יום חמישי, 14 בפברואר 2013

גדי

זהו לא סיפור על אולטראס, חוליגנים או ניאו-נאצים. אפילו לא סיפור שקשור לכדורגל אירופי, או לליגה השישית בטיבה ביבשת.  זהו סיפור על אנשים קטנים עם חלומות קטנים, על שגרה של מאבק ולא על שיאים שלו. 

את גדי הכרתי לפני כמה שנים במרכז נוער בשכונה יפואית מוכת עוני ופשע. חודשים ספורים לפני כן חזרתי משהות של כמה חודשים בהמבורג והעתיד לא היה ברור. קפצתי על הצעת העבודה הראשונה שנקרתה בדרכי, ואחרי שנים של עשייה חברתית ועבודה בעמותות גם ביפו עצמה, נראה לי אך טבעי ליטול את מושכות ניהול מרכז הנוער, על-אף שבניגוד לקודמיי בתפקיד לא הייתי בן המקום. החודשים הלא ארוכים שהחזקתי בתפקיד - עד לתאקל עם מנהלים מן הסוג שיושב במשרד ומנותק מן השטח - התאפיינו במלחמה בלתי פוסקת עם נערים שלא חדלו לרגע לבדוק את הגבולות, להפר הבטחות וסיכומים ולהתעלל במקום שהיה להם בית שני, ראשון ואולי יחידי.  

על האתגר קפצתי בשמחה, אך מהר מאוד גיליתי שכל יום הוא קרב. הייתי פותח את המרכז אחר הצהריים וחוזר הביתה בלילה מותש נפשית לחלוטין, לעתים מובס, ולא מסוגל לישון. את שעות הבוקר והצהריים, אלה שלפני פתיחת המרכז, הייתי מבלה בהכנה נפשית ולוגיסטית למערכה הקרבה. 

כאיש חינוך, מעולם לא האמנתי שיש ילדים או נערים רעים, רק סביבה רעה. מעולם גם לא האמנתי שענישה היא פתרון. ודאי לא ארוך טווח, ותמיד הקפדתי להבחין בינה לבין התהליך החינוכי שבו חובה להציב גבולות. אלה, לעתים, מגיעים גם בצורה של סנקציות. אלא שעל-מנת להטיל סנקציות זקוק כל מנהיג לסמכות. הסמכות שהיתה לי כמנהל המרכז היתה סמכות פורמלית. ידעתי שבהיותי זר וחדש, הדבר האחרון שהיה מחזק את המעמד שלי במקום ואת הקשר שלי עם הנערים הקשים הוא שימוש בסמכות הפורמלית הזו ולכן ניסיתי תמיד לרכוש את אמונם באמצעות חיזוקים ושיחות עומק כנות ופתוחות, ולא באמצעות מרות. 

גם לדרך הזו היו מגבלות. חלק משמעותי מהנערים עימם עבדתי כבר עברו מזמן את נקודת האל-חזור. הם נזקקו לטיפול הרבה יותר יסודי והרבה יותר צמוד ממה שמרכז נוער עם שני עובדים בשכר וכמה מתנדבים מלאי נשמה מסוגלים היו להעניק. אז, כשהגישה שלי פגשה את המגבלות שלה, היה נכנס לתמונה גדי.

גדי הוא אוהד מכבי תל-אביב. תמיד היה מסתובב במרכז הנוער עם טריינינג כחול צהוב. העבודה שלו כמדריך הכדורגל במרכז אפשרה לו את זה, ואפילו אני הצלחתי די מהר להתרגל. כבר שנים רבות שהוא מגיע כל אחר הצהריים למרכז הנוער ושוהה בו עד סגירתו. בתווך, מנהל כמה קבוצות כדורגל בגילאים שונים. את הצעקות שלו אי אפשר שלא לשמוע: גדי לא מדבר - גדי צועק. גדי הוא לא איש של שיחות נפש. הוא גם לא איש חינוך. הוא מעולם, אני מניח, לא למד לשום תואר ומעולם לא השתתף בהכשרות שונות ומשונות על שיטות חינוך. גדי בסך הכל אוהב כדורגל. בעברו היה שחקן בצפרירים חולון, אם זכרוני איננו מטעני, ועבורו כדורגל, גם כיום בסביבות גיל החמישים וללא אישה או ילדים, הוא כל עולמו. 

לעתים, כשהייתי רוצה להגיע לנער כלשהו, הייתי מנסה לדלות עליו מידע מקדים: מה מצבו המשפחתי, מה עברו האישי וכו'. גדי הכיר את הסיפור של כל ילד, נערה ונער במרכז. גם את המשפחות הכיר היטב, והן הכירו אותו. לילדים רבים במרכז הוא היה הכל. את חלקם, אלה שגרים רחוק, היה מסיע ברכבו הפרטי בסיומו של כל אימון. ילד אחד, שמשפחתו עברה מיפו לעיר אחרת ממזרח לרמת-גן אפילו זכה לטרמפ הלוך ושוב. "העיקר שיבוא", אמר לי גדי, "כמה שפחות שיישאר עם המשפחה שלו". 

את גדי כיבדו במרכז הנוער. חלק מהנערים אף חששו מפניו. גם בסוף היום, אחרי יום שלם של צעקות, הוא עדיין היה מסוגל להרעים בקולו על נער סורר שהשתולל בתוך אחד מן החדרים. לעתים היה מוצא את הרכב שלו עם שריטה חדשה, לעתים בלי אוויר באחד הצמיגים. "זה חלק מהעבודה", הוא היה אומר לי, ונוסע לדרכו. למחרת היה מגיע ומרעים שוב בקולו, מתרוצץ בין הילדים כאילו דבר לא קרה.

לעתים הייתי מתבונן בו ותוהה אם יש לו עצמו מושג כמה בלתי מוערך הוא, כמה קשה העבודה שהוא עושה וכמה נפשות הוא מציל מדי יום. 

ביום שני האחרון, בעת ביקור בארץ, ראיתי את גדי. זה היה בדרבי התל-אביבי, והוא, אוהד מכבי, דווקא נכח בשער 5 האדום. לשמוח הוא כמובן לא יכל, אבל לא מפחד זעמם של האדומים: הוא פשוט היה עסוק מדי. כדי להשלים הכנסה, גדי עובד במזנון של בלומפילד. מוכר ארטיקים, שתייה ובייגלה במחירים מופקעים. ספק רב אם את השערים של מכבי הוא בכלל הצליח לראות. בעולם מושלם, אדם כמו גדי היה מועמד לפרס ישראל. לפחות היה מתוגמל באופן שהיה מאפשר לו לחיות חיים נטולי דאגות הישרדות. לא בישראל 2013, ובוודאי לא בתל-אביב-יפו של חולדאי.

הניצחון הגדול של מכבי ומעבר השליטה בעיר לצד הצהוב סימן עבורי גם את סוף החופשה בארץ, שהיתה, עד אז, מושלמת. אין לי הרבה חברים אוהדי מכבי ולשמוח עבור המעטים שכן כאלה בוודאי שלעולם לא אהיה מסוגל. אבל אם בכל זאת הלך גדי לישון באותו הלילה עם חיוך, מה שבטוח, טעם הגלולה כבר הרגיש לי פחות מר. 

13 תגובות:

  1. אהבתי מאוד את הכתיבה שלך.
    עצוב לראות מה עוברים אלו שמעזים לנסות
    לתקן את החברה הקלוקלת שלנו ובזמן שהם עובדים
    לילות כימים אלו שאמורים לקחת אחריות ולעזור
    יושבים בצד ומתעלמים מהמציאות.

    השבמחק
    תשובות
    1. אני לא חושב שגדי מנסה או מתיימר לנסות לשנות את החברה שלנו. הוא בסך הכל אוהב כדורגל ואוהב ילדים. לא מדובר פה באיש עם יומרות גדולות להוביל. הוא בסך הכל מנסה לעשות את שלו בחלקת האלוהים הקטנה שבנה לעצמו. ממש כמו ז'וסף גראן ב"הדבר" של אלבר קאמי, הוא הוא הגיבור האקסיסטנציאליסט הקלאסי.

      מחק
  2. מיהו אותו גדי?
    האם זהו שמו האמיתי?
    האם הוא מעוניין להיחשף? אפשר להפיץ את סיפורו ברשת, לפחות שאת ההכרה מהציבור יזכה לקבל.

    השבמחק
    תשובות
    1. גדי הוא אכן שמו האמיתי, אבל יותר מזה השתדלתי לא לחשוף, משום שלא התייעצתי איתו טרם כתבתי את הפוסט. לא בטוח שהוא אפילו היה מעוניין בהכרה ציבורית, אבל אני שמח שהצלחתי סוף-סוף, שנים אחרי, לבטא מעט מן ההערכה העצומה שלי אליו.

      מחק
  3. בעיניי זה הפוסט הטוב ביותר שלך עד היום. תודה רבה

    השבמחק
  4. מרגש. כעו"ס שעובד במרכז דומה בעיר אחרת ומתמודד עם דברים זהים הפוסט ריגש מאוד.

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה יקירי. חזק ואמץ והמשך להתעסק במה שחשוב באמת

      מחק
  5. על כך כתב מארקס שבחברה הקפיטליסטית העובדים אינם מרוויחים והמרוויחים אינם עובדים
    מר מאוד להיווכח בכך שוב ושוב
    שאפו על טור מרטיט למדי

    השבמחק
  6. תמיד רציתי לשאול אותך, בלי קשר לפוסט המצוין הזה שלך:
    איך אתה רואה את אוהדי הפועל, כאנטי פאשיסטים, תומכי אנטיפה, כשלצד כל זה הם מכנים את אוהדי מכבי ת"א (ואנשים אחרים בכלל) "גרמנים", "נאצים", שרים שירי שואה, וזאת למרות האידיאולוגיה שלהם והקשרי חברות שיש להם עם קבוצות מגרמניה?

    השבמחק
    תשובות
    1. אמרתי בעבר ואני אומר היום: את זילות השואה רצוי להשאיר לראש הממשלה ופולילטיקאים פופוליסטיים אחרים. מבחינתי כאנטי-פאשיסט, הזילות של המאורע הפאשיסטי הגדול ונוראי ביותר בהסטוריה היא חטא כנגד הזכרון וחטא כנגד המאבק האנטי-פאשיסטי בהווה. באולטראס הפועל יש אנשים נהדרים שגם יודעים להפעיל את הראש, לצד אנשים שלא מסוגלים לחשוב מטר קדימה. לצערי, לא תמיד ידם של הראשונים היא על העליונה, והמקרה של שירי השואה הוא הוכחה מצערת לכך.

      מחק