יום ראשון, 26 בספטמבר 2010

הבלדה על אורי והדס

הדרך להמבורג דווקא התחילה לא רע. בדיוק סיימתי ארוחה נהדרת ולא מכבידה מדי שלאחר צום יום הכיפורים ואפילו הצלחתי לעבור בחדר המלון כדי לרדת למדי ב', טרם הפצעתי על מפתן דירת הקרקע של שולץ ופיפ, שנראו שווי נפש לנוכח האיחור הלא-גרמני שלי. כנראה כבר הספיקו להתרגל.

משנדחקנו כולנו למכונית הקטנה, פיאט פונטו שכורה ולא מפנקת, הבנתי שנעים זה לא הולך להיות: חמישה גברים במכונית קטנה, 800 קילומטרים הלוך, 800 קילמטרים חזור, סך-הכל כ-16 שעות על הכביש, ובאמצע, כמובן, הדרבי הגדול של המבורג.

את הדרך ממינכן להמבורג עשו באותו הלילה כ-45 חברים, אך משום מה, דווקא הארבעה איתם נסעתי בחרו לפקפק ביכולתי לתמרן את הפונטו באוטובאהנים. כך מצאתי את עצמי, במקום במושב הנהג, מצטופף במושב האחורי, משמש כרית אנושית לפרי החמוד בן ה-19 שנרדם, לא לפני שבילה את השבועיים האחרונים בלדאוג לכל צרכי ההשתלבות שלי ב"שיקריה" - אולטראס באיירן מינכן, כפראפרזה על חיי "השיק" הפומפוזיים המהווים מנת חלקה של העיר העשירה הזו.

את הנסיעה התחלנו סביבות חצות, ומשום מה לא תהיתי לרגע מה לעזאזל נעשה כשנגיע להמבורג בשמונה בבוקר, עד אשר הגענו סוף-סוף, עייפים אך מחוצים, ואז התחלתי לתהות: "מה לעזאזל יש לעשות פה בשמונה בבוקר?" 
אחרי הקפה הראשון וקרואסון השקדים (מתכון בדוק לכאב בטן), התברר לי שאנחנו בכלל לא לבד ברובע. עשרות מחברי אולטראס סט פאולי, מחוזקים בקבוצות החוליאגנים והסקינהדס של הקבוצה, עשו את הלילה במכוניות בגזרה שבין הפאן-לאדן - המרכז הקהילתי של אוהדי סט פאולי - לבין הג'ולי רוג'ר – פאב האוהדים של סט פאולי, על-מנת להיות מוכנים להתקפה של אוהדי HSV (לא, לא "אייג' אס וי", אלא: "הא אס פאו") על אחד מן המקומות הללו.

בכלל, האווירה בעיר בימים שקדמו למשחק היתה מתוחה מאוד. חברים רבים סיפרו על פחד אמיתי ברחובות רובע סט פאולי הקטן. פחד מהתקפות חוליגאנים של הקבוצה הגדולה יותר בעיר. קבוצות האולטראס, הסקינהדס והחוליגאנים עשו משמרות של הפגנת נוכחות ברובע, ולכל מקום נקבע כי יש ללכת בחבורות ולא ביחידים. האווירה היתה אלימה, וכל מי שהוזמן למשחק מכל רחבי אירופה, התבקש להגיע כבר יומיים לפני שריקת הפתיחה כדי "להגן על הרובע".

כבר בסביבות עשר בבוקר, הגזרה המרכזית ברובע היתה מלאה באוהדים, עינייהם אדומות משינה טרוטה, דרוכים לבאות. בלילה שלפני, עת אני וחבריי המינכנאים עשינו דרכנו להמבורג, הצליחו כארבעים אנשי אולטראס סט פאולי להבריח קבוצה גדולה יותר של אוהדי HSV שניסו לתקוף את הג'ולי רוג'ר בסביבות ארבע לפנות בוקר. אני עצמי הערכתי שביום המשחק עצמו, הנוכחות המשטרתית המאסיבית ברובע תהיה כל-כך מרתיעה, שדבר לא יתרחש.

אז אכן, כלום לא קרה לפני המשחק, אך לאחריו, מאות אנשי HSV שלא הצליחו להשיג כרטיסים ליציע האורחים הקטן של המילרנטור (איצטדיונה הביתי הקומפקטי של סט פאולי והאיצטדיון היחידי בבונדסליגה שעדיין בנוי בסגנון האנגלי הישן והטוב, סטייל בלומפילד), תקפו את הג'ולי רוג'ר, ומשנהדפו, עברו המהומות דרומה לאזור הרפרבאהן (רובע הבילויים והסקס הגדול בעולם).

על-אף שהרפרבאהן הוא חלק מרובע סט פאולי, לאוהדים החומים אין שם שום שליטה. HSV היא קבוצה גדולה בהרבה, וגרוע מכך: יש לה מסורת ארוכת שנים של מהמסוכנים שבחוליגאנים של אירופה. נראה כי התעצמותו של הקהל של סט פאולי בשנים האחרונות עוררה מרבצו ענק שאין בכוחם של האוהדים הפעילים של סט פאולי להתמודד עמו, ולענק הזה, בדמות כמאתיים חוליגאנים מבוגרים עתירי ניסיון, לא היתה שום בעיה להתמודד עם הצעירים שקראו עליהם תיגר. די במהרה חזרו כולם לאותה גזרה קטנה ומוגנת באזור הפאן-לאדן, ועם הזמן שככו המהומות.




בדרך חזרה למינכן הצלחתי לשכנע את הגרמנים לתת לי את ההגה. זה לקח קצת פריטה על רגשות אשם, אחרי שאחד מהם הפליץ ואני מחיתי על השימוש החוזר שלהם בגאז כלפי יהודים, אבל זה עבד, ואת שלוש השעות האחרונות העברתי בלהמציא בערך כל נושא אפשרי לשיחה כדי להישאר ער על ההגה.
זו היתה הזדמנות מצוינת להבין, פעם אחת ולתמיד, למה הם תמיד שרים שם ביציע הדרומי של האליאנץ' ארנה במינכן, על אורי והדס, ומי הם, בעצם, אורי והדס. כן, אני יודע שזה נשמע מוזר, אבל שמעתי את השיר הזה כבר עשרות פעמים, ובכל פעם זה נשמע לי יותר ויותר כבלדה נהדרת בעברית צחה, על אורי ועל הדס. זו גם הסיבה שמדובר באחד השירים שהכי כיף לי להצטרף לשירתם ביציע.
מה שהתברר לי באותו הלילה, הוא שלא דובים ולא יער, לא אורי, ולא הדס. המלים המושרות הן בכלל:
Oh wie wäre das
Oh wie wäre das
Oh wie wäre das
Wunderschön!
כלומר: "הו איך זה יהיה, הו איך זה יהיה, הו איך זה יהיה – נהדר!" (כשבבית הקודם שרים: "אנחנו רוצים לראות את באיירן מנצחת" - Wir woll'n Bayern siegen sehen).





בקיצור, באותו הלילה התנפצה לה לרסיסים הבלדה על אורי והדס, כמו גם השאיפה להיות חלק מהסטוריה ולראות את סט פאולי מנצחת דרבי במילרנטור (שאיפה שהיתה רחוקה 3 דקות מהתגשמות, עד לשער השוויון המעצבן של HSV סמוך לסיום המשחק).
החיים, כמו הכדורגל, מלאים בדרמות. לפעמים, רק צריך לחפש, גם אם זה אומר לבלות 16 מתוך 24 שעות באוטו קטן עם עוד ארבעה גרמנים. הרי אם לא המונוטוניות הזו, איך נדע לזהות את השיא כשהוא מגיע?

יום ראשון, 5 בספטמבר 2010

גרמנים

הגעתי. איך מתחילים לחיות פה? איך מתמקמים? מי נגד מי ומי נתן את ההוראה?
כדורגל. קודם נראה משחק, ואז נסדר את הראש. סט פאולי משחקת מול הופנהיים ממש מעבר לפינה, כולה 800 קילומטרים. שם כבר אקבל תשובות.
למחרת נעזרתי כהרגלי ברשת הטרמפים הנהדרת המונהגת בגרמניה ונסעתי להמבורג, מרחק 800 קילומטרים, בלווית קב"ן בצבא הגרמני. לא פחות. במושב האחורי ישבה חיילת לא במדים, שמאוד קיוויתי שנוכחותה והעובדה שהיא, כמו הנהג, מן הסתם דוברת גרמנית, תפטור אותי מהחובה של לנהל שיחה לאורך הדרך הבלתי נגמרת הזו, אלא שהנאצית הקטנה הסתפקה בחמש דקות של צ'יט-צ'ט, שמה אוזניות, והפקירה אותי לחסדי הקב"ן.

את הנסיעה הזו התחלתי עם טי-שירט וז'קט דק, בשמיים כחולים ונעימים במינכן. שמונה שעות ו-800 קילומטרים של גשם, ואני מוצא עצמי מצטנף בתוך עצמי בדרכי לרובע סנקט פאולי, תוהה לרגע אם שוב עשיתי טעות, ומה לעזאזל רע בקצת לחות, זיעה ורעש של מאוור כל הלילה.
בכל מקרה, החיוך והחיבוק של מגדלנה, המהגרת הפולניה החיננית שעובדת בקליינה פאוזה שבלב סט פאולי, מדיפים את הרהורי החרטה שלי ואני מתיישב לאכול סוף סוף אחרי משהו כמו 16 שעות בהן גיליתי כי בצבא הגרמני לא זקוקים למזון ולשתיה ויכולים לנסוע שמונה שעות רצוף (עם הפסקת פיפי אליה הייתי צריך כמעט להתחנן). הקליינה פאוזה הוא מוסד של ממש בסט פאולי. מדובר במעין דיינר משעשע עם אוכל מחורבן במיוחד, שרק העובדה שכל המבורגר גורלו להיספג שם בחמישה ליטרים שמן, הופך אותו לנסבל. בכל זאת, יש למקום שיק ואווירה נהדרת, תמיד יש כדורגל בפלאזמות, דגלים וחולצות של מועדון הכדורגל סט פאולי על הקירות ומוזיקה מן הסוג שמשמיע העורך המוזיקלי ע'תאם נאוו'אבי בשירים ושערים. אה, ואת מגדלנה שתמיד מחייכת ומתעקשת ללמד אותי להזמין הכל בגרמנית, מהיום הראשון שהכרתי אותה לפני יותר משנה.

למחרת הפסידה סט פאולי במשחק הבית הראשון שלה העונה. היה משחק לא רע, אבל הגעתי למסקנה שאני כבר זקן מדי מכדי להשתולל בגוש אולטראס, לא לראות חצי משחק בגלל הדגלים, ולהעמיד פנים שאני מכיר את כל המלים של שירי העידוד הגרמנים (האמת, אני מכיר את הרוב).

כעבור שלושה ימים לקחתי טרמפ נוסף, הפעם לברלין, מרחק של 280 קילומטרים. ברלין מרתקת כהרגלה. התארחתי אצל א', שמנגן בלהקה אנטי-גרמנית פופולארית מאוד בסצנת השמאל בגרמניה, ובדיוק כשהגעתי אליו, הוא עבד על עיבוד אלקטרו לשיר פאנק מפורסם ששמו: "גרמניה חייב למות".
למי שלא מכיר, אומר רק שהאנטי-גרמנים מהווים פלג די משמעותי בשמאל הגרמני המאמין כי בתרבות הגרמנית יש יסודות שכאשר הם באים במגע עם לאומיות הם הופכים למסוכנים (אמירה שאני אגב, מזדהה איתה לחלוטין). מעבר לזה, הם אימצו לעצמם דפוס הזוי של תמיכה עיוורת ודי אובססיבית בישראל. שימו לב, למשל,מה קורה בקהל בהופעה רגילה שלהם (החל מהשניה ה-38):



יום לפני שחזרתי למינכן, שיחקתי כדורגל עם א' והחברים הגרמנים האנטי-גרמנים שלו. א' והחברים שלו אוהדים את טניס-בורוסיה ברלין, מועדון כדורגל מהליגה השישית בגרמניה, והמועדון היחידי בגרמניה שמזוהה כולו עם הסצינה האנטי-גרמנית. אחד מהם הופיע עם חולצה של מכבי תל-אביב, וכמובן שאני נאלצתי לשחק בשל כך בקבוצה היריבה. אלא שהשמוק גם התעקש לשחק באגף שלי, ואפילו הבקיע פעם.
ארבעה ימים אחרי, והגוף שלי עדיין כואב: מסתבר שלשחק בשכונה עם גרמנים זה לא כמו לשחק בשכונה בארץ: אצל הגרמנים אין בזבוז זמן, אין החלפת מגרש ואין הפסקות שתיה. פאקינג 90 דקות, טבין ותקילין, ותגיד תודה שמישהו בועט את הכדור לקיבינימט, כי זו המנוחה היחידה שתקבל.