחת מקבוצות החובבים של סט פאולי, באבלסברג והכוכב האדום לייפציג.
      אני מבטיח לנסות לכתוב פוסט שלם בעניין ברגע שארגיש שיש לי מספיק מה לומר.

      מחק
  4. כיף של פוסט, תודה. ומה זה מסכימה אתך לגבי מזג האוויר. פשוט נורא

    השבמחק
  5. הפוסט הכי טוב שקראתי בשבועות האחרונים.

    השבמחק
  6. ממה שאני בדקתי לאורך שלוש שנים כמעט תמיד כשבישראל חם יותר בגרמניה קר יותר ולהיפך כמובן.

    אולי עבר יותר מדי זמן אבל הייתי מחליף את ה37 המחורבנים האלו ב10- נעימים.
    מה שמבאס זה לא הקור אלא החושך.

    השבמחק
  7. בשום סיטואציה בעולם לא יכול להיות נעים יותר במינוס עשר מאשר מב-37 מעלות. בטח שלא לאורך 150 ימים רצופים. ישראל מהרבה בחינות, כולל מזג האוויר, היא גן עדן. רק להחליף את ההנהלה נשאר.

    השבמחק
  8. נצטרך לא להסכים בעניין הזה
    אתה צודק בקשר ל150 יום (אם כי אין 150 יום רצופים של מתחת לעשר) זה באמת יותר מדי (סע לחופש קצר), אבל שוב זה החוסר שמש שמדכא יותר מהקור. היום שבו גיליתי שכתוב בעיתון כמה שעות שמש צפויות די שבר אותי. מודה

    אבל שוב, הקיץ בישראל, מבחינתי, גרוע לא פחות מהחורף בגרמניה (ובמינכן והסביבה זה קרוב יותר למינוס 20). אין מה לעשות בשמש הנוראית הזו חוץ מלהתחבא במזגן. דעתי לפחות.

    השבמחק
  9. אין מינוס עשר מעלות במשך 150 ימים, אבל לברלין מגיעה רוח מזרחית שמשפיעה משמעותית על תחושת הקור. כנ"ל בנוגע לשמש, שאפשר לספור על יד אחת את מספר הפעמים בהם היא הופיעה בחורף הנוכחי. לעתים קר בהרבה בפלוס 2 מעלות מאשר במינוס 12 מעלות, בדיוק בשל הגורמים האלה.

    השבמחק