זמן רב חיכיתי להזדמנות לפרסם
את הפוסט הזה, אלא שאם עוד קודם לכן חששתי שהוא יהיה ארוך מדי, כעת אני משוכנע שכמות
המלל שבו תהווה פיצוי על ששה שבועות ללא פוסט בבלוג.
לייפציג היא עיר מזרח גרמנית
המרוחקת כשעה נסיעה מברלין ברכבת מהירה. הנתון הזה, ביחד עם אוניברסיטה גדולה ומסבירת
פני סטודנטים זרים, מחירי דיור זולים וסצנה אלטרנטיבית נהדרת, יהפכו את העיר הזאת לדבר
הבא באירופה, אחרי שההיפסטרים, התיירים והנדל"ניסטים הישראלים יסיימו להחריב את
ברלין ככזו. מעבר לאלה, בלייפציג חיה ובועטת סצנת האוהדים הכי מעניינת שאפשר למצוא
בתוך עיר אחת. מדובר אומנם בסדרי גודל מוגבלים יחסית, אבל בסצנה המקומית באות לידי
ביטוי כל התופעות המגלמות את הכדורגל בימינו אנו.
טרם אתייחס לביקור המרתק שלי
שם, הסבר קצר ולא ממצה על הכוחות בגזרה:
למועדון הבכיר בלייפציג, רד-בול
לייפציג, יש "מסורת" של שלוש שנים. את הסתירה שבבסיסו של פריט המידע הזה
מיישב, איך לא, כסף: אחרי שהרס לקבוצה אוסטרית מסורת מפוארת של עשרות בשנים, חיפש דיטריך
מאטשיץ, הבעלים והמייסד של Red Bull, צעצוע נוסף, וניסה להשתלט
על כמה מועדונים בגרמניה. אלא שבגרמניה, שלא כמו באוסטריה, יש מעט יותר כבוד למסורת
ולקהילה, ואחרי כמה כשלונות, נאלץ מאטשיץ להתחיל את הדרך הארוכה מהליגה השישית. הוא
רכש את זכויות הניהול ממועדון קטנטן ליד לייפציג בשם SSV Markranstädt, שינה את שמו
ל- Rasen
Ballsport Leipzig (וזאת משום שההתאחדות הגרמנית לא אישרה לשם המותג Red Bull להופיע בשם
המועדון), וקבע את היעד: תוך עשר שנים, עד 2019, קבוצה בבונדסליגה הראשונה. בינתיים,
המועדון חסר הנשמה הזה הצליח לעלות שתי ליגות בשתי העונות הראשונות, והיה קרוב מאוד
לעשות זאת גם השנה. בינתיים, הוא ייאלץ לשחק עונה נוספת בליגה הרביעית, באיצטדיון פאר
של 45,000 מושבים (רד-בול ארנה, כמובן), לעיני כ- 4500 צופים בממוצע.
המועדון השני מבחינת מיקום
בעיר הוא Lokomotiv Leipzig, או בקיצור: Lok Leipzig. המועדון הזה הוא גלגול של מועדון אחר בשם VfB Leipzig, שהוקם בשנת 1893 והיה למועדון
הראשון שזכה באליפות הליגה הגרמנית בשנתה הראשונה. כיום מהווה לוק לייפציג בית לאחד
מן הקהלים החשוכים ביותר בגרמניה כולה: ימין קיצוני ופירמת חוליגנים נאצים חזקה במיוחד
מאכלסים את היציעים. מתוך הפירמה החוליגנית של לוק צמח אלוף גרמניה בקרבות חופשיים. לא מישהו שנחמד להיתקל
בו באיזו סמטה בדרך לתחנת הרכבת. שיטוט באינטרנט וגוגל על הצירוף: Lok Leipzig Nazis מעלה מאות, אם לא אלפי דיווחים, סרטונים ותמונות. נסו לגלות מה לא בסדר באחת מהחביבות
עלי:
היה היה מועדון בשם Sachsen FC שניהול כושל ואי-עמידה בהסכמים חוזיים הביאו לסופו.
במקומות בהם הכדורגל הוא לא בדיחה עצובה, מועדונים מחויביים להתנהל בשקיפות למען
הקהילה בהם הם פועלים. אז Sachsen FC
פשט את הרגל, וכתוצאה מהפירוק
שנכפה עליו, נולד מועדון חדש בשם SG
Leipzig Leutzschבראשות אותו מנהל כושל שהיה אחד מהאחראיים המרכזיים
לפירוקו של המועדון הקודם. האולטראס של Sachsen FC לא הסכימו למהלך, והקימו מועדון משלהם: BSG Chemie
Leipzig. המועדון הזה
מנוהל עד היום, אוטוטו ארבע שנים, כשחברי האולטראס (Diablos Chemie)
יושבים בוועד המנהל. על סיפור ההקמה של כמי אפשר ללמוד מהקליפ הבא (ויסלחו לי אלה שאינם דוברים גרמנית או ספרדית, אבל התמונות יפות בפני עצמן):
באופן די מדהים, החלוקה הזו התבררה די מהר כחלוקה
פוליטית: בעוד שעם Leutzsch
הלכו הנאצים ושאר תתי-האדם המקומיים, Chemie הפך למועדון השני
בעיר המזוהה עם הסצנה האנטי-פאשיסטית. הראשון הוא Roter Stern Leipzig, או בעברית: הכוכב האדום לייפציג, שכבר משמו ניתן ללמוד היטב על
האוריינטציה הפוליטית שלו.
על סוג האנשים שמאיישים את היציעים של לויטש אפשר ללמוד בקליפ שהכינו אוהדי הכוכב האדום במפגש בין שתי הקבוצות:
בנקודה הזאת חשוב לעצור ולעשות
הבחנה חשובה שהיתה חסרה עד כה בבלוג, בין מועדונים שהם במהותם מועדוני שמאל
שמצהירים על עצמם ככאלה (למשל: סט פאולי, באבלסברג, ובמקרה הנדון: הכוכב האדום
לייפציג), לבין מועדונים שבתוך הקהל שלהם יש קבוצות מאורגנות אנטי-פאשיסטיות (למשל:
פורטונה דיסלדורף, באיירן מינכן, ורדר ברמן, ובמקרה הנדון: Chemie Leipzig).
מועדונים מן הסוג הראשון תמיד
יהוו מטרה לתקיפה, בכל מקום אליו ילכו. במובן הזה, גם אוהדים "רגילים"
נתפסים לעתים קרובות כמטרה, משום שהם אוהדים קבוצה שמלכתחילה מזוהה פוליטית. לעומת
זאת, הסבירות שאוהדים "רגילים" של קבוצות מן הסוג השני יותקפו היא נמוכה
מאוד. ההבחנה הזאת חשובה מאוד עבור מי שמתכנן ביקורים בסצנה הגרמנית: צעיף של סט
פאולי יכול להוות סכנה. זה של באיירן לא.
בדיוק מהסיבה הזאת, מהווים אוהדי
הכוכב האדום לייפציג מטרה בכל מקום אליו הם מגיעים, ובשל העובדה שמדובר בליגה
השביעית, המקומות בהם משחקת הקבוצה הם בהכרח כל מיני מושבי-נאצים עמוק בתוך חבל
סאקסוניה שבמזרח גרמניה.
ה-24 לאוקטובר 2009 ייזכר כיום
ששינה את כללי המשחק: משחק החוץ של הכוכב האדום לייפציג בעיירה בראנדיס הסתיים
לאחר 120 שניות, בעקבות תקיפה מאורגנת של כחמישים נאצים חמושים בנשק קר את אוהדי
ושחקני הקבוצה האורחת. שלושה אנשים נפצעו קשה, בהם השוער של הכוכב האדום שאיבד את
עינו:
התקיפה הזאת בוצעה בשיתוף פעולה עם כמה סדרנים מקומיים שפתחו את השערים עבור
הנאצים ואחד מהם אף הצטרף לחגיגה, ובחסות המשטרה שעל-אף מידע מקדים בחרה לשלוח
למשחק רק כמה שוטרים בודדים, ואת התגבורת רק למעלה מחצי שעה אחרי תחילת המאורעות.
משטרה ששונאת שמאל ומשתפת פעולה עם ימין קיצוני? לא רק בישראל.
מאז לאותו יום שטוף דם בבראנדיס,
יש שיתוף פעולה הדוק בין אוהדי הכוכב האדום לאולטראס של Chemie, כשאחרונים מתגברים את
הראשונים במשחקים רגישים.
ביום שבת האחרון, ה-9 ביוני, ביקשתי לבדוק במו עיני באיזו
תגבורת מדובר. הדרבי בין Leutzsch ל- Chemie מהווה את ההזדמנות המושלמת לכך: שבת בצהריים, יום נפלא, ובסך-הכל במרחק
שעה נסיעה מברלין אפשרות לברוח מאווירת הקרנבל המאוסה של יורו 2012 ולנחות על אחד
האיים האחרונים לעונה זו של כדורגל אמיתי. דרבי בין ימין לשמאל, באחת מזירת הקרבות
הכי מעניינת באירופה.
את הקשר שלי לאנשי דיאבלוס כמי לייפציג יצרתי שלא דרך
קשרי הכדורגל המקובלים, אלא באמצעות חבר מסצנת האנטיפה שגדל בסביבה. היה ברור
שלמשחק דרבי שכזה יגיעו אורחים מסצנות אנטי-פאשיסטיות נוספות במזרח גרמניה, והיה
חשוב לי לחבור אל האנשים הפוליטיים יותר ביציע.
נקודת המפגש של דיאבלוס כמי נקבעה לשעה 12:00 בתחנת הרכבת
המרכזית הענקית של לייפציג. אני כדרכי מאחר, הפעם באשמת חברת הרכבות הגרמנית,
ומודיע ל- ר' על חצי שעה ביציאה. אני מגיע לבסוף ב- 12:29, ומגלה אותו מחכה לי
בסוף הרציף: רחב כמעלית מסחרית ומכוסה קעקועים נהדרים. חמש עשרה שניות מאוחר יותר
אני מגלה למה הוא התכוון בבשרו לי: We are a good mob today”": כשש מאות הרי אדם עם טי-שירט זהה של בצבע ירוק בוהק עומדים במרכז
התחנה ומחכים לתזוזה. אני סוקר את הדמויות בין הניסיונות של ר' להכיר לי את
החבר'ה, ומגיע למסקנה שמעולם לא ראיתי חבורה מרשימה כל-כך משמאל. אחידות מושלמת, שמירה
על גוש צפוף, אפס אחוזי שומן והמון המון שרירים וקעקועים שבסופם אגרופים מוכנים
למגע.
הרכבת מגיעה, ואיתה מגיע גם האות להרעדת התחנה:
פירוטכניקה מושלכת לכל עבר והאקוסטיקה הנוראית גורמת לכל פיצוץ להחריד את כל
הנוסעים האחרים. אנחנו נדחסים לרכבת בליווי שוטרים ממוגנים, ובסופה של נסיעה כבת
רבע שעה אני מבין שהעליה לרכבת היתה רק סיפתח: הירידה לרציף בקרבת האיצטדיון של
לויטש מלווה באינסוף חזיזים ואבוקות שמושלכים בעיקר לעבר השוטרים. הם מבחינתם מאבדים
את הסבלנות ומניחים קסדות על הראשים. החבר'ה מלייפציג לא מתרשמים, ו- ר' והחברים
שלו מסמנים לי שאנחנו צועדים אחרונים, כלומר, בקו שמאחוריו יש רק שוטרים במדים ועם
אלות ותרסיסי גז פלפל ביד. כל ניסיון של המשטרה להפעיל כוח נתקל בהתנגדות חסרת פחד
מצד הדיאבלוס, עד שבסופו של דבר אנחנו מגיעים כולם לשער הכניסה ליציע האורחים,
בליווי של לא פחות מ-12 ניידות משטרה גדולות ועשרות שוטרים להפרות סדר.
ר' מראה לי כרטיס מזויף שהוא ורבים אחרים הדפיסו במדפסת
ביתית. הוא לא מוכן לתרום כסף ליריבה העירונית, וכמה דקות מאוחר יותר, מתברר לי
שגם לאחרים יש תוכניות אחרות: עשרות מהם מסתערים על הגדר. חלקם מצליחים לטפס
מעליה, חלקם נעצרים על-ידי השוטרים. בתגובה, מגיעים עשרות לסייע לאלה שנבלמו,
והשוטרים נכנסים לפאניקה, מפליאים באלותיהם ומרססים פלפל על כל מי שמתקרב אליהם.
המקום הופך לזירת קרב מטורפת: הדיאבלוס לא מוותרים ונכנסים לעימותים ישירים מול
השוטרים, שעשרות מהם מגיעים בריצה ומתגברים את עמיתיהם הנוכחים.
רק אז נרגעות קצת הרוחות, ונפתחת קופת האורחים. כל הבלאגן
הזה בשביל 6 יורו. אני רוכש כרטיס ונכנס ליציע, מגלה שבעצם לא נעצר אף לא אוהד אחד
בכל הבלאגן.
המשחק עצמו משמים, אבל היציע של כמי פשוט נהדר. תגבורת של
שבעים חברי אולטראס פרנקפורט בצירוף בודדים מקבוצות שונות (למשל, כ' מ- Sportliche
Elegant, פירמת החוליגנים הקטנטנה של באבלסברג) הופכים את האווירה ליוצאת
מן הכלל. עבורי זו הזדמנות פז ליצור סוף-סוף קשרים וללמוד על הסצנות השונות במזרח
גרמניה. המשחק מסתיים בניצחון חוץ של הטובים, ואני יוצא מהאיצטדיון עם רשימה ארוכה
של שיעורי בית.
ביציאה מסתבר שהמשטרה עצרה שנים
מאוהדי כמי שהיו מעורבים קודם לכן בבלאגן. מיד מתכנסים חברי האולטראס לתוך גוש,
ומודיעים כי לא יעזבו את המקום עד שהשניים לא ישוחררו. אני עצמי מאבד את ר', ולא
מצליח לאתר את החבורה שלו. ש' ניגש אלי. הוא יודע שאני צריך להגיע לברלין, ומציע
שנלך ביחד לכיוון תחנת הרכבת. אני מסכים, ואנחנו מתחילים לצעוד לבד, מוכנים לכל
צרה שלא תבוא. שניה לפני שאנחנו מגיעים לכביש הגישה לתחנה, מזהה ש' את אחד משחקני
כמי נוהג במכונית לצידנו. הוא מחליף עימו מילה, והשחקן נותן לנו טרמפ עד לתחנה
המרכזית בעיר.
אז מה היה לנו? התמסחרות – צ'ק.
ימין קיצוני – דאבל צ'ק. שמאל רדיקלי – צ'ק. תרבות אולטראס – צ'ק. סצנת אנטיפה –
צ'ק. חוליגניזם – צ'ק. וכל זה, בעיר אחת, בה הנציגה הבכירה משחקת עדיין בליגה
הרביעית. לייפציג היא ככל הנראה ההוכחה הכי ניצחת לכוח של המשחק הזה: תשוקה,
יצרים, יריבות ומסירות אין קיץ, ללא שום קשר להישגים ולהצלחות.
That’s the way we like it!
