יום שישי, 27 באפריל 2012

אחד במאי

ברלין, קרויצברג. אני עושה את הדרך הקצרה מדירתי אל הכיכר המכוערת שמהווה את לבה של השכונה המרתקת הזו, קוטבוסר-טור, על-מנת למשוך כסף מהבנק ולעלות על הרכבת להמבורג. לקומרץ-בנק, אחד מהבנקים הגדולים בגרמניה, יש שני סניפים באזור הזה, המרוחקים אחד מן השני מרחק של כמה מאות מטרים. עשרות פעמים חלפתי על פניהם, פעמים אחדות גם נכנסתי פנימה כדי למשוך כסף. אף לא פעם אחת היו שמשות הזכוכית של הסניפים הללו שלמות. לא רק בישראל מייצגים הבנקים את תמצית הרוע שבשיטה הקפיטליסטית, ובקרויצברג, אולי מעוז השמאל הגרמני, לא נותנים להם להמשיך ולעשות את הכסף שלהם בשקט.

אני מגיע לבנק ושם לב למשהו שונה: מאבטח גדל-מימדים עוקב אחר כל תנועה שלי. אומנם כישראלי הנוכחות של מאבטח לא אמורה להיות זרה לי, אבל בגרמניה זה בהחלט מרגיש מוזר. אני חוצה את הכביש כדי להיכנס אל תוך תחנת הרכבת, ושם לב שגם בסניף הבנק של שפארקאסה, בנק מתחרה, עומדים מאבטחים. 

המשחק בין סט פאולי להאנזה רוסטוק בהמבורג סומן כבר טרם פתיחת העונה כמשחק החם ביותר של השנה. מפגשי העבר של הקבוצות הללו התאפיינו תמיד במהומות אוהדים והתנגשויות מאורגנות עם כוחות המשטרה. העיר רוסטוק שנמצאת בקצה הצפון מזרחי של גרמניה, מרוחקת מכל ציביליזציה, סומנה כבר בתחילת שנות התשעים כמעוז של ימין קיצוני, ולא בכדי: בסתיו 1993, שנים ספורות אחרי איחוד גרמניה ותקופה שבה המזרח הוא המזרח הפרוע, התקבץ אספסוף מחוץ למרכז קליטה לפליטים ומהגרים ובמשך כמה ימים הטיל מצור אלים על הבנין, ללא התערבות רשויות החוק. הסרט התעודי המצוין "The Truth Lies in Rostock" מתאר את המאורעות האלה, והוא חובה למי שרוצה להבין מעט מה קורה בחצר האחורית של גרמניה, גם כיום:



על סט פאולי כמועדון העומד בחוד החנית של השמאל בספורט הגרמני אין צורך להרחיב. מה שכן, נדמה שמעט מדי דובר בבלוג הזה על השכונה עצמה ומדוע מפגש בין שתי הקבוצות הללו בהמבורג טעון בהרבה ממפגש ברוסטוק.
המבורג היא העיר השניה בגודלה בגרמניה, אחרי ברלין כמובן. בניגוד לברלין, המבורג היא עיר עשירה ושמרנית למדי. הרוח הפרוטסטנטית ששוררת בעיר זה מאות בשנים הכתיבה לבני המקום את רוב אורחות חייהם כבר מלידתם: אם נולדת בן של סנדלר כדאי שתתחיל לפתח פטיש לנעליים, כי זה מה שגם אתה תהיה. אם נולדת בן של יורד ים, חפש את עתידך בזרמים שבין נהר האלבה לשפך הים הצפוני. כך היה המנהג בהמבורג.

בניגוד מוחלט, שכנה לה ממערב העיירה אלטונה (היום חלק מהמבורג), שהיתה חלק מן הממלכה הדנית הליברלית בין השנים 1640 ל- 1864. בשל ההגבלות החמורות שהוטלו על יהודים בהמבורג, עברו רבים מהם לאלטונה הליברלית, ושם עשו את ביתם וטיפחו חיי קהילה. מי שיגיע כיום להמבורג ויעצור בתחנת הרכבת של אלטונה, יוכל לצעוד חמישים מטרים אל תוך הקניון השכונתי. שם, בקומת המרתף, ישנו גלעד מרשים לזכר הקהילה היהודית המקומית שנמחקה לחלוטין בשואה.
בכל אופן, בעוד שבהמבורג נגזר עליך מסלול חייך עוד מבטן, באלטונה אימצו את המוטו: "תאמין במה שאתה רוצה להאמין, עשה מה שאתה רוצה לעשות".

השכונה שגובלת באלטונה הליברלית היא סט פאולי. תוסיפו לזה את העובדה שבדרומה של האחרונה פועל הנמל הימי השני בגודלו באירופה, עם מאות ואלפי יורדי ים שמגיעים מכל עבר ומחפשים בילוי ללילה, ותקבלו שכונה שמושפעת ממסורת ליברלית ממערב, ומרב-תרבותיות והדוניזם מדרום. כך התפתחה סט פאולי כ"סדום ועמורה" של המבורג.
מלחמת העולם השניה החריבה את השכונה לחלוטין, בעיקר בשל הצורך להשבית את הנמל החשוב, ואל המבנים ההרוסים נהרו אלפי צעירים, אמנים וסתם אנשים שביקשו לפתוח בחיים אלטרנטיביים, ההפך הגמור לשנות שלטון הרייך השלישי.
בתחילת שנות השמונים, כשהמבורג כבר היתה משוקמת מפצעי המלחמה והנדל"ן שמסביב לנמל הפך אטרקטיבי, ניסה ראש העיר דאז לפנות את המבנים הרעועים מאלפי דייריהם. יום הפינוי נקבע ליום בו התקיים משחק של הקבוצה המקומית, פ.צ סט פאולי, ואלפי שוטרים הוקצו לטובת המשימה.

ואז, כמו בסרטי שר הטבעות, בהם תמיד מגיע המושיע מאיפשהו, נחיל של אוהדי סט פאולי החל זורם מהאיצטדיון לרחוב הנמל (Hafenstraße) והחל חוסם את השוטרים. העימות נמשך שעות ארוכות, ובסופו הרימו הרשויות את הידיים: הדיירים יכולים להישאר, והם עדיין מתגוררים בשכונה. המאורע הזה מסמן עבור רבים את נקודת הציון החשובה ביותר בהתקבעות של סט פאולי כנושאת הדגל של השמאל הגרמני.

אני ואמיר מגיעים להמבורג ומתכוננים ללילה לבן. עבורו זו הפעם הראשונה בהמבורג, ואת כל מה שקראתם עד כה אני מנסה להסביר לו תוך צעידה ברפרבאהן, רובע הסקס והבילויים הגדול ביותר באירופה. הרפרבאהן הוא חלק מסט פאולי, והוא התפתח כמוקד ההדוניזם הגדול והמפורסם ביותר בגרמניה מתוך הצורך לבדר את אותם אלפי ימאים שהיו פוקדים את העיר. עם עליית הנאצים לשלטון, הורה היטלר לחסל את הזנות ברפברבאהן, אך משום שחשש מפגיעה במורל ומהתנגדות, התפשר לבסוף על רחוב אחד שיוקדש לצורך העניין: רחוב הרברט. ואכן, כביש הגישה לרחוב הרברט נחסם בשני קירות ברזל גדולים משני צדדיו, והכניסה אליו מותרת לגברים בלבד, גם כיום. אנחנו צועדים לתוכו ואמיר מאבד את היכולת להקשיב לי. הבחורות בחלונות הראווה מגייסות את כל היחידות המוטוריות והאמוציונליות שלו, ואני מחליט שכדי לצנן את העניינים ולשמור על השטרות שבארנק שלו אנחנו צריכים לבקר בנמל ולהשקיף על ספינות הענק.

כשעה מאוחר יותר אנחנו מגיעים לג'ולי רוג'ר, פאב האוהדים של סט פאולי, שהוא כמובן פאב שיתופי ללא מטרות רווח. בעוד לאולטראס יש מקום משלהם, ולאוהדים הרגילים יש את מועדון האוהדים, הג'ולי רוג'ר מזוהה בעיקר עם הסקינהדס והחוליגנים של סט פאולי.



השעה כבר אחת בלילה והמקום הומה אדם. כמקובל לפני משחקים רגישים, האוהדים יודעים שהם צריכים להפגין נוכחות במקומות המזוהים ביותר, על-מנת להגן עליהם ממתקפה. חלקם יעשו את הלילה ברכבים שחונים מול נקודות המפגש הללו.
לפתע אני מזהה את ב' בין הנוכחים. אני מביט היטב כדי להיות בטוח, ואז ניגש אליו. ב' גר בברלין ואינו אוהד סט פאולי, כמו גם החבורה עבת השרירים שהקיפה אותו. הוא פעיל באחת מקבוצות האנטיפה החזקות ביותר בגרמניה, ומשום שאני מכיר אותו כבר שנים רבות, אני יודע שהסיבה היחידה לשמה מישהו כמוהו יעזוב את המשפחה ויחצה 300 קילומטרים בכל כיוון היא פוליטית.

המפגש מול האנזה רוסטוק הוא, אם כן, הוא מפגש בין קצוות אידאולוגיים. ועדיין, ההחלטה הבזויה של משטרת המבורג לאסור על מכירת כרטיסים לאוהדי רוסטוק איחדה לרגע את קהלי האוהדים: בעוד כאלף וחמש מאות מאוהדי רוסטוק הגיעו לעיר במטרה להפגין נגד ההחלטה, החליט ארגון אולטראס סט פאולי שלא להיכנס לאיצטדיון ולהפגין מחוץ לו. הדבר שקול למצב בו אוהדי הפועל תל-אביב יחליטו להחרים משחק במחאה על אי מכירת כרטיסים לאוהדי בית"ר ירושלים לקראת משחק בין השתיים. במונחים של הארץ זה נשמע הזוי. במונחים של תרבות אהדה מפותחת, כזו שמודעת היטב לאויבים האמיתיים שלה, זה טבעי ומעורר כבוד.

נשארנו, אם כן, מחוץ לאיצטדיון. בעיר מתרוצצות שמועות על עימותים של אוהדי רוסטוק עם המשטרה, כמו גם על מבצעים של קבוצות קטנות ומאורגנות. במסגרת המבצעים הללו הושבתו כמה רכבי משטרה, והתנהגות השוטרים במקום הופכת תזזיתית וחסרת סבלנות מרגע לרגע. בשלב כלשהו וללא כל סיבה נראית לעין, מגיעים מאות שוטרים לכיוון הג'ולי רוג'ר בליווי שתי משאיות של תותחי מים. השוטרים לוכדים אותנו מול הפאב, ותותחי המים רועמים:



במקביל, מתעצמים העימותים עם אוהדי רוסטוק שלא מצליחים להגיע לאזור האיצטדיון. במקום, הם תוקפים את פאב האוהדים של HSV שנמצא עמוק בתוך הרפרבאהן:



סט פאולי מביסה את האנזה רוסטוק ותוקעת עוד מסמר בארון הירידה הכמעט וודאית שלה לליגה השלישית אחרי עונה אחת בלבד בליגה השניה. אנחנו מנסים לפלס דרך לכיוון מועדון האוהדים אבל לא מצליחים לעבור את חומות השוטרים. חבר גרמני זועק משהו בדבר המדינה ממנה אנחנו מגיעים, ומיד מפנים לנו השוטרים את הדרך. במועדון האוהדים מסכמים את אירועי היום וכבדרך-כלל, מאשימים את המשטרה בהכל, ובמידה רבה של צדק. אני מרים את הראש ורואה את ב' מברלין, אותו לא ראיתי בכלל באותו היום. הוא והחברים נראים מרוצים, ואז אני מבין מה הם עשו באותו היום.

בחזרה בברלין. על הצירים שבין קרויצברג הרב-תרבותית לפרידריכסהיין הסטודנטיאלית מתרוצצות אינסוף מכוניות משטרה. חלקן חונות בצד סניפים של רשתות ענק ובנקים, ובתוכן עשרות שוטרים שממתינים עם ציוד מלא למשהו שעומד להתרחש. לאט לאט הופכת קרויצברג לבסיס צבאי ממש, והאווירה גם היא מתוחה.
האחד במאי מתקרב, וכדרכה, תהווה ברלין את אחד ממוקדי העימות העולמיים בין ההון והמדינה שניצבת לצידו במדי משטרה, לבין ההמונים פקוחי העיניים והדעת. החל משעות הבוקר תתקיים בקרויצברג מסיבת רחוב ענקית, ועם רדת הערב, סביבות השעה שש, יתחיל הבלאגן. החנויות יכוסו בלוחות עץ להגנה על שמשותיהם, השוטרים יעלו על ציוד כבד, והפעילים יניחו את הקפו'צון השחור על הראש, ויכסו את הפנים במטפחות. התסריט כמעט קבוע, וכל השחקנים כבר מכירים היטב את התפקידים שלהם במערכה. אני נזכר שוב ב-ב' והחברים שלו, ומבין שהביקור בהמבורג היה בעצם אימון נהדר על רטוב, לקראת הדבר הזה:




יום חמישי, 19 באפריל 2012

ארסמוס

"יש!!!" אני משחרר לחלל בית הקפה השקט והבורגני אליו גררה אותי טניה. היא מסתכלת עלי בפליאה ולא מבינה מה כל-כך מרגש במסרון שהרגע קיבלתי מ-ת' משיקריה מינכן.
"17 באפריל", אני מסביר לה, "חצי גמר ליגת האלופות, באיירן מינכן נגד ריאל מדריד, ואני אהיה שם!".
ממרום מאה-שמונים-ושלושה הסנטימטרים הבלונדיניים שלה היא זורקת לי מתוך עיניים כחולות גדולות מבט חצי מופתע וחצי מאוכזב, כזה שאופייני למי שמכירים אותי רק כמה שבועות, ואומרת: "נהדר, בדיוק ביום ההולדת שלי!".
כל הסצנה הזו לקחה אולי שתי שניות, אבל בזמן הזה כבר הצלחתי לאשר ל-ת' שאני כמובן מגיע. אני מקדיש את הדקות הקרובות להסבר מלומד על המסחור של מוסד יום ההולדת בחברה הקפיטליסטית ומבטיח לה שגם אם נחגוג למחרת, היא תהנה אפילו יותר. לבסוף היא איכשהו מתרצה, או לפחות כך אני רוצה להאמין, ושבועיים מאוחר יותר אני יושב ברכבת מברלין למינכן.

בניגוד כמעט גמור לברלין, מינכן היא עיר שאוהבת, חיה ונושמת כדורגל. בברלין משחקות שלוש קבוצות עם בסיס אוהדים רחב יחסית: הרטה, אוניון ו- BFC דינאמו. עדיין, ביום משחק של אחת מהן אפשר להבחין בתכונה כלשהי רק כשמתקרבים לאזור האיצטדיון של כל אחת מהקבוצות הללו.
לא כך הדבר במינכן, שלובשת חג בכל פעם שאחת משתי הקבוצות שבה משחקת. בעיקר נכון הדבר, כמובן, ליום משחק של באיירן מינכן, ועוד יותר מכך, למשחק בליגת האלופות, שהוא גם תירוץ נהדר עבור המקומיים להוציא את דגלי בוואריה ולעתים אף את דגלי גרמניה מהבוידעם.

למינכן הגעתי בסביבות השעה אחת בצהריים, כמעט שמונה שעות לפני שריקת הפתיחה למשחק. אוהדים בחולצות באיירן וצעיפים אדומים קיבלו את פני בכל מקום בעיר. ברור שבשל העובדה שבאליאנץ ארנה יכולים להיכנס רק ששים וששה אלפים מהם, רבים מאלה שלבשו את המדים באותו היום כלל לא יהיו באיצטדיון. מהבחינה הזו, בגרמניה אין הבדל בין לראות את המשחק ביציע או באחד מאלפי גני הבירה והפאבים המקרינים את השידור החי: ההגעה לאירוע היא על מדי אלף. פעם, לפני אחד המשחקים אליהם הגעתי ממש בשניה האחרונה, אפילו ראיתי אוהד באיירן עם פנים צבועות אדום-לבן שנשאר לעודד בפאב סמוך לאיצטדיון.

אם כדורגל הוא הדת השניה במינכן (אחרי הדת הקתולית), הרי שבאיירן מינכן היא הכוהן הגדול. עבור המינכנאים, באיירן היא ההוכחה החותכת לאיכות הבווארית ולעליונות של מינכן על שאר ערי גרמניה. מינכן, עבור הבווארים, היא המודל האידיאלי לאיך צריך להיראות העולם: נקי, אסתטי, עשיר, שמרני, נטול קיצונים, הומלסים וצמיגים מסביב למותניים. באיירן מינכן, עבור הבווארים, היא המודל לאיך צריך להיראות הכדורגל: מהיר, אגרסיבי, נטול רחמים ותמיד התקפי, משוחק בקולוסיאום שהוא כולו, מ-א' ועד ת', אולם קונצרטים משולב במרכז קניות. גם אליפות שניה ברציפות של עיר מכוערת כמו דורטמונד לא תשנה את התפיסה הזו.

בעוד לברלין אין מרכז אחד, וכשאתה אומר שאתה "במרכז העיר" אתה יכול להתכוון לעשרה מקומות שונים לפחות, במינכן ברור לכולם שכיכר מרין (Marienplatz) הוא הנקודה המרכזית ביותר בעיר. למרגלות בנין העירייה המרהיב שוכן לו הכיכר, אליו נשפכים שני רחובות שופינג מצועצעים מלאים באלפי בני-אדם הגודשים אותם בכל יום. גם שוק ויקטואליאן (Viktualienmarkt) נמצא בקרבת מקום, אבל אל נא תטעו: השוק הזה הוא לא בדיוק שוק מחנה יהודה, וכל פרי או ירק שתמצאו שם יעלה פי שתיים או שלושה מאותו הפרי בסופרמרקט השכונתי. בכיכר מרין מתאספים דרך קבע אוהדי הקבוצות היריבות שמשחקות נגד באיירן. אני מחליט לעצור שם לכמה רגעים כדי להעיף מבט בספרדים, ומבחין בבירור בשתי קבוצות עיקריות: אלה שהגיעו מספרד ואלה שכבר נמצאים בעיר או בגרמניה בכלל. שתי הקבוצות עוטות בעיקר את דגלי הלאום הספרדי, מה שלא מפתיע בהתחשב בכך שמדובר בריאל מדריד, אבל הקבוצה השניה מרתקת אותי במיוחד: בשנת 1987 החליט האיחוד האירופי להשיק פרויקט שמטרתו עידוד רב תרבותיות בקרב מדינות האיחוד. הכוונה היתה ברורה: העמים האירופיים נטועים באלפי שנות מסורת ותרבות ייחודיות לכל אחד מהם, וכדי לכונן איחוד אירופי אמיתי, כזה המבוסס על שיתוף פעולה וקבלת האחר, יש צורך בחשיפת יתר של אזרחי האיחוד לגוונים התרבותיים השונים של שכניהם. הפרויקט נקרא על-שמו של הפילוסוף ההולנדי דסידריוס ארסמוס, שהיה ממתנגדיה הגדולים של המחשבה הדוגמטית, וקברניטיו המוכשרים אפילו הצליחו להרכיב מהשם הזה ראשי תיבות מתאימים לפרויקט (Erasmus = European Community Action Scheme for the Mobility of University Students).

פרויקט ארסמוס הוא בעצם תוכנית חילופי סטודנטים כלל אירופאית, המאפשרת לצעירים במוסדות אקדמיים שונים ברחבי היבשת לבלות סמסטר אחד, שניים או יותר באוניברסיטה מחוץ למדינה שלהם. כי תכלס, אם כבר עידוד רב תרבותיות, מה מוכר יותר מעשרות אלפי סטודנטים עתירי הורמונים שמתרוצצים להם ברחבי היבשת ועושים קולות של לימודים בין מסיבה למסיבה?

במעט הזמן בו יצא לי לבלות פיזית במסגרות אקדמיות בגרמניה גיליתי עד כמה מרתקים הם ההבדלים בין סטודנטים מארצות שונות הלוקחים חלק בפרויקט הזה. קחו למשל את הספרדים. אלה גדלים בסביבה קתולית שמרנית שהנוהג בה הוא מגורים בחסות ההורים עד ליום שבו הם מתחתנים. את רוב יומם מבלים הצעירים הללו במוסדות הלימוד שלהם, ובהתחשב בכך שהאוניברסיטאות הגדולות הן כולן מעורבות, נזקקים הם עם רדת הלילה לפתרונות יצירתיים במיוחד כדי להיגאל מבתוליהם ולתת פורקן לאנרגיות המיניות שהם סופגים ומחליפים במהלך היום.

עבור החבר'ה האלה, ארסמוס הוא הרבה יותר מהזדמנות אקדמית. בוודאי יותר מהרפתקה במדינה זרה. עבורם, מהווה השהות מחוץ לבית הוריהם, בעיקר במדינה כמו גרמניה בה סקס הוא עניין כל-כך גלוי וטבעי, הזדמנות יקרה מפז להשתולל במסיבות, להשתכר עד כלות הנשמה (שוב, במיוחד בגרמניה, בה בירה יותר זולה ממים מינרלים) ובעיקר: להרחיב את אופקיהם המיניים. לא בכדי מכונה הפרויקט הזה בפיהם: אורגסמוס.

כך יגלה כל אורח שיזדמן לעיר גרמנית גדולה (בעיקר מינכן וברלין), חבורות חבורות של דוברי ספרדית (ואיטלקית, כי המצב די דומה באיטליה), קורעות את העיר וכמעט תמיד נשארות הומוגניות. כלומר, בניגוד לנו הישראלים שקופצים על כל הזדמנות לאינטראקציה עם כל מה שהוא לא אנחנו, הספרדים מעדיפים להישאר בגבולות המוכרים של השפה והתרבות, ולהנות רק מיתרונות הסביבה המתירנית. עבורם, סמסטר במינכן, זה כמו לפתוח את הבית למסיבה ענקית של שלושה חודשים בזמן שההורים בחופשה.

בסביבות חמש וחצי אני עושה פעמיי לכיוון האוניברסיטה של מינכן, שם אני אמור להיפגש עם מ' ועם ת' ולנסוע ביחד איתם לנקודת המפגש של שיקריה. בדרך אני תוהה לגבי הסיכוי להכניס שלט אנטי-טביבי לאיצטדיון, והם לא אופטימיים. כשהגעתי לנקודת המפגש, הבנתי היטב מדוע: המאבק הממושך בין אנשי האולטראס של באיירן להנהלת המועדון סירס לחלוטין את הארגון. על-אף שביליתי את רוב העונה הקודמת במחיצת החבר'ה האלה, בנקודת המפגש כמעט ולא הכרתי אף-אחד. רוב הדמויות הבולטות בארגון קיבלו צווי הרחקה מהאיצטדיון. כל כרזה בעלת מסר כלשהו אסורה בתחומי היציע, והקצאת הכרטיסים הפכה בלתי אפשרית. לא בכדי הייתי מופתע לקבל כרטיס למשחק הזה.

המשחק עצמו לא מאכזב. כדורגל ברמה הגבוהה ביותר שיש, אפוף באווירה נהדרת באיצטדיון שהוא הסיוט של כל אוהד כדורגל אמיתי. אנשי השיקריה החליטו להמשיך עם המנהג שלהם בחודשים האחרונים ולהימנע מעידוד ב-12 הדקות הראשונות של המשחק, אלא שהארגון נחלש כל-כך, שאפילו כמה שורות מעל לבלוק המרכזי שלו אין לאוהדים אחרים שום בעיה להמרות את האיסור הזה. ארגון אולטראס חלש ביחד עם קהל שמורכב בעיקר מצרכני כדורגל ומבקרי תיאטרון הם בדרך-כלל לא מתכון מבטיח לאווירה טובה, אבל בהשוואה לקהל הספרדי הכל-כך עלוב, זה שקריאת העידוד היחידה שלו היא: "מדריד! מדריד!", גם הקהל של באיירן הוא בית-ספר לעידוד.
אחרי הניצחון הנהדר של סט פאולי על אוניון ברלין, גם המשחק הזה מוכרע בשניות הסיום, ושוב לטובת הקבוצה הנכונה. הניצחון ממתיק מעט את החוויה עבור אנשי השיקריה הממורמרים, ואני שמח בשבילם.
אנחנו מתארגנים ליציאה וצועדים לכיוון החניון הרב-קומתי של האליאנץ ארנה, שם מחכים כתמיד כל חברי הארגון המורחקים. ושוב, בטקס פוסט-משחק קבוע, עומדת השיירה שלנו מול המבנה הכעור ופוצחת בשירה:

Gegen alle Stadionverbote!
(נגד צווי הרחקה מהאיצטדיון!)

לקראתנו יוצאים המורחקים, ביניהם ס', בחור צנום, שקט ורציני, המנהיג הפוליטי ב-ה' הידיעה של השיקריה. את ס' הכרתי זמן קצר לאחר הגעתי למינכן בסוף שנת 2010. זה היה ביום הזכרון לאירועי ליל הבדולח. הוא עמד אז באמצע הרחוב בקור של תחילת החורף, והקריא את שמות היהודים שגורשו מהעיר למחנות באותו הלילה. אחד אחרי השני. מאוחר יותר היה, כבכל שנה, שותף לארגון טורניר הכדורגל האנטי-גזעני על-שמו של קורט לנדאואר, הנשיא היהודי האגדי של באיירן, שנמלט מציפורני הנאצים בשנות השלושים.

אז ס' מורחק מהאיצטדיון, וארגון AIDA שעוקב ומתעד פעילות נאצית במינכן נמצא בעצמו תחת מעקב של השירות החשאי הגרמני, ואף מצוי ברשימת "הארגונים המסוכנים" שלו. כזו היא בוואריה: אלה שמעזים לערער על הסדר הקיים, בין אם מימין ובין אם משמאל, חוטפים מיד. בין רכבי הפאר, חנויות היוקרה, האיצטדיון הנוצץ והקבוצה המפוארת, מינכן לא תתן שיפריעו לה.

אני עושה דרכי דרומה לכיוון מרכז העיר, מותש ומחכה רק לרגע שבו הראש יפגוש את הכרית. החבר'ה מארסמוס גם בסביבה, ונראה שגם ההפסד בדקת הסיום לא הוציא להם את הרוח מהמפרשים. הם עוזבים את הרכבת בתחנה שנקראת, איך לא, Münchner Freiheit (חופש מינכנאי), ועושים את דרכם בעליצות אל תוך עוד לילה בתקופה החופשית ביותר בחייהם.


שיר המחאה של שיקריה מינכן נגד צווי הרחקה מהאיצטדיון:


יום שישי, 13 באפריל 2012

יקום מקביל

את סליחתם של אלה המבקרים בבלוג מטעמי כדורגל בלבד אבקש כבר עתה. הפוסט הזה הוא לא פוסט על כדורגל. הוא אפילו לא פוסט על אוהדי כדורגל. הוא פוסט שמנסה להדגים כמה אפשר ללמוד על פוליטיקה וחברה ביחידה מדינית כלשהי, מתוך הכדורגל. בעצם, אם לא שמתם לב לכך עד כה, זוהי מטרת הבלוג כולו, אלא שהפוסט הזה הוא כנראה קצת יותר פוליטי מהאחרים.

מעשה בשלושה משחקים שלאחר כל אחד מהם התכוונתי לשבת ולכתוב, אך שילוב מנצח של עצלות וחוסר יצירתיות מצד אחד, ואורחים חובבי מסיבות הדירו אותי לאחרונה מהמחשב. הראשון שבהם התקיים לפני כעשרה ימים בדיסלדורף, שם התארחה סט פאולי למשחק חוץ קשה מול היריבה העיקרית שלה על הכרטיס למבחנים על עליה לליגה הראשונה. 

כמעט 600 קילומטרים וכארבע וחצי שעות רכבת מהירה מפרידים בין ברלין לדיסלדורף, ואני מתכנן לעצמי את המסע, מתכוון להגיע כשלוש שעות לפני המשחק לדיסלדורף על-מנת לבקר במסעדה הישראלית הראויה היחידה בכל גרמניה שנמצאת דווקא שם. כתמיד, אני מוצא עצמי נלחץ ומסתבך עם הזמן, ותוך כדי שהפסטה ("רק 7 דקות הכנה" עלק) מתבשלת לה בסיר, אני מבין שאת הרכבת אני אפספס. מיד משגר הודעה לר', שכבר מכיר היטב את התירוצים שלי, ומבטיח לו להגיע שעה אחרי, בשש בערב. שמח ומבדח אני יושב לארוחת הצהריים שלי בצוותא עם החבר'ה מסיינפלד על המסך, ויוצא לכיוון תחנת הרכבת. המתנה ארוכה מהרגיל לרכבת הפרברית שתיקח אותי לתחנה המרכזית גוררת שוב מתח ועצבים. כשהיא סוף סוף מגיעה (באיחור של 7 דקות, ששקול לאיחור של 70 דקות בישראלית), אני עולה ומתקמם ליד דלת היציאה, מוכן ומזומן לזנק החוצה כדי להספיק את הרכבת המהירה לדיסלדורף שיוצאת מרציף אחר.

הרכבת הפרברית נעצרת בתחנה המרכזית, ואני מזנק ממנה החוצה. הרכבת המהירה היתה צריכה לעזוב כבר לפני שתי דקות, אבל אני עדיין יכול להבחין בה מרחק ארבעה רציפים. אני מקבל החלטה ברוח המקום שלא לצעוק לדיילים לחכות, ומנסה מזלי בספרינט של טיפוס מדרגות. בשניה בה דורכת רגלי על הרציף הנכון, מתחילה הרכבת המהירה את מסעה, ושלא כמו בסרטים, אני מוותר על קפיצה לתוכה ומקלל את הישראלי שבי. רק השבוע אמר לי חבר בהקשר אחר: אתה יכול להוציא את הישראלי מישראל, אבל אתה לא יכול להוציא את ישראל מהישראלי. כמה נכון.

קונצרן הרכבות הגרמני, הדויטשה באהן (Deutsche Bahn) מעסיק למעלה ממאתיים אלף עובדים ואחראי לתנועתם של למעלה משני מיליארד נוסעים בשנה. ובמספרים: למעלה מ- 2,000,000,000 בני אדם. מספרים בלתי נתפסים, ואופרציה מטורפת שכוללת עשרות אלפי רכבות הנעות במקביל בכל רחבי גרמניה והמדינות הסמוכות.
עדיין, הדויטשה באהן היא החברה השנואה ביותר בגרמניה ורוב הגרמנים בטוחים שהם מקבלים ממנה את השירות הגרוע ביותר האפשרי (אחרי שבוע בישראל אני מניח שהם ינשקו פה את רצפת הקרונות). זה נכון בעיקר לגבי ימים קרים ומושלגים, בהם תנועת הרכבות משתבשת משום שהמנגנונים האחראיים על החיבור בין המסילות נוטים לקפוא ולחדול מעבודתם, ואפילו החימום האוטומטי שלהם כבר לא מושיע וצריך לשלוח צוות כוננות לטפל בבעיה. כך, כל איחור של רכבת אחת גורר אחריו תגובת שרשרת שמורגשת בעשרות, ואולי אלפי רכבות אחרות. מדהים, כשחושבים על זה.

אני מבלה המון זמן ברכבות, ועוד יותר מכך בלהבין את החברה הגרמנית. על-אף שגם אני ניזוקתי לא פעם מאיחורי הרכבות ושירות הלקוחות הלא ידידותי של הדויטשה באהן, עדיין, כשלוקחים בחשבון את גודל האופרציה הזו, את מערך התחבורה הציבורית הלא ייאמן שיש כאן בכל עיר, את העובדה שהמכוניות הגרמניות הן מכונות שלא מתקלקלות, את הכבישים המדהימים שאפילו בשלג כבד אפשר לשייט עליהם במהירות של 200 קילומטרים בשעה (כן, מניסיון), מגיעים למסקנה הבלתי נמנעת: העם הזה מצטיין בעיקר בלהזיז אנשים ממקום למקום (אכן, היה להם אחלה תרגול בזה לפני 70 שנה).

אז למה בכל זאת שונאים הגרמנים את הדויטשה באהן? בעיקר משום שמחירי הנסיעה הם באמת גבוהים. למה מחירי הנסיעה גבוהים כל-כך? משום שמזה כעשרים שנה, עת חוברו להן שתי הגרמניות, הכסף הזה הולך כדי לבנות ולשפר את התשתיות הבלתי קיימות עד עלובות במזרח גרמניה. הגרמנים משלמים כיום את מחיר ההזנחה, והכסף הזה אמור, בסופו של דבר, לחבר את מזרח גרמניה לשאר המדינה באותה היעילות והנוחות ממנה נהנים תושבי המערב. הגרמנים משלמים עכשיו כדי שבתוך שנים בודדות לכל אחד מהם תהיה נגישות שווה לכל מקום בארץ שבו הוא חי. כמה פשוט - ככה נכון.

הגרמנים, ולא רק הם, הבינו כבר מזמן עובדה מאוד פשוטה, והבינו אותה מזמן: תחבורה ציבורית טובה היא לב ליבה של חברה מתפקדת. ברמת התשתית והיומיום, אין דבר חשוב מזה. כל גרמני יכול לתכנן לעצמו את היום, את השבוע, את החודש ואת השנה הזו ואת הבאה אחריה, משום שהוא מסוגל לסמוך בעיניים עצומות על אמצעי תחבורה יעילים ועל לוחות זמנים אמינים.
אה, כן, חשוב כמובן לציין שרוב רובו של קונצרן הרכבת הגרמנית מצוי בבעלות ממשלתית, כך שאם מישהו פה חושב שהפרטת הרכבת בישראל תוביל לאיזשהו שינוי מיוחל בתפקודה, הוא עדיין לא מבין לאיזו קטסטרופה אנחנו צועדים

טו מייק אה לונג סטורי שורט, גם את הרכבת הבאה, השלישית במספר, אני מצליח להחמיץ. אלא שהודות לדויטשה באהן המופלאה אני מגיע לבסוף לדיסלדורף ב-20:10, שהיא גם שעת פתיחת המשחק. הכרטיס שלי הושאר על-ידי ר' המיואש בדלפק השירות של הרכבת הגרמנית בדיסלדורף. אני אוסף אותו וממהר לרכבת תחתית שמגיעה כמובן ישירות לאיצטדיון החדש של פורטונה. ר' דורש פיצוי בדמות שתי בירות ושולח לי הנחיות היכן בדיוק הוא ממוקם ביציע.

כשאני מגיע, אני יודע שיהיה קצת מסובך להיכנס עם התיק הגדול שלי לאיצטדיון, ואני כרגיל מעמיד פני תייר חסר ישע ולא מזיק שרק במקרה הזדמן ליציע אולטראס במשחק חוץ. הפעם זה לא עובד, ואני נשלח באדיבות ובאנגלית משעשעת לבוטקה שמאחורי היציע, בו ניתן להפקיד חפצים. הסדרן מלווה אותי, ודואג שהכל עובד כשורה.
כבר כמעט מחצית במשחק, ואני עדיין מחפש את ר' כדי להיפטר מהבירות שביד שלי. מדהים לחשוב על זה, אבל שתי הבירות הללו, ביחד 9 יורו, עלו לי יותר מהכרטיס למשחק, שעלה 8 יורו. גם ביחד זה עדיין לא מגיע למחיר כרטיס כניסה ל-י"א ארנה באשדוד. 
היום הוא יום שני. יום העבודה הראשון בשבוע ברחבי גרמניה וברוב מדינות העולם. המשחק הוא משחק ליגה שניה. האיצטדיון מלא עד אפס מקום בחמישים אלף צופים (47484, ליתר דיוק), והאווירה פשוט מחשמלת, הגם שהמשחק עצמו לא מתעלה לרמה גבוהה במיוחד ומסתיים ללא שערים. 

בפוסט הקודם הזכרתי את סצנת האולטראס בדיסלדורף, ואך טבעי הוא שבין החבר'ה שם לבין אולטראס סט פאולי שוררים יחסי ידידות. אלה מסט פאולי שיכלו להגיע מוקדם לעיר זכו לאירוח מופתי של הדיסלדורפים, כולל מסיבת "נגד" מיוחדת, משותפת לשתי קבוצות האולטראס הללו: נגד הומופוביה, נגד סקסיזם, נגד נאצים ונגד ימין ביציעים. 
אה, והיה גם "בעד" אחד: בחודשיים האחרונים מתנהל קמפיין של אנשי אנטיפה בסצנת האולטראס הגרמנית למען הצלתו של מועדון MTZ-RIPO מביילרוס. המועדון, כך מסתבר, הוא היחיד במדינה (הדיקטטורה היחידה באירופה) שמזוהה עם סצנת האנטיפה, ועומד בפני פשיטת רגל. ברשת האנטי-פאשיסטית האירופית התגייסו למסע התרמה למען המועדון הזה, והמסיבה הזאת עמדה גם בסימן המאמץ הזה.

אז מה היה לנו? מערכת תחבורה שמסוגלת להניע אותך 600 קילומטרים ממרכז של עיר גדולה אחת למרכז של עיר גדולה אחרת בתדירות ובטווח זמן המאפשרים אפילו למאחר כרוני שכמותי לתפקד. איצטדיון פאר, סדרנים אדיבים, חמישים אלף צופים ואווירה מדהימה, וכל זה ב-8 יורו לכרטיס. ואחר-כך ימכרו לכם בהארץ שאנחנו צריכים למהר ולאמץ את המודל האנגלי הנורא (עליו אני מבטיח להרחיב בפוסט אחר). 

הלאה. בחזרה לברלין. שוב משחק אמצע שבוע (הפעם ביום חמישי), שוב ליגה שניה: אוניון ברלין נגד ארצגבירגה אוו'ה. הקבוצה האורחת, זו עם השם הבלתי ניתן לביטוי, מגיעה מאיזשהו חור במזרח גרמניה. סצנת הימין שם חזקה, אך הרבה פחות מבעבר. לפני כמה שנים הניפו אוהדיה את הדבר הזה:



כדי לחסוך לכם את הגוגל, המספר 14 מתייחס לטקסט הלקוח מהמניפט המכונן של התנועה הנאצית בארה"ב. הטקסט, בן 14 מלים, נראה כך:
"We must secure the existence of our people and a future for White Children"
לגבי המספר 88 אני מניח שאין צורך להרחיב את הדיבור.
אגב, די מדהים שכמעט לכל הסימנים הקשורים בתרבות הנאצית העכשווית אין ערכי וויקיפדיה בעברית. מלמד דבר או שניים על המקום אליו מתועלת השנאה הקולקטיבית של העם היהודי במדינת ישראל.

בכל אופן, אנחנו מגיעים למשחק כשעה לפני השריקה. על האיצטדיון של אוניון ברלין כבר כתבתי כמה פעמים. כך צריך להיראות איצטדיון עבור אוהדי כדורגל. פשוט תענוג. בגרמניה, פרט לתפיסת מקום ביציע, אין משמעות גדולה לכניסה מוקדמת ליציעים. האוהדים הגרמנים פותחים את הגרונות שלהם רק דקות ספורות טרם השריקה. בכל זאת, עמידה ביציע הצפוני מספקת לנו, אחרי חורף ברלינאי ארוך, שמש נהדרת ובטוחה בעצמה, כאילו אומרת: "זהו זה, עכשיו תורי".
ההמנון של אוניון ברלין הוא אחד מהיפים שבהמנוני הקבוצות. שווה יהיה לדבר על המקום של המנונים בתרבות הספורט הגרמנית. ההמנון הזה ללא ספק יככב בפוסט בנושא. 
המשחק מתחיל ומתקדם בקצב גרמני טיפוסי: כדורגל קשוח, 110% מחויבות למשחק, אפס עצירות (גם בעבירות קשות), משחק מהיר וכמובן: אווירה פשוט מדהימה. ככל שנוקפות הדקות, מפנה השמש את מקומה לקרירות הערב, מה שגורם לעידוד להתחזק יותר ויותר. 
אני מסתכל סביב, שוב, ליגה שניה, משחק באמצע השבוע, איצטדיון סולד-אאוט וחווית כדורגל פשוט אדירה. לזה התכוון המשורר. 

יום ראשון ואני די מפורק. אחת לשלושה חודשים מגיע "סוף השבוע הקדוש": כמה חברים מאולטראס סט פאולי מגיעים לברלין לבילוי שמתחיל בשישי בערב ומסתיים עם עזיבתם בשני בבוקר. אפילו התמרחות נעדרת תחושת זמן במיטה ביום שבת לא סילקה לגמרי את ההנגאובר, והנה כבר יום ראשון, שהוא גולת הכותרת של כל סוף שבוע מטורף שכזה בגלל הביקור הקבוע במקדש האלקטרו העולמי: הברגהיין.

את הברגהיין אפילו אי אפשר לכנות מועדון. זה יעשה לו עוול. יש אנשים שהולכים למועדונים, ויש אנשים שהולכים לברגהיין. יודעי דבר מספרים שבמפעל הזה שהוסב למועדון יש את מערכת הסאונד הטובה ביותר בעולם. כל ביקור בו גורר אחריו לפחות יומיים של אוזניים מצלצלות במקצבי טכנו. הברגהיין הוא המקום בו כל יציר נברא מתחבר, בין אם מרצון ובין אם לא, לצד האפל שבו. את הברגהיין אי אפשר לכבוש. הברגהיין כובש אותך, ולך לא נותר אלא להתמסר ולתת לכל פעימת בס להרעיד לך את האיברים הפנימיים. 

לברגהיין אנחנו מגיעים מאוחר מהצפוי ונתקלים כרגיל בסלקציה הקשה במקום. אנחנו שישה, וזה אף-פעם לא יתרון. אחרי דחיה אחת אני מרים טלפון ל-א' מאולטראס סט פאולי, שמדי פעם מאייש את הכניסה למקום כתחביב סוף-שבוע. א' לא שם, אבל דואג לכך שתוך שתי דקות מגיח החוצה אחד מבעלי השררה במקום ומכניס אותנו, אפילו בחצי מחיר. 
את א' אני לא מכיר הרבה זמן, אבל הוא מוכיח לי פעם אחר פעם כי להיות חלק מסצנת האולטראס זה לפעמים כמו להיות חלק מאיזה מועדון אקסקלוסיבי של בודדים, כאלה שישכבו על הגדר אחד למען השני ויסכנו את קשרי העבודה שלהם לטובת עמיתיהם. זר לא יבין זאת. 

הגרמנים קצת לחוצים ורוצים לאפשר לשחקנים שלהם מספיק מנוחה לפני אליפות אירופה בקיץ הקרוב. זו הסיבה לכך שבשבועות הנוכחיים משוחקים, דווקא בשלהי העונה המתישה, שני מחזורים בשבוע. אני שוב מוצא עצמי במשחק אמצע שבוע, הפעם בהמבורג, סט פאולי נגד אוניון ברלין. המשחק כמובן סולד אאוט, ואני מחפש את א' כדי להודות לו על הטיפול המהיר בתקלת הכניסה לברגהיין. 

האווירה נהדרת, ואוהדי אוניון מספקים את תצוגת העידוד הכי טובה שאני זוכר השנה מקהל חוץ במילרנטור. לפני המשחק אני לומד מאנשי St Pauli Mafia על התיקלות של כמה מהם בכעשרים חוליגנים נאציים של אוניון. הם היו רק שבעה, ואת תוצאות המפגש אפשר לזהות בקלות על פניהם של כמה מהם. "הצלחנו להגן על הדגלים", מרגיע אותי ד'. בסצנה הזו נחשבת נפילת דגלים וכרזות בשבי אוהדי יריבה כגרועה שבהשפלות. שוב, זר לא יבין זאת.
אוהדי אוניון מרגישים טוב, ומחליטים לפרוץ לכיוון יציע אוהדי סט פאולי הצפוני (אולטראס סט פאולי עומדים ביציע הדרומי). משטרה לא נראית בסביבה, וכוח הסדרנים עומל דקות ארוכות על השכנת הסדר. במקביל, אוניון עולה ליתרון מקרי. 1:0, וסט פאולי מתרחקת מאוד מתמונת העליה לליגה הראשונה.

מחצית שניה נפתחת והחבר'ה במדים החומים לוחצים ומחמיצים ללא הרף, עד שבדקה השישים מושג השוויון הנכסף. חמש דקות מאוחר יותר ומגנה השמאלי של אוניון מורחק בכרטיס צהוב שני, ומעתה זו רק שאלה של זמן. ואז מגיע הרגע ההסטורי שמספק לנו המשחק הזה:
קצת לקראת הדקה ה-70, עשרים דקות לפני תיקו שהיה סותם את הגולל על סיכויי של סט פאולי להעפיל לליגה הראשונה, מבקיע מריוס אברס שער יתרון לזכות החומים. האיצטדיון באקסטזה, וכך גם שחקני אוניון שמתנפלים על השופט בטענה לנגיעת יד של אברס. השופט מאשר את השער, אך מסכים לבקשת שחקני אוניון להחליף מילה עם אברס:



השחקן, שגורל עונה שלמה מונח על כתפיו ואיצטדיון שלם מחכה למוצא פיו, עומד שניים וחצי מטרים ממני, מיישיר מבט אל השופט, ומודה שהכדור אכן נגע בידו. השער מבוטל והשוויון נותר בעינו.
אני שוב מאחר. על-מנת להשיג את הרכבת האחרונה לברלין תכננתי לצאת כעשר דקות טרם סיום המשחק, אבל איך אפשר לעזוב דרמה כזו? סט פאולי ממשיכה להחמיץ, פעם אחר פעם, עד שלבסוף זה מגיע, בדקה האחרונה של תוספת הזמן, מרגלי השחקן המצטיין במשחק, פין ברטלס. לרגע היה נדמה שהאיצטדיון כולו מתרומם, כולל הבטון וזרקורי הפלדה, שלושים סנטימטרים באוויר. אני צווח "יש" אחרון וטס לתחנת הרכבת. הפעם אפילו מספיק אותה. מי אמר שאין צדק בכדורגל?

את הדרך חזרה מהמבורג לברלין אני עושה מהורהר, חושב על שלושת המשחקים בהם צפיתי בפרק הזמן של השבוע האחרון. חושב על התחבורה שציבורית שמתפקדת כעורקי החברה הגרמנית, על המחויבות של ספורטאים למקצוע שלהם ועל השייכות של אוהדים לחוויה כמעצבים, ולא כצרכנים. המודל שהתקבע בישראל ביחס לניהול נכון של מועדון ספורט הוא כל-כך מעוות, שאין מוצא אלא להסביר אותו דרך התהליכים שהתרחשו בחברה הישראלית בשלושת העשורים האחרונים. כך הפכו אזרחים לנתינים, ספרים לתוכניות ריאליטי, טייקונים לגיבורי תרבות ואוהדי ספורט לצרכנים. מודלים של אוהדי ספורט כגורמים עויינים לחוויה, כאלה שתפקידם הוא רק לצרוך ממנה אך בשום אופן לא להשפיע עליה, התקבעו בעיקר בשל ההצלחה של מכבי תל-אביב בכדורסל ומאוחר יותר של מכבי חיפה בכדורגל. שליט אחד, כל-יכול, ואלפי מאמינים עיוורים שנותנים בידיו את המפתחות. הפוסט הזה כבר ככל הנראה ארוך מדי מכדי לתאר עד כמה המודל הזה מעוות, אבל אני מקווה שהוא מהווה עוד פרק בשלב ההוכחה של ה"אפשר גם אחרת".