חמל

מוזרה היא השפה הצ'כית. נראה כי ממציא השפה היה משוכנע שפונטיקה מטמאת לו את הלשון ולכן יש כל-כך מעט אותיות מן הסוג הזה במלים הצ'כיות, עד כי לעתים נראה שמישהו יושב לו באיזה חדר עם מצלמה איפשהו ומגחך על הניסיונות הנואשים של לא-צ'כים לבטא משהו בשפה הזו. גלידה, למשל, היא ZMRZLINA. כן, ככה, בלי לטעות. גם המילה הקצרצרה שבכותרת הפוסט הזה עלולה להטעות בעברית בלתי מנוקדת, ויש לקרוא אותה: Chmel. 

תרגום המילה Chmel לעברית הוא כשות, שעבורי היא מילה חדשה לגמרי. מבחינתי, כל שדות הכשות עליהם הצביע יאן המשוגע מבעד לחלון הרכב בדרכנו מברלין למשחק של הפועל בפלזן נראים בדיוק כמו שדות חיטה. ובכל זאת, מי אני שאתווכח עם הצ'כים. מן הדבר הזה הם מייצרים את הבירות הטובות בעולם, כאלה ששמות לדעתי בכיס הקטן אפילו את הבירות הבוואריות. 

על חיבתי לעם הצ'כי כבר כתבתי פה בעבר. לכן גם שמחתי כשמשום מקום פנה אלי יאן וביקש להצטרף למסע לפלזן, על-אף שלא הכרתי אותו לפני. כבר למעלה מעשרים שנה הוא חי בברלין. ב-1987 הוא היה ערב גיוס לשירות חובה של שנתיים וחצי בצבא הצ'כי, אז חלק מגוש המדינות הסובייטי. הוא החליט לברוח מעיר מולדתו פראג, הגיע למערב ברלין וקיבל מעמד של פליט. יאן גדל בבית של אוהדי כדורגל. כדורגל אז, וגם היום, הוא הספורט המוביל בצ'כיה. הרחק מאחור מצויים הוקי קרח וטניס. פראג היא אמנם בית לכמה מועדונים מהליגה הראשונה, אבל רק שנים מהם גדולים באמת ובינם מתקיימת יריבות מרה: סלאביה וספארטה. בגיל 8 לקח אותו אביו לראשונה למשחק של סלאביה. לאחר מכן, הוא מספר, הוא היה שייך לחבורה של סלאביה בבית-הספר, כשממול היתה את החבורה של ספארטה. חבורה אחת היתה נלחמת בשניה, ולכולם היה ברור מי שייך למי, ואם לא היה ברור, יאן דאג לקעקע את הסמל של סלאביה על כמה מקומות בגוף:

המעבר לברלין קרע את יאן מהקבוצה שלו ומכדורגל והוא החל מחפש קבוצה חדשה לאהוד. קרויצברג, מעוז השמאל הגרמני באותם הימים ועד היום, היתה מלאה באוהדי סט פאולי, וכך הפך גם יאן לכזה. אלא שעבור יאן אהדה לקבוצת כדורגל היתה מעבר להצהרה ולמשחקים היה קשה להגיע. בתוך ברלין, הבחירה היתה בין הרטה הגדולה והמנוכרת לבין טבה ברלין, והפור נפל כמובן על האחרונה. גם כאן, היה צורך בקעקוע כדי להצהיר על כך:

אז יאן מצא לעצמו קבוצה בברלין וטרמפ למשחק של הפועל איתנו, ועבורנו זו היתה הזדמנות מצוינת לתת למקומי להראות לנו קצת מנוף מולדתו. כך הגענו למילה הצ'כית חמל. בעודנו עושים דרכנו דרום-מזרחה במורד חבל בוהמייה, אנחנו מזהים שני דברים בפתחו של כל כפר רפאים או עיירה נידחת: מתקן כדורגל משובח וחמל. 

כל הכפרים האלה, מסביר יאן, מתפרנסים בעיקר מגידול חמל משובח לתעשיית הבירה הגדולה במדינה. עד כדי כך משמעותי הוא החמל בחייהם של המקומיים, שאפילו קבוצת הכדורגל היחידה שהגיעה לליגה הראשונה מהאזור הזה, נקראת בשם הזה.

וכאילו כדי להוכיח לנו את הנקודה, הוא יורד מהדרך הראשית ופונה אל תוך אחד מהכפרים שבדרך. אנחנו נוסעים בדרך חתחתים מדכאת במיוחד ולפתע מגיעים לאיצטדיון כדורגל קטן וחמוד, איצטדיונה של FK Chmel Blšany מהליגה הרביעית.

בכפר בלשאני מתגוררים פחות מאלף תושבים, אבל בדיוק במקומות כאלה אגדות כדורגל נרקמות. בין 1998 ל- 2006 שיחקה חמל בלשאני בליגה הצ'כית הראשונה. אחת הסיבות לכך היה בחור צעיר ונחמד שגדל באזור ושעמד בשער  הקבוצה, טרם עבר לספרטה פראג הגדולה ומשם לקריירה ברן הצרפתית ובצ'לסי הלונדונית. לבחור קוראים פטר צ'ך, כמובן.

בלשאני הוא לא הכפר היחיד שמוציא סיפור סינדרלה בליגה הצ'כית. כמוהו היו גם Lazne Bohdanec ו- Drnovice, כפרים שמספר תושביהם נע בין 2000 ל-3000. בכדורגל הצ'כי, מספר לי חבר צ'כי אחר בשם מרטין, מועדונים כאלה מגיעים לליגה הראשונה כשסביבם ענני שחיתות עם ריח רע.

סיפורים של שחיתויות ומכירת משחקים לא זרים בכלל לכדורגל הצ'כי. גם יריבתה של הפועל תל-אביב, ויקטוריה פלזן, מרבה לככב בהקשר הזה. פלזן הוא כיום המועדון המוביל בכדורגל הצ'כי, אלא שזה סיפור חדש יחסית. במהלך כל ההסטוריה של המועדון הותיק הזה, הוא דשדש בתחתית הליגה הראשונה ומדי פעם נשר לליגה השניה. המשחק האחרון בעונת 2005-2006 היה נקודת המפנה עבורו: פלזן היתה צריכה את המשחק האחרון בעונה, מול ספארטה פראג החזקה, על-מנת להישאר בליגה. המאמן הצעיר של פלזן אז, פראנטיסק סטראקה, היה שחקן עבר בספארטה ועוד לפני המשחק רחשה בכל מקום השמועה ששחקני ספארטה, חבריו הטובים, לא יתנו לו לרדת ליגה.

את המשחק ההוא פלזן ניצחה, ועד היום משוכנעים אוהדי כדורגל רבים בצ'כיה שהוא היה מכור. בכל אופן, זו היתה כאמור נקודת המפנה. אחרי אותה עונת הישארות, רכשה פלזן רבים משחקניה של ספארטה, ביניהם פאבל הורבאט מיודענו, שעשה להפועל תל-אביב בית-ספר בבלומפילד. מסתבר שאותו הורבאט, אגב, מכוער לא רק מבחוץ, אלא גם מבפנים. אוהדי סלאביה ובוהיימנס פראג מספרים שהאיש הביע לא פעם עמדות גזעניות, ופעם אחת ספק נתפס בהצדעה במועל יד במהלך משחק. אתם יכולים להחליט בעצמכם:

השנים האחרונות האירו פנים לפלזן. בין שערורייה אחת לשנייה, כולל העלמות של בעלי הקבוצה במאי 2010 אחרי הסתבכות עם גורמים בעולם התחתון של פראג, הצליח המאמן פאבל ורבה להפוך את המועדון למוביל בכדורגל הצ'כי. אלא שהעתיד לא נראה מזהיר במיוחד: בבוקר המשחק מול הפועל בפלזן התפרסמה בעיתונות הצ'כית פרשת שחיתות חדשה הקשורה במועדון. הפעם, שוחד לשופטים. שניים מהם כבר הודו.

אנחנו מגיעים לאיצטדיון ונראה שכל זה לא נראה משפיע במיוחד על שחקני פלזן. אלה מדלגים בקלילות ל- 4:0 מול ההרכב הנרפה של האדומים מתל-אביב. החגיגה ביציעי פלזן לא פוסחת גם על ההבט הפוליטי של אוהדי היריבה האדומה, וכמקובל במדינות מזרח אירופה שחיו תחת המגף הסובייטי, גם אוהדי פלזן לא שוכחים:

אנחנו צועדים ברחובות העיר העתיקה והיפה של פלזן בחזרה לרכב. אלפי השוטרים המפחידים והמסוק המשטרתי כבר מאחורינו, ומלפנינו מגיחה חבורה של נערים בלבוש שמסגיר את כוונותיהם. מעין פרחי חוליגניזם. הם כעשרים, אנחנו ששה. אנחנו ממשיכים ללכת, מנסים להימנע מקשר עין, ואני שם לב שאלו השניות היחידות בהן יאן סוף-סוף סוגר את הפה. החוליגן-קידס מחליטים שלא ליצור מגע ואנחנו מגיעים לרכב. הנסיעה מתחילה ורק אלוהים יודע איך לעזאזל מוכנים הצ'כים לשלם אגרה עבור הכבישים המחורבנים שלהם. כשאנחנו עוברים לגרמניה, הופכת ברגע הנהיגה להרבה הרבה יותר נעימה: הכבישים מוארים ומסומנים היטב, והאספלט נקי ממהמורות. "תכלס", אני אומר ל-א' שיושב לידי, "עם כל הביקורת על גרמניה, תראה איזה פאקינג אחלה מדינה יש להם". 

היפרדות

הקיץ חלף. רשמית. "נובמבר המכוער", כפי שמכנים אותו הגרמנים, כבר פה. העצים מחכים ערומים לחורף הקשה, ומעיל החורף מתעורר מחופשה לא ארוכה בארון, מוכן לבאות. יותר ויותר חנויות גלידה נועלות את שעריהן ומבטיחות לשוב לקראת העונה החמה. גם הכדורגל הופך אחר בחורף ונראה לפעמים יותר כמטלה שיש לבצע מאשר כמשחק מהנה.

מוצ"ש עכשיו, אבל ההרגשה היא של ערב שישי. אנחנו מגיעים לביתם של י' ו-מ' בהמבורג ואני מיד מתפנה להבטחתי ומתחיל לבשל להם שקשוקה מפוארת. הריחות ממלאים את הקומונה שבהם הם חיים ומגדלים את שני ילדיהם והופכים את האווירה להרבה יותר נעימה. אווירה של בית, גם עבורי. המאכל הים-תיכוני מחמם את החורף הגרמני, ואנחנו סוף-סוף יושבים לאכול. מפה לשם, נסובה השיחה להרגלי השימוש בפייסבוק. פעילי שמאל בגרמניה פראנואידים לגמרי בכל הנוגע לפרטיות שלהם. לא תמצאו אף לא אחד המזוהה בשמו המלא ברשת החברתית והם לא לעולם יחלקו את הפרופיל שלהם עם אנשים שהם אינם מכירים. 

"מי זה ת'?", שואל אותי י'.

"איזה ת'?", אני משיב, מעמיד פנים שאני לא יודע על איזה מחברי הפייסבוק שלי הוא מדבר ומרוויח עוד כמה שניות לחשוב על תשובה הולמת.

"זה עם הקעקוע של BFC", הוא עונה, ומתכוון ל-ת', חוליגן החבר בפירמה האימתנית ביותר בגרמניה, זו של Dynamo Berlin. 

את ת' הכרתי באחד המועדונים המפורסמים של ברלין באמצעות חבר משותף שחשב שזה עשוי לתרום למחקר שאני מבצע. זה לא שלא הבחנתי בו בעבר, אלא שהמראה המפחיד, בלשון המעטה, של גוש שרירים ללא סנטימטר חף מקעקועים, בשילוב פנים של מי שכבר עבר הכל, גרמו לי לוותר על הפניה הישירה. כמה שעות לאחר ההכרות הראשונית ביננו, ת' כבר נעצר בפשיטה של משטרת ברלין על אותו המועדון, ועל-אף שהשמועות דיברו על כמה שנים טובות בפנים, הוא הופיע במקום גם בשבוע שלאחר מכן, ובזה שלאחר מכן, וגם אחרי.

אז ת' הוא חוליגן של BFC. סמל הקבוצה מקועקע לו במרכז החזה, ו- BFC, אם לומר בעדינות, היא לא ממעוזי השמאל בגרמניה. מדובר במועדון שהוקם על-ידי השטאזי, ואוהדיו הם כולם צאצאים של הארגון האלים וחסר העכבות הזה. בשנותיו היפות של המועדון, הוא זכה בעשר אליפויות רצופות בליגה של מזרח גרמניה, בתמיכה לא עקיפה בכלל של קברניטי השטאזי. באירופה מוזכרת פירמת החוליגנים של BFC כאחת החזקות ביבשת כולה, ובברלין מהווה איצטדיון הקבוצה בשכונת פרנצלאואר ברג בית לפעילים נאצים רבים. נסו לכתוב BFC Dynano בגוגל, ועוד לפני שתספיקו להגיע לסוף הביטוי, יציע לכם גוגל לחבר אותו עם המילה Hooligans. ביוטוב אפשר למצוא קטעי וידאו שהפכו למיתולוגיה בסצנה החוליגנית, כמו זה למשל:

ת' הוא לאומן. ללא ספק. ברגע שהבין שאני דובר גרמנית, החל מתרגז בכל פעם שבחרתי לדבר איתו באנגלית ודרש לחזור לגרמנית. הוא גם לא אוהב לשמוע שברלין היא עיר בינלאומית. עבורו היא בירת גרמניה. עוד בשיחה הראשונה שהיתה לי איתו הוא לא בזבז זמן ואמר שזה נכון שמה שקרה עם היטלר והחברים היה לא לעניין, אבל לדעתו אין שום סיבה לכך שגרמניה צריכה להמשיך לשלם פיצויים לישראל. 

יש לי יחס אמביוולנטי לאנשים כמו ת'. מצד אחד, הם מעוררים בי תחושות עמוקות של גועל ותיעוב. מצד שני, אני לא מסוגל להרפות. משהו באנרגיה האלימה, בנחישות המבט ובחולשה הפנימית שלהם, זו שמתבטאת בכעס ובאגרסיביות שהם מפגינים החוצה מרתקים אותי. זה לא רק המחקר, אני מוכרח להודות, אלא גם משהו מעבר, מעין ניסיון רומנטי וחסר תקנה לחפש את הטוב שבכל בן-אדם ואולי אף להסיר ממנו את הכיעור שהחיים בחברה התחרותית צלקו בו. 

בחזרה לשולחן ארוחת הערב בהמבורג, זו גם התשובה הטובה ביותר שאני יכול לספק ל-י'. הוא לא מתרצה. עבורו, ועבור רוב פעילי השמאל שאני מכיר, הדרך להתמודד עם אנשי ימין ועם שוטרים נחלקת לשתיים: מאבק והתעלמות. 

קחו למשל את הפלאייר הזה, שתלוי במקומות רבים בסט פאולי:

בקצרה, קורא הטקסט להימנעות מוחלטת מדיאלוג עם שוטרים ובלשים, אשר מהווים, כלשונו, את שורשי הדיכוי. גישה דומה מאוד מאמץ השמאל בנוגע לימין קיצוני, אלא שבניגוד לעמדה כנגד המשטרה, לגישה כנגד הימין הקיצוני שותפים חלקים נכבדים מאוד מהקונצנזוס החברתי. להערכתי אפילו רוב החברה הגרמנית.

מסובך? בואו נלך קצת אחורה ל-15 בספטמבר השנה. בסוף הפוסט הזה, הזכרתי את מצעד הנאצים שאמור היה להתרחש בפוטסדם ושנבלם על-ידי אלפי אזרחים ופעילים. באותו היום הרגשתי לראשונה בשינוי מרחיק לכת באופן שבו עימות פנים מול פנים עם נאצים משפיע עלי. הפעם הראשונה שהייתי כל-כך קרוב לנאצים היתה בנובמבר 2010 במינכן. גם אז היה  זה מצעד וגם אז היתה הפגנת נגד (אם כי לא מוצלחת בעליל). בשלב כלשהו, הייתי מרוחק מטרים ספורים מערימת הפסולת האנושית הזו, ופרץ רגשות אדיר של שנאה, זעם ותיעוב גרם לי לזרוק את המשקה שהיה לי ביד לכיוון הצועדים ולהתעמת בעקבות כך עם שוטר. בספטמבר השנה שוב עמדתי מרחק כמה מטרים מחבורה של נאצים. הפעם הם אמנם לא הצליחו לצעוד, אך עדיין הפגינו נוכחות, חמושים בשלטים ובמגפונים. בעודי מתבונן בהם עושים את דרכם אל מחוץ לתחנה המרכזית של פוטסדם תחת מטר של עלבונות מאלפי אזרחים, קלטתי לפתע שתחושת הזעם והשנאה ממינכן של לפני שנתיים התחלפו בציניות ובוז כלפי אוסף של חסרי חיים, הסחי שנדחק לשולי החברה, אספסוף קטן ונלעג שבכל מקום מתקבל בתיעוב ובדחיה מוחלטת.
פתאום הבנתי, עד כמה התבגרה החברה הגרמנית, עם כל הביקורת שיש לי עליה, ביחס שלה כלפי אנשים מן הסוג הזה. כל אחד מהאפסים שהגיעו לפוטסדם באותו היום זוכה לתיעוד ומעקב בידי הרשויות מחד, וקבוצות אנטיפה מאידך. לכל מקום אליו האנשים האלה מגיעים, הם מזוהים וצעדיהם מוגבלים. למעשה, הם כלואים בתוך עיירות מזרח גרמניות או שכונות מסוימות בברלין ויודעים שרק שם הם עוד איכשהו יכולים לנשום ולהתקבל כחלק מהסביבה. 

גזענים, הומופובים, נאצים, שונאי זרים - כל אלה נדחקים מדי יום לשולי החברה על-ידי הקונצנזוס הבורגני הלא אקטיבסטי של גרמניה. בשולי החברה הם עוד נרדפים על-ידי קבוצות האנטיפה, אבל זה כבר סיפור אחר. העניין המרכזי הוא האופן בו המיינסטרים בחברה דוחה עמדות מן הסוג הזה ומאלץ את האנשים האלה לחיות בצל. דוגמא נהדרת לכך קיבלתי לאחרונה עם ההודעה של להקת Die Ärzte, שבגרמניה היא המקבילה הפופולארית של משינה לצורך העניין, לצרף ארגון שפועל להסברה אנטי-נאצית בקרב צעירים לסיבוב ההופעות שלה. והיא לא היחידה.

וזה בדיוק הסיפור. וזה בדיוק מה שהופך את הגישה של י' לצודקת ואת שלי עד עתה למוטעית: דיאלוג עם גזענים כמוהו כמתן לגיטימציה לקיומם. בעצם קיום הדיאלוג מתרחש גם תהליך של אשרור הזהות של בן השיח. אין דוגמא טובה יותר ממאורעות טדי בכדי להמחיש את זה: הסיבה לכך ש-17,000 אנשים מרשים לעצמם ללהג שירים גזעניים נעוצה באופן שבו האנשים האלה מתקבלים בחברה קבלה מלאה. הם כמובן לא היחידים. כמעט בכל מעגל חברתי בישראל יימצאו גזענים, לאומנים, קסנופובים והומופובים. הם נמצאים במקומות מרכזיים בתקשורת (אברי גלעד, מנחם בן, עירית לינור ורבים אחרים), בתרבות (אריק סיני, אריאל זילבר, עמיר בניון ועוד) ובטח ובטח שבפוליטיקה ובספורט (הרשימה היא כמעט אינסופית). האנשים האלה נמצאים במקומות שלהם משום שהעמדות שלהם לא נתפסו אף-פעם כבלתי נסבלות. בחברה קטנה כמו ישראל, לכל אחד יש בחוג החברים, המכרים או אפילו המשפחה כאלה שיבטאו עמדות כאלה בקול רם. הצורך שלנו להבליג או להיכנס לדיון בשל הקשר האישי הופך את העמדות הללו לברות שיח. לעומת זאת, כש-ת' מאולטראס סט פאולי גילה את מדי האס.אס בארון של הסבא שלו הוא ניתק עימו מגע וסירב לכל הידברות מאז שהיה בן 15. הוא כמובן לא היחיד שנהג כך.
כאן קבור הכלב. כאן טעון ההבדל. חברה שבוחרת בדמוקרטיה חייבת לנתק את עצמה מהסממנים האנטי-דמוקרטיים שבהווה ובעבר שלה. מי שרוצה לחיות בדמוקרטיה חייב להיפרד לשלום ממי שרואה בה סרח עודף, אמצעי להשגת משאבים ולצבירת כוח עד לביטולה. הגרמנים נזקקו לשתי מלחמות עולם, דיקטטורה ומפעל רצח עצום מימדים כדי להבין את זה. למה לעזאזל אנחנו מחכים?

*****************************************
הערה אישית: כפי ששמתם לב, הבלוג פעיל פחות לאחרונה. יש לכך סיבות לוגיסטיות אבל גם סיבות סובייקטיביות לגמרי: מעבר למחקר, פעילות פוליטית וחיים אישיים, הקצאת היצירותיות שלי נחלקת בחודשים האחרונים בין הבלוג לבין תחביב ישן נושן שקם לו לתחיה במאורות הטכנו האפלות של ברלין. התחביב הזה הופך רציני מיום ליום, נוטל יותר ויותר מזמני, אבל התוצאות לא מאחרות לבוא ואני מוצא עצמי מנגן במהמפורסמים והמעניינים במועדוני ברלין, בירת המוזיקה האלקטרונית העולמית. קשה להסביר את ההתלהבות למי שאינם מכירים את סצנת חיי הלילה הברלינאית, אבל אולי המוזיקה תצליח במקום בו המלים כושלות. אתם מוזמנים לעקוב ולתמוך גם בסאונד קלאוד שלי:
http://soundcloud.com/marion-cobretti

שי לחג למשטרת הגבולות

דצמבר 2011. הימים הם ימי טביב, והפועל תל-אביב מתכוננת למשחק בית מול לגיה ווארשה הפולנית. שלושה חודשים קודם לכן, התרחש המפגש הראשון בין שתי הקבוצות, כמופע ראווה לפסטיבל אנטישמיות כמיטב המסורת הפולנית. כמובן, את מי שמעט מעורה בסצנה הפוליטית של אוהדי הכדורגל באירופה הדבר לא הפתיע. מה שכן הפתיע, היא הקלות בה עברו כמאתיים אוהדים פולנים, כולל חוליגנים מוכרים של הקבוצה, במעבר הגבול בנתב"ג.

ביום חמישי הקרוב, ה-20 לספטמבר 2012, תתארח בבלומפילד אתלטיקו מדריד. על-פניו, קבוצה שמגיעה מהמדינה עם סצנת האוהדים העלובה ביותר באירופה. אף-על-פי-כן, לפחות בהבט הפוליטי מן הראוי להגיד כמה דברים על המדרידאים הצפויים לבוא בשערינו (תרתי משמע). 

הכירו את "פרנטה אתלטיקו" (Frente Atletico), ארגון האולטראס של אתלטיקו מדריד:

כעת, בואו נתמקד בסמל שממוקם במרכז התמונה:

לא, לא מדובר באיזה חיקוי לא מוצלח של הג'ולי רוג'ר המפורסם של סט פאולי, אלא במשהו אחר לגמרי. 

Still doesn't ring a bell?

הנה המקור וההשראה לסמל:

אין פה טעות או צירוף מקרים. גולגולת ה-אס.אס נחתה מכל המקומות במדריד ומפארת את הלוגו של ארגון האולטראס הימני קיצוני של אתלטיקו. כמו בכל ארגון אולטראס, בוודאי שלא כל הפעילים הם גם אנשים פוליטיים. בדיוק בשל כך, ישנה תת-קבוצה הפעילה בתוך הפרנטה אתלטיקו שמייחדת את אותם אינדווידואלים שההבט הפוליטי הוא עבורם דרך-חיים ומטרה עליה ראוי גם להילחם. לקבוצה הזאת קוראים Rommel Grupo (קבוצת רומל), והיא מכונה כך על שמו של שועל המדבר, הגנרל הנאצי ארווין רומל. 

הפרנטה אתלטיקו מקיים יחסי אחווה עם כמה ארגונים נוספים, קטנים יותר, המאכלסים את יציעי אתלטיקו. אחד מהם הוא ארגון הסקינהדס "סקינס אתלטי" (Skins Atleti), שאימץ לעצמו את הצלב הקלטי כקישוט לצעיף ולכרזות בתוך האיצטדיון:

ארגון נוסף הוא פירמה חולגנית בשם Casual Crew שכבר לא ממש קיים. מרבית חבריה פשוט הצטרפו לשורות הפרנטה. אחרים פרשו מהסצנה.

המשותף לכל הארגונים הללו הוא אג'נדה ימנית קיצונית ברורה, והדבר בא לידי ביטוי דרך קבע בויסנטה קלדרון, איצטדיונה הביתי של אתלטיקו. אלא מה לא מעניין את התאחדות הכדורגל הספרדית, מעניין גם מעניין את אופ"א, שכבר ב-2008 הענישה את אתלטיקו בחומרה בעוון גזענות ביציעים ושלחה את המועדון המדרידאי לחפש בית אחר למשך שלושה משחקים. 

הנה למשל, מפגן טרי יחסית, ממפגש גמר הליגה האירופית 2012, בבוקרשט. שימו לב לקריאות ה"זיג הייל" בסביבות 2:16:

העובדה שלמשחקי החוץ נוסעים כל הארגונים הבעייתיים יחד יכולה אולי להוות סיבה לדאגה, כפי שאולי מלמד הקליפ הבא:

בסופו של יום, מדובר עדיין בסצנה חלשה יחסית בה קיימים לא יותר מעשרות בודדות (במקרה הטוב) של אנשים שיודעים, מוכנים וששים להפעיל אלימות. אין שום ספק שכמה מאלה ימצאו את דרכם אל תוך שער 11 באיצטדיון בלומפילד, אבל בניגוד לחבר'ה מווארשה, פה אין שום סיבה לחשוש ממפגש מחוץ לאיצטדיון. אולי אפילו להפך: האנטישמיות הספרדית, כמו זו האיטלקית, מושרשת במעמקי הקשר האפל של החברה הספרדית עם הכנסיה הקתולית והדומיננטיות של זו האחרונה בספרה הציבורית והפרטית בספרד. כה עמוק הוא הקשר הזה והפרה-דיספוזיציות שהוא מביא עימו, שקשה לקחת ברצינות אפילו פעילי שמאל במדינה הזו, ודאי שלא כאשר זה מגיע לנושא הישראלי-פלסטיני. 

מי יודע, אולי מפגש עם ישראלים ישירים משהו, מן הסוג שלא בדיוק עונה על הטיפולוגיה של הכנסיה הקתולית, ישנה אלף ומשהו שנים של סטראוטיפיזציה. 

**********************************************************************

הפוסט הקודם עסק בסדרי עדיפויות של אוהדי כדורגל פוליטיים. המסר ממנו, לפחות כפי שאני ניסיתי להציגו, הוא שיש דברים שחשובים יותר מ-22 שחקנים שרודפים אחרי כדור. נכון, נשמע כמו דברי כפירה, אבל בויכוח שהתפתח בעניין שלחתי את מקטרגיי לעיין ברעיון המוסר האוניברסאלי של קאנט. משם אפשר להמשיך את הדיון.
בכל אופן, כמו אזרחים רבים, כך גם החבר'ה מבאבלסברג התייצבו אל מול מה שהיה אמור להיות צעדה של פעילי המפלגה הנאצית בפוטסדם. הצעדה תוכננה ל-12:00 בצהריים, כשכבר ב-11:00 בבוקר היו חסומים כל הצירים עליהם היו אמורים הנאצים לצעוד. וכשניסתה המשטרה לחשוב על מסלול חלופי, אף-אחד מהנוכחים לא חשב לרגע להסכים, וגם הנתיב החלופי נחסם. אחרי שעות של המתנה, בוטלה הצעדה על-ידי המשטרה בטענה של חשש גדול מדי להתנגשות עם אלפי מפגיני הנגד. הנאצים לא צעדו מטר, ונאלצו להתקפל הביתה.

האמת מחכה ברוסטוק

חמישה גרמנים מברלין, חמישה מפרנקפורט, עשרה מאאכן, שלושה לוקסמבורגים, שני צרפתים ולפחות חמישה בלגים. רכב של תשעה חברים מהמבורג בוטל ברגע האחרון מפאת מחלה של שניים משלושת הנהגים המיועדים. סך הכל מדובר היה בנציגים של 10 קבוצות אולטראס שונות מרחבי אירופה. כל אלה תפסו את מקומם במרכז הגוש המעודד במשחק החוץ של הפועל תל-אביב בלוקסמבורג. עבור חלקם היה זה מפגש ראשון עם הקבוצה האדומה מתל-אביב ועם ארגון האולטראס שלה. עבור כולם היתה זו הזדמנות לקחת חלק במפעל אירופי. לאוהדי הפועל, שרגילים מזה למעלה מעשור להשתתפות קבועה במפעלים אירופאיים, הדבר נראה טריוויאלי. אבל עבור רוב הזרים שאכלסו את יציע האורחים הרזה באיצטדיון בדיפרנדאנז', לוקסמבורג, הפועל תל-אביב היא האופציה היחידה לקחת אי פעם חלק במשחק בינלאומי. עבור אוהדי סט פאולי, באבלסברג, טבה ברלין ואלמיניה אאכן, הסיכוי לפגוש יריבה זרה מסתכם במשחקי ידידות טרום עונתיים. את חלום ההשתתפות במפעל אירופי תחרותי הם מגשימים דרך הפועל, ובדרך, מעמיקים קשרים עם ארגונים חברים שמתכנסים כולם לנוכח המעמד.

עשר וחצי שעות של נהיגה חזרה לברלין בגשם זלעפות של סוף אוגוסט, לילה אפל ושעות שינה ספורות ביממה האחרונה. את השעתיים האחרונות אני מוצא עצמי מעביר עם יד אחת על ההגה, ויד שניה אוחזת בבקבוק מים פתוח מעל לראש, מטפטף על הפנים זרזיפי עירנות אחרונים.

אלא שגם ההגעה לברלין מזמנת מנוחה זמנית בלבד: למחרת הפגנה גדולה, ולקראתה סידורים אחרונים. גם שם ייפגשו נציגים של קבוצות אולטראס שונות. גם שם המכנה המשותף יהיה פוליטי. הסיבה בכל אופן, שונה בתכלית. יום ה-25 באוגוסט 2012 מציין עשרים שנה לאירועי פוגרום רוסטוק. הימים היו ימי פוסט איחוד הגרמניות. בעוד המערב צוהל ומהלל בשבחי החברה הפתוחה, מביט המזרח הנחשל בעינים כלות בפערים שארבעה עשורים הצליחו לפעור בין שני חלקי הארץ. אלו הם ימים של בלבול וחשש הדדי. ימים של חיפוש זהות חדשה והתנתקות מהירה ככל האפשר מזו הישנה.

בכל פעם מחדש מדהים לגלות איך תופעות מסוימות תופסות את אותה הצורה ובאות לידי ביטוי באותה הדרך בכל מקום ובכל תרבות. כמו בימינו אלה בישראל, ימים של רדיפת זרים וגירוש פליטים, גם מאורעות רוסטוק התחילו במעמקי הייאוש של החברה הגרמנית. עוני ואבטלה היו מנת חלקם של תושבי רובע לישטנהאגן ברוסטוק, וביום ה-24 באוגוסט 1992 התקבצו כמה מהם מול מבנה שאכלס בעיקר ויאטנמים, כאלה שהגיעו כחוק לגרמניה מתוקף יחסיה של גרמניה המזרחית עם ויאטנם הסוציאליסטית.

בשלושת הימים שלאחר מכן הותקף המבנה על-ידי אספסוף הולך וגדל, תוך שדייריו נאלצים בסופו של דבר למצוא מילוט על גג הבניין, משם הם גם חולצו לבסוף. כוחות המשטרה שהוזעקו למקום במהלך הימים הללו לא נקפו אצבע בכדי לעצור את המאורעות. כך גם רוב אזרחי העיר ששמעו על המתרחש, מלבד כמה פעילי אנטיפה בודדים שלא יכלו לאלפים שצבאו על הבניין.

אנחנו מגיעים לרוסטוק בדיוק בזמן. מ' מחכה לי שם. היא היתה בת 14 כשהחלו לזרום הידיעות אודות המתרחש ברוסטוק. רצתה לנסוע לשם אבל נבלמה על-ידי אמא שלה. 20 שנים מאוחר יותר, היא עומדת שם, מקועקעת למשעי, ומצטרפת לגוש אליו אני שייך. לפני כן, אנחנו פוגשים את החבר'ה מאולטראס סט פאולי, כעשרים במספר. הקבוצה שלהם משחקת באותם הרגעים בדיוק בקוטבוס מול אנרגי המקומית, והם העדיפו לנסוע להפגנה. "זה כל-כך הרבה יותר חשוב", אומר לי י', ואני מסכים איתו לחלוטין, נזכר בעצב מסוים ביום הבחירות המוניציפליות האחרונות בתל-אביב, עת העדיפו באולטראס הפועל משחק גביע טוטו נטול ערך על שיאו של קמפיין כל-כך משמעותי.

אנחנו צועדים בשמש הקופחת והמפתיעה של צפון אירופה. עשרת אלפים מפגינים. חלקם, אני מזהה, מגיעים מוכנים לעימות ומכסים את פניהם. הם צועדים בגושים שחורים ומאורגנים. על ידיהם מרוח מספר. לא, לא מספר מהסוג "ההוא", אלא מספר של הצוות המשפטי של ההפגנה, עורכי הדין שאמורים לחלץ מפגינים ממעצר, בעת הצורך. עשרות הנאצים שמתגוררים באזור לא מטרידים את החבר'ה בבלוק השחור. זוהי תמיד המשטרה שמהווה אויב, אלא שהיום המשטרה תופסת מרחק. אלפי שוטרים, אבל אף לא אחד מהם בקרבת ההפגנה. 

אנחנו צועדים בלב פרבר לישטנהאגן. מסביב שיכונים סובייטים מכוערים סטייל באר-שבע, ובתוכם, התושבים המקומיים, בוהים בנו מהחלונות. חלקם תלוי דגלי גרמניה במיוחד עבור המאורע, ונראה שאפילו עבודת ההכנה וההסברה שנהדרת שעשה ארגון Rassismus Tötet ("גזענות הורגת") בשכונה לא גרמה לאף-אחד מדייריה להצטרף להפגנה.

בשלב מסוים, מתרחש נתק בין שני גושים עיקריים בהפגנה. אחד נשאר באזור בו מתקיימים נאומים משמימים, והשני ממשיך לאזור בו מתקיימות מאוחר יותר הופעות של אמנים. לפתע אני מבחין בחבורות קטנות של אנשים שצועדים במרחק מה מן ההפגנה, בוחנים את המתרחש. אני קורא ל-כ' ואנחנו מתקרבים לכיוונם. הוא מייד מזהה אותם כנאצים, ועל-מנת להיות בטוחים, הוא מזעיק פעיל אנטיפה מקומי שמכיר את הנפשות הפועלות בעיר. בשלב הזה, הרוב המכריע של המפגינים כבר התפזר. 

הפעיל המקומי מאשר את החשש, ומזהיר מפני קבוצות נוספות של נאצים שמחכות לפעילים באזורים שמסביב למוקד העצרת. לידנו פורץ עימות בין חבורת פעילים לאותה חבורה שזיהינו מוקדם יותר. השוטרים שמפציעים לראשונה, מסיימים את העימות, והכרוז שמנחה את העצרת אומר: "אני מבקש מכם שלא להיגרר לפרובוקציות של נאצים בשולי הפגנה. אני בטוח שמאוחר יותר נוכל למצוא מקומות שקטים יותר ללבן איתם עניינים". 

אני מחייך בסיפוק. ברור לי שביום מן הסוג הזה, עם עשרות פעילי שמאל מיליטנטיים, הנאצים לא שולטים ברחוב. 

ובכל זאת, אנחנו נוקטים משנה זהירות בדרך לתחנת הרכבת. כל קבוצה של אנשים מכניסה אותנו לכוננות. דבר לא קורה ואנחנו נפרדים לשלום מהעיר רוסטוק.

למחרת שוב מפגש עם נאצים. באבלסברג משחקת בבית מול האלה, מהגרועות שבקבוצות מזרח גרמניה. האורחים ממלאים עד אפס מקום את יציע האורחים, מקשטים אותו בין היתר בדגל מדינות הקונפדרציה שמהווה גם ובמיוחד כיום סמל לעליונות האדם הלבן:

וכמובן:

לפחות מבחינה מקצועית מגלים החבר'ה מהאלה ללא ספק עליונות, אלא שהרי לא בשביל כדורגל אנחנו שם. במהלך המשחק מחולקים ברחבי האיצטדיון כרוזים הקוראים לנוכחים להגיע לפוטסדם ב-15 לספטמבר על-מנת לחסום ולפוצץ צעדה נאצית בעיר. החיבור הזה, בין היציע לפוליטיקה הוא כמובן לא חדש, אלא שמה שמעניין במיוחד בכרוז הזה הוא העובדה שיותר משיש בו קריאה להשתתפות בהפגנה, יש בו התנצלות והסבר:

בדיוק באותו היום בו תערך ההפגנה, משחקת באבלסברג במשחק חוץ אטרקטיבי מול ארמיניה בילפלד. פילמשטאדט אינפרנו, ארגון האולטראס המוביל של באבלסברג, מסביר בכרוז כי על-אף חשיבות המשחק, יש דברים שכדורגל הוא רק משני אליהם. הם נשארים להגן על העיר שלהם, ואני אהיה שם איתם. 

אוטופיה

הפוסט הזה ככל הנראה לא ינעם לחלק גדול מהקוראים אותו, בעיקר אלה המגדירים את עצמם כאנשי שמאל. נכון, אין שום חידוש בקביעה כי רחוקה ההגדרה הישראלית לשמאל ולימין מרחק ניכר מזו האירופאית, אך עדיין, למעלה מחמש שנים לאחר תחילת העיסוק שלי בסצנה הפוליטית של הכדורגל הגרמני, אני עדיין נפעם מהפערים התודעתיים העצומים שגוררים עימם ישראלים המבקרים בסצנה. 

משחק הידידות בין באבלסברג לסט פאולי מהווה הזדמנות פז לבחון את כמה מיסודות ההבדלים התפיסתיים העצומים הללו, ולאו בדווקא במישור של אקטיביזם פוליטי (כי פה באמת שאין תחרות), אלא הרבה יותר במובנים הפשוטים של חיי היומיום וההתנהלות דווקא במרחב הפרטי.

אמצע יולי ומישהו בגרמניה שכח ללחוץ על המתג שמחליף בין חורף לקיץ. אנחנו משתרכים בעצלתיים לכיוון באבלסברג ושיפוץ המסילה המובילה למחוז חפצנו הופכת את הנסיעה לארוכה מן הרגיל. זה לא נורא. אנחנו חבורה משעשעת למדי של כל מיני ישראלים רנדומליים שביקשו לראות כדורגל משמאל, בחיזוק של א' מאולטראס סט פאולי.

טורנירי נבחרות לאומיות הם בהכרח סיוט עבור אירופאים הממקמים את עצמם בחלק השמאלי של המפה הפוליטית. ודאי שבגרמניה, בה כל מפגן לאומי הוא בעל פוטנציאל להפוך למפגן לאומני, ובה החבירה בין תרבות ללאומיות כבר לימדה את ההסטוריה את המזוויע והאלים שבפרקיה. סיבות נוספות לכך, אפשר למצוא בפוסט הקודם שהתייחס ליורו 2012. 

אך הנה חלפו עברו להם הימים הנוראים, וחסידי רייקארד מצאו להם אליל שחום עור חדש עם אישיות ותספורת שונות בתכלית. במובן זה, פסטיבל אולטראש שמתקיים בסוף השבוע בבאלסברג הוא הזדמנות עבור העלוקות (מיד הסבר) להוציא את הראשים מהמקלטים ולנשום אוויר כדורגל נקי, נקי מהלאומיות שמטמאת את המשחק היפה. שיאו של פסטיבל אולטראש השנה הוא בדרבי העלוקות (Zeckenderby), כפי שהוא מכונה בהומור בפי המשתתפים בו עצמם, אוהדי באבלסברג וסט פאולי.

כמו כל ימין קפיטליסטי, גם הימין הקפיטליסטי בגרמניה לא אוהב לשלם מיסים. בעוד שבישראל הוא מסוגל להתחמק מכך בקלות מרתיחה, הרי שבגרמניה עדיין מתקיימת מדינת רווחה אוניברסאלית יציבה וחזקה יחסית, שמחייבת מיסוי אמיתי על רווחי הון. אלה הנהנים ממדינת הרווחה הזו - מובטלים או אנשים שלא מרוויחים מספיק - מכונים על-ידי הימין "עלוקות" (Zecken), משל היו מתעלקים על תקציב המדינה.

הביטוי הזה אומץ בחיוך רחב על-ידי כל שמאלני באשר הוא: החברה הקפיטליסטית (וגם בגרמניה יש קפיטליזם במלוא מובן המילה) מצמידה ערכים כמותיים לכל פעולה אנושית. כל פעולה שאינה מניבה ערך כלכלי מדיד ומיידי היא סרח עודף שיש לצמצמו למינימום ההכרחי, במקרה הטוב, ולשאוף לחסלו במקרה היותר נפוץ. כשמחלקות אקדמיות במדעי הרוח, האומנויות והחברה נסגרות, זה בדיוק מן הטעם הזה: הן לא מניבות רווח כמותי מדיד. ודאי שלא מיידי. כותב שורות אלה זכה רק לפני ימים ספורים לכינוי "ד"ר למדעי זיבולי המוח", תוך ויכוח תפל משהו עם איש הייטק. אכן, החברה הקפיטליסטית שואפת לסוג אחר של יצרנות: רובוטים בשר דם שיושבים מול מחשב, מהנדסים, ביו-טכנולוגיים וכמובן: מנהלי עסקים.

על-אף ש-א' מאולטראס סט פאולי הוא מהנדס, מעטים מן הסוג הזה תמצאו ביציעים של "עלוקות". רבים הרבה יותר הם אלה שבחרו לעבוד עם אנשים ולהיות במגע שוטף עם חברה שזקוקה לתיקון. הכינוי "עלוקות", אם כן, לא באמת מפריע, משום שכדי להיות במקום של תיקון צריך להבין איך הצד השני חושב. קרל מרקס טען פעם שיש דרך מאוד פשוטה לדעת איזה מדע הוא המדע הנכון: לאלה שנמצאים בצד החזק של החברה אין שום אינטרס לשינוי ולהתפתחות. להפך, הם מעוניינים בשימור המצב הקיים. לכן, המדע הנכון הוא תמיד זה שמתורגל בידי המעמד המהפכני, והחבר'ה בשמאל הגרמני (בשונה מאוד מהשמאל הישראלי שאין מיינסטרימי ממנו), בהחלט נמנים על ההגדרה, ושרים בקול גדול:

Wir sind Zecken (אנחנו עלוקות)

Asoziale Zecken (עלוקות אנטי חברתיות)

Wir schlafen unter Brücken (אנחנו ישנים מתחת לגשרים)

Oder in der Bahnhofsmission (או במיסיון של תחנת הרכבת)

אנחנו מגיעים לאזור האיצטדיון. מזג האוויר הגשום מעיב על האווירה. מתחם פסטיבל האולטראש מונה כמה דוכני טי-שירט ואוכל. הכל כמובן סחר הוגן. רוב רובם של המשתתפים מרוכזים בשני טורים ארוכים בהמתנה לבירה. במרכז הרחוב, במה עם להקה שמשום מה מפסיקה לנגן כשעה טרם פתיחת המשחק.

"כולם פה פריקים", מעיר בני. אני מחייך למשמע הסופרלטיב ומבקש ממנו להסביר. "כל אחד פה הוא סיפור בפני עצמו", הוא מנסה, ותכלס, צודק. כששת אלפים בני אדם נוכחים באיצטדיון. כל אחד מהם היה נראה חריג לחלוטין בנוף הישראלי, אפילו התל-אביבי, ממנו מגיע בני. המשחק עצמו משעמם, אפילו שכונתי לפרקים, אבל כר הדשא הוא רק התפאורה למתרחש ביציעים. שלטים אירוניים מונפים בשני הצדדים, מקניטים אחד את השני באירוניה משובחת, מתובלת בשירים הרגילים עם מלים שהותאמו במיוחד למאורע.

השריקה למחצית מורידה את השחקנים לכר הדשא, אך מעלה לגדרות את חובבי הפירוטכניקה. ככה נראה משחק אימון, מזג אוויר מחורבן, שישי אחר הצהריים, בין קבוצת ליגה שלישית לקבוצת ליגה שניה:

ולאניני הטעם מביניכם:

ובכל זאת, נעזוב לרגע את המשחק. הוא כאמור, לא העניין המרכזי בסיפור. באיזשהו שלב אני הרי צריך לחזור לכותרת של הפוסט הזה, ולהסביר למה אני מתכוון. המונח היווני "אוטופיה", מתייחס למקום שאינו קיים. עם השנים הפך המושג לסינונים למקום אליו אנו חולמים: המקום המושלם. שהות מעמיקה מספיק בקרב חוגי שמאל בגרמניה תגלה שגם בתוך החברה האלטרנטיבית שרבים מהאנשים הללו מנסים ליצור ישנם קשיים שספק אם ניתן להתגבר עליהם. אף-על-פי-כן, לי נדמה לפחות שבמובנים רבים של חיי היומיום וההתנהלות בתווך שבין המרחב הפרטי למרחב הציבורי רבים מאלה שהפכו חברי אמת שלי בשנים האחרונות מצאו את האיזון. מסובך, אני יודע. ולכן, כמה דוגמאות:

א' יחגוג בעוד כמה ימים שנתיים. הוא נולד מיד עם הגעתי לגרמניה, בן ל-י' ו-מ' שגרים בהמבורג, סמוך לרובע סט פאולי. האב, פעיל מרכזי באולטראס סט פאולי, הוא עובד סוציאלי, כמו רבים מחברי האולטראס. האם עדיין סטודנטית. על-אף שהם למעלה משמונה שנים ביחד, הם לא נשואים. אם יעשו זאת (וזו כנראה התוכנית), זה יקרה רק מטעמי הקלות מס. מבחינתם, ומבחינת כל זוג שאני מכיר בסצנה הזאת, הזוגיות והאהבה שלהם לא זקוקות לשום אישור מהמדינה. א' גדל בדירת שותפים גדולה, בה הכל כמובן משותף. כך גם ס', ילדה של חבר אחר בסצנה וכך גם ד' בן השבע, שהוא גם השותף שלי לדירת השותפים הברלינאית בה אני חי. מלבד היותם של כל הילדים האלה חמודים, המשותף להם הוא העובדה כי מגורים עם מבוגרים רבים וגדילה לצידם הופכת אותם לסקרנים, אינטלקטואלים וחשוב מכל: חברותיים וחסרי פחד וניכור מהזולת. בעוד שהמשפחה הבורגנית מתכנתת אותנו לאידאל של ארבעה קירות, גג, משכנתה, ובתוך זה משפחה סגורה המבוססת על קשר מונוגמי של שני מבוגרים המגוננים על צאצאים בתא חברתי קטן, סוציאליזציה במשפחה האלטרנטיבית כוללת מעורבות של החברה הקרובה בתהליך הגדילה של הילד.

בחזרה למגרש. עבור קבוצת הישראלים שמתלווה איתי למשחק, כמות הנשים ביציע היא הפתעה נעימה. ברור, הם היו משוועים ליחס דומה בין גברים ונשים גם בבלומפילד, אבל מתקשים בניתוח הנסיבות. י', מ', כ' ושאר הנשים אותן אנחנו פוגשים ביציע מסוגלות להיכנס לאיצטדיון ולהרגיש שוות. דווקא בסצנת הכדורגל הגברית, עמוסת הטסטוסטרון והאלימה לפרקים, דווקא שם הן מוגנות מרבות מההטיות התרבותיות הכרוכות במגדר שלהן. הן לעולם לא ייתפסו כאובייקט מיני או כקישוט ליציע, ועל-אף שרבות מהן מצויות בקשרי זוגיות בתוך הסצנה, הקשרים הללו הם לא הסיבה להימצאותן בה וסיומם לא יביא להסתלקותן מהיציע.

אנחנו ממהרים לחזור לברלין. א' צריך לעבוד באותו הערב בברגהיין, בירת הטכנו, למרות שבמהלך השבוע הוא בכלל, כאמור, מהנדס ביו-גנטיקה. עטור קעקועים ופירסינג הוא יחייך גם הערב למאות מבלים, כולל לאלה שכלל לא יורשו לבוא בשערי המקדש. בבית מחכה לי אימייל. י' ו-מ' חזרו מטיול ארוך עם א' בן השנתיים והתינוק החדש שלהם ק'. כשהם הם יצאו לטיול הזה, ק' היה בן פחות מעשרה ימים. כעת, חודש וחצי אחרי, הוא לא רק החבר הצעיר ביותר במועדון הכדורגל פ.צ. סט פאולי, אלא גם תינוק שעשה מסע של אלפי קילומטרים באופניים, אוטובוס, רכבת, מטוס ואונייה. הולדתו כלל לא שינתה את התוכניות של בני הזוג: התא החברתי הוא שחשוב, ולא האינדיווידואל. 

משתרכים ברחובות קרויצברג בחזרה הביתה, לקראת עוד סוף-שבוע ברלינאי ללא גבולות. מסביב, העירוב המרתק בין האוכלוסייה המקומית, ברובה ממוצא טורקי, לזו הגרמנית הצעירה שאט אט משתלטת על השכונה. אין בנין שהקירות שלו נקיים מגרפיטי, שכן, "קירות נקיים = שכירות גבוהה", אומרים הפעילים המקומיים ומשחיזים מיכלי ספריי. קשה לי לחשוב על פרק זמן של שבוע שחולף ללא הפגנה קולנית בשכונה, ותמיד, נהדר לראות איך שתי האוכלוסיות, זו המהגרת וזו הותיקה, מסירות את החסמים התרבותיים ומשלבות ידיים. 

Still Smarter Than You, היתה הססמא שנבחרה עבור המפגש הזה בין העלוקות ממערב המבורג לאלה שבבאבלסברג שממערב לברלין. האם ישרוד האי האירופאי הזה, של שפיות וצדק, במתחם הזה שבין סט פאולי, באבלסברג וקרויצברג? כנראה שלא. אני בכל אופן, ממשיך למצות כל דקה עליו.


שתי הערות "מנהלתיות":
* מלבד העובדה שכמעט ולא היה כדורגל בחודשים האחרונים, הבלוג היה במעין הפסקה גם בגלל התרחבות יצירתית למקומות נוספים. או כמו שאמר פעם אדם חכם: "לגור בברלין ולא לאהוב אלקטרו זה כמו לגור בתל-אביב ולא לאהוב את הים". אז להלן התוצר. תבלו:
http://soundcloud.com/marion-cobretti

* לא מעט פעמים נשאלתי לגבי פרסום ספר. אז ספר עדיין אין, אבל ניתוח של הכדורגל הישראלי כתופעת המונים תרבותית המנבאת שינויים חברתיים כבר יש, ומאמר שלי בנושא פורסם בשבוע שעבר בגרמניה בתוך ספר אקדמי הבוחן כדורגל כתופעת המונים מכמה פרספקטיבות אקדמיות. הספר אומנם בגרמנית, אבל המאמר שלי פורסם באנגלית:
http://www.amazon.de/Gesellschaftsspiel-Fu%C3%9Fball-Eine-sozialwissenschaftliche-Ann%C3%A4herung/dp/3531196766

כמה הערות יורו

אז נכון שמדובר בבלוג על כדורגל, אבל בשל העובדה שרבים באמת סבורים שבכדורגל עסקינן, אני נדרש לכמה הבהרות, רגע לפני שהכל, בשעה טובה, מסתיים:

1. כדורגל, בעיקר כדורגל מודרני, הוא משחק טקטי. טקטיקה, במיוחד כשהיא מנוסה עם אנשים לא אינטלגנטים במיוחד, היא עסק שדורש תיאום, הכנה, והמון המון תרגול. נבחרות לאומיות נפגשות מה, פעמיים-שלוש בשנה? קבוצות כדורגל מתאמנות פעמיים ביום. לא משנה כמה מלהיב יהיה הכדורגל שתראו ביורו או במונדיאל (והוא לא), הוא עדיין כדורגל לא איכותי, נחות ברמתו באופו משמעותי מכל משחק ליגה רגיל בבונדסליגה, הסריה א' או הפריימרליג. כל זאת, עוד מבלי לדבר בכלל על העובדה שכאשר למאמן קבוצה אין מספיק אופציות לעמדה מסוימת בשוק המקומי, הוא תמיד יכול לייבא זר לאותה העמדה. מה שכמובן לא אפשרי בכדורגל נבחרות.

2. בדיוק כפי שמי שמרכיבים את הנבחרות הלאומיות הם אוספים של שחקנים ולא קבוצות של שחקנים, כך נראה גם ההרכב האנושי ביציעים: תחרות בין אלפי ליצנים על אביזר הלבוש המגוחך ביותר (והעיקר שיהיה בצבעי דגל הלאום כמובן), תמהיל בלתי מובן של מקומיים עם תיירי כדורגל מכל העולם, ואת תפקיד ה"שרופים" ממלאים כל מיני לאומנים שאליהם עוד נגיע. התוצאה של כל זה היא מעין המהום עמום וחסר פשר, מלווה בצרימות עולות ויורדות בהתאם למצבים להבקעת השערים. עידוד בכל אופן, אל תחפשו שם. לפחות אין יותר וווזלות. רוב מהמשחקים התנהלו באווירת מכון פתולוגי. אלה שלא, נעו בין ההמהום הסתום לקריאות ה"זיג" של הגרמנים.

3. שום אדריכל שבעולם ושום פקיד אופ"א לא יוכל להסביר לי איך קורה ששש שנים אחרי אליפות העולם בגרמניה, שהיוותה מודל לאיך צריכים להיראות איצטדיוני כדורגל, עדיין בונים מפלצות חסרות פשר כמו חלק גדול מהאיצטדיונים בטורניר הזה. אם ליציע האורחים בקרית אליעזר צריך להביא משקפת, הרי שליציעים שמאחורי השער בחרקיב, למשל, צריך להביא טלסקופ. שערורייה שמאשרים איצטדיונים כאלה, ולא אכפת לי כמה יפים ומשוכללים הם. איצטדיוני כדורגל מיועדים לאוהדי כדורגל, לא לתיירי כדורגל שמגיעים להצטלם על הרקע שלהם.

אז מה היה לנו עד עכשיו? כדורגל בינוני, אווירת פסטיבל מחורבנת ולמרות זאת, רייטינג מטורף ועניין בלתי פוסק בכלי התקשורת, ברשתות החברתיות וברחובות הערים. אז למה, בעצם?

התשובה לשאלה הזו היא הרבה יותר מורכבת מסתם "לאומיות". הצעת המחקר לדוקטורט שעליו מבוסס הבלוג הזה מצטטת את השורות הבאות:

"This group is for all the true football fans who go and support THEIR team every single week, no matter how far, no matter what are the costs, no matter what the conditions are. Those who are laughed at by those ignorant idiots, who all of a sudden become the greatest football fans when it comes to the World Cup or any other national football event, those who paint their faces in the national flag's colors, consume consume consume the "product" football and "support" THEIR team, the only identification with it being accidentally born in the same country. That is not what football is about! Football is not a platform for nationalist ecstasy! Fuck World Cup 2010 and all National Teams!"

הטקסט הזה נלקח מקבוצת פייסבוק שפתח אוהד סט פאולי לקראת אליפות העולם בדרום אפריקה ב-2010. עם או בלי כוונה, הוא נוגע בכמה מהנקודות הכואבות ביותר עבור אוהדי כדורגל כיום, וממנו אפשר גם להתחיל לענות על שאלת היורו, או כל טורניר כדורגל בינלאומי.

המאה הקודמת סומנה בדפי ההסטוריה כמאה של הלאומיות. עד למלחמת העולם השניה, היתה זו בשיאה בקרב כל העמים המאכלסים כיום את המעצמות האירופיות הגדולות. אחרי מלחמת העולם השניה, היא נחלשה מאוד במדינות שחוו את זוועות המלחמה ההיא, אבל הרקיעה שחקים ביחידות הלאומיות החדשות שנוצרו (ישראל ביניהן) בעקבותיה. נפילת הגוש הסובייטי בסוף שנות השמונים ותחילת התשעים היתה הגל האחרון של הגאות הלאומית באירופה, פרט להתפרצויות התקופתיות מכיוון הבלקן.
החלק המערבי של היבשת שאף לא שעל מאדמתו חף משפיכות דמים יודע שקט יחסי כבר שבעים שנה. השקט הזה הפך לנחלת היבשת כולה החל משנות התשעים. במקביל, אינטרנט, תקשורת המונים, תעופה נגישה וזולה וגבולות פתוחים הפכו את הלאומיות לכמעט שלא רלוונטית. תרבות השפע וזמינות התענוגות ביטלה במידה רבה את הדת, במקומות בהם היא עוד לא טוטאה מהחברה עוד קודם לכן. שתי המסגרות הללו, הלאום והדת, שהיוו את מרכיב הזהות העיקרי של בני העמים האירופיים במשך מאות בשנים, נמצאים במגמה מתמדת של החלשות, אלא שהצורך האנושי בזהות מוגדרת לא השתנה. הכדורגל, שבסיסו בתוך קהילות הליבה הקטנות וההומוגניות, היווה ומהווה את הפלטפרומה הנוחה והיעילה ביותר לחידוש וליצירה מחדש של זהות והגדרה עצמית. במקום זהות עמומה שמבוססת של קהילה מדומיינת של מליוני אנשים שבחיים לא הכרת ולא תכיר (ישראלי - ישראלים; יהודי - יהודים; וכו'), קבוצת הכדורגל מאפשרת לך עולם ברור בהרבה: ה"טובים" צבועים בצבע אחד, ה"רעים" בצבע אחר. הרטוריקה ברורה, מקומות המפגש ידועים, והמלחמה היא "ללא קליעים", כפי שהיטיב לנסח את זה ג'ורג' אורוול.

בכל אופן, המסגרות הלאומיות נחלשו, הגבולות נפרצו, והנאמנויות הפכו מקומיות וקהילתיות. אין פליאה שההתארגנויות הראשונות של אוהדי כדורגל (פירמות חוליגניות), צצו אחרי מלחמת העולם השניה. אין תמיהה בכך שהדגם המאורגן והפוליטי של אוהדי כדורגל (אולטראס), צץ כתגובה להתמסחרות של המשחק, על-מנת לשמר ולייצר מחדש את הזהויות שבבסיס כל מועדון כדורגל.
אני לא ארחיק לכת בקביעה שמרכיב הזהות הראשון של מליונים של אוהדי כדורגל הוא הקבוצה אותה הם אוהדים. זו בדיקו הסיבה שעבור אוהדים אוהדים אמיתיים, טורנירים בינלאומיים הם אחלה זמן לנוח מכדורגל. זה אולי נחמד, זה צבעוני, ועבור מכורים לכדורגל הפגרה גם כך ארוכה מדי וטוב שיש כדורגל בטלוויזיה, אבל ביציעים לא תראו אותם. אין שום סיבה שמי שרודפים אחרי הקבוצות שלהם במשך כל השנה, נודדים אלפי קילומטרים, משקיעים הון תועפות ומקריבים את רוב זמן הפנאי שלהם לטובת העניין, ירחיבו את הנאמנות הזו לאסופה של שחקנים רק על בסיס דרכון משותף. וכן, ככה זה צריך להיות.

טורנירים בינלאומיים הם אם כן שירת הברבור של הלאומיות המודרנית. הם התירוץ האולטימטיבי ללאומנים לצאת מהארון, אבל לא רק: במהלכם תשמעו אינספור קלישאות על "הגרמנים היעילים", ה"ברזילאים המלהיבים", ה"איטלקים הקשוחים" וה"כדורגל האפריקאי השמח". אלא שהכדורגל היום הוא כל-כל גלובאלי, שאוסף הקלישאות הזה הוא לא יותר מערימה של שטויות: נבחרת גרמניה משחקת את הכדורגל המהנה ביותר בעולם כבר מ-2006. נבחרת ספרד, שמורכבת משחקני הקבוצות המלהיבות ביותר בעולם, משחקת את הכדורגל המשעמם ביותר. קחו משחק בין ברזיל לגרמניה, תלבישו את השחקנים במדים רנדומליים, ובחיים לא תצליחו לזהות מי היא מי. היום, בעידן של אינסוף זרים, מהגרים ושידורים חיים מכל חור על פני הכדור, כולם לומדים מכולם, מעתיקים מכולם ומשחקים באותן השיטות ובאותו הסגנון. יש כאלה שעושים את זה טוב יותר, ויש כאלה שעושים את זה טוב פחות. שאלה של כשרון דורי ותנאי התפתחות שכל ספורטאי זקוק להם.

אז אם נוציא לרגע את תיירי הכדורגל מהגדרת ה"אוהדים", וננסה להבין איזה סוג של אוהדי כדורגל אמיתיים אפשר לזהות ביציעים, נקבל תמונה די ברורה. צריך בסך הכל לקרוא את הכרזות מאחורי השערים כדי להבין אילו ארגוני אוהדים מיוצגים שם. לא, אל תחפשו שם אנטיפה. הטורנירים האלה הם הלחם של לאומנים בארון ושלא בארון, והנוסטלגיה לעבר, לתקופה בה הלאומיות אכן היתה מקור הזהות העיקרי, באה על ביטויה ללא הרף, אם רק תטו אוזניים ותפקחו עיניים.
אז רגע לפני שאתם חושבים לעודד את "הכדורגל החיובי" של גרמניה, הנה תזכורת למי שמוביל שם את היציעים:

כרזת "Gott mit uns!" - "אלוהים איתנו", ססמת הוורמכט במלחמת העולם השניה.

לא, המספר על הגב הוא לגמרי לא אקראי.


הערה נוספת, שקשורה בחוליגניזם ביורו הנוכחי: בשל העובדה ששתי המדינות המארחות הן מדינות שלאומנות קיצונית אינה זרה להן, ובשל העובדה שבדיוק סוג ה"אוהדים" שהגיעו אליהן הוא כזה שמרכיב הזהות הלאומי הוא עיקרי עבורו, הקרבות שראיתם ביוטוב ובאתרי הספורט הם רק קצה הקרחון. חבר טוב שנשלח להשקיף על הנעשה באוקראינה, מספר על אינסוף תקריות אלימות הרחק ממרכזי הערים. כל מה שקרה בכיכרות הערים היה ספונטאני, לא מתוכנן, ועם הרבה מצלמות של עוברי אורח ומקומיים. הקרבות האמיתיים התרחשו בפארקים, בחורשות ותחנות דלק מחוץ למרכז. היורו הזה הוא אחד מהטורנירים הגרועים בהסטוריה מבחינת כמות האלימות שהתקיימה סביבו, ומשהו בתוכי אומר לי שעוד לא ראינו את הסוף. הערב תשחק גרמניה בחצי הגמר מול איטליה בווארשה, בירת פולין. החוליגנים הגרמנים מדברים כבר חודשים על צעידה לבירה הפולנית, כמו בימים הטובים ההם. הגרועים שבחוליגנים הגרמנים כבר נמצאים בווארשה, כולל החבר'ה של BFC דינאמו ברלין וארגונים רדומים שחידשו פעילות במיוחד לטובת המאורע. כש-7000 אוהדים רוסים ניסו לעשות את זה מוקדם יותר בטורניר, הלאומנים הפולנים שלא מגלים עניין בטורניר, הראו להם מי בעל הבית. יהיה מעניין מאוד לראות מה תהינה התוצאות של הערב הזה, ולאו דווקא על המגרש.

לייפציג

זמן רב חיכיתי להזדמנות לפרסם את הפוסט הזה, אלא שאם עוד קודם לכן חששתי שהוא יהיה ארוך מדי, כעת אני משוכנע שכמות המלל שבו תהווה פיצוי על ששה שבועות ללא פוסט בבלוג.

לייפציג היא עיר מזרח גרמנית המרוחקת כשעה נסיעה מברלין ברכבת מהירה. הנתון הזה, ביחד עם אוניברסיטה גדולה ומסבירת פני סטודנטים זרים, מחירי דיור זולים וסצנה אלטרנטיבית נהדרת, יהפכו את העיר הזאת לדבר הבא באירופה, אחרי שההיפסטרים, התיירים והנדל"ניסטים הישראלים יסיימו להחריב את ברלין ככזו. מעבר לאלה, בלייפציג חיה ובועטת סצנת האוהדים הכי מעניינת שאפשר למצוא בתוך עיר אחת. מדובר אומנם בסדרי גודל מוגבלים יחסית, אבל בסצנה המקומית באות לידי ביטוי כל התופעות המגלמות את הכדורגל בימינו אנו.

טרם אתייחס לביקור המרתק שלי שם, הסבר קצר ולא ממצה על הכוחות בגזרה:

למועדון הבכיר בלייפציג, רד-בול לייפציג, יש "מסורת" של שלוש שנים. את הסתירה שבבסיסו של פריט המידע הזה מיישב, איך לא, כסף: אחרי שהרס לקבוצה אוסטרית מסורת מפוארת של עשרות בשנים, חיפש דיטריך מאטשיץ, הבעלים והמייסד של Red Bull, צעצוע נוסף, וניסה להשתלט על כמה מועדונים בגרמניה. אלא שבגרמניה, שלא כמו באוסטריה, יש מעט יותר כבוד למסורת ולקהילה, ואחרי כמה כשלונות, נאלץ מאטשיץ להתחיל את הדרך הארוכה מהליגה השישית. הוא רכש את זכויות הניהול ממועדון קטנטן ליד לייפציג בשם SSV Markranstädt, שינה את שמו ל- Rasen Ballsport Leipzig (וזאת משום שההתאחדות הגרמנית לא אישרה לשם המותג Red Bull להופיע בשם המועדון), וקבע את היעד: תוך עשר שנים, עד 2019, קבוצה בבונדסליגה הראשונה. בינתיים, המועדון חסר הנשמה הזה הצליח לעלות שתי ליגות בשתי העונות הראשונות, והיה קרוב מאוד לעשות זאת גם השנה. בינתיים, הוא ייאלץ לשחק עונה נוספת בליגה הרביעית, באיצטדיון פאר של 45,000 מושבים (רד-בול ארנה, כמובן), לעיני כ- 4500 צופים בממוצע.

המועדון השני מבחינת מיקום בעיר הוא Lokomotiv Leipzig, או בקיצור: Lok Leipzig. המועדון הזה הוא גלגול של מועדון אחר בשם  VfB Leipzig, שהוקם בשנת 1893 והיה למועדון הראשון שזכה באליפות הליגה הגרמנית בשנתה הראשונה. כיום מהווה לוק לייפציג בית לאחד מן הקהלים החשוכים ביותר בגרמניה כולה: ימין קיצוני ופירמת חוליגנים נאצים חזקה במיוחד מאכלסים את היציעים. מתוך הפירמה החוליגנית של לוק צמח אלוף גרמניה בקרבות חופשיים. לא מישהו שנחמד להיתקל בו באיזו סמטה בדרך לתחנת הרכבת. שיטוט באינטרנט וגוגל על הצירוף: Lok Leipzig Nazis מעלה מאות, אם לא אלפי דיווחים, סרטונים ותמונות. נסו לגלות מה לא בסדר באחת מהחביבות עלי:

היה היה מועדון בשם Sachsen FC שניהול כושל ואי-עמידה בהסכמים חוזיים הביאו לסופו. במקומות בהם הכדורגל הוא לא בדיחה עצובה, מועדונים מחויביים להתנהל בשקיפות למען הקהילה בהם הם פועלים. אז Sachsen FC פשט את הרגל, וכתוצאה מהפירוק שנכפה עליו, נולד מועדון חדש בשם  SG Leipzig Leutzschבראשות אותו מנהל כושל שהיה אחד מהאחראיים המרכזיים לפירוקו של המועדון הקודם. האולטראס של Sachsen FC לא הסכימו למהלך, והקימו מועדון משלהם: BSG Chemie Leipzig. המועדון הזה מנוהל עד היום, אוטוטו ארבע שנים, כשחברי האולטראס (Diablos Chemie) יושבים בוועד המנהל. על סיפור ההקמה של כמי אפשר ללמוד מהקליפ הבא (ויסלחו לי אלה שאינם דוברים גרמנית או ספרדית, אבל התמונות יפות בפני עצמן):

באופן די מדהים, החלוקה הזו התבררה די מהר כחלוקה פוליטית: בעוד שעם Leutzsch הלכו הנאצים ושאר תתי-האדם המקומיים, Chemie הפך למועדון השני בעיר המזוהה עם הסצנה האנטי-פאשיסטית. הראשון הוא Roter Stern Leipzig, או בעברית: הכוכב האדום לייפציג, שכבר משמו ניתן ללמוד היטב על האוריינטציה הפוליטית שלו. 

על סוג האנשים שמאיישים את היציעים של לויטש אפשר ללמוד בקליפ שהכינו אוהדי הכוכב האדום במפגש בין שתי הקבוצות:

בנקודה הזאת חשוב לעצור ולעשות הבחנה חשובה שהיתה חסרה עד כה בבלוג, בין מועדונים שהם במהותם מועדוני שמאל שמצהירים על עצמם ככאלה (למשל: סט פאולי, באבלסברג, ובמקרה הנדון: הכוכב האדום לייפציג), לבין מועדונים שבתוך הקהל שלהם יש קבוצות מאורגנות אנטי-פאשיסטיות (למשל: פורטונה דיסלדורף, באיירן מינכן, ורדר ברמן, ובמקרה הנדון: Chemie Leipzig).

מועדונים מן הסוג הראשון תמיד יהוו מטרה לתקיפה, בכל מקום אליו ילכו. במובן הזה, גם אוהדים "רגילים" נתפסים לעתים קרובות כמטרה, משום שהם אוהדים קבוצה שמלכתחילה מזוהה פוליטית. לעומת זאת, הסבירות שאוהדים "רגילים" של קבוצות מן הסוג השני יותקפו היא נמוכה מאוד. ההבחנה הזאת חשובה מאוד עבור מי שמתכנן ביקורים בסצנה הגרמנית: צעיף של סט פאולי יכול להוות סכנה. זה של באיירן לא.

בדיוק מהסיבה הזאת, מהווים אוהדי הכוכב האדום לייפציג מטרה בכל מקום אליו הם מגיעים, ובשל העובדה שמדובר בליגה השביעית, המקומות בהם משחקת הקבוצה הם בהכרח כל מיני מושבי-נאצים עמוק בתוך חבל סאקסוניה שבמזרח גרמניה.

ה-24 לאוקטובר 2009 ייזכר כיום ששינה את כללי המשחק: משחק החוץ של הכוכב האדום לייפציג בעיירה בראנדיס הסתיים לאחר 120 שניות, בעקבות תקיפה מאורגנת של כחמישים נאצים חמושים בנשק קר את אוהדי ושחקני הקבוצה האורחת. שלושה אנשים נפצעו קשה, בהם השוער של הכוכב האדום שאיבד את עינו:

התקיפה הזאת בוצעה בשיתוף פעולה עם כמה סדרנים מקומיים שפתחו את השערים עבור הנאצים ואחד מהם אף הצטרף לחגיגה, ובחסות המשטרה שעל-אף מידע מקדים בחרה לשלוח למשחק רק כמה שוטרים בודדים, ואת התגבורת רק למעלה מחצי שעה אחרי תחילת המאורעות. משטרה ששונאת שמאל ומשתפת פעולה עם ימין קיצוני? לא רק בישראל.

מאז לאותו יום שטוף דם בבראנדיס, יש שיתוף פעולה הדוק בין אוהדי הכוכב האדום לאולטראס של Chemie, כשאחרונים מתגברים את הראשונים במשחקים רגישים.

ביום שבת האחרון, ה-9 ביוני, ביקשתי לבדוק במו עיני באיזו תגבורת מדובר. הדרבי בין  Leutzsch ל- Chemie מהווה את ההזדמנות המושלמת לכך: שבת בצהריים, יום נפלא, ובסך-הכל במרחק שעה נסיעה מברלין אפשרות לברוח מאווירת הקרנבל המאוסה של יורו 2012 ולנחות על אחד האיים האחרונים לעונה זו של כדורגל אמיתי. דרבי בין ימין לשמאל, באחת מזירת הקרבות הכי מעניינת באירופה.

את הקשר שלי לאנשי דיאבלוס כמי לייפציג יצרתי שלא דרך קשרי הכדורגל המקובלים, אלא באמצעות חבר מסצנת האנטיפה שגדל בסביבה. היה ברור שלמשחק דרבי שכזה יגיעו אורחים מסצנות אנטי-פאשיסטיות נוספות במזרח גרמניה, והיה חשוב לי לחבור אל האנשים הפוליטיים יותר ביציע.

נקודת המפגש של דיאבלוס כמי נקבעה לשעה 12:00 בתחנת הרכבת המרכזית הענקית של לייפציג. אני כדרכי מאחר, הפעם באשמת חברת הרכבות הגרמנית, ומודיע ל- ר' על חצי שעה ביציאה. אני מגיע לבסוף ב- 12:29, ומגלה אותו מחכה לי בסוף הרציף: רחב כמעלית מסחרית ומכוסה קעקועים נהדרים. חמש עשרה שניות מאוחר יותר אני מגלה למה הוא התכוון בבשרו לי: We are a good mob today”": כשש מאות הרי אדם עם טי-שירט זהה של בצבע ירוק בוהק עומדים במרכז התחנה ומחכים לתזוזה. אני סוקר את הדמויות בין הניסיונות של ר' להכיר לי את החבר'ה, ומגיע למסקנה שמעולם לא ראיתי חבורה מרשימה כל-כך משמאל. אחידות מושלמת, שמירה על גוש צפוף, אפס אחוזי שומן והמון המון שרירים וקעקועים שבסופם אגרופים מוכנים למגע.

הרכבת מגיעה, ואיתה מגיע גם האות להרעדת התחנה: פירוטכניקה מושלכת לכל עבר והאקוסטיקה הנוראית גורמת לכל פיצוץ להחריד את כל הנוסעים האחרים. אנחנו נדחסים לרכבת בליווי שוטרים ממוגנים, ובסופה של נסיעה כבת רבע שעה אני מבין שהעליה לרכבת היתה רק סיפתח: הירידה לרציף בקרבת האיצטדיון של לויטש מלווה באינסוף חזיזים ואבוקות שמושלכים בעיקר לעבר השוטרים. הם מבחינתם מאבדים את הסבלנות ומניחים קסדות על הראשים. החבר'ה מלייפציג לא מתרשמים, ו- ר' והחברים שלו מסמנים לי שאנחנו צועדים אחרונים, כלומר, בקו שמאחוריו יש רק שוטרים במדים ועם אלות ותרסיסי גז פלפל ביד. כל ניסיון של המשטרה להפעיל כוח נתקל בהתנגדות חסרת פחד מצד הדיאבלוס, עד שבסופו של דבר אנחנו מגיעים כולם לשער הכניסה ליציע האורחים, בליווי של לא פחות מ-12 ניידות משטרה גדולות ועשרות שוטרים להפרות סדר.

ר' מראה לי כרטיס מזויף שהוא ורבים אחרים הדפיסו במדפסת ביתית. הוא לא מוכן לתרום כסף ליריבה העירונית, וכמה דקות מאוחר יותר, מתברר לי שגם לאחרים יש תוכניות אחרות: עשרות מהם מסתערים על הגדר. חלקם מצליחים לטפס מעליה, חלקם נעצרים על-ידי השוטרים. בתגובה, מגיעים עשרות לסייע לאלה שנבלמו, והשוטרים נכנסים לפאניקה, מפליאים באלותיהם ומרססים פלפל על כל מי שמתקרב אליהם. המקום הופך לזירת קרב מטורפת: הדיאבלוס לא מוותרים ונכנסים לעימותים ישירים מול השוטרים, שעשרות מהם מגיעים בריצה ומתגברים את עמיתיהם הנוכחים.

רק אז נרגעות קצת הרוחות, ונפתחת קופת האורחים. כל הבלאגן הזה בשביל 6 יורו. אני רוכש כרטיס ונכנס ליציע, מגלה שבעצם לא נעצר אף לא אוהד אחד בכל הבלאגן.

המשחק עצמו משמים, אבל היציע של כמי פשוט נהדר. תגבורת של שבעים חברי אולטראס פרנקפורט בצירוף בודדים מקבוצות שונות (למשל, כ' מ- Sportliche Elegant, פירמת החוליגנים הקטנטנה של באבלסברג) הופכים את האווירה ליוצאת מן הכלל. עבורי זו הזדמנות פז ליצור סוף-סוף קשרים וללמוד על הסצנות השונות במזרח גרמניה. המשחק מסתיים בניצחון חוץ של הטובים, ואני יוצא מהאיצטדיון עם רשימה ארוכה של שיעורי בית.

ביציאה מסתבר שהמשטרה עצרה שנים מאוהדי כמי שהיו מעורבים קודם לכן בבלאגן. מיד מתכנסים חברי האולטראס לתוך גוש, ומודיעים כי לא יעזבו את המקום עד שהשניים לא ישוחררו. אני עצמי מאבד את ר', ולא מצליח לאתר את החבורה שלו. ש' ניגש אלי. הוא יודע שאני צריך להגיע לברלין, ומציע שנלך ביחד לכיוון תחנת הרכבת. אני מסכים, ואנחנו מתחילים לצעוד לבד, מוכנים לכל צרה שלא תבוא. שניה לפני שאנחנו מגיעים לכביש הגישה לתחנה, מזהה ש' את אחד משחקני כמי נוהג במכונית לצידנו. הוא מחליף עימו מילה, והשחקן נותן לנו טרמפ עד לתחנה המרכזית בעיר.

אז מה היה לנו? התמסחרות – צ'ק. ימין קיצוני – דאבל צ'ק. שמאל רדיקלי – צ'ק. תרבות אולטראס – צ'ק. סצנת אנטיפה – צ'ק. חוליגניזם – צ'ק. וכל זה, בעיר אחת, בה הנציגה הבכירה משחקת עדיין בליגה הרביעית. לייפציג היא ככל הנראה ההוכחה הכי ניצחת לכוח של המשחק הזה: תשוקה, יצרים, יריבות ומסירות אין קיץ, ללא שום קשר להישגים ולהצלחות.

 That’s the way we like it!