יום ראשון, 25 בדצמבר 2011

משחק מסוכן

הפוסט הזה מתחיל יותר משנה אחורה, בעשירי לדצמבר 2010. מינכן, שישי בערב, ערב שבת. בחוץ מינוס שמונה מעלות ואנחנו יושבים בדירה החמימה שלי במרכז העיר לארוחת שבת מעשה ידיי שלי להתפאר. התפריט אומנם די קבוע, כי יש בערך רק שלושה וחצי מאכלים שאני יודע להכין, אבל להתחרות באוכל שגרמנים רגילים אליו זה בערך כמו להעמיד את סט פאולי למשחק חוץ במינכן מול באיירן הגדולה. רצה המקרה וזו בדיוק הסיבה שלשמה התכנסנו באותו הערב אני, אגניישקה היפהפייה, י' ו-מ' שהגיעו עם התינוק שלהם מהמבורג, ו-כ' משיקריה מינכן. למחרת שיחקה סט פאולי מול באיירן, ועבור החבר'ה ממינכן זו היתה הזדמנות מצוינת להפשיר קצת את היחסים עם החבר'ה מהמבורג, לאחר שאלה העלו כמה תהיות על ההצטרפות של שיקריה ליוזמת הלגליזציה של הפירוטכניקה, ביחד עם ארגוני אולטראס ימניים. 

סוף השבוע הזה הבטיח רבות: זה היה המשחק הראשון של אמיל, התינוק של ההמבורגרים, אז בן ארבעה חודשים, ועוד לפניו תוכננה ארוחה משותפת של אולטראס סט פאולי בצוותא עם אנשי שיקריה מינכן. האווירה אצלי בדירה היתה על-כל פנים נהדרת, ובאיזשהו שלב היה נראה שאפילו אגניישקה מבינה שלא כל אוהדי הכדורגל הם חוליגנים שיכורים ונבערים מדעת.
אז, סמוך לחצות, מצלצל הטלפון בכיס של כ'. הוא שולח כף יד עבה מטה ומקרב אותה בחזרה אל האוזן, עם הסלולרי ביד. הבעת הפנים העולצת שלו משתנה בתוך שש שניות מתחילת השיחה, ואנחנו מבינים שאת הערב שלו הוא ימשיך במקום אחר.
מוקדם יותר, כך למדנו מ-כ', הותקף המועדון של שיקריה מינכן על-ידי אנשי "קוזה נוסטרה", ארגון האולטראס של היריבה העירונית מינכן 1860. חלונות נופצו וצבע נזרק אל מבעד להם. ממש באותו הזמן בה התרחשה המתקפה הזו הגיע למקום ה', המנהיג הבלתי מעורער של השיקריה. הוא כמובן נכנס מיד לעימות עם התוקפים, ועל-אף היותו בריון ענק מימדים, היה ניכר על הפרצוף שלו למחרת שהם היו רבים מדי ושלא היה לו סיכוי.

ההתקפה הזו תוכננה היטב, וכוונה על-מנת להשפיל את השיקריה בפני החברים הטובים מהצפון, אולטראס סט פאולי. גם כאן, אי אפשר להתעלם מן ההקשר הפוליטי: בשנים האחרונות הולכת וגוברת תופעה של חדירת נאצים ליציעים של 1860. "יהודי" היא כבר מזמן "קללה" נפוצה, ועל-אף העמדה הברורה שהביע המועדון כנגד התופעה, הוא עדיין לא מימש את איומו להחרמת ה"קוזה נוסטרה", שהפך להיות הארגון הקולט את הנאצים החדשים לשורותיו.
מאז ההבטחה הנחושה של נשיא 1860 לצאת כנגד נאצים ביציעי הקבוצה עברה למעלה משנה. בינתיים, לא זאת בלבד שהמצב לא השתפר, אלא שהוא החמיר בהרבה. בכתבה שהתפרסמה לפני כמה ימים במגזין שפיגל (לפתוח כאן ולהתאמץ קצת עם גוגל טרנסלייט) מתואר פחות או יותר תהליך נפילת היציע הצפוני באליאנץ ארנה לידי תועמלני המפלגה הנאצית (כן, אני מזכיר שוב שיש כזו מפלגה בגרמניה גם כיום), ואת השתלטותם של גדודי ת'ור שטיינר על הטריבונה. בכל אופן, על 1860 ארחיב ביום מן הימים בפוסט נפרד.

המאורע הנ"ל נגמר, יחסית, בשלום. כמובן, אלא שההגדרה של הצלחה או תבוסה בעימותים מן הסוג הזה בשיח הציבורי הרחב שונה מאוד מן ההגדרה בתוך הסצנה. אמות המידה נמדדות אחרת, ומאז אותו אירוע התרחשו עוד עשרות חמורים לא פחות. האם, למשל, כיסוי כל התמרורים בכניסה לעיר העתיקה של מינכן במדבקות איסור כניסה לאוהדי 1860 היא נקמה מספקת?



דרום גרמניה בוער, ודווקא באזור העשיר במדינה, ובעיקר בחבל בוואריה, הולכים ומחריפים העימותים בתוככי סצנות האוהדים. ב-29 לאוקטובר השנה, בעוד שעל כר הדשא התעללה באיירן מינכן בנירנברג בדרבי הבווארי הגדול, כוח משימה של השיקריה הצליח לאתר את האוטובוסים של אנשי אולטראס נירנברג, ה-"Banda di Amici" (ארגון חזק בהרבה, אגב), ולנקב את הצמיגים של כל אחד מהם, על-אף האבטחה. דמיינו לכם נסיעה של שלוש שעות כל כיוון, תבוסה איומה של 4:0 בדרבי מול היריבה השנואה, ואז המתנה של שעות ארוכות לאוטובוסים חלופיים, בעוד חגורת שוטרים חוצצת בין הנירנברגים למאות מקניטים מקומיים. בוודאי לא יום שהחבר'ה מפרנקפוניה ירצו לזכור.

הנקמה לא איחרה לבוא. ב-2 לנובמבר, אותו השבוע ממש, אחרי משחק הניצחון של באיירן מינכן נגד נאפולי, חיכו שתי מכוניות מחוץ למועדון הנהדר של השיקריה בשכונת סנדלינג בדרום מינכן. בתוכן ישבו בסבלנות כמה ממיטיבי האגרופים של  אולטראס נירנברג, אלא שבאגרופים לא היה לבסוף כלל צורך. מאוחר בלילה, נותרו רק שני אנשי שיקריה במועדון, וההסתערות של הנירנברגים היתה נוחה מעבר לכל ציפיה. הנזק היה מה שנחשב בסצנה להשפלה הגדולה מכולן: הכרזה החשובה והגדולה ביותר, זו המתנוססת מעל ליציע האולטראס הדרומי בכל משחק באליאנץ ארנה, נלקחה שולל:



מדובר בכרזה שכל אוהד בגרמניה מכיר, ומשמעותה: "היציע הדרומי: הלב והנשמה של המועדון שלנו". השמועה התפשטה בסצנה כאש בשדה קוצים ולבסוף לא נותרה לשיקריה ברירה והארגון פרסם הודעה המודה בכשלון הצורב. כל-כך מרעישה היתה החדשה הזאת, שהיא זכתה לכותרות גם בכמה מגזיני אוהדים.

לשיקריה מינכן יש משום מה תדמית של ארגון אולטראס של "Prolls"' שזה המונח המקביל ל"ערסים" בעברית. זו גם הסיבה שחבריו תמיד נתפסו כאאוטסיידרים בסצנה האנטי-פאשיסטית של אוהדי הכדורגל. רבים השמיעו באוזניי תמיהות על השתייכותו של הארגון הזה לסצנה, ואני תמיד השבתי שמאוד קשה עד בלתי אפשרי עבור ארגון אולטראס לתפקד כארגון עם אג'נדה פוליטית שמאלית כשמדובר במועדון עצום מימדים כמו באיירן, ובעיר כל-כך לא פוליטית כמו מינכן. עצם ההצהרה והזיהוי העצמי השמאלי, כך טענתי, הם צעד אמיץ, שללא ספק לא תרם לחיזוק הארגון.
הרושם שאני קיבלתי מהאינטראקציה המאוד תכופה שלי עם אנשי השיקריה בשנה בה גרתי במינכן היא שהתדמית לא יכולה להיות רחוקה יותר מהמציאות. בתוך החבר'ה הפעילים באמת בארגון (יש לו מאות חברים, אבל רק כמה עשרות הם פעילים באמת), אני מסוגל לספור על כף יד אחת כאלה שאני רואה אותם נכנסים לעימות אלים.

בכל-אופן, כולם ציפו מהשיקריה לתגובה. המוניטין של הארגון, שנאבק על מקומו אפילו ביציע שלו עצמו (מול הנהלת הקבוצה ומול ארגונים נוספים החולקים את היציע הדרומי), עמד חזק על הפרק, ונראה שלא היה מנוס לחדול מהתחכמויות יצירתיות מן הסוג של "מבצע התמרורים" שהוזכר לעיל, ולבצע פעולה חד משמעית.

מלאכתם של צדיקים נעשית לעתים בידי אחרים, כך אומרים. במקרה זה, אין צדיקים גמורים, אבל סיום טראגי לסיבוב הראשון של העונה ושל מלחמת האוהדים בדרום יש גם יש. בעוד שבשיקריה שברו את הראש איך ומה לעשות, יצאו ב- 19 לנובמבר אולטראס נירנברג למשחק חוץ של קבוצתם בגלזנקירשן מול שאלקה. באותו היום, אמורה היתה מיינץ לשחק בקלן. המשחק בוטל בשל ניסיון התאבדות של מי שהיה אמור לנהל אותו, השופט בבק רטאי, שהוצל לבסוף ברגע האחרון על-ידי אחד מהקוונים שלו.

ביטול המשחק גרר אחריו שינוי בלתי צפוי בלוח הזמנים לפיו נערכה המשטרה ליום המשחקים ההוא. הגרמנים יודעים לתכנן היטב, אבל יוצאים לחלוטין מאיזון שמשהו בתכנון הזה מופר. בדרכם חזרה מהתבוסה הצורבת בגלזנקירשן, פגשו אולטראס נירנברג קבוצה של חוליגנים ממיינץ. בין הקבוצות לא שוררת יריבות יוצאת דופן, אך ללא כוח שיטור במקום (לפחות לא כזה שהספיק), התפתחה תגרה בסופה נדחף אחד מחברי אולטראס נירנברג אל תחת לפסי רכבת שקטעה את זרועו.
המשטרה מצידה מיהרה להוציא הודעה לעיתונות, בה היא מנקה את עצמה מאחריות למקרה וטוענת כי מדובר במפגש מתוכנן בין שתי קבוצות חוליגנים (כנראה שהמשטרה סבורה שלאוהדים היתה ידיעה מוקדמת על ניסיון ההתאבדות המתוכנן של בבק רטאי).

הסוציולוגיה, הקרימינולוגיה וההגיון מלמדים אותנו שבהשוואה בין אזורים שונים באותה יחידה גאו-פוליטית, קיימת נטיה ברורה לשימוש באלימות במקומות בהם הרמה הסוציו-אקונומית נמוכה יותר. אם כך, מדוע קורה כל זה דווקא בדרום העשיר?
לי אין יומרה להסביר את החברה הגרמנית בעומק אקדמי. כל מה שאני מנסה לעשות הוא להעלות השערות על-סמך תצפיות משתתפות ואינטראקרציה בלתי פוסקת עם שכבות שונות ומגוונות בחברה הגרמנית, ומתוך הכרות עם עולם הכדורגל.
כדי להסביר את ההסלמה הדראסטית באלימות ובהתנגשויות עם החוק (פירוטכניקה) בגרמניה בחצי השנה האחרונה, אני כן נזקק מעט לשיח אקדמי:

הבונדסליגה עוברת בשנים האחרונות, וליתר דיוק, מאז מונדיאל 2006 שהתקיים על אדמת גרמניה, תהליכים מואצים של התמסחרות. המודל האנגלי, זה שהפך את המשחק מריטואל כמעט דתי ל- Entertainment וסילק את המעמדות החלשים מהיציעים, הפך למודל אליו לוטשים קברניטי הבונדסליגה עיניים. הם כמובן לא לבד, אבל בליגה בה אחוז הבעלות הפרטית על מועדון לא יכול לעלות על 49%, זה עניין קצת יותר מסובך: בכל זאת, יש בחירות, יש השתתפות פעילה של אוהדים בקבלת ההחלטות. אז אם אי אפשר לקחת את המשחק מהאוהדים, כל מה שניתן הוא לנסות להשפיע על סוג האוהדים שמגיעים לאיצטדיונים, ואכן, ביקור בכל אחד ממתקני חמשת הכוכבים של אופ"א בליגה הגרמנית מגלה שאיצטדיוני הכדורגל במדינה הפכו כבר מזמן למרכזי קניות ופנאי, בעוד יציעי האולטראס הולכים וקטנים, וכניסה אליהם מחייבת ברוב המקרים בידוק כפול ומכופל. המסר שמשדרת הבונדסליגה באמצעות הנהלות הקבוצות לקבוצות הפעילות בקרב האוהדים הוא אחיד:
אנחנו רוצים אתכם שקטים, מנומסים, ובעיקר עם כיס עמוק.

המודל הגרמני הנהדר עובר תהליך של התקרבות למודל האנגלי הנוראי, ובכמה מועדונים (באיירן מינכן הוא המוביל בהם), כבר יש רוב עצום ל"צרכני כדורגל" על פני "אוהדי כדורגל" ביציעים.
עבור צרכן, כדורגל הוא מוצר בדיוק כמו אופרה או תיאטרון. החוויה שלו מתחילה ברגע הוא הוא נכנס בשערי האיצטדיון, ותמה עם שריקת הסיום (לעתים מוקדם מזה, במידה והקבוצה שלו בפיגור). הצרכן צורך מוצר בידורי ותו לא. הוא לא מזהה את עצמו כחלק ממסורת או קולקטיב בעל מכנה משותף.
שיח ה"כדורגל כמוצר בידור" הפך בשנים האחרונות לשיח הגמוני באירופה. היישום שלו פשוט יותר מטבע הדברים במקומות בהם לאנשים יש יכולת כלכלית לשלם יותר עבור בידור איכותי: מרצ'נדייז רשמי של המועדון עולה הרבה כסף, וכרטיסי כניסה ליציעים עם מקומות ישיבה מסומנים גם הם לא נמכרים בזול. זהו השיח, וזוהי התמונה האידיאלית שמשווקת באגרסיביות גם באמצעי התקשורת ההמוניים (לא סתם למשל, מיהרה התקשורת לקטלג את אותו אוהד נירנברג שנפצע כחוליגן. אסור להמונים לחשוב שגם אוהדים רגילים יכולים להיפגע כתוצאה מכדורגל).
בשיח הזה, ארגוני האוהדים הפעילים נמצאים בנחיתות ברורה, והדרך היחידה שלהם לייצר שיח קונטרה-הגמוני היא להפעיל את היתרון היחסי שיש להם: בסולידאריות, ארגון והפעלת אלימות. תרבות האלימות שהולכת ומסלימה בסצנת האוהדים בגרמניה, בעיקר בדרום, היא היא אתגור ההגמוניה של השיח שמנסה להפוך את הכדורגל למוצר צריכה ולנתק אותו מהיריבויות עתיקות הימים הקיימת בבסיסו. גראמשי ודאי מחייך בקברו.

הסיבוב הראשון של הבונדסליגה התסיים בהרכנת ראש על פציעתו החמורה של אוהד נירנברג. האם פגרת החורף תנמיך את הלהבות, או שמא החודשים האחרונים היוו אך ורק פתיח?