Follow by Email

יום חמישי, 28 ביוני 2012

כמה הערות יורו

אז נכון שמדובר בבלוג על כדורגל, אבל בשל העובדה שרבים באמת סבורים שבכדורגל עסקינן, אני נדרש לכמה הבהרות, רגע לפני שהכל, בשעה טובה, מסתיים:

1. כדורגל, בעיקר כדורגל מודרני, הוא משחק טקטי. טקטיקה, במיוחד כשהיא מנוסה עם אנשים לא אינטלגנטים במיוחד, היא עסק שדורש תיאום, הכנה, והמון המון תרגול. נבחרות לאומיות נפגשות מה, פעמיים-שלוש בשנה? קבוצות כדורגל מתאמנות פעמיים ביום. לא משנה כמה מלהיב יהיה הכדורגל שתראו ביורו או במונדיאל (והוא לא), הוא עדיין כדורגל לא איכותי, נחות ברמתו באופו משמעותי מכל משחק ליגה רגיל בבונדסליגה, הסריה א' או הפריימרליג. כל זאת, עוד מבלי לדבר בכלל על העובדה שכאשר למאמן קבוצה אין מספיק אופציות לעמדה מסוימת בשוק המקומי, הוא תמיד יכול לייבא זר לאותה העמדה. מה שכמובן לא אפשרי בכדורגל נבחרות.

2. בדיוק כפי שמי שמרכיבים את הנבחרות הלאומיות הם אוספים של שחקנים ולא קבוצות של שחקנים, כך נראה גם ההרכב האנושי ביציעים: תחרות בין אלפי ליצנים על אביזר הלבוש המגוחך ביותר (והעיקר שיהיה בצבעי דגל הלאום כמובן), תמהיל בלתי מובן של מקומיים עם תיירי כדורגל מכל העולם, ואת תפקיד ה"שרופים" ממלאים כל מיני לאומנים שאליהם עוד נגיע. התוצאה של כל זה היא מעין המהום עמום וחסר פשר, מלווה בצרימות עולות ויורדות בהתאם למצבים להבקעת השערים. עידוד בכל אופן, אל תחפשו שם. לפחות אין יותר וווזלות. רוב מהמשחקים התנהלו באווירת מכון פתולוגי. אלה שלא, נעו בין ההמהום הסתום לקריאות ה"זיג" של הגרמנים.

3. שום אדריכל שבעולם ושום פקיד אופ"א לא יוכל להסביר לי איך קורה ששש שנים אחרי אליפות העולם בגרמניה, שהיוותה מודל לאיך צריכים להיראות איצטדיוני כדורגל, עדיין בונים מפלצות חסרות פשר כמו חלק גדול מהאיצטדיונים בטורניר הזה. אם ליציע האורחים בקרית אליעזר צריך להביא משקפת, הרי שליציעים שמאחורי השער בחרקיב, למשל, צריך להביא טלסקופ. שערורייה שמאשרים איצטדיונים כאלה, ולא אכפת לי כמה יפים ומשוכללים הם. איצטדיוני כדורגל מיועדים לאוהדי כדורגל, לא לתיירי כדורגל שמגיעים להצטלם על הרקע שלהם.

אז מה היה לנו עד עכשיו? כדורגל בינוני, אווירת פסטיבל מחורבנת ולמרות זאת, רייטינג מטורף ועניין בלתי פוסק בכלי התקשורת, ברשתות החברתיות וברחובות הערים. אז למה, בעצם?

התשובה לשאלה הזו היא הרבה יותר מורכבת מסתם "לאומיות". הצעת המחקר לדוקטורט שעליו מבוסס הבלוג הזה מצטטת את השורות הבאות:


"This group is for all the true football fans who go and support THEIR team every single week, no matter how far, no matter what are the costs, no matter what the conditions are. Those who are laughed at by those ignorant idiots, who all of a sudden become the greatest football fans when it comes to the World Cup or any other national football event, those who paint their faces in the national flag's colors, consume consume consume the "product" football and "support" THEIR team, the only identification with it being accidentally born in the same country. That is not what football is about! Football is not a platform for nationalist ecstasy! Fuck World Cup 2010 and all National Teams!"


הטקסט הזה נלקח מקבוצת פייסבוק שפתח אוהד סט פאולי לקראת אליפות העולם בדרום אפריקה ב-2010. עם או בלי כוונה, הוא נוגע בכמה מהנקודות הכואבות ביותר עבור אוהדי כדורגל כיום, וממנו אפשר גם להתחיל לענות על שאלת היורו, או כל טורניר כדורגל בינלאומי.

המאה הקודמת סומנה בדפי ההסטוריה כמאה של הלאומיות. עד למלחמת העולם השניה, היתה זו בשיאה בקרב כל העמים המאכלסים כיום את המעצמות האירופיות הגדולות. אחרי מלחמת העולם השניה, היא נחלשה מאוד במדינות שחוו את זוועות המלחמה ההיא, אבל הרקיעה שחקים ביחידות הלאומיות החדשות שנוצרו (ישראל ביניהן) בעקבותיה. נפילת הגוש הסובייטי בסוף שנות השמונים ותחילת התשעים היתה הגל האחרון של הגאות הלאומית באירופה, פרט להתפרצויות התקופתיות מכיוון הבלקן.
החלק המערבי של היבשת שאף לא שעל מאדמתו חף משפיכות דמים יודע שקט יחסי כבר שבעים שנה. השקט הזה הפך לנחלת היבשת כולה החל משנות התשעים. במקביל, אינטרנט, תקשורת המונים, תעופה נגישה וזולה וגבולות פתוחים הפכו את הלאומיות לכמעט שלא רלוונטית. תרבות השפע וזמינות התענוגות ביטלה במידה רבה את הדת, במקומות בהם היא עוד לא טוטאה מהחברה עוד קודם לכן. שתי המסגרות הללו, הלאום והדת, שהיוו את מרכיב הזהות העיקרי של בני העמים האירופיים במשך מאות בשנים, נמצאים במגמה מתמדת של החלשות, אלא שהצורך האנושי בזהות מוגדרת לא השתנה. הכדורגל, שבסיסו בתוך קהילות הליבה הקטנות וההומוגניות, היווה ומהווה את הפלטפרומה הנוחה והיעילה ביותר לחידוש וליצירה מחדש של זהות והגדרה עצמית. במקום זהות עמומה שמבוססת של קהילה מדומיינת של מליוני אנשים שבחיים לא הכרת ולא תכיר (ישראלי - ישראלים; יהודי - יהודים; וכו'), קבוצת הכדורגל מאפשרת לך עולם ברור בהרבה: ה"טובים" צבועים בצבע אחד, ה"רעים" בצבע אחר. הרטוריקה ברורה, מקומות המפגש ידועים, והמלחמה היא "ללא קליעים", כפי שהיטיב לנסח את זה ג'ורג' אורוול.

בכל אופן, המסגרות הלאומיות נחלשו, הגבולות נפרצו, והנאמנויות הפכו מקומיות וקהילתיות. אין פליאה שההתארגנויות הראשונות של אוהדי כדורגל (פירמות חוליגניות), צצו אחרי מלחמת העולם השניה. אין תמיהה בכך שהדגם המאורגן והפוליטי של אוהדי כדורגל (אולטראס), צץ כתגובה להתמסחרות של המשחק, על-מנת לשמר ולייצר מחדש את הזהויות שבבסיס כל מועדון כדורגל.
אני לא ארחיק לכת בקביעה שמרכיב הזהות הראשון של מליונים של אוהדי כדורגל הוא הקבוצה אותה הם אוהדים. זו בדיקו הסיבה שעבור אוהדים אוהדים אמיתיים, טורנירים בינלאומיים הם אחלה זמן לנוח מכדורגל. זה אולי נחמד, זה צבעוני, ועבור מכורים לכדורגל הפגרה גם כך ארוכה מדי וטוב שיש כדורגל בטלוויזיה, אבל ביציעים לא תראו אותם. אין שום סיבה שמי שרודפים אחרי הקבוצות שלהם במשך כל השנה, נודדים אלפי קילומטרים, משקיעים הון תועפות ומקריבים את רוב זמן הפנאי שלהם לטובת העניין, ירחיבו את הנאמנות הזו לאסופה של שחקנים רק על בסיס דרכון משותף. וכן, ככה זה צריך להיות.

טורנירים בינלאומיים הם אם כן שירת הברבור של הלאומיות המודרנית. הם התירוץ האולטימטיבי ללאומנים לצאת מהארון, אבל לא רק: במהלכם תשמעו אינספור קלישאות על "הגרמנים היעילים", ה"ברזילאים המלהיבים", ה"איטלקים הקשוחים" וה"כדורגל האפריקאי השמח". אלא שהכדורגל היום הוא כל-כל גלובאלי, שאוסף הקלישאות הזה הוא לא יותר מערימה של שטויות: נבחרת גרמניה משחקת את הכדורגל המהנה ביותר בעולם כבר מ-2006. נבחרת ספרד, שמורכבת משחקני הקבוצות המלהיבות ביותר בעולם, משחקת את הכדורגל המשעמם ביותר. קחו משחק בין ברזיל לגרמניה, תלבישו את השחקנים במדים רנדומליים, ובחיים לא תצליחו לזהות מי היא מי. היום, בעידן של אינסוף זרים, מהגרים ושידורים חיים מכל חור על פני הכדור, כולם לומדים מכולם, מעתיקים מכולם ומשחקים באותן השיטות ובאותו הסגנון. יש כאלה שעושים את זה טוב יותר, ויש כאלה שעושים את זה טוב פחות. שאלה של כשרון דורי ותנאי התפתחות שכל ספורטאי זקוק להם.

אז אם נוציא לרגע את תיירי הכדורגל מהגדרת ה"אוהדים", וננסה להבין איזה סוג של אוהדי כדורגל אמיתיים אפשר לזהות ביציעים, נקבל תמונה די ברורה. צריך בסך הכל לקרוא את הכרזות מאחורי השערים כדי להבין אילו ארגוני אוהדים מיוצגים שם. לא, אל תחפשו שם אנטיפה. הטורנירים האלה הם הלחם של לאומנים בארון ושלא בארון, והנוסטלגיה לעבר, לתקופה בה הלאומיות אכן היתה מקור הזהות העיקרי, באה על ביטויה ללא הרף, אם רק תטו אוזניים ותפקחו עיניים.
אז רגע לפני שאתם חושבים לעודד את "הכדורגל החיובי" של גרמניה, הנה תזכורת למי שמוביל שם את היציעים:



כרזת "Gott mit uns!" - "אלוהים איתנו", ססמת הוורמכט במלחמת העולם השניה.




לא, המספר על הגב הוא לגמרי לא אקראי.


הערה נוספת, שקשורה בחוליגניזם ביורו הנוכחי: בשל העובדה ששתי המדינות המארחות הן מדינות שלאומנות קיצונית אינה זרה להן, ובשל העובדה שבדיוק סוג ה"אוהדים" שהגיעו אליהן הוא כזה שמרכיב הזהות הלאומי הוא עיקרי עבורו, הקרבות שראיתם ביוטוב ובאתרי הספורט הם רק קצה הקרחון. חבר טוב שנשלח להשקיף על הנעשה באוקראינה, מספר על אינסוף תקריות אלימות הרחק ממרכזי הערים. כל מה שקרה בכיכרות הערים היה ספונטאני, לא מתוכנן, ועם הרבה מצלמות של עוברי אורח ומקומיים. הקרבות האמיתיים התרחשו בפארקים, בחורשות ותחנות דלק מחוץ למרכז. היורו הזה הוא אחד מהטורנירים הגרועים בהסטוריה מבחינת כמות האלימות שהתקיימה סביבו, ומשהו בתוכי אומר לי שעוד לא ראינו את הסוף. הערב תשחק גרמניה בחצי הגמר מול איטליה בווארשה, בירת פולין. החוליגנים הגרמנים מדברים כבר חודשים על צעידה לבירה הפולנית, כמו בימים הטובים ההם. הגרועים שבחוליגנים הגרמנים כבר נמצאים בווארשה, כולל החבר'ה של BFC דינאמו ברלין וארגונים רדומים שחידשו פעילות במיוחד לטובת המאורע. כש-7000 אוהדים רוסים ניסו לעשות את זה מוקדם יותר בטורניר, הלאומנים הפולנים שלא מגלים עניין בטורניר, הראו להם מי בעל הבית. יהיה מעניין מאוד לראות מה תהינה התוצאות של הערב הזה, ולאו דווקא על המגרש.


18 תגובות:

  1. פוסט מעניין ומרתק כרגיל.
    אשמח אם תוכל להתייחס לשאלות ששאלתי בפוסט הזה:
    http://fussballogie.blogspot.de/2012/04/blog-post_19.html#comment-form
    כנראה שבגלל שהפוסט הזה דיי ישן, הן נעלמו מעינך.
    שוב, פוסט מעניין ובלוג רדיר.
    תודה

    השבמחק
    תשובות
    1. אהלן,
      הן לא נעלמו, פשוט לא היה לי זמן להתייחס. עניתי לפני כמה דקות.
      תודה ואחלה סופ"ש!

      מחק
    2. שמתי לב רק עכשיו לתגובות שלך... מודה לך מאוד על ההתייחסות.
      תמשיך עם העבודה הטובה.

      מחק
  2. נהנה לקרוא כל פוסט בבלוג הנפלא שלך.

    שאלה,הבנתי שמתי שקונים כרטיס למשחק בגרמניה אז התחבורה הציבורית היא חינם,היא גם חינם לאוהדי חוץ שמגיעים לאותו משחק? לדוגמא אוהדי שטוטגרט שקנו כרטיס למשחק נגד באירן במינכן?

    תודה

    השבמחק
    תשובות
    1. אהלן,
      זה נכון חלקית. הכרטיס מקנה ברוב המקרים נסיעה בתחבורה הציבורית לפני ואחרי המשחק בתוך העיר בה המשחק משוחק. אם הכוונה שלך היתה שאוהדים שנוסעים משטוטגארט למינכן למשחק עושים את זה בחינם, אז התשובה היא לא.

      מחק
  3. Hi, I just wanted to tell you how much I enjoy reading your blog. All your posts are well written and extremely interesting. I would love reading your actual thesis and I encourage you to collect everything you already wrote, the information you gathered and write a book. I would love reading it and I am sure it will be a huge commercial success (I am from NY so I guess the fact that I live in the most capitalist country in the World influences me haha). WELL DONE!

    השבמחק
    תשובות
    1. אהלן,
      המון תודה על המחמאות, זה בהחלט מעודד להמשיך לכתוב. אני קצת חולק עליך לגבי הפוטנציאל המסחרי של ספרים בנושא כדורגל. בוודאי שבארץ מעטים הם אלה שקוראים כאלה ספרים. אבל אני בהחלט מתכוון לפרסם את הדוקטורט בספר אקדמי, ובמקביל אני עובד על ספר שיהיה בו הרבה ממה שאני מפרסם בבלוג.
      אחלה סופ"ש!

      מחק
  4. אהלן,
    פוסט מעניין מאוד ומעורר מחשבה.
    עם זאת, אני חושב שאתה מתעלם מכמה דברים חשובים:
    1. כדורגל נבחרות נשאר "טהור" במובן שבו הכסף לא משחק תפקיד (לפחות לא באופן ישיר). קצרה היריעה מלפרט את המניעים שעומדים מאחורי שחקנים שעברו עונה מתישה להגיע בשיא המוטיבציה לנבחרת ולתת את הכל עבור הקבוצה הלאומית, אבל לפחות למראית עין התהילה משחקת תפקיד משמעותי. מקרים כמו שחקנים שכובשים גול וטופחים על הסמל שעל החזה ובשבוע אחר כך עוברים קבוצה בשביל חוזה יותר גבוה לא קיימים בכדורגל נבחרות בהגדרה. הנאמנות של השחקנים ל"סמל" ולקהל היא אמיתית, אין את המשחק המזויף הזה של התחנפות לקהל כמו בכדורגל קבוצות.
    2. דווקא בגלל שמדובר על אסופה של שחקנים שנפגשים למספר הזדמנויות מצומצם בשנה, הקרב הטקטי הופך להיות הרבה יותר מעניין. המשחק אתמול בין קרואטיה לספרד ואתמול בין גרמניה ואיטליה הראו את ההשפעה הברורה שיש לטקטיקה ולמאמנים על המשחק, וזה היה דבר מרתק לראות.
    3. האהבה האדירה שיש בגרמניה לנבחרת שלהם היא תופעה מרתקת. קשה להתעלם מכך שהנבחרת הלאומית נותנת לגרמנים הזדמנות לבטא מאוויים שהם מאוד מתאמצים להדחיק ביום-יום, ועדיין, הגרמנים רוחשים חיבה עזה לנערים הצעירים שמייצגים אותם על הדשא ומשתמשים במושגים כמו "lovely", "sweet", ומדגישים את הערבות ההדדית והקבוצתית שהם מזהים בנבחרת. בקיצור, כמו שהגרמנים היו רוצים לראות את עצמם.
    בהמשך לכך, במשחק נגד איטליה הגרמנים הראו אופי מאוד מאוד "גרמני" בכך שהם פשוט לא הצליחו לאלתר. כש"המכונה" היתה תקועה הם עדיין המשיכו לנסות עוד מאותו דבר שלא ממש הצליח להם. יש כאן ביטוי מאוד מאוד חזק של הסטריאוטיפ הגרמני.

    השבמחק
    תשובות
    1. שלום שלום,
      אני מודה לך על ההערות. הן בהחלט במקום ואני חייב לציין בעקבותיהן שכמובן שכדי לא לכתוב פוסטים בלתי נגמרים, אני בוחר להתייחס לרבדים שאני מוצא החשובים ביותר, ולא לכולם. בכל זאת, חשוב לי לענות לטענות שהעלת:
      1. כסף בהחלט משחק תפקיד, גם בכדורגל נבחרות. ראה מקרה רונאלדו בגמר מונדיאל 1998. כמובן, על נושא החשיפה והאפשרות לזינוק בקריירה אין מה לדבר. אני חושב שההוכחה הטובה ביותר להזדמנות הקידום ששחקנים רואים בנבחרות מספקים תכופות דווקא שחקני מכבי תל-אביב בכדורסל שמנסים להתחמק מהנבחרת הלאומית, משום שהיא לא מהווה קרש קידום.
      2. עדיין, יש המון אמת בטענה שלך, ואני בהחלט מסכים שבקרב כדורגלנים קיימת בדרך-כלל תשוקה גדולה למדים הלאומיים. כאן אני חוזר לסוציולוגיה: ללאומיות יש אחיזה חזקה בהרבה בקרב המעמדות החברתיים הנמוכים יותר מאשר באלה הגבוהים. דפוסי הצבעה למפלגות לאומניות ולימין פופוליסטי בארץ ובכל העולם מעידים על-כך. מאילו מעמדות מגיעים בדרך-כלל כדורגלנים?
      3. יש הבדל בין "מעניין" ל"איכותי". קח לדוגמא את הליגה המקסיקנית. לך ליוטוב, ואני מבטיח לך חוויה: המון שערים, משחק התקפה בלי פשרות, קצב מטורף וכו' וכו' וכו'. אבל משחקים כאלה אפשר לפעמים גם למצוא בשכונה. עם כל התיעוב שלי למיינסטרים, ובמיוחד למה שהמיינסטרים הישראלי מאמץ, לראות את ברצלונה משחקת זה לצפות בדרגה עליונה של אומנות. כנ"ל לגבי באיירן מינכן ורבות אחרות, אפילו מדרג נמוך יותר. אין שום נבחרת שמסוגלת לייצר כדורגל כזה, משום שהוא מצריך אין-סוף תיאום והכנה שלנבחרות פשוט אין את הזמן ביחד על-מנת ליצור. כשאני מביט על כדורגל נבחרות, מה שאני רואה זה בדרך-כלל תרגיל טקטי או שניים, קבועים, וניצול של טעויות. לא יותר. אין אפשרות ליותר.
      5. מתקשר לסעיף הקודם: אין דבר כזה "אופי" גרמני יותר. בטח לא בנבחרת שכולה בני מהגרים. באותה המידה זה היה יכול לקרות בצד השני, או לכל נבחרת. הניסיון הבלתי פוסק להתאים מציאות לסטראוטיפ הוא זה שמעניק לטורנירים האלה את העניין הגדול, אבל לזה קוראים לאומיות, ולא כדורגל.

      אחלה סופ"ש!

      מחק
  5. התגובה הוסרה על ידי המשתמש שכתב אותה.

    השבמחק
  6. אמנם הפוסט הזה לא עסק במקרה כזה או אחר או בחוויה שלך מהשבת האחרונה, אבל הצלחת לרתק אותי. הכתיבה שלך כרגיל סוחפת ומעניינת, והנושא מאוד מעניין. אמנם רוב הטענות שנתת נכונות אך אני לא מסכים עם הדעה שכדורגל נבחרות לא מעניין ומיותר (כנראה בגלל שאני לא אנטיפה). אני לא מסכים איתך שספר על כל החווית שלך לא יכול ליצור עניין בארץ. פוסט כמו זה מדבר על הרבה יותר מכדורגל ויכול לעניין אנשים שהקשר בינם לבין כדורגל הוא אפילו אפסי.
    בכל מקרה, אם תוציא וכשתוציא ספר, אהיה בין הקונים הראשונים.
    מחכה כבר לפוסט הבא, שבוע טוב.

    השבמחק
    תשובות
    1. אהלן ירין,
      כדורגל נבחרות יהיה מעניין כל עוד לאומיות היא נושא מעניין, והיא עדיין כזו. אני עצמי מצאתי את עצמי מפהק ללא הרף במהלך הטורניר.
      לגבי ספר, אני לא כותב את הדברים על סמך תחושות לב. הספרים של חוקר הכדורגל הסוציולוג אמיר בן-פורת לא נמכרים, ולבלוג הזה יש ממוצע של כ-1000 צפיות לכל פוסט. עם זה לא הולכים למכולת :)
      ספר יהיה מתישהו, אבל באנגלית ואולי בגרמנית.
      חן חן על המחמאות!

      מחק
    2. לגבי הנבחרות, זה בדיוק מה שאני טוען ועכשיו הבנתי שגם אתה מתכוון לכך.
      אני לא אתווכח עם העובדות המצערות שנתת לגבי כתיבת ספר. אני חושב שהשאלה למה ספר כזה לא מצליח/יצליח בארץ (עם דגש על הארץ) היא מעניינת מאוד. כשחשבתי על עניין הספר פעם שנייה ושלישית באמת היה נראה לי שהפוטנציאל של ספר כזה בארץ הוא לא גדול. לפי דעתי, אנשים בארץ לא מסוגלים להתנתק מהדרך העקומה שבה הם מסתכלים על כדורגל בארץ ובגלל זה הם לא מסוגלים להבין שמאחורי "המשחק הטיפשי ש-22 שחקנים רודפים אחרי כדור" מסתתרים הרבה מאוד דברים שהם מעבר למשחק עצמו, אבל זו רק השערה.
      גם אם הספר יצא רק באנגלית, מבטיח שאשבור שיניים ואנסה להבין. בנתיים אני אנסה להשיג את הספרים של פרופסור בן פורת.

      מחק
  7. התגובה הוסרה על ידי המשתמש שכתב אותה.

    השבמחק
  8. עונג לגלות את הבלוג הזה. מזכיר במעט את ביל סימונס מגרנטלנד.

    שיהיה בהצלחה, אמשיך לעקוב

    נ.ב. לגבי הדיון ספר-מתי-אם-כן, יש לי מחשבה ביל סימונסית: טוויטר.

    השבמחק
  9. יש לך כשרון ענק לכתיבה . כל פוסט יותר מעניין מהקודם .
    גם אוהדי מכבי קוראים את הבלוג :)

    תמשיך ככה !

    השבמחק
    תשובות
    1. חן חן לך. הבלוג הזה לא מוגבל לאוהדי הפועל או לפעילים פוליטיים, או לאנתרופולוגים. הוא נוגע בסוגיות שמצויות בנימי ליבו של כל מי שהמשחק הזה יקר לו.
      אני חושב באמת ובתמים שאוהדי הכדורגל בארץ נמצאים בשלב מאוד מאוד מפגר מבחינת האבולוציה שלהם כגוף משמעותי שיש לו דריסת רגל בהשפעה על עתיד המועדונים והכדורגל בכלל, ולכן אנחנו עדים חדשות לבקרים לקטסטרופות שמייצרים כל מיני חדלי-אישים שמשתלטים על עמדות מפתח בכדורגל הישראלי.
      הבלוג הזה, כמו גם עיתונאים שחושבים מחוץ לסקופ הבא כמו אוריאל דסקל היקר, שואף לשנות את זה. השינוי הזה לא יכול להתרגש רק בקרב קהל זה או אחר. הוא חייב להיות תנועה כוללת.

      מחק