"יש!!!" אני משחרר לחלל בית הקפה השקט והבורגני אליו גררה אותי טניה. היא מסתכלת עלי בפליאה ולא מבינה מה כל-כך מרגש במסרון שהרגע קיבלתי מ-ת' משיקריה מינכן.
"17 באפריל", אני מסביר לה, "חצי גמר ליגת האלופות, באיירן מינכן נגד ריאל מדריד, ואני אהיה שם!".
ממרום מאה-שמונים-ושלושה הסנטימטרים הבלונדיניים שלה היא זורקת לי מתוך עיניים כחולות גדולות מבט חצי מופתע וחצי מאוכזב, כזה שאופייני למי שמכירים אותי רק כמה שבועות, ואומרת: "נהדר, בדיוק ביום ההולדת שלי!".
כל הסצנה הזו לקחה אולי שתי שניות, אבל בזמן הזה כבר הצלחתי לאשר ל-ת' שאני כמובן מגיע. אני מקדיש את הדקות הקרובות להסבר מלומד על המסחור של מוסד יום ההולדת בחברה הקפיטליסטית ומבטיח לה שגם אם נחגוג למחרת, היא תהנה אפילו יותר. לבסוף היא איכשהו מתרצה, או לפחות כך אני רוצה להאמין, ושבועיים מאוחר יותר אני יושב ברכבת מברלין למינכן.
בניגוד כמעט גמור לברלין, מינכן היא עיר שאוהבת, חיה ונושמת כדורגל. בברלין משחקות שלוש קבוצות עם בסיס אוהדים רחב יחסית: הרטה, אוניון ו- BFC דינאמו. עדיין, ביום משחק של אחת מהן אפשר להבחין בתכונה כלשהי רק כשמתקרבים לאזור האיצטדיון של כל אחת מהקבוצות הללו.
לא כך הדבר במינכן, שלובשת חג בכל פעם שאחת משתי הקבוצות שבה משחקת. בעיקר נכון הדבר, כמובן, ליום משחק של באיירן מינכן, ועוד יותר מכך, למשחק בליגת האלופות, שהוא גם תירוץ נהדר עבור המקומיים להוציא את דגלי בוואריה ולעתים אף את דגלי גרמניה מהבוידעם.
למינכן הגעתי בסביבות השעה אחת בצהריים, כמעט שמונה שעות לפני שריקת הפתיחה למשחק. אוהדים בחולצות באיירן וצעיפים אדומים קיבלו את פני בכל מקום בעיר. ברור שבשל העובדה שבאליאנץ ארנה יכולים להיכנס רק ששים וששה אלפים מהם, רבים מאלה שלבשו את המדים באותו היום כלל לא יהיו באיצטדיון. מהבחינה הזו, בגרמניה אין הבדל בין לראות את המשחק ביציע או באחד מאלפי גני הבירה והפאבים המקרינים את השידור החי: ההגעה לאירוע היא על מדי אלף. פעם, לפני אחד המשחקים אליהם הגעתי ממש בשניה האחרונה, אפילו ראיתי אוהד באיירן עם פנים צבועות אדום-לבן שנשאר לעודד בפאב סמוך לאיצטדיון.
אם כדורגל הוא הדת השניה במינכן (אחרי הדת הקתולית), הרי שבאיירן מינכן היא הכוהן הגדול. עבור המינכנאים, באיירן היא ההוכחה החותכת לאיכות הבווארית ולעליונות של מינכן על שאר ערי גרמניה. מינכן, עבור הבווארים, היא המודל האידיאלי לאיך צריך להיראות העולם: נקי, אסתטי, עשיר, שמרני, נטול קיצונים, הומלסים וצמיגים מסביב למותניים. באיירן מינכן, עבור הבווארים, היא המודל לאיך צריך להיראות הכדורגל: מהיר, אגרסיבי, נטול רחמים ותמיד התקפי, משוחק בקולוסיאום שהוא כולו, מ-א' ועד ת', אולם קונצרטים משולב במרכז קניות. גם אליפות שניה ברציפות של עיר מכוערת כמו דורטמונד לא תשנה את התפיסה הזו.
בעוד לברלין אין מרכז אחד, וכשאתה אומר שאתה "במרכז העיר" אתה יכול להתכוון לעשרה מקומות שונים לפחות, במינכן ברור לכולם שכיכר מרין (Marienplatz) הוא הנקודה המרכזית ביותר בעיר. למרגלות בנין העירייה המרהיב שוכן לו הכיכר, אליו נשפכים שני רחובות שופינג מצועצעים מלאים באלפי בני-אדם הגודשים אותם בכל יום. גם שוק ויקטואליאן (Viktualienmarkt) נמצא בקרבת מקום, אבל אל נא תטעו: השוק הזה הוא לא בדיוק שוק מחנה יהודה, וכל פרי או ירק שתמצאו שם יעלה פי שתיים או שלושה מאותו הפרי בסופרמרקט השכונתי. בכיכר מרין מתאספים דרך קבע אוהדי הקבוצות היריבות שמשחקות נגד באיירן. אני מחליט לעצור שם לכמה רגעים כדי להעיף מבט בספרדים, ומבחין בבירור בשתי קבוצות עיקריות: אלה שהגיעו מספרד ואלה שכבר נמצאים בעיר או בגרמניה בכלל. שתי הקבוצות עוטות בעיקר את דגלי הלאום הספרדי, מה שלא מפתיע בהתחשב בכך שמדובר בריאל מדריד, אבל הקבוצה השניה מרתקת אותי במיוחד: בשנת 1987 החליט האיחוד האירופי להשיק פרויקט שמטרתו עידוד רב תרבותיות בקרב מדינות האיחוד. הכוונה היתה ברורה: העמים האירופיים נטועים באלפי שנות מסורת ותרבות ייחודיות לכל אחד מהם, וכדי לכונן איחוד אירופי אמיתי, כזה המבוסס על שיתוף פעולה וקבלת האחר, יש צורך בחשיפת יתר של אזרחי האיחוד לגוונים התרבותיים השונים של שכניהם. הפרויקט נקרא על-שמו של הפילוסוף ההולנדי דסידריוס ארסמוס, שהיה ממתנגדיה הגדולים של המחשבה הדוגמטית, וקברניטיו המוכשרים אפילו הצליחו להרכיב מהשם הזה ראשי תיבות מתאימים לפרויקט (Erasmus = European Community Action Scheme for the Mobility of University Students).
פרויקט ארסמוס הוא בעצם תוכנית חילופי סטודנטים כלל אירופאית, המאפשרת לצעירים במוסדות אקדמיים שונים ברחבי היבשת לבלות סמסטר אחד, שניים או יותר באוניברסיטה מחוץ למדינה שלהם. כי תכלס, אם כבר עידוד רב תרבותיות, מה מוכר יותר מעשרות אלפי סטודנטים עתירי הורמונים שמתרוצצים להם ברחבי היבשת ועושים קולות של לימודים בין מסיבה למסיבה?
במעט הזמן בו יצא לי לבלות פיזית במסגרות אקדמיות בגרמניה גיליתי עד כמה מרתקים הם ההבדלים בין סטודנטים מארצות שונות הלוקחים חלק בפרויקט הזה. קחו למשל את הספרדים. אלה גדלים בסביבה קתולית שמרנית שהנוהג בה הוא מגורים בחסות ההורים עד ליום שבו הם מתחתנים. את רוב יומם מבלים הצעירים הללו במוסדות הלימוד שלהם, ובהתחשב בכך שהאוניברסיטאות הגדולות הן כולן מעורבות, נזקקים הם עם רדת הלילה לפתרונות יצירתיים במיוחד כדי להיגאל מבתוליהם ולתת פורקן לאנרגיות המיניות שהם סופגים ומחליפים במהלך היום.
עבור החבר'ה האלה, ארסמוס הוא הרבה יותר מהזדמנות אקדמית. בוודאי יותר מהרפתקה במדינה זרה. עבורם, מהווה השהות מחוץ לבית הוריהם, בעיקר במדינה כמו גרמניה בה סקס הוא עניין כל-כך גלוי וטבעי, הזדמנות יקרה מפז להשתולל במסיבות, להשתכר עד כלות הנשמה (שוב, במיוחד בגרמניה, בה בירה יותר זולה ממים מינרלים) ובעיקר: להרחיב את אופקיהם המיניים. לא בכדי מכונה הפרויקט הזה בפיהם: אורגסמוס.
כך יגלה כל אורח שיזדמן לעיר גרמנית גדולה (בעיקר מינכן וברלין), חבורות חבורות של דוברי ספרדית (ואיטלקית, כי המצב די דומה באיטליה), קורעות את העיר וכמעט תמיד נשארות הומוגניות. כלומר, בניגוד לנו הישראלים שקופצים על כל הזדמנות לאינטראקציה עם כל מה שהוא לא אנחנו, הספרדים מעדיפים להישאר בגבולות המוכרים של השפה והתרבות, ולהנות רק מיתרונות הסביבה המתירנית. עבורם, סמסטר במינכן, זה כמו לפתוח את הבית למסיבה ענקית של שלושה חודשים בזמן שההורים בחופשה.
בסביבות חמש וחצי אני עושה פעמיי לכיוון האוניברסיטה של מינכן, שם אני אמור להיפגש עם מ' ועם ת' ולנסוע ביחד איתם לנקודת המפגש של שיקריה. בדרך אני תוהה לגבי הסיכוי להכניס שלט אנטי-טביבי לאיצטדיון, והם לא אופטימיים. כשהגעתי לנקודת המפגש, הבנתי היטב מדוע: המאבק הממושך בין אנשי האולטראס של באיירן להנהלת המועדון סירס לחלוטין את הארגון. על-אף שביליתי את רוב העונה הקודמת במחיצת החבר'ה האלה, בנקודת המפגש כמעט ולא הכרתי אף-אחד. רוב הדמויות הבולטות בארגון קיבלו צווי הרחקה מהאיצטדיון. כל כרזה בעלת מסר כלשהו אסורה בתחומי היציע, והקצאת הכרטיסים הפכה בלתי אפשרית. לא בכדי הייתי מופתע לקבל כרטיס למשחק הזה.
המשחק עצמו לא מאכזב. כדורגל ברמה הגבוהה ביותר שיש, אפוף באווירה נהדרת באיצטדיון שהוא הסיוט של כל אוהד כדורגל אמיתי. אנשי השיקריה החליטו להמשיך עם המנהג שלהם בחודשים האחרונים ולהימנע מעידוד ב-12 הדקות הראשונות של המשחק, אלא שהארגון נחלש כל-כך, שאפילו כמה שורות מעל לבלוק המרכזי שלו אין לאוהדים אחרים שום בעיה להמרות את האיסור הזה. ארגון אולטראס חלש ביחד עם קהל שמורכב בעיקר מצרכני כדורגל ומבקרי תיאטרון הם בדרך-כלל לא מתכון מבטיח לאווירה טובה, אבל בהשוואה לקהל הספרדי הכל-כך עלוב, זה שקריאת העידוד היחידה שלו היא: "מדריד! מדריד!", גם הקהל של באיירן הוא בית-ספר לעידוד.
אחרי הניצחון הנהדר של סט פאולי על אוניון ברלין, גם המשחק הזה מוכרע בשניות הסיום, ושוב לטובת הקבוצה הנכונה. הניצחון ממתיק מעט את החוויה עבור אנשי השיקריה הממורמרים, ואני שמח בשבילם.
אנחנו מתארגנים ליציאה וצועדים לכיוון החניון הרב-קומתי של האליאנץ ארנה, שם מחכים כתמיד כל חברי הארגון המורחקים. ושוב, בטקס פוסט-משחק קבוע, עומדת השיירה שלנו מול המבנה הכעור ופוצחת בשירה:
Gegen alle Stadionverbote!
(נגד צווי הרחקה מהאיצטדיון!)
לקראתנו יוצאים המורחקים, ביניהם ס', בחור צנום, שקט ורציני, המנהיג הפוליטי ב-ה' הידיעה של השיקריה. את ס' הכרתי זמן קצר לאחר הגעתי למינכן בסוף שנת 2010. זה היה ביום הזכרון לאירועי ליל הבדולח. הוא עמד אז באמצע הרחוב בקור של תחילת החורף, והקריא את שמות היהודים שגורשו מהעיר למחנות באותו הלילה. אחד אחרי השני. מאוחר יותר היה, כבכל שנה, שותף לארגון טורניר הכדורגל האנטי-גזעני על-שמו של קורט לנדאואר, הנשיא היהודי האגדי של באיירן, שנמלט מציפורני הנאצים בשנות השלושים.
אז ס' מורחק מהאיצטדיון, וארגון AIDA שעוקב ומתעד פעילות נאצית במינכן נמצא בעצמו תחת מעקב של השירות החשאי הגרמני, ואף מצוי ברשימת "הארגונים המסוכנים" שלו. כזו היא בוואריה: אלה שמעזים לערער על הסדר הקיים, בין אם מימין ובין אם משמאל, חוטפים מיד. בין רכבי הפאר, חנויות היוקרה, האיצטדיון הנוצץ והקבוצה המפוארת, מינכן לא תתן שיפריעו לה.
אני עושה דרכי דרומה לכיוון מרכז העיר, מותש ומחכה רק לרגע שבו הראש יפגוש את הכרית. החבר'ה מארסמוס גם בסביבה, ונראה שגם ההפסד בדקת הסיום לא הוציא להם את הרוח מהמפרשים. הם עוזבים את הרכבת בתחנה שנקראת, איך לא, Münchner Freiheit (חופש מינכנאי), ועושים את דרכם בעליצות אל תוך עוד לילה בתקופה החופשית ביותר בחייהם.
שיר המחאה של שיקריה מינכן נגד צווי הרחקה מהאיצטדיון:
