יום שישי, 13 באפריל 2012

יקום מקביל

את סליחתם של אלה המבקרים בבלוג מטעמי כדורגל בלבד אבקש כבר עתה. הפוסט הזה הוא לא פוסט על כדורגל. הוא אפילו לא פוסט על אוהדי כדורגל. הוא פוסט שמנסה להדגים כמה אפשר ללמוד על פוליטיקה וחברה ביחידה מדינית כלשהי, מתוך הכדורגל. בעצם, אם לא שמתם לב לכך עד כה, זוהי מטרת הבלוג כולו, אלא שהפוסט הזה הוא כנראה קצת יותר פוליטי מהאחרים.

מעשה בשלושה משחקים שלאחר כל אחד מהם התכוונתי לשבת ולכתוב, אך שילוב מנצח של עצלות וחוסר יצירתיות מצד אחד, ואורחים חובבי מסיבות הדירו אותי לאחרונה מהמחשב. הראשון שבהם התקיים לפני כעשרה ימים בדיסלדורף, שם התארחה סט פאולי למשחק חוץ קשה מול היריבה העיקרית שלה על הכרטיס למבחנים על עליה לליגה הראשונה. 

כמעט 600 קילומטרים וכארבע וחצי שעות רכבת מהירה מפרידים בין ברלין לדיסלדורף, ואני מתכנן לעצמי את המסע, מתכוון להגיע כשלוש שעות לפני המשחק לדיסלדורף על-מנת לבקר במסעדה הישראלית הראויה היחידה בכל גרמניה שנמצאת דווקא שם. כתמיד, אני מוצא עצמי נלחץ ומסתבך עם הזמן, ותוך כדי שהפסטה ("רק 7 דקות הכנה" עלק) מתבשלת לה בסיר, אני מבין שאת הרכבת אני אפספס. מיד משגר הודעה לר', שכבר מכיר היטב את התירוצים שלי, ומבטיח לו להגיע שעה אחרי, בשש בערב. שמח ומבדח אני יושב לארוחת הצהריים שלי בצוותא עם החבר'ה מסיינפלד על המסך, ויוצא לכיוון תחנת הרכבת. המתנה ארוכה מהרגיל לרכבת הפרברית שתיקח אותי לתחנה המרכזית גוררת שוב מתח ועצבים. כשהיא סוף סוף מגיעה (באיחור של 7 דקות, ששקול לאיחור של 70 דקות בישראלית), אני עולה ומתקמם ליד דלת היציאה, מוכן ומזומן לזנק החוצה כדי להספיק את הרכבת המהירה לדיסלדורף שיוצאת מרציף אחר.

הרכבת הפרברית נעצרת בתחנה המרכזית, ואני מזנק ממנה החוצה. הרכבת המהירה היתה צריכה לעזוב כבר לפני שתי דקות, אבל אני עדיין יכול להבחין בה מרחק ארבעה רציפים. אני מקבל החלטה ברוח המקום שלא לצעוק לדיילים לחכות, ומנסה מזלי בספרינט של טיפוס מדרגות. בשניה בה דורכת רגלי על הרציף הנכון, מתחילה הרכבת המהירה את מסעה, ושלא כמו בסרטים, אני מוותר על קפיצה לתוכה ומקלל את הישראלי שבי. רק השבוע אמר לי חבר בהקשר אחר: אתה יכול להוציא את הישראלי מישראל, אבל אתה לא יכול להוציא את ישראל מהישראלי. כמה נכון.

קונצרן הרכבות הגרמני, הדויטשה באהן (Deutsche Bahn) מעסיק למעלה ממאתיים אלף עובדים ואחראי לתנועתם של למעלה משני מיליארד נוסעים בשנה. ובמספרים: למעלה מ- 2,000,000,000 בני אדם. מספרים בלתי נתפסים, ואופרציה מטורפת שכוללת עשרות אלפי רכבות הנעות במקביל בכל רחבי גרמניה והמדינות הסמוכות.
עדיין, הדויטשה באהן היא החברה השנואה ביותר בגרמניה ורוב הגרמנים בטוחים שהם מקבלים ממנה את השירות הגרוע ביותר האפשרי (אחרי שבוע בישראל אני מניח שהם ינשקו פה את רצפת הקרונות). זה נכון בעיקר לגבי ימים קרים ומושלגים, בהם תנועת הרכבות משתבשת משום שהמנגנונים האחראיים על החיבור בין המסילות נוטים לקפוא ולחדול מעבודתם, ואפילו החימום האוטומטי שלהם כבר לא מושיע וצריך לשלוח צוות כוננות לטפל בבעיה. כך, כל איחור של רכבת אחת גורר אחריו תגובת שרשרת שמורגשת בעשרות, ואולי אלפי רכבות אחרות. מדהים, כשחושבים על זה.

אני מבלה המון זמן ברכבות, ועוד יותר מכך בלהבין את החברה הגרמנית. על-אף שגם אני ניזוקתי לא פעם מאיחורי הרכבות ושירות הלקוחות הלא ידידותי של הדויטשה באהן, עדיין, כשלוקחים בחשבון את גודל האופרציה הזו, את מערך התחבורה הציבורית הלא ייאמן שיש כאן בכל עיר, את העובדה שהמכוניות הגרמניות הן מכונות שלא מתקלקלות, את הכבישים המדהימים שאפילו בשלג כבד אפשר לשייט עליהם במהירות של 200 קילומטרים בשעה (כן, מניסיון), מגיעים למסקנה הבלתי נמנעת: העם הזה מצטיין בעיקר בלהזיז אנשים ממקום למקום (אכן, היה להם אחלה תרגול בזה לפני 70 שנה).

אז למה בכל זאת שונאים הגרמנים את הדויטשה באהן? בעיקר משום שמחירי הנסיעה הם באמת גבוהים. למה מחירי הנסיעה גבוהים כל-כך? משום שמזה כעשרים שנה, עת חוברו להן שתי הגרמניות, הכסף הזה הולך כדי לבנות ולשפר את התשתיות הבלתי קיימות עד עלובות במזרח גרמניה. הגרמנים משלמים כיום את מחיר ההזנחה, והכסף הזה אמור, בסופו של דבר, לחבר את מזרח גרמניה לשאר המדינה באותה היעילות והנוחות ממנה נהנים תושבי המערב. הגרמנים משלמים עכשיו כדי שבתוך שנים בודדות לכל אחד מהם תהיה נגישות שווה לכל מקום בארץ שבו הוא חי. כמה פשוט - ככה נכון.

הגרמנים, ולא רק הם, הבינו כבר מזמן עובדה מאוד פשוטה, והבינו אותה מזמן: תחבורה ציבורית טובה היא לב ליבה של חברה מתפקדת. ברמת התשתית והיומיום, אין דבר חשוב מזה. כל גרמני יכול לתכנן לעצמו את היום, את השבוע, את החודש ואת השנה הזו ואת הבאה אחריה, משום שהוא מסוגל לסמוך בעיניים עצומות על אמצעי תחבורה יעילים ועל לוחות זמנים אמינים.
אה, כן, חשוב כמובן לציין שרוב רובו של קונצרן הרכבת הגרמנית מצוי בבעלות ממשלתית, כך שאם מישהו פה חושב שהפרטת הרכבת בישראל תוביל לאיזשהו שינוי מיוחל בתפקודה, הוא עדיין לא מבין לאיזו קטסטרופה אנחנו צועדים

טו מייק אה לונג סטורי שורט, גם את הרכבת הבאה, השלישית במספר, אני מצליח להחמיץ. אלא שהודות לדויטשה באהן המופלאה אני מגיע לבסוף לדיסלדורף ב-20:10, שהיא גם שעת פתיחת המשחק. הכרטיס שלי הושאר על-ידי ר' המיואש בדלפק השירות של הרכבת הגרמנית בדיסלדורף. אני אוסף אותו וממהר לרכבת תחתית שמגיעה כמובן ישירות לאיצטדיון החדש של פורטונה. ר' דורש פיצוי בדמות שתי בירות ושולח לי הנחיות היכן בדיוק הוא ממוקם ביציע.

כשאני מגיע, אני יודע שיהיה קצת מסובך להיכנס עם התיק הגדול שלי לאיצטדיון, ואני כרגיל מעמיד פני תייר חסר ישע ולא מזיק שרק במקרה הזדמן ליציע אולטראס במשחק חוץ. הפעם זה לא עובד, ואני נשלח באדיבות ובאנגלית משעשעת לבוטקה שמאחורי היציע, בו ניתן להפקיד חפצים. הסדרן מלווה אותי, ודואג שהכל עובד כשורה.
כבר כמעט מחצית במשחק, ואני עדיין מחפש את ר' כדי להיפטר מהבירות שביד שלי. מדהים לחשוב על זה, אבל שתי הבירות הללו, ביחד 9 יורו, עלו לי יותר מהכרטיס למשחק, שעלה 8 יורו. גם ביחד זה עדיין לא מגיע למחיר כרטיס כניסה ל-י"א ארנה באשדוד. 
היום הוא יום שני. יום העבודה הראשון בשבוע ברחבי גרמניה וברוב מדינות העולם. המשחק הוא משחק ליגה שניה. האיצטדיון מלא עד אפס מקום בחמישים אלף צופים (47484, ליתר דיוק), והאווירה פשוט מחשמלת, הגם שהמשחק עצמו לא מתעלה לרמה גבוהה במיוחד ומסתיים ללא שערים. 

בפוסט הקודם הזכרתי את סצנת האולטראס בדיסלדורף, ואך טבעי הוא שבין החבר'ה שם לבין אולטראס סט פאולי שוררים יחסי ידידות. אלה מסט פאולי שיכלו להגיע מוקדם לעיר זכו לאירוח מופתי של הדיסלדורפים, כולל מסיבת "נגד" מיוחדת, משותפת לשתי קבוצות האולטראס הללו: נגד הומופוביה, נגד סקסיזם, נגד נאצים ונגד ימין ביציעים. 
אה, והיה גם "בעד" אחד: בחודשיים האחרונים מתנהל קמפיין של אנשי אנטיפה בסצנת האולטראס הגרמנית למען הצלתו של מועדון MTZ-RIPO מביילרוס. המועדון, כך מסתבר, הוא היחיד במדינה (הדיקטטורה היחידה באירופה) שמזוהה עם סצנת האנטיפה, ועומד בפני פשיטת רגל. ברשת האנטי-פאשיסטית האירופית התגייסו למסע התרמה למען המועדון הזה, והמסיבה הזאת עמדה גם בסימן המאמץ הזה.

אז מה היה לנו? מערכת תחבורה שמסוגלת להניע אותך 600 קילומטרים ממרכז של עיר גדולה אחת למרכז של עיר גדולה אחרת בתדירות ובטווח זמן המאפשרים אפילו למאחר כרוני שכמותי לתפקד. איצטדיון פאר, סדרנים אדיבים, חמישים אלף צופים ואווירה מדהימה, וכל זה ב-8 יורו לכרטיס. ואחר-כך ימכרו לכם בהארץ שאנחנו צריכים למהר ולאמץ את המודל האנגלי הנורא (עליו אני מבטיח להרחיב בפוסט אחר). 

הלאה. בחזרה לברלין. שוב משחק אמצע שבוע (הפעם ביום חמישי), שוב ליגה שניה: אוניון ברלין נגד ארצגבירגה אוו'ה. הקבוצה האורחת, זו עם השם הבלתי ניתן לביטוי, מגיעה מאיזשהו חור במזרח גרמניה. סצנת הימין שם חזקה, אך הרבה פחות מבעבר. לפני כמה שנים הניפו אוהדיה את הדבר הזה:



כדי לחסוך לכם את הגוגל, המספר 14 מתייחס לטקסט הלקוח מהמניפט המכונן של התנועה הנאצית בארה"ב. הטקסט, בן 14 מלים, נראה כך:
"We must secure the existence of our people and a future for White Children"
לגבי המספר 88 אני מניח שאין צורך להרחיב את הדיבור.
אגב, די מדהים שכמעט לכל הסימנים הקשורים בתרבות הנאצית העכשווית אין ערכי וויקיפדיה בעברית. מלמד דבר או שניים על המקום אליו מתועלת השנאה הקולקטיבית של העם היהודי במדינת ישראל.

בכל אופן, אנחנו מגיעים למשחק כשעה לפני השריקה. על האיצטדיון של אוניון ברלין כבר כתבתי כמה פעמים. כך צריך להיראות איצטדיון עבור אוהדי כדורגל. פשוט תענוג. בגרמניה, פרט לתפיסת מקום ביציע, אין משמעות גדולה לכניסה מוקדמת ליציעים. האוהדים הגרמנים פותחים את הגרונות שלהם רק דקות ספורות טרם השריקה. בכל זאת, עמידה ביציע הצפוני מספקת לנו, אחרי חורף ברלינאי ארוך, שמש נהדרת ובטוחה בעצמה, כאילו אומרת: "זהו זה, עכשיו תורי".
ההמנון של אוניון ברלין הוא אחד מהיפים שבהמנוני הקבוצות. שווה יהיה לדבר על המקום של המנונים בתרבות הספורט הגרמנית. ההמנון הזה ללא ספק יככב בפוסט בנושא. 
המשחק מתחיל ומתקדם בקצב גרמני טיפוסי: כדורגל קשוח, 110% מחויבות למשחק, אפס עצירות (גם בעבירות קשות), משחק מהיר וכמובן: אווירה פשוט מדהימה. ככל שנוקפות הדקות, מפנה השמש את מקומה לקרירות הערב, מה שגורם לעידוד להתחזק יותר ויותר. 
אני מסתכל סביב, שוב, ליגה שניה, משחק באמצע השבוע, איצטדיון סולד-אאוט וחווית כדורגל פשוט אדירה. לזה התכוון המשורר. 

יום ראשון ואני די מפורק. אחת לשלושה חודשים מגיע "סוף השבוע הקדוש": כמה חברים מאולטראס סט פאולי מגיעים לברלין לבילוי שמתחיל בשישי בערב ומסתיים עם עזיבתם בשני בבוקר. אפילו התמרחות נעדרת תחושת זמן במיטה ביום שבת לא סילקה לגמרי את ההנגאובר, והנה כבר יום ראשון, שהוא גולת הכותרת של כל סוף שבוע מטורף שכזה בגלל הביקור הקבוע במקדש האלקטרו העולמי: הברגהיין.

את הברגהיין אפילו אי אפשר לכנות מועדון. זה יעשה לו עוול. יש אנשים שהולכים למועדונים, ויש אנשים שהולכים לברגהיין. יודעי דבר מספרים שבמפעל הזה שהוסב למועדון יש את מערכת הסאונד הטובה ביותר בעולם. כל ביקור בו גורר אחריו לפחות יומיים של אוזניים מצלצלות במקצבי טכנו. הברגהיין הוא המקום בו כל יציר נברא מתחבר, בין אם מרצון ובין אם לא, לצד האפל שבו. את הברגהיין אי אפשר לכבוש. הברגהיין כובש אותך, ולך לא נותר אלא להתמסר ולתת לכל פעימת בס להרעיד לך את האיברים הפנימיים. 

לברגהיין אנחנו מגיעים מאוחר מהצפוי ונתקלים כרגיל בסלקציה הקשה במקום. אנחנו שישה, וזה אף-פעם לא יתרון. אחרי דחיה אחת אני מרים טלפון ל-א' מאולטראס סט פאולי, שמדי פעם מאייש את הכניסה למקום כתחביב סוף-שבוע. א' לא שם, אבל דואג לכך שתוך שתי דקות מגיח החוצה אחד מבעלי השררה במקום ומכניס אותנו, אפילו בחצי מחיר. 
את א' אני לא מכיר הרבה זמן, אבל הוא מוכיח לי פעם אחר פעם כי להיות חלק מסצנת האולטראס זה לפעמים כמו להיות חלק מאיזה מועדון אקסקלוסיבי של בודדים, כאלה שישכבו על הגדר אחד למען השני ויסכנו את קשרי העבודה שלהם לטובת עמיתיהם. זר לא יבין זאת. 

הגרמנים קצת לחוצים ורוצים לאפשר לשחקנים שלהם מספיק מנוחה לפני אליפות אירופה בקיץ הקרוב. זו הסיבה לכך שבשבועות הנוכחיים משוחקים, דווקא בשלהי העונה המתישה, שני מחזורים בשבוע. אני שוב מוצא עצמי במשחק אמצע שבוע, הפעם בהמבורג, סט פאולי נגד אוניון ברלין. המשחק כמובן סולד אאוט, ואני מחפש את א' כדי להודות לו על הטיפול המהיר בתקלת הכניסה לברגהיין. 

האווירה נהדרת, ואוהדי אוניון מספקים את תצוגת העידוד הכי טובה שאני זוכר השנה מקהל חוץ במילרנטור. לפני המשחק אני לומד מאנשי St Pauli Mafia על התיקלות של כמה מהם בכעשרים חוליגנים נאציים של אוניון. הם היו רק שבעה, ואת תוצאות המפגש אפשר לזהות בקלות על פניהם של כמה מהם. "הצלחנו להגן על הדגלים", מרגיע אותי ד'. בסצנה הזו נחשבת נפילת דגלים וכרזות בשבי אוהדי יריבה כגרועה שבהשפלות. שוב, זר לא יבין זאת.
אוהדי אוניון מרגישים טוב, ומחליטים לפרוץ לכיוון יציע אוהדי סט פאולי הצפוני (אולטראס סט פאולי עומדים ביציע הדרומי). משטרה לא נראית בסביבה, וכוח הסדרנים עומל דקות ארוכות על השכנת הסדר. במקביל, אוניון עולה ליתרון מקרי. 1:0, וסט פאולי מתרחקת מאוד מתמונת העליה לליגה הראשונה.

מחצית שניה נפתחת והחבר'ה במדים החומים לוחצים ומחמיצים ללא הרף, עד שבדקה השישים מושג השוויון הנכסף. חמש דקות מאוחר יותר ומגנה השמאלי של אוניון מורחק בכרטיס צהוב שני, ומעתה זו רק שאלה של זמן. ואז מגיע הרגע ההסטורי שמספק לנו המשחק הזה:
קצת לקראת הדקה ה-70, עשרים דקות לפני תיקו שהיה סותם את הגולל על סיכויי של סט פאולי להעפיל לליגה הראשונה, מבקיע מריוס אברס שער יתרון לזכות החומים. האיצטדיון באקסטזה, וכך גם שחקני אוניון שמתנפלים על השופט בטענה לנגיעת יד של אברס. השופט מאשר את השער, אך מסכים לבקשת שחקני אוניון להחליף מילה עם אברס:



השחקן, שגורל עונה שלמה מונח על כתפיו ואיצטדיון שלם מחכה למוצא פיו, עומד שניים וחצי מטרים ממני, מיישיר מבט אל השופט, ומודה שהכדור אכן נגע בידו. השער מבוטל והשוויון נותר בעינו.
אני שוב מאחר. על-מנת להשיג את הרכבת האחרונה לברלין תכננתי לצאת כעשר דקות טרם סיום המשחק, אבל איך אפשר לעזוב דרמה כזו? סט פאולי ממשיכה להחמיץ, פעם אחר פעם, עד שלבסוף זה מגיע, בדקה האחרונה של תוספת הזמן, מרגלי השחקן המצטיין במשחק, פין ברטלס. לרגע היה נדמה שהאיצטדיון כולו מתרומם, כולל הבטון וזרקורי הפלדה, שלושים סנטימטרים באוויר. אני צווח "יש" אחרון וטס לתחנת הרכבת. הפעם אפילו מספיק אותה. מי אמר שאין צדק בכדורגל?

את הדרך חזרה מהמבורג לברלין אני עושה מהורהר, חושב על שלושת המשחקים בהם צפיתי בפרק הזמן של השבוע האחרון. חושב על התחבורה שציבורית שמתפקדת כעורקי החברה הגרמנית, על המחויבות של ספורטאים למקצוע שלהם ועל השייכות של אוהדים לחוויה כמעצבים, ולא כצרכנים. המודל שהתקבע בישראל ביחס לניהול נכון של מועדון ספורט הוא כל-כך מעוות, שאין מוצא אלא להסביר אותו דרך התהליכים שהתרחשו בחברה הישראלית בשלושת העשורים האחרונים. כך הפכו אזרחים לנתינים, ספרים לתוכניות ריאליטי, טייקונים לגיבורי תרבות ואוהדי ספורט לצרכנים. מודלים של אוהדי ספורט כגורמים עויינים לחוויה, כאלה שתפקידם הוא רק לצרוך ממנה אך בשום אופן לא להשפיע עליה, התקבעו בעיקר בשל ההצלחה של מכבי תל-אביב בכדורסל ומאוחר יותר של מכבי חיפה בכדורגל. שליט אחד, כל-יכול, ואלפי מאמינים עיוורים שנותנים בידיו את המפתחות. הפוסט הזה כבר ככל הנראה ארוך מדי מכדי לתאר עד כמה המודל הזה מעוות, אבל אני מקווה שהוא מהווה עוד פרק בשלב ההוכחה של ה"אפשר גם אחרת". 

15 תגובות:

  1. מעורר קנאה. פוסט מצוין.

    השבמחק
  2. אחלה פוסט תמשיך ככה

    השבמחק
  3. פוסט מצוין. כולי קנאה. איש מוזר

    השבמחק
  4. נהנה מאוד מאוד לקרוא את הפסוטים שלך.
    שאלה,הקהל של הרטה ברלין נחשב טוב מבחינת עידוד בגרמניה?

    השבמחק
    תשובות
    1. הרטה הוא מועדון ענקי שמסוגל בקלות יחסית למלא איצטדיון של שמונים אלף. בניגוד לבאיירן, להרטה יש קהל יחסית מעורב ולמרות שהאיצטדיון בו הקבוצה משחקת הוא איצטדיון אולימפי (כלומר, מרחק גדול בין היציעים לכר הדשא), האווירה היא לא רעה בכלל. בגדול, אם משווים את גרמניה לכל מקום אחר ביבשת, האווירה אף-פעם לא מאכזבת.

      מחק
  5. פוסט משובח כתוב מעולה ומרתק, מה גם שמעורר מחשבה נוספת על תיסמונת הליגה השניה בליגות האיכותיות (אצלנו זה פחות עובד בגלל העליבות הכללית) ליגה מרגשת יותר,אוהדים מסורים יותר (לא טרמפיסטים)והמאבק על העליה מרגש בד"כ יותר מאליפויות הפלסטיק של ברצלונה יונייטד ודומיהן..

    השבמחק
    תשובות
    1. חן חן. אני חושב שהמקרה של גרמניה הוא מאוד ייחודי כי מבנה הבעלות מאפשר פיזור מאוד מעניין של מועדוני ענק לצד קבוצות קטנטנות בכל הליגות.
      באנגליה היופי בליגות הנמוכות הוא בכך שהן טרם התמסחרו, אבל אל לנו לטעות: אין דגם חולה יותר מהדגם האנגלי. אפילו הכדורגל בארץ עדיין עדיף.

      מחק
  6. מה שנכון נכון.
    מה שכן הליגה שם בנויה בצורה מעניינת מאוד.

    השבמחק
  7. תודה על עוד פוסט יפה.

    גם אזכור התחבורה הציבורית חשוב לדעתי, אחת המסקנות העיקריות שלי משנה בברלין, ואחד הכשלונות הגדולים של מדינת ישראל.

    השבמחק
  8. אגב, מאד רציתי להגיע למשחק של סט. פאולי מול אוניון, אבל באותו ערב התארחנו אצל אולטראס ברמן במשחק נגד מנשנגלדבאך.

    השבמחק
  9. חן חן זאזו.
    הפסדת: סט פאולי - אוניון היה אחד מהמשחקים היותר מרתקים שיצא לי לראות השנה.
    לגבי מדינת ישראל והתחבורה... נו טוב, לא נפתח את זה פה.

    השבמחק
  10. אתה כותב נהדר, אבל חוסר היכולת שלך להתאפק מ״להכניס״ למכבי תל אביב בכדורסל ומכבי חיפה בכדורגל (״אויבותיהן המושבעות״ של הפועל) נראית לעיתים לא במקום ומרגישה יותר כמו תגובה אמוציונאלית אישית מאשר ניתוח רציונאלי מעמיק

    השבמחק