לעשות את זה נכון

האתנחתא הקומית או הטראגית - תלוי איך מסתכלים על זה - שעשיתי לפני פחות מחודש בבלוג עם פוסט על סצנת ההוקי-קרח בברלין היתה אמורה להיות עניין חד פעמי. אחרי הכל, מדובר בפלטפרומה שמחברת בין אתנוגרפיה לכדורגל. אף-על-פי-כן, מעולם לא חשבתי להסתיר את התמיכה שלי בתתי-תרבויות מרתקות שהתפתחו בספורט העולמי ובעיקר בכדורגל בשני העשורים האחרונים. לכן, כשאני מזהה מהלך נכון, תהליך מועיל או כל דבר שיש בו כדי לסייע למאבק נגד ההתמסחרות הבלתי פוסקת של הספורט והפיכתו למוצר בידורי חסר נשמה, אני מרגיש צורך להפיץ את דברו כמיטב יכולתי, גם אם מקורו בכלל בהוקי קרח.

אחת מהטענות המרכזיות בעבודת הדוקטורט שלי (אם לא המרכזית שבהן), היא שבעוד שככרות העיר התייתמו והפגנות הפכו להיות מפגן מפוהק ברישיון, איצטדיוני הכדורגל התפתחו לזירה האחרונה בה כוחות מהפכניים אנטי-ממסדיים אמיתיים מתאספים על בסיס עקבי בכמויות שיש בהן כדי לקרוא תגר על המונופול של המדינה בתחום הפעלת האלימות ועל ההגמוניה של הכלכלה ה"ליברלית" בנושאי הקניין והמחשבה. 

אחד הגורמים המרכזיים המרכזיים להצלחה או אי הצלחה של מאבקי אוהדים הוא היכולת של הגוף היוזם והמארגן - בדרך כלל ארגון האולטראס - לגייס את תמיכת הקהל הרחב של הקבוצה. המאבק של אנשי אולטראס הפועל באלי טביב היה כשלון מוחלט בתחילתו. סדרה של טעויות מטופשות מצד העסקן ממיאמי בשילוב גמגום מקצועי של הקבוצה העבירו בהדרגה את משקל הכובד בתוך הקהל של הפועל מהבעלים הכושל לאנשי האולטראס. רק כשדמויות מוכרות מחוץ לארגון האולטראס התגייסו למאבק, היה נראה שיש סיכוי לנצח בו. קודם לכן, כל אקט מחאה נתקל בהתעלמות או בוז של רוב הקהל. 

גם בקרב קהלים הרבה יותר פוליטיים והרבה יותר קהילתיים, מאבקי אוהדים עשויים להיכשל. קחו למשל את הקריאה להחרמת המשחק בין סט פאולי להאנזה רוסטוק באפריל 2012, בשל דרישתה של המשטרה שלא לאפשר קהל אורח במשחק. על-אף ההחלטה השרירו-שערורייתית של המשטרה, ועל-אף שספק אם יש אוהד סט פאולי אחד שהסכים עימה, מי שנענה לקריאת ההחרמה הם אנשי אולטראס סט פאולי וארגונים קטנים אחרים הממוקמים ביציע הדרומי של המילרנטור. פרט לחלק התחתון ביציע הזה, האיצטדיון היה מלא כהרגלו. 

דוגמא קיצונית בהרבה היא האופן בו נוהל המאבק של אולטראס אאכן בימין הקיצוני באיצטדיון הטיבולי. אנשי אאכן נהגו בגישה של "מי שלא איתנו - נגדנו". זו גישה מאוד נפוצה בקרב השמאל הגרמני שמצפה מכל זב חוטם לדקלם פסוקים מתאודור אדורנו ולנקוט עמדה פוליטית אקטיבית מול ימין קיצוני. הקריאה הזו היא במהותה נכונה - בוודאי שבמקום כמו גרמניה - אבל על-מנת שאדם לא פוליטי ייענה לה נדרשת הרבה מאוד עבודת הכנה. והנה, אני חוזר לדובי הקרח של ברלין כדוגמא אקטואלית ומופלאה.  

עם המעבר של ה- Eisbären לאולם הנוצץ של ה- o2 World היה על המועדון לייצר מקורות הכנסה חדשים או להעצים את הקיימים. בסעיף האחרון נכללים תמיד מחירי הכרטיסים, אלא שהקהל של ה- Eisbären, להזכירכם, הוא בעיקר קהל מזרח ברלינאי עני שעבור רובו קבוצת ההוקי היא אירוע התרבות היחידי שהוא מסוגל להרשות לעצמו. בדיאלוג בין ההנהלה לאוהדים הוחלט על עליה הדרגתית ומידתית במחירים. 

לפני כמה שבועות פירסמה הנהלת ה- Eisbären את מחירי המנויים לעונה הבאה. מעבר לעליה הצפויה במחירים, הבחינו שני ארגוני האולטראס של הקבוצה בתרגיל מעניין שניסתה הנהלת הקבוצה לעשות להם: יותר ויותר מושבים ביציע שמאחורי השער - זה המאכלס אותם - הפכו למושבים בקטגוריית מחיר שונה לגמרי, מה שמקטין משמעותית את כמות הכרטיסים הזולים באולם. הכעיס במיוחד את האנשי האולטראס היה המהלך שנועד להפריד לשני מנויים את העונה הסדירה והפלייאוף.

המחאה התחילה בסדרה של תצוגות קהל שהתמקדו בנושא:

(למעלה: "רק היורו קובע". למטה: "שומרים על תרבות האהדה. קחו חלק בכך!").

במקביל, ניסה פרויקט האוהדים של המועדון לתווך בין ההנהלה לארגוני האוהדים. כל המאמצים עלו בתוהו. המאבק הלך והתחמם ערב פתיחת משחקי הפלייאוף בעונה הנוכחית. הנהלת המועדון התחפרה בעמדתה מתוך אמונה שאוהדי הקבוצה - קהל שבוי ככל קהלי הספורט - לא ייעזו לממש את איומיהם בהחרמת המשחקים דווקא כשהעונה נכנסת אל המאני-טיים. 

אלא שההנהלה שכחה כנראה כי לא מדובר באוהדי כדורגל ישראלים. שתי קבוצות האולטראס של המועדון צפו באופן כמעט מדויק את התגובה של ההנהלה ועבדו קשה בכמה מישורים כדי לייצר מחאה אפקטיבית. זו אכן יצאה לפועל. שימו לב ליציע "השרופים" באחד ממשחקי הבית האחרונים:

החרם חל גם על משחקי החוץ של הקבוצה. מה שלא מנע מהאוהדים לעשות בכל זאת את המרחק ולהפגין מחוץ לאולמות, בתיאום ובשיתוף פעולה מלא עם אוהדי הקבוצות היריבות:

לפני כשבוע וחצי, אחרי מאבק ארוך שהחל עוד בפתיחת העונה והחל לצבור תאוצה לפני כחודשיים, הודיעה הנהלת ה- Eisbären על ביטול כל הגזרות החדשות וחזרה לאותו מסלול עליו סוכם עם המעבר לאולם החדש. בנוסף, התקבלה ללא תנאי דרישת ארגון האולטראס האנטי-פאשיסטי של הקבוצה, ה- black corner, להקצאת כרטיסים לבעלי מוגבלויות ולהוזלת כרטיסים לאוהדים מרקע עני במיוחד. 

כעת, שימו לב שוב לתמונות האלה:

שני ארגוני אולטראס יש ל- Eisbären. שניהם מונים לא יותר מ-20 חברים כל-אחד, ולשניהם השפעה  ישירה על לא יותר מ-50 אנשים נוספים ביציע, בהערכה נדיבה. עדיין, איך קורה שיציע של 3000 מקומות נשאר מיותם?

התשובה נמצאת באופן שבו מתנהלים ארגוני האולטראס של המועדון. בעוד רוב ארגוני האולטראס שאני מכיר מנוכרים ומתנכרים מחווית האוהד הממוצע, ממהרים להצמיד תוויות למי שבוחר שלא לעמוד במשך משחק שלם ולעודד, בחרו אנשי האולטראס של ה- Eisbären להכיל את עצמם בקרב אוהדי הקבוצה כולה. כלומר, הגישה היתה מלכתחילה גישה של: "אנחנו נתאים עצמנו אליכם", בניגוד לגישה הרווחת בארגוני אולטראס שהיא: "אתם תתאימו עצמכם אלינו". 

אז נכון, מדובר בתאור מאוד אמופרי ובמלים גדולות, אבל שימו לב לאופן שבו זה מתבצע בפועל. כאן, למשל, תמצאו פלאיירים המסבירים לאוהדים את החלטות ההנהלה ומדוע יש למחות כנגדן:

כאן תמצאו עלון הסברה מפורט המתאר את המחאה, את הצעדים המתוכננים, ואת האופן בו אפשר להתגייס ולעזור:

והכי מעניין, לפחות מבחינתי, הוא הפלאייר הזה, שחולק לילדים ומשפחות באחד מן המשחקים בהם נכחתי. הטקסט החביב הזה מזמין ילדים לקחת חלק בסצנת האולטראס ולהגיע לסייע בהכנת תפאורה:

את הפעילות מממן אמנם המועדון, אבל מי שיזם ומוביל אותה הם ארגוני האולטראס, מתוך התובנה הבריאה שכל ארגון זקוק לדם חדש כל הזמן כדי להתפתח. 

בנוסף, כמו שהוזכר כבר קודם, כל המחאה התנהלה בשיתוף פעולה עם אוהדי קבוצות אחרות שמבינים היטב שהיום זה ברלין, מחר זה המבורג ומחרתיים מנהיים. לקהלי ספורט יש כח עצום ביד. בלי קהל, אין ספורט. ועדיין, בישראל משוכנעים אוהדים שהחרמת משחקים היא בגדר "הפקרת הקבוצה", וששיתוף פעולה עם אוהדים אחרים הוא טאבו, כי היריבות הספורטיבית גדולה יותר. בולשיט! יריבויות ספורטיביות גדולות בהרבה מהפועל-מכבי הושמו בצד על-מנת לקדם מטרה גדולה יותר, וה- Eisbären הגיעו לגמר הפלייאוף שיתחיל ב-16 לאפריל למרות כמה משחקים נטולי עידוד. 

מילת המפתח היא תקשורת. בישראל לא קיימת תקשורת בין ארגוני האולטראס לבין הקהל הרחב. אין תרבות של פנזינים, שהם אבן יסוד בתרבות אולטראס של כל קבוצת ליגה ז' בכל מדינה אירופית, אין שמירה אמיתית על מסורת באמצעות פעילויות שמטרתן לחבר את המעגלים הרחבים בקהל ואפילו את השחקנים למהות הערכית של המועדון. הכל נעשה בקבוצות קטנות עם אותם הפרצופים, ואז, כשכוכב שגדל ונבנה בקבוצה א' עובר בין רגע עבור בצע כסף לקבוצה ב', מתפלאים כולם איך הוא יכול לשכוח את העבר ולחגוג עם אוהדיו החדשים. כשאין מסורת, אין מחויבות. וכשאין תקשורת, הנאמנות והמחויבות תישארנה לעד נחלתם של כמה עשרות משוגעים ולא יותר. 

תבוסה

הרבה זמן עבר מאז שהבטחתי לכתוב על הסיפור של אולטראס אלמניה אאכן מהליגה השלישית בגרמניה. רציתי לבקר את החבר'ה שם בעצמי, ללמוד מקרוב על המצב האבסורדי אליו הגיעה קבוצת האולטראס הותיקה. רציתי, הבטחתי, ולא קיימתי. איכשהו תמיד היה משהו חשוב יותר בכל הזדמנות, עד שלא נותרו יותר הזדמנויות והקבוצה פורקה. על-כן, הפוסט הזה הוא פוסט בדיעבד. פוסט כורסא שמסתמך על שיחות ארוכות שהיו לי בשנה האחרונה עם אנשי אאכן ודמויות אחרות בסצנה. הוא פוסט שמאיר אומנם על המקרה של אאכן, אבל מצביע על הבאות בעוד הרבה מקומות בגרמניה. בקיצור, לא פוסט שמח. 

ככזה, הפוסט הזה מתחיל קצת לפני כריסמס 2012. אני מקבל טלפון מ-ל', הדמות הבולטת ביותר באולטראס אאכן. הזמן לא טוב, אבל אני יודע שאין מצב שהוא מתקשר אלי סתם. אחרת היה פשוט כותב הודעה. אני עונה והוא, כהרגלו מעריך יתר על המידה את שליטתי בגרמנית, פותח בנאום התנצלות שבסופו הזמנה לטקס האשכבה של הארגון בתוכו הוא פעיל. אחרי כמה שנים של מאבק ביציעים, אולטראס אאכן מפנה את הבמה לארגון האולטראס "קארלסבנדה" (Karlsbande) ולפירמת החוליגנים "'ווסטוול" (Westwall), שני ארגונים בעלי קשר הדוק לסצנת הימין בקיצוני באזור הגבול המערבי של גרמניה. 

טקס האשכבה נקבע ליום ה-12 בינואר 2013, עמוק בתוך פגרת החורף, במשחק גביע מול ויקטוריה קלן בחוץ. אנשי האולטראס ביקשו להיפרד מקבוצתם תוך מפגן של סולידאריות אנטי-פאשיסטית מפעילים בקרב קבוצות אחרות, אלא שבאותו היום התקיים בעיר המזרח גרמנית מגדבורג מצעד נאצי, והיה ברור שעבור רוב אנשי האנטיפה מברלין והמבורג, חסימת המצעד הזה עומדת בעדיפות ראשונה. מעבר לזה, הקור והעובדה שפגרת החורף היא לא רק הזדמנות למנוחה עבור הקבוצות אלא גם עבור האוהדים שנגררים אחריהן אלפי קילומטרים בעונה, תרמו להענות חלקית בלבד לקריאה של אולטראס אאכן. אלא שיותר מהכל היה זה המאורע עצמו. יש כמובן הבדל בין לקחת חלק במאבק ולתת כתף תחת העול לבין השתתפות במעמד שמסמל את סופו בכניעה. וזה בדיוק מה שזה. 

ותכלס, אי אפשר לבוא בטענות לאנשי אאכן. במשך למעלה משנתיים הם מותקפים על-ידי פעילים נאציים בתוך האיצטדיון, בסביבתו, ברחובות אאכן ואפילו על מפתן בתיהם. כל זאת, בשל הזיהוי האנטי-פאשיסטי שלהם. במשך למעלה משנתיים מחזירים אנשי האולטראס מלחמה: כ-50 חברי הארגון לא מוותרים וחולקים את אותו היציע עם כמה מאות אנשי Karlsbande וכמה עשרות אנשי Westwall קריאות כמו: "יהודים", "הומואים" ואחרות הן בדרך-כלל רק הפתיח לתקיפות גופניות. למעלה משנתיים מגנים אנשי אולטראס אאכן על היציע ובמקביל מנהלים מאבק נואש נגד התחזקות הימין הפאשיסטי בתחומי ה-Tivoli, האיצטדיון של אלמניה, בכלי התקשורת ואל מול גורמים רשמיים במועדון. 

בשלב כלשהו היה נראה, לי לפחות, שהמאבק הזה מצליח: אין כמעט כלי תקשורת גדול כקטן שלא התייחס לנעשה ביציעי הטיבולי. הלחץ על המועדון הלך וגבר, עד שלפני חודשים בודדים התקבלה שם לבסוף ההחלטה לאסור על ארגון Karlsbande להיכנס לתחומי האיצטדיון. צחוק הגורל, מאותו הרגע הדרדרו העניינים במהירות: בפועל לא נאכף שום איסור, ובמקום לתקוף את אנשי האולטראס בטיבולי, תקפו אותם במשחקי חוץ, והגבירו את תכיפות "ביקורי הבית" והאיומים, כולל על משפחות אנשי האולטראס. הקש ששבר את גב הגמל היתה מסיבה בה השתתפו אנשי אולטראס אאכן בהולנד הסמוכה. התארגנות של אנשי Karlbande מחוזקים בחברי Westwall חיכתה לאולטראס על הדרך חזור לאאכן. למעלה ממאה אנשים תקפו שתי מכוניות פרטיות בהן ישבו עשרה. כל העשרה יצאו בשן ועין והנזק לרכבים המושכרים נאמד באלפים. 

כדי להבין את הסיפור של אאכן, צריך לחזור קצת להסטוריה של האולטראס בגרמניה ולהבין כיצד עובדים התאים הנאצים בגרמניה.

גרמניה של פוסט מלחמת העולם השניה היתה אומה בהכחשה. אותם אנשים ששירתו במנגוננים שאפשרו את הפרויקט הנאצי המשיכו בתפקידהם ב-99.9% מהמקרים. אנשים אמיצים שניסו להביא לדין פושעים נאציים מצאו עצמם נלחמים במערכת שלמה, מגובה על-ידי כל מנגנוני הכוח של המדינה. אולי המקרה המעניין והמאלף ביותר היה מאבקו של פריץ באואר. יהודי, ומשפטן מבריק, נאלץ באואר להימלט מגרמניה הנאצית ולחזור אליה רק אחרי המלחמה. אז גם תבע בהצלחה את תפקידו האחרון כפרקליט מדינת הסן, אחת מהחשובות שבמדינות הרפובליקה הפדרלית של מערב גרמניה. באואר החל במסע צלב להעמדת פושעי אושוויץ לדין. בודד במערכה, הוא פגש יריבים מרים מלב הקונצנזוס הגרמני, כולל אנשים כמו הלמוט קוהל, שהפך מאוחר יותר לקאנצלר. באואר נמצא מת בדירתו. המשטרה קבעה כי התאבד, על-אף שלא נמצאו שום ראיות לכך. כמה שנים מאוחר יותר, בחרה מערב גרמניה את קורט קיסינגר, חבר המפלגה הנאצית, לקאנצלר המדינה. סרט מצוין שהופק לפני כשנתיים מתאר היטב את באואר ואת רוח התקופה. מומלץ בחום:

עד ל-1969, עת כניסתו של וילי ברנדט לתפקיד הקאנלצר, לא התקיים בגרמניה שום תהליך של בחינה עצמית. אלא שעם עלייתו של ברנדט, פעיל פוליטי שנאלץ בעצמו לברוח מהנאצים, התחיל לפחות בפוליטיקה הפורמלית שינוי בגישה כלפי התקופה החשוכה ההיא. עדיין, ברמה הפורמלית בלבד. ברחובות, הפוליטיקה היחידה שאפשר היה למצוא היתה חומה, ובהתאם לזאת, יציעי הכדורגל נשלטו באופן בלתי מעורער על-ידי חוליגנים נאצים, לפחות עד סוף שנות ה-80.

שני דברים, אומר א' מארגון האוהדים הארצי של גרמניה, טיהרו את היציעים בגרמניה מימין קיצוני: הראשון הוא הכסף הרב שהתחיל להתגלגל בכדורגל וההתמסחרות שלו כתוצאה מכך, והשני הוא הולדתה של תרבות האולטראס. די מדהים, כשחושבים על זה עכשיו, אבל בתחילתה היתה תנועת האולטראס בגרמניה ממוקדת לחלוטין סביב מוטיב התמיכה בקבוצה. ככזו, היא לא יכלה להרשות לעצמה שום מוטיב פוליטי ימני שהיה בו מכדי לגרוע מתמיכה בשחקנים ממוצא טורקי או אפריקאי. גזענות הפכה לטאבו. כמובן, לתנועת האנטיפה ולעובדה שפעילים רבים בה מינפו את היכולות הארגוניות מהתחום הפוליטי לאיצטדיוני הכדורגל, היה תפקיד מכריע בתהליך.

הימין, אם כן, נראה היה כמובס. שרידים של נאצים אפשר היה למצוא בשנות ה-90 והאלפיים בעיקר בקבוצות בליגות הנמוכות ובמזרח גרמניה, הרחק מהזרקורים.
השנים האחרונות, ובעיקר העונה הנוכחית, מסמנות על שינוי קיצוני בכיוון הזה. יותר ויותר קבוצות אולטראס חוברות לתשתיות של חוליגנים נאציים ומשתלטות על יציעים גם בקדמת הבמה של הכדורגל הגרמני. אאכן היא הדוגמא המובהקת ביותר, אבל היא לבטח לא היחידה: בבראונשוויג מהליגה השניה מתרחש תהליך דומה. על קוטבוס מאותה הליגה כבר דיברתי פה בבלוג, ומאז נראה שהשליטה הנאצית ביציעים רק הולכת ומתעצמת בשתיקת/תמיכת המועדון. גם בליגה הראשונה, כעת ברור גם לחבר'ה של אולטראס דיסלדורף שהנצחון שלהם מול הפירמה החוליגנית היה עניין זמני בלבד, וגם שם עומדים הפעילים בפני סכנת היכחדות. בקלן, בדורטמונד ובהאנובר הסיפור הולך גם הוא ומסתבך, ונוכחות של נאצים ביציעים כבר הפכה לעובדה מוגמרת.

כדי להבין כיצד זה קורה, בואו נעיף מבט במסמך הבא. מדובר במפה של כל או רוב התאים הנאציים הפעילים כיום בגרמניה:

כעת, בניגוד לשמאל האקטיבסטי בגרמניה שמפוצל למליון פלגים שכל אחד מהם עם אג'נדה משלו, את הימין הקיצוני מאחדת ומממנת מפלגה עם משאבים, כסף ציבורי, תשתיות ומנגנוני גיוס והפעלה. בדיוק כפי ש"עוצמה לישראל" זיהתה את אוהדי בית"ר ירושלים בישראל כקרקע פורייה, כך גם זיהתה נכון מפלגת ה- npd (גינוני חיבה על הדף יתקבלו בברכה, על-אף שמדובר בסניף מקומי בלבד) את הפוטנציאל באלפי חוליגנים חסרי מעש וחסרי ארגון המתסובבים באיצטדיוני הכדורגל בגרמניה. השיטה היא פשוטה: גיוס מנהיג אולטראס או חוליגנים לתא פוליטי פעיל, בדרך-כלל תוך תשלום כסף (להזכירכם, כסף ציבורי), והופ: מאחד יוצאים מאה פעילים נאמנים. וכך, בזמן שהשמאל עסוק בסכסוך פנימי בין הפלג האנטי-גרמני לפלג האנטי-אימפריאליסטי, ועסוק בדיונים אינטלקטואלים על המשבר הכלכלי באירופה (אם היה לי יורו על כל פעם ששמעתי את המונח "משבר" באירועי אנטיפה...) ומוציא משלחות אוננות ליוון, עשה הימין הקיצוני עבודת שטח מרשימה מחוץ למרכזי הערים והקים רשת חזקה ויציבה של תאי פעילים מן הסוג החום. 

תשאלו בצדק, איפה, בכל הסיפור הזה, עומדת המדינה. כל זה לא היה יכול להתרחש מבלי שתיקה של ה- Veffasungsschutz, השב"כ הגרמני, שמודע היטב לתופעה, וכמובן ללא סיוע ישיר של המשטרה הגרמנית, שמונעת בברוטאליות כל התארגנות אנטי-פאשיסטית שמגיעה לכדי פעולה נגד נאצים ביציעים. בשנתיים וחצי של מחקר פעיל ויותר ממאה תצפיות משתתפות לא הייתי עד אף-לא פעם אחת לשיטור מאוזן במאבק שבין ימין ושמאל. בכל עימות שכזה, תפסה המשטרה צד, תמיד כתף אל כתף עם הימין הקיצוני. וכמובן, אל לנו כמובן לשכוח את ההתאחדות הגרמנית, שמעדיפה לצאת למלחמות חורמה בפירוטכניקה, בעוד שעם פעילות נאצית ביציעים אין לה שום בעיה. "נאצים מסוכנים יותר מפירוטכניקה", קוראת כותרת המאמר אפילו בעיתון הימין השמרני Die Zeit.

בחזרה לאאכן ול-12 בינואר, כי באמת שאין דוגמא טובה יותר. שימו לב לשני קטעי הוידאו הבאים. הסיטואציה: רגעים ספורים אחרי שעשרות אנשי Karlsbande ו- Westwall יוצאים מן היציע שלהם ומנסים לחדור ליציע אולטראס אאכן כדי לתקוף את את אנשי האולטראס ואת פעילי האנטיפה שהגיעו כדי לתמוך. המשטרה אמנם בולמת את הניסיון, אבל אז חוזרים שני הצדדים ליציעים שלהם ומחליפים קריאות. שני קטעי וידאו של אותה הסיטואציה. מצד אחד, אנשי אולטראס אאכן בקריאות Nazis raus! (נאצים החוצה) ובשלטים כמו:

למעלה: "אנחנו הומואים וטוב שכך!"

למטה: "עדיף להיות פרזיט מלהיות אנטישמי!"

ומצד שני, המנצחים, אלה שידם היתה על העליונה, שהצליחו לסלק את השמאלנים אוהדי היהודים האלה מהציע אחת ולתמיד. באמצע בין הצדדים, אוהדים רגילים. להם זה כמובן לא נוגע. כמו גרמנים טובים, הם לא רואים, לא שומעים ולא מבינים את הקריאות. צפו היטב בקטעי הוידאו. הראשון, מתוך יציע Karlsbande:

השני, מתוך יציע האולטראס:

אני מניח שלא התקשתם לזהות את ההבדל בין שני קטעי הוידאו. הוא כמובן טמון בדיוק באופי שבו המשטרה מתייחסת לשני המחנות. בעוד הנאצים שרק חזרו מניסיון תקיפה נשארים להקניט על הגדר, פעילי האנטיפה זוכים לאלות ולגז מדמיע. ריטואל שחוזר על עצמו בפעם המי יודע כמה, הן בהפגנות והן באיצטדיוני הכדורגל. 

וכך, אלה:

("אנחנו אוהבים את אלמניה - נאצים החוצה!")

מפנים את הזירה לאלה:

(Kategorie C היא הלהקה הפופולארית ביותר בסצנה הנאצית. כאן מופיע הסולן שלה עם חולצת תמיכה בחוליגנים של - Westwall אאכן. Westwall, אגב, זה גם שמו של קו הביצורים שבנו הנאצים במערב גרמניה ערב מלחמת העולם השניה).

אולטראס החוצה, נאצים פנימה? שואל המאמר במגזין השמאל "jungle world", ונראה שזהו בדיוק הכיוון. אט אט נקרעת המסכה הדמוקרטית-ליברלית שאולצה אל פניה של גרמניה אחרי מלחמת העולם. האם שוב יהווה הכדורגל חזאי מדאיג לתהליכים שקורים בחברה עצמה? 

היפרדות

הקיץ חלף. רשמית. "נובמבר המכוער", כפי שמכנים אותו הגרמנים, כבר פה. העצים מחכים ערומים לחורף הקשה, ומעיל החורף מתעורר מחופשה לא ארוכה בארון, מוכן לבאות. יותר ויותר חנויות גלידה נועלות את שעריהן ומבטיחות לשוב לקראת העונה החמה. גם הכדורגל הופך אחר בחורף ונראה לפעמים יותר כמטלה שיש לבצע מאשר כמשחק מהנה.

מוצ"ש עכשיו, אבל ההרגשה היא של ערב שישי. אנחנו מגיעים לביתם של י' ו-מ' בהמבורג ואני מיד מתפנה להבטחתי ומתחיל לבשל להם שקשוקה מפוארת. הריחות ממלאים את הקומונה שבהם הם חיים ומגדלים את שני ילדיהם והופכים את האווירה להרבה יותר נעימה. אווירה של בית, גם עבורי. המאכל הים-תיכוני מחמם את החורף הגרמני, ואנחנו סוף-סוף יושבים לאכול. מפה לשם, נסובה השיחה להרגלי השימוש בפייסבוק. פעילי שמאל בגרמניה פראנואידים לגמרי בכל הנוגע לפרטיות שלהם. לא תמצאו אף לא אחד המזוהה בשמו המלא ברשת החברתית והם לא לעולם יחלקו את הפרופיל שלהם עם אנשים שהם אינם מכירים. 

"מי זה ת'?", שואל אותי י'.

"איזה ת'?", אני משיב, מעמיד פנים שאני לא יודע על איזה מחברי הפייסבוק שלי הוא מדבר ומרוויח עוד כמה שניות לחשוב על תשובה הולמת.

"זה עם הקעקוע של BFC", הוא עונה, ומתכוון ל-ת', חוליגן החבר בפירמה האימתנית ביותר בגרמניה, זו של Dynamo Berlin. 

את ת' הכרתי באחד המועדונים המפורסמים של ברלין באמצעות חבר משותף שחשב שזה עשוי לתרום למחקר שאני מבצע. זה לא שלא הבחנתי בו בעבר, אלא שהמראה המפחיד, בלשון המעטה, של גוש שרירים ללא סנטימטר חף מקעקועים, בשילוב פנים של מי שכבר עבר הכל, גרמו לי לוותר על הפניה הישירה. כמה שעות לאחר ההכרות הראשונית ביננו, ת' כבר נעצר בפשיטה של משטרת ברלין על אותו המועדון, ועל-אף שהשמועות דיברו על כמה שנים טובות בפנים, הוא הופיע במקום גם בשבוע שלאחר מכן, ובזה שלאחר מכן, וגם אחרי.

אז ת' הוא חוליגן של BFC. סמל הקבוצה מקועקע לו במרכז החזה, ו- BFC, אם לומר בעדינות, היא לא ממעוזי השמאל בגרמניה. מדובר במועדון שהוקם על-ידי השטאזי, ואוהדיו הם כולם צאצאים של הארגון האלים וחסר העכבות הזה. בשנותיו היפות של המועדון, הוא זכה בעשר אליפויות רצופות בליגה של מזרח גרמניה, בתמיכה לא עקיפה בכלל של קברניטי השטאזי. באירופה מוזכרת פירמת החוליגנים של BFC כאחת החזקות ביבשת כולה, ובברלין מהווה איצטדיון הקבוצה בשכונת פרנצלאואר ברג בית לפעילים נאצים רבים. נסו לכתוב BFC Dynano בגוגל, ועוד לפני שתספיקו להגיע לסוף הביטוי, יציע לכם גוגל לחבר אותו עם המילה Hooligans. ביוטוב אפשר למצוא קטעי וידאו שהפכו למיתולוגיה בסצנה החוליגנית, כמו זה למשל:

ת' הוא לאומן. ללא ספק. ברגע שהבין שאני דובר גרמנית, החל מתרגז בכל פעם שבחרתי לדבר איתו באנגלית ודרש לחזור לגרמנית. הוא גם לא אוהב לשמוע שברלין היא עיר בינלאומית. עבורו היא בירת גרמניה. עוד בשיחה הראשונה שהיתה לי איתו הוא לא בזבז זמן ואמר שזה נכון שמה שקרה עם היטלר והחברים היה לא לעניין, אבל לדעתו אין שום סיבה לכך שגרמניה צריכה להמשיך לשלם פיצויים לישראל. 

יש לי יחס אמביוולנטי לאנשים כמו ת'. מצד אחד, הם מעוררים בי תחושות עמוקות של גועל ותיעוב. מצד שני, אני לא מסוגל להרפות. משהו באנרגיה האלימה, בנחישות המבט ובחולשה הפנימית שלהם, זו שמתבטאת בכעס ובאגרסיביות שהם מפגינים החוצה מרתקים אותי. זה לא רק המחקר, אני מוכרח להודות, אלא גם משהו מעבר, מעין ניסיון רומנטי וחסר תקנה לחפש את הטוב שבכל בן-אדם ואולי אף להסיר ממנו את הכיעור שהחיים בחברה התחרותית צלקו בו. 

בחזרה לשולחן ארוחת הערב בהמבורג, זו גם התשובה הטובה ביותר שאני יכול לספק ל-י'. הוא לא מתרצה. עבורו, ועבור רוב פעילי השמאל שאני מכיר, הדרך להתמודד עם אנשי ימין ועם שוטרים נחלקת לשתיים: מאבק והתעלמות. 

קחו למשל את הפלאייר הזה, שתלוי במקומות רבים בסט פאולי:

בקצרה, קורא הטקסט להימנעות מוחלטת מדיאלוג עם שוטרים ובלשים, אשר מהווים, כלשונו, את שורשי הדיכוי. גישה דומה מאוד מאמץ השמאל בנוגע לימין קיצוני, אלא שבניגוד לעמדה כנגד המשטרה, לגישה כנגד הימין הקיצוני שותפים חלקים נכבדים מאוד מהקונצנזוס החברתי. להערכתי אפילו רוב החברה הגרמנית.

מסובך? בואו נלך קצת אחורה ל-15 בספטמבר השנה. בסוף הפוסט הזה, הזכרתי את מצעד הנאצים שאמור היה להתרחש בפוטסדם ושנבלם על-ידי אלפי אזרחים ופעילים. באותו היום הרגשתי לראשונה בשינוי מרחיק לכת באופן שבו עימות פנים מול פנים עם נאצים משפיע עלי. הפעם הראשונה שהייתי כל-כך קרוב לנאצים היתה בנובמבר 2010 במינכן. גם אז היה  זה מצעד וגם אז היתה הפגנת נגד (אם כי לא מוצלחת בעליל). בשלב כלשהו, הייתי מרוחק מטרים ספורים מערימת הפסולת האנושית הזו, ופרץ רגשות אדיר של שנאה, זעם ותיעוב גרם לי לזרוק את המשקה שהיה לי ביד לכיוון הצועדים ולהתעמת בעקבות כך עם שוטר. בספטמבר השנה שוב עמדתי מרחק כמה מטרים מחבורה של נאצים. הפעם הם אמנם לא הצליחו לצעוד, אך עדיין הפגינו נוכחות, חמושים בשלטים ובמגפונים. בעודי מתבונן בהם עושים את דרכם אל מחוץ לתחנה המרכזית של פוטסדם תחת מטר של עלבונות מאלפי אזרחים, קלטתי לפתע שתחושת הזעם והשנאה ממינכן של לפני שנתיים התחלפו בציניות ובוז כלפי אוסף של חסרי חיים, הסחי שנדחק לשולי החברה, אספסוף קטן ונלעג שבכל מקום מתקבל בתיעוב ובדחיה מוחלטת.
פתאום הבנתי, עד כמה התבגרה החברה הגרמנית, עם כל הביקורת שיש לי עליה, ביחס שלה כלפי אנשים מן הסוג הזה. כל אחד מהאפסים שהגיעו לפוטסדם באותו היום זוכה לתיעוד ומעקב בידי הרשויות מחד, וקבוצות אנטיפה מאידך. לכל מקום אליו האנשים האלה מגיעים, הם מזוהים וצעדיהם מוגבלים. למעשה, הם כלואים בתוך עיירות מזרח גרמניות או שכונות מסוימות בברלין ויודעים שרק שם הם עוד איכשהו יכולים לנשום ולהתקבל כחלק מהסביבה. 

גזענים, הומופובים, נאצים, שונאי זרים - כל אלה נדחקים מדי יום לשולי החברה על-ידי הקונצנזוס הבורגני הלא אקטיבסטי של גרמניה. בשולי החברה הם עוד נרדפים על-ידי קבוצות האנטיפה, אבל זה כבר סיפור אחר. העניין המרכזי הוא האופן בו המיינסטרים בחברה דוחה עמדות מן הסוג הזה ומאלץ את האנשים האלה לחיות בצל. דוגמא נהדרת לכך קיבלתי לאחרונה עם ההודעה של להקת Die Ärzte, שבגרמניה היא המקבילה הפופולארית של משינה לצורך העניין, לצרף ארגון שפועל להסברה אנטי-נאצית בקרב צעירים לסיבוב ההופעות שלה. והיא לא היחידה.

וזה בדיוק הסיפור. וזה בדיוק מה שהופך את הגישה של י' לצודקת ואת שלי עד עתה למוטעית: דיאלוג עם גזענים כמוהו כמתן לגיטימציה לקיומם. בעצם קיום הדיאלוג מתרחש גם תהליך של אשרור הזהות של בן השיח. אין דוגמא טובה יותר ממאורעות טדי בכדי להמחיש את זה: הסיבה לכך ש-17,000 אנשים מרשים לעצמם ללהג שירים גזעניים נעוצה באופן שבו האנשים האלה מתקבלים בחברה קבלה מלאה. הם כמובן לא היחידים. כמעט בכל מעגל חברתי בישראל יימצאו גזענים, לאומנים, קסנופובים והומופובים. הם נמצאים במקומות מרכזיים בתקשורת (אברי גלעד, מנחם בן, עירית לינור ורבים אחרים), בתרבות (אריק סיני, אריאל זילבר, עמיר בניון ועוד) ובטח ובטח שבפוליטיקה ובספורט (הרשימה היא כמעט אינסופית). האנשים האלה נמצאים במקומות שלהם משום שהעמדות שלהם לא נתפסו אף-פעם כבלתי נסבלות. בחברה קטנה כמו ישראל, לכל אחד יש בחוג החברים, המכרים או אפילו המשפחה כאלה שיבטאו עמדות כאלה בקול רם. הצורך שלנו להבליג או להיכנס לדיון בשל הקשר האישי הופך את העמדות הללו לברות שיח. לעומת זאת, כש-ת' מאולטראס סט פאולי גילה את מדי האס.אס בארון של הסבא שלו הוא ניתק עימו מגע וסירב לכל הידברות מאז שהיה בן 15. הוא כמובן לא היחיד שנהג כך.
כאן קבור הכלב. כאן טעון ההבדל. חברה שבוחרת בדמוקרטיה חייבת לנתק את עצמה מהסממנים האנטי-דמוקרטיים שבהווה ובעבר שלה. מי שרוצה לחיות בדמוקרטיה חייב להיפרד לשלום ממי שרואה בה סרח עודף, אמצעי להשגת משאבים ולצבירת כוח עד לביטולה. הגרמנים נזקקו לשתי מלחמות עולם, דיקטטורה ומפעל רצח עצום מימדים כדי להבין את זה. למה לעזאזל אנחנו מחכים?

*****************************************
הערה אישית: כפי ששמתם לב, הבלוג פעיל פחות לאחרונה. יש לכך סיבות לוגיסטיות אבל גם סיבות סובייקטיביות לגמרי: מעבר למחקר, פעילות פוליטית וחיים אישיים, הקצאת היצירותיות שלי נחלקת בחודשים האחרונים בין הבלוג לבין תחביב ישן נושן שקם לו לתחיה במאורות הטכנו האפלות של ברלין. התחביב הזה הופך רציני מיום ליום, נוטל יותר ויותר מזמני, אבל התוצאות לא מאחרות לבוא ואני מוצא עצמי מנגן במהמפורסמים והמעניינים במועדוני ברלין, בירת המוזיקה האלקטרונית העולמית. קשה להסביר את ההתלהבות למי שאינם מכירים את סצנת חיי הלילה הברלינאית, אבל אולי המוזיקה תצליח במקום בו המלים כושלות. אתם מוזמנים לעקוב ולתמוך גם בסאונד קלאוד שלי:
http://soundcloud.com/marion-cobretti