ברלין, קרויצברג. אני עושה את הדרך הקצרה מדירתי אל הכיכר המכוערת שמהווה את לבה של השכונה המרתקת הזו, קוטבוסר-טור, על-מנת למשוך כסף מהבנק ולעלות על הרכבת להמבורג. לקומרץ-בנק, אחד מהבנקים הגדולים בגרמניה, יש שני סניפים באזור הזה, המרוחקים אחד מן השני מרחק של כמה מאות מטרים. עשרות פעמים חלפתי על פניהם, פעמים אחדות גם נכנסתי פנימה כדי למשוך כסף. אף לא פעם אחת היו שמשות הזכוכית של הסניפים הללו שלמות. לא רק בישראל מייצגים הבנקים את תמצית הרוע שבשיטה הקפיטליסטית, ובקרויצברג, אולי מעוז השמאל הגרמני, לא נותנים להם להמשיך ולעשות את הכסף שלהם בשקט.
אני מגיע לבנק ושם לב למשהו שונה: מאבטח גדל-מימדים עוקב אחר כל תנועה שלי. אומנם כישראלי הנוכחות של מאבטח לא אמורה להיות זרה לי, אבל בגרמניה זה בהחלט מרגיש מוזר. אני חוצה את הכביש כדי להיכנס אל תוך תחנת הרכבת, ושם לב שגם בסניף הבנק של שפארקאסה, בנק מתחרה, עומדים מאבטחים.
המשחק בין סט פאולי להאנזה רוסטוק בהמבורג סומן כבר טרם פתיחת העונה כמשחק החם ביותר של השנה. מפגשי העבר של הקבוצות הללו התאפיינו תמיד במהומות אוהדים והתנגשויות מאורגנות עם כוחות המשטרה. העיר רוסטוק שנמצאת בקצה הצפון מזרחי של גרמניה, מרוחקת מכל ציביליזציה, סומנה כבר בתחילת שנות התשעים כמעוז של ימין קיצוני, ולא בכדי: בסתיו 1993, שנים ספורות אחרי איחוד גרמניה ותקופה שבה המזרח הוא המזרח הפרוע, התקבץ אספסוף מחוץ למרכז קליטה לפליטים ומהגרים ובמשך כמה ימים הטיל מצור אלים על הבנין, ללא התערבות רשויות החוק. הסרט התעודי המצוין "The Truth Lies in Rostock" מתאר את המאורעות האלה, והוא חובה למי שרוצה להבין מעט מה קורה בחצר האחורית של גרמניה, גם כיום:
על סט פאולי כמועדון העומד בחוד החנית של השמאל בספורט הגרמני אין צורך להרחיב. מה שכן, נדמה שמעט מדי דובר בבלוג הזה על השכונה עצמה ומדוע מפגש בין שתי הקבוצות הללו בהמבורג טעון בהרבה ממפגש ברוסטוק.
המבורג היא העיר השניה בגודלה בגרמניה, אחרי ברלין כמובן. בניגוד לברלין, המבורג היא עיר עשירה ושמרנית למדי. הרוח הפרוטסטנטית ששוררת בעיר זה מאות בשנים הכתיבה לבני המקום את רוב אורחות חייהם כבר מלידתם: אם נולדת בן של סנדלר כדאי שתתחיל לפתח פטיש לנעליים, כי זה מה שגם אתה תהיה. אם נולדת בן של יורד ים, חפש את עתידך בזרמים שבין נהר האלבה לשפך הים הצפוני. כך היה המנהג בהמבורג.
בניגוד מוחלט, שכנה לה ממערב העיירה אלטונה (היום חלק מהמבורג), שהיתה חלק מן הממלכה הדנית הליברלית בין השנים 1640 ל- 1864. בשל ההגבלות החמורות שהוטלו על יהודים בהמבורג, עברו רבים מהם לאלטונה הליברלית, ושם עשו את ביתם וטיפחו חיי קהילה. מי שיגיע כיום להמבורג ויעצור בתחנת הרכבת של אלטונה, יוכל לצעוד חמישים מטרים אל תוך הקניון השכונתי. שם, בקומת המרתף, ישנו גלעד מרשים לזכר הקהילה היהודית המקומית שנמחקה לחלוטין בשואה.
בכל אופן, בעוד שבהמבורג נגזר עליך מסלול חייך עוד מבטן, באלטונה אימצו את המוטו: "תאמין במה שאתה רוצה להאמין, עשה מה שאתה רוצה לעשות".
השכונה שגובלת באלטונה הליברלית היא סט פאולי. תוסיפו לזה את העובדה שבדרומה של האחרונה פועל הנמל הימי השני בגודלו באירופה, עם מאות ואלפי יורדי ים שמגיעים מכל עבר ומחפשים בילוי ללילה, ותקבלו שכונה שמושפעת ממסורת ליברלית ממערב, ומרב-תרבותיות והדוניזם מדרום. כך התפתחה סט פאולי כ"סדום ועמורה" של המבורג.
מלחמת העולם השניה החריבה את השכונה לחלוטין, בעיקר בשל הצורך להשבית את הנמל החשוב, ואל המבנים ההרוסים נהרו אלפי צעירים, אמנים וסתם אנשים שביקשו לפתוח בחיים אלטרנטיביים, ההפך הגמור לשנות שלטון הרייך השלישי.
בתחילת שנות השמונים, כשהמבורג כבר היתה משוקמת מפצעי המלחמה והנדל"ן שמסביב לנמל הפך אטרקטיבי, ניסה ראש העיר דאז לפנות את המבנים הרעועים מאלפי דייריהם. יום הפינוי נקבע ליום בו התקיים משחק של הקבוצה המקומית, פ.צ סט פאולי, ואלפי שוטרים הוקצו לטובת המשימה.
ואז, כמו בסרטי שר הטבעות, בהם תמיד מגיע המושיע מאיפשהו, נחיל של אוהדי סט פאולי החל זורם מהאיצטדיון לרחוב הנמל (Hafenstraße) והחל חוסם את השוטרים. העימות נמשך שעות ארוכות, ובסופו הרימו הרשויות את הידיים: הדיירים יכולים להישאר, והם עדיין מתגוררים בשכונה. המאורע הזה מסמן עבור רבים את נקודת הציון החשובה ביותר בהתקבעות של סט פאולי כנושאת הדגל של השמאל הגרמני.
אני ואמיר מגיעים להמבורג ומתכוננים ללילה לבן. עבורו זו הפעם הראשונה בהמבורג, ואת כל מה שקראתם עד כה אני מנסה להסביר לו תוך צעידה ברפרבאהן, רובע הסקס והבילויים הגדול ביותר באירופה. הרפרבאהן הוא חלק מסט פאולי, והוא התפתח כמוקד ההדוניזם הגדול והמפורסם ביותר בגרמניה מתוך הצורך לבדר את אותם אלפי ימאים שהיו פוקדים את העיר. עם עליית הנאצים לשלטון, הורה היטלר לחסל את הזנות ברפברבאהן, אך משום שחשש מפגיעה במורל ומהתנגדות, התפשר לבסוף על רחוב אחד שיוקדש לצורך העניין: רחוב הרברט. ואכן, כביש הגישה לרחוב הרברט נחסם בשני קירות ברזל גדולים משני צדדיו, והכניסה אליו מותרת לגברים בלבד, גם כיום. אנחנו צועדים לתוכו ואמיר מאבד את היכולת להקשיב לי. הבחורות בחלונות הראווה מגייסות את כל היחידות המוטוריות והאמוציונליות שלו, ואני מחליט שכדי לצנן את העניינים ולשמור על השטרות שבארנק שלו אנחנו צריכים לבקר בנמל ולהשקיף על ספינות הענק.
כשעה מאוחר יותר אנחנו מגיעים לג'ולי רוג'ר, פאב האוהדים של סט פאולי, שהוא כמובן פאב שיתופי ללא מטרות רווח. בעוד לאולטראס יש מקום משלהם, ולאוהדים הרגילים יש את מועדון האוהדים, הג'ולי רוג'ר מזוהה בעיקר עם הסקינהדס והחוליגנים של סט פאולי.
השעה כבר אחת בלילה והמקום הומה אדם. כמקובל לפני משחקים רגישים, האוהדים יודעים שהם צריכים להפגין נוכחות במקומות המזוהים ביותר, על-מנת להגן עליהם ממתקפה. חלקם יעשו את הלילה ברכבים שחונים מול נקודות המפגש הללו.
לפתע אני מזהה את ב' בין הנוכחים. אני מביט היטב כדי להיות בטוח, ואז ניגש אליו. ב' גר בברלין ואינו אוהד סט פאולי, כמו גם החבורה עבת השרירים שהקיפה אותו. הוא פעיל באחת מקבוצות האנטיפה החזקות ביותר בגרמניה, ומשום שאני מכיר אותו כבר שנים רבות, אני יודע שהסיבה היחידה לשמה מישהו כמוהו יעזוב את המשפחה ויחצה 300 קילומטרים בכל כיוון היא פוליטית.
המפגש מול האנזה רוסטוק הוא, אם כן, הוא מפגש בין קצוות אידאולוגיים. ועדיין, ההחלטה הבזויה של משטרת המבורג לאסור על מכירת כרטיסים לאוהדי רוסטוק איחדה לרגע את קהלי האוהדים: בעוד כאלף וחמש מאות מאוהדי רוסטוק הגיעו לעיר במטרה להפגין נגד ההחלטה, החליט ארגון אולטראס סט פאולי שלא להיכנס לאיצטדיון ולהפגין מחוץ לו. הדבר שקול למצב בו אוהדי הפועל תל-אביב יחליטו להחרים משחק במחאה על אי מכירת כרטיסים לאוהדי בית"ר ירושלים לקראת משחק בין השתיים. במונחים של הארץ זה נשמע הזוי. במונחים של תרבות אהדה מפותחת, כזו שמודעת היטב לאויבים האמיתיים שלה, זה טבעי ומעורר כבוד.
נשארנו, אם כן, מחוץ לאיצטדיון. בעיר מתרוצצות שמועות על עימותים של אוהדי רוסטוק עם המשטרה, כמו גם על מבצעים של קבוצות קטנות ומאורגנות. במסגרת המבצעים הללו הושבתו כמה רכבי משטרה, והתנהגות השוטרים במקום הופכת תזזיתית וחסרת סבלנות מרגע לרגע. בשלב כלשהו וללא כל סיבה נראית לעין, מגיעים מאות שוטרים לכיוון הג'ולי רוג'ר בליווי שתי משאיות של תותחי מים. השוטרים לוכדים אותנו מול הפאב, ותותחי המים רועמים:
במקביל, מתעצמים העימותים עם אוהדי רוסטוק שלא מצליחים להגיע לאזור האיצטדיון. במקום, הם תוקפים את פאב האוהדים של HSV שנמצא עמוק בתוך הרפרבאהן:
סט פאולי מביסה את האנזה רוסטוק ותוקעת עוד מסמר בארון הירידה הכמעט וודאית שלה לליגה השלישית אחרי עונה אחת בלבד בליגה השניה. אנחנו מנסים לפלס דרך לכיוון מועדון האוהדים אבל לא מצליחים לעבור את חומות השוטרים. חבר גרמני זועק משהו בדבר המדינה ממנה אנחנו מגיעים, ומיד מפנים לנו השוטרים את הדרך. במועדון האוהדים מסכמים את אירועי היום וכבדרך-כלל, מאשימים את המשטרה בהכל, ובמידה רבה של צדק. אני מרים את הראש ורואה את ב' מברלין, אותו לא ראיתי בכלל באותו היום. הוא והחברים נראים מרוצים, ואז אני מבין מה הם עשו באותו היום.
בחזרה בברלין. על הצירים שבין קרויצברג הרב-תרבותית לפרידריכסהיין הסטודנטיאלית מתרוצצות אינסוף מכוניות משטרה. חלקן חונות בצד סניפים של רשתות ענק ובנקים, ובתוכן עשרות שוטרים שממתינים עם ציוד מלא למשהו שעומד להתרחש. לאט לאט הופכת קרויצברג לבסיס צבאי ממש, והאווירה גם היא מתוחה.
האחד במאי מתקרב, וכדרכה, תהווה ברלין את אחד ממוקדי העימות העולמיים בין ההון והמדינה שניצבת לצידו במדי משטרה, לבין ההמונים פקוחי העיניים והדעת. החל משעות הבוקר תתקיים בקרויצברג מסיבת רחוב ענקית, ועם רדת הערב, סביבות השעה שש, יתחיל הבלאגן. החנויות יכוסו בלוחות עץ להגנה על שמשותיהם, השוטרים יעלו על ציוד כבד, והפעילים יניחו את הקפו'צון השחור על הראש, ויכסו את הפנים במטפחות. התסריט כמעט קבוע, וכל השחקנים כבר מכירים היטב את התפקידים שלהם במערכה. אני נזכר שוב ב-ב' והחברים שלו, ומבין שהביקור בהמבורג היה בעצם אימון נהדר על רטוב, לקראת הדבר הזה:
על סט פאולי כמועדון העומד בחוד החנית של השמאל בספורט הגרמני אין צורך להרחיב. מה שכן, נדמה שמעט מדי דובר בבלוג הזה על השכונה עצמה ומדוע מפגש בין שתי הקבוצות הללו בהמבורג טעון בהרבה ממפגש ברוסטוק.
המבורג היא העיר השניה בגודלה בגרמניה, אחרי ברלין כמובן. בניגוד לברלין, המבורג היא עיר עשירה ושמרנית למדי. הרוח הפרוטסטנטית ששוררת בעיר זה מאות בשנים הכתיבה לבני המקום את רוב אורחות חייהם כבר מלידתם: אם נולדת בן של סנדלר כדאי שתתחיל לפתח פטיש לנעליים, כי זה מה שגם אתה תהיה. אם נולדת בן של יורד ים, חפש את עתידך בזרמים שבין נהר האלבה לשפך הים הצפוני. כך היה המנהג בהמבורג.
בניגוד מוחלט, שכנה לה ממערב העיירה אלטונה (היום חלק מהמבורג), שהיתה חלק מן הממלכה הדנית הליברלית בין השנים 1640 ל- 1864. בשל ההגבלות החמורות שהוטלו על יהודים בהמבורג, עברו רבים מהם לאלטונה הליברלית, ושם עשו את ביתם וטיפחו חיי קהילה. מי שיגיע כיום להמבורג ויעצור בתחנת הרכבת של אלטונה, יוכל לצעוד חמישים מטרים אל תוך הקניון השכונתי. שם, בקומת המרתף, ישנו גלעד מרשים לזכר הקהילה היהודית המקומית שנמחקה לחלוטין בשואה.
בכל אופן, בעוד שבהמבורג נגזר עליך מסלול חייך עוד מבטן, באלטונה אימצו את המוטו: "תאמין במה שאתה רוצה להאמין, עשה מה שאתה רוצה לעשות".
השכונה שגובלת באלטונה הליברלית היא סט פאולי. תוסיפו לזה את העובדה שבדרומה של האחרונה פועל הנמל הימי השני בגודלו באירופה, עם מאות ואלפי יורדי ים שמגיעים מכל עבר ומחפשים בילוי ללילה, ותקבלו שכונה שמושפעת ממסורת ליברלית ממערב, ומרב-תרבותיות והדוניזם מדרום. כך התפתחה סט פאולי כ"סדום ועמורה" של המבורג.
מלחמת העולם השניה החריבה את השכונה לחלוטין, בעיקר בשל הצורך להשבית את הנמל החשוב, ואל המבנים ההרוסים נהרו אלפי צעירים, אמנים וסתם אנשים שביקשו לפתוח בחיים אלטרנטיביים, ההפך הגמור לשנות שלטון הרייך השלישי.
בתחילת שנות השמונים, כשהמבורג כבר היתה משוקמת מפצעי המלחמה והנדל"ן שמסביב לנמל הפך אטרקטיבי, ניסה ראש העיר דאז לפנות את המבנים הרעועים מאלפי דייריהם. יום הפינוי נקבע ליום בו התקיים משחק של הקבוצה המקומית, פ.צ סט פאולי, ואלפי שוטרים הוקצו לטובת המשימה.
ואז, כמו בסרטי שר הטבעות, בהם תמיד מגיע המושיע מאיפשהו, נחיל של אוהדי סט פאולי החל זורם מהאיצטדיון לרחוב הנמל (Hafenstraße) והחל חוסם את השוטרים. העימות נמשך שעות ארוכות, ובסופו הרימו הרשויות את הידיים: הדיירים יכולים להישאר, והם עדיין מתגוררים בשכונה. המאורע הזה מסמן עבור רבים את נקודת הציון החשובה ביותר בהתקבעות של סט פאולי כנושאת הדגל של השמאל הגרמני.
אני ואמיר מגיעים להמבורג ומתכוננים ללילה לבן. עבורו זו הפעם הראשונה בהמבורג, ואת כל מה שקראתם עד כה אני מנסה להסביר לו תוך צעידה ברפרבאהן, רובע הסקס והבילויים הגדול ביותר באירופה. הרפרבאהן הוא חלק מסט פאולי, והוא התפתח כמוקד ההדוניזם הגדול והמפורסם ביותר בגרמניה מתוך הצורך לבדר את אותם אלפי ימאים שהיו פוקדים את העיר. עם עליית הנאצים לשלטון, הורה היטלר לחסל את הזנות ברפברבאהן, אך משום שחשש מפגיעה במורל ומהתנגדות, התפשר לבסוף על רחוב אחד שיוקדש לצורך העניין: רחוב הרברט. ואכן, כביש הגישה לרחוב הרברט נחסם בשני קירות ברזל גדולים משני צדדיו, והכניסה אליו מותרת לגברים בלבד, גם כיום. אנחנו צועדים לתוכו ואמיר מאבד את היכולת להקשיב לי. הבחורות בחלונות הראווה מגייסות את כל היחידות המוטוריות והאמוציונליות שלו, ואני מחליט שכדי לצנן את העניינים ולשמור על השטרות שבארנק שלו אנחנו צריכים לבקר בנמל ולהשקיף על ספינות הענק.
כשעה מאוחר יותר אנחנו מגיעים לג'ולי רוג'ר, פאב האוהדים של סט פאולי, שהוא כמובן פאב שיתופי ללא מטרות רווח. בעוד לאולטראס יש מקום משלהם, ולאוהדים הרגילים יש את מועדון האוהדים, הג'ולי רוג'ר מזוהה בעיקר עם הסקינהדס והחוליגנים של סט פאולי.
השעה כבר אחת בלילה והמקום הומה אדם. כמקובל לפני משחקים רגישים, האוהדים יודעים שהם צריכים להפגין נוכחות במקומות המזוהים ביותר, על-מנת להגן עליהם ממתקפה. חלקם יעשו את הלילה ברכבים שחונים מול נקודות המפגש הללו.
לפתע אני מזהה את ב' בין הנוכחים. אני מביט היטב כדי להיות בטוח, ואז ניגש אליו. ב' גר בברלין ואינו אוהד סט פאולי, כמו גם החבורה עבת השרירים שהקיפה אותו. הוא פעיל באחת מקבוצות האנטיפה החזקות ביותר בגרמניה, ומשום שאני מכיר אותו כבר שנים רבות, אני יודע שהסיבה היחידה לשמה מישהו כמוהו יעזוב את המשפחה ויחצה 300 קילומטרים בכל כיוון היא פוליטית.
המפגש מול האנזה רוסטוק הוא, אם כן, הוא מפגש בין קצוות אידאולוגיים. ועדיין, ההחלטה הבזויה של משטרת המבורג לאסור על מכירת כרטיסים לאוהדי רוסטוק איחדה לרגע את קהלי האוהדים: בעוד כאלף וחמש מאות מאוהדי רוסטוק הגיעו לעיר במטרה להפגין נגד ההחלטה, החליט ארגון אולטראס סט פאולי שלא להיכנס לאיצטדיון ולהפגין מחוץ לו. הדבר שקול למצב בו אוהדי הפועל תל-אביב יחליטו להחרים משחק במחאה על אי מכירת כרטיסים לאוהדי בית"ר ירושלים לקראת משחק בין השתיים. במונחים של הארץ זה נשמע הזוי. במונחים של תרבות אהדה מפותחת, כזו שמודעת היטב לאויבים האמיתיים שלה, זה טבעי ומעורר כבוד.
נשארנו, אם כן, מחוץ לאיצטדיון. בעיר מתרוצצות שמועות על עימותים של אוהדי רוסטוק עם המשטרה, כמו גם על מבצעים של קבוצות קטנות ומאורגנות. במסגרת המבצעים הללו הושבתו כמה רכבי משטרה, והתנהגות השוטרים במקום הופכת תזזיתית וחסרת סבלנות מרגע לרגע. בשלב כלשהו וללא כל סיבה נראית לעין, מגיעים מאות שוטרים לכיוון הג'ולי רוג'ר בליווי שתי משאיות של תותחי מים. השוטרים לוכדים אותנו מול הפאב, ותותחי המים רועמים:
במקביל, מתעצמים העימותים עם אוהדי רוסטוק שלא מצליחים להגיע לאזור האיצטדיון. במקום, הם תוקפים את פאב האוהדים של HSV שנמצא עמוק בתוך הרפרבאהן:
סט פאולי מביסה את האנזה רוסטוק ותוקעת עוד מסמר בארון הירידה הכמעט וודאית שלה לליגה השלישית אחרי עונה אחת בלבד בליגה השניה. אנחנו מנסים לפלס דרך לכיוון מועדון האוהדים אבל לא מצליחים לעבור את חומות השוטרים. חבר גרמני זועק משהו בדבר המדינה ממנה אנחנו מגיעים, ומיד מפנים לנו השוטרים את הדרך. במועדון האוהדים מסכמים את אירועי היום וכבדרך-כלל, מאשימים את המשטרה בהכל, ובמידה רבה של צדק. אני מרים את הראש ורואה את ב' מברלין, אותו לא ראיתי בכלל באותו היום. הוא והחברים נראים מרוצים, ואז אני מבין מה הם עשו באותו היום.
בחזרה בברלין. על הצירים שבין קרויצברג הרב-תרבותית לפרידריכסהיין הסטודנטיאלית מתרוצצות אינסוף מכוניות משטרה. חלקן חונות בצד סניפים של רשתות ענק ובנקים, ובתוכן עשרות שוטרים שממתינים עם ציוד מלא למשהו שעומד להתרחש. לאט לאט הופכת קרויצברג לבסיס צבאי ממש, והאווירה גם היא מתוחה.
האחד במאי מתקרב, וכדרכה, תהווה ברלין את אחד ממוקדי העימות העולמיים בין ההון והמדינה שניצבת לצידו במדי משטרה, לבין ההמונים פקוחי העיניים והדעת. החל משעות הבוקר תתקיים בקרויצברג מסיבת רחוב ענקית, ועם רדת הערב, סביבות השעה שש, יתחיל הבלאגן. החנויות יכוסו בלוחות עץ להגנה על שמשותיהם, השוטרים יעלו על ציוד כבד, והפעילים יניחו את הקפו'צון השחור על הראש, ויכסו את הפנים במטפחות. התסריט כמעט קבוע, וכל השחקנים כבר מכירים היטב את התפקידים שלהם במערכה. אני נזכר שוב ב-ב' והחברים שלו, ומבין שהביקור בהמבורג היה בעצם אימון נהדר על רטוב, לקראת הדבר הזה:
