לא, אני לא מחובבי הקלישאות שמייחסים איזשהי חשיבות מיסטית לתאריכים שבקונסטלצית לוח השנה פשוט קל יותר לזכור, אבל כנראה שה- DFB, התאחדות הכדורגל הגרמנית, דווקא כן. ה-12.12.12 הוא התאריך שבחרה ה- DFB כיום ההוצאה להורג של תרבות האהדה בגרמניה.
אז על מה בעצם מדובר? זוכרים את הפוסט שפורסם פה בעבר על המאבק למען לגליזציה של פירוטכניקה ביציעים? זוכרים את כנס האוהדים הגדול עליו דובר בפוסט הזה? המהלכים הללו היו יוזמות אוהדים, אולטראס בעיקר, שמטרתן העיקרית היתה ועודנה יצירת דיאלוג אמיתי מול רשויות הכדורגל בגרמניה. ארגוני האוהדים מבינים היטב לאן מכוונת ההתאחדות הגרמנית: קהל קונצרטים א-לה אליאנץ ארנה שמשלם היטב על מנוי עונתי, נהנה משופינג בחנות המועדון ונמנע ממעורבות בניהול הקבוצה. בקיצור, צרכן כדורגל במקום אוהד כדורגל.
ה- DFB נסוגה כאמור מדיאלוג עם האוהדים, ובתגובה חלה עליה משמעותית בפעולות ההתנגדות וההתרסה של ארגוני האוהדים כלפי מדיניות הדיכוי שנכפית עליהם. ההסלמה הזאת היא בדיוק מה שב- DFB ייחלו לו: תירוץ נהדר לרפורמת אבטחה מקיפה באיצטדיונים. ביולי השנה התכנסו נציגי הקבוצות החברות ב- DFB וב- DFL (מנהלת הליגה הגרמנית, שהיא תאגיד עסקי האחראי על הפעלת הבונדסליגה הראשונה והשניה) ואולצו לחתום על מסמך "קוד התנהגות" שבעצם חייב את המועדונים לנהוג מדיניות חזקה ואחידה יותר בכל הקשור לאבטחת האיצטדיונים, או במלים אחרות, הצרת צעדיהם של ארגוני האולטראס לסוגיהם. חודשיים מאוחר יותר, דלף החוצה מה- DFB מסמך המתאר בפירוט לאן חותרים קברניטי הכדורגל במדינה. המסמך נושא את הכותרת "חוויית האיצטדיון הבטוחה", והוא מכיל בתוכו המלצה לשורה ארוכה של גזירות ודרישות הנוגעות לאבטחת משחק הכדורגל. בין היתר, מדובר על מניעת כספי זכויות שידור ממועדונים שהקהלים שלהם משתמשים בפירוטכניקה, בביטול יציעי עמידה או בכלל הזכות לעמוד באיצטדיונים במקרה של הפרות סדר חוזרות ונישנות, בהקמת מנגנון זיהוי של אוהדים המצויים בקטגוריות מסוכנות גבוהה יותר (קטגוריה C), ואפילו שלילת רשיון המשחק ממועדונים שלא יאכפו את המלצות המסמך הזה.
אם נתרגם את הדברים לשפה ברורה, המטרה היא לצמצם עד כמה שניתן את כמות האוהדים שאינם עונים להגדרה הצרכנית, וזאת, על-ידי הצרת צעדיהם עד כדי מחנק. באיטליה זה כבר קרה: רק באמצעות הוצאת תעודה מיוחדת זכאי אוהד לרכישת מנוי עונתי. התעודה הזו מכילה כמובן פרטים אישיים שאיסופם וצבירתם במאגר כלשהו משמעותם איום על אוהדים לבל יעסקו בפעילות שאינה עולה בקנה אחד עם שאיפות ההנהלה. "אנחנו יודעים מי אתה, ויודעים איך להגיע אליך". זו המטרה. באיטליה חוסלה תרבות האולטראס כמעט לחלוטין. האם זה יקרה גם בגרמניה?
"שטויות", עונה לי א' בנחרצות, "שום דבר לא ישתנה". אני מקשה בשאלות, והוא מתקשה בתשובות. א' עובד בארגון האוהדים האירופי, והוא אחד ממקימי ארגון האוהדים הגרמני. פוליטיקאי-אוהדים מקצועי, שגם אם לא קרוב לגרעינים הקשים של ארגוני האולטראס בגרמניה כמוני, מכיר טוב ממני בהרבה את כל המסביב.
ובכל זאת, בחודשים האחרונים איחדו כוחות אוהדים של מאות קבוצות ברחבי הרפובליקה למאבק כנגד הרפורמה, שנתפסה על-ידי רבים כמכת מוות לתרבות האהדה. בקרב קבוצות אולטראס רבות אימצו מדיניות של 12 דקות ו-12 שניות ללא עידוד מתחילת המשחק. ביוטוב תוכלו למצוא עשרות סרטונים המדגימים את הצעד הזה:
האוהדים לא היו לבד במערכה הזאת. עיתונאים רבים, אנשי ציבור ואפילו גורמים בתוך ה- DFB הביעו התנגדות נחרצת לרפורמה. הסיבה היא פשוטה: על-אף ההייפ שנוצר בעמל רב על-ידי ה- DFB בנושא העליה ברמת האלימות בכדורגל, הנתונים מלמדים דווקא על ירידה ברורה. שנית, טוענים האוהדים בצדק רב, האם הכנסת עוד שוטרים לאיצטדיונים היא זו שתוריד מרמת האלימות, כאשר הנתונים דווקא מלמדים כי רובם של אלה שנפצעו בתוך תחומי האיצטדיון הם קורבנות של אלימות משטרה או כוח סדרנים? הגדיל לעשות המגזין המצוין שפיגל, שפרסם תחקיר על נאצים בקרב כוח הסדרנים של אלופת גרמניה, בורוסיה דורטמונד. גם פה בבלוג עסקתי בנושא בעבר.
עוד עיתון חשוב שיצא דרך-קבע להגנת האוהדים כנגד הרפורמה הוא ה- TAZ, שהוא עיתון קואופרטיבי שממומן על-ידי הקוראים ושנחשב לאחד מהגדולים והביקורתיים שבעיתוני גרמניה. אתמול, 13.12, יצא ה- TAZ בתחקיר החושף עדויות לקיומם של אנשי ה- Vefassungsschutz, השב"כ הגרמני, בתוך יציעי הכדורגל במדינה. לקרוא ולא להאמין.
כל סטונדט לתואר ראשון במדעי החברה נתקל די מהר בהגדרה של הסוציולוג הגרמני מקס ובר למוסד המדינה כ-"גוף הטוען למונופול על אמצעי האלימות בתוך שטח מוגדר". כריסטוף, רופא חביב מהעיר הדרומית קונסטנץ הפנה את תשומת לבי להבט המעניין הזה של המאבק בין האוהדים לבין ה- DFB והמשטרה: המדינה מזהה את ההתארגנויות של אוהדי כדורגל בתוך קבוצות סגורות וחזקות, לעתים מיליטנטיות, לעתים בעלות אג'נדה פוליטית סדורה, כאיום על המונופול שלה להשלטת כוח. הצעדים להגבלתן של הקבוצות המאורגנות בכדורגל הם צעדי מניעה כנעד התפתחות הסצנה עד לכדי תנועה פוליטית מגובשת שיש בה כדי לקרוא תגר על המציאות החברתית. כמי שמזהה את איצטדיון הכדורגל בימינו ככר המרעה של המהפכה הבאה, אני לא יכול שלא להסכים. זה ללא ספק הבט אחד של הרפורמה אותה מציעה ההתאחדות. ההבט השני הוא, כמובן, כסף. צרכן כדורגל שווה יותר, כלכלית, מאוהד כדורגל. בוודאי שלטווח הקצר. כשתיעלם אווירת העידוד מהאיצטדיונים בגרמניה תיעלמנה גם היריבויות המרות וייעלם העניין והמתח שמביאים את המשחק לדרגה הזו של הפופולאריות שלו. אז, מול איצטדיונים לא מלאים וזכויות שידור פחות מכניסות, נראה את קברניטי הכדורגל מנסים להחיות את תרבויות האהדה. אלא שבקפיטליזם, כמו בקפיטליזם, המחשבה היא תמיד לטווח הקצר, תמיד על הרווח המיידי. רק שני מועדונים בשתי הליגות הראשונות העיזו להגיד את הדברים הללו ולצאת בפומבי ובחריפות כנגד הרפורמה. הראשון היה אוניון ברלין. השני, כמובן, סט פאולי. את שאר המועדונים מעניין הרווח המיידי.
רבים ממשחקי סוף השבוע הקרוב לא ישוחקו בשל תנאי מזג האוויר הקשים. כבר שבוע שיורד פה שלג, ובמגרשים רבים כבר לא נותר עוד סיכוי לפנותו ולהפשיר את עשבי הדשא. בעוד כמה ימים תצא הליגה לפגרת החורף, ומבחינת ה- DFB מדובר בעיתוי המושלם ביותר להעברת רפורמה שכזו. עד לחידוש המשחקים יעבור זעם, ודאי חושבים שם. אני בכל אופן, לא בטוח. הכעס והתסכול שמצטברים בינתיים בקרב האוהדים שאינם נתפסים כברי דיאלוג עשויים להביא לתוצאה הפוכה. ימים יגידו.