לייפציג

זמן רב חיכיתי להזדמנות לפרסם את הפוסט הזה, אלא שאם עוד קודם לכן חששתי שהוא יהיה ארוך מדי, כעת אני משוכנע שכמות המלל שבו תהווה פיצוי על ששה שבועות ללא פוסט בבלוג.

לייפציג היא עיר מזרח גרמנית המרוחקת כשעה נסיעה מברלין ברכבת מהירה. הנתון הזה, ביחד עם אוניברסיטה גדולה ומסבירת פני סטודנטים זרים, מחירי דיור זולים וסצנה אלטרנטיבית נהדרת, יהפכו את העיר הזאת לדבר הבא באירופה, אחרי שההיפסטרים, התיירים והנדל"ניסטים הישראלים יסיימו להחריב את ברלין ככזו. מעבר לאלה, בלייפציג חיה ובועטת סצנת האוהדים הכי מעניינת שאפשר למצוא בתוך עיר אחת. מדובר אומנם בסדרי גודל מוגבלים יחסית, אבל בסצנה המקומית באות לידי ביטוי כל התופעות המגלמות את הכדורגל בימינו אנו.

טרם אתייחס לביקור המרתק שלי שם, הסבר קצר ולא ממצה על הכוחות בגזרה:

למועדון הבכיר בלייפציג, רד-בול לייפציג, יש "מסורת" של שלוש שנים. את הסתירה שבבסיסו של פריט המידע הזה מיישב, איך לא, כסף: אחרי שהרס לקבוצה אוסטרית מסורת מפוארת של עשרות בשנים, חיפש דיטריך מאטשיץ, הבעלים והמייסד של Red Bull, צעצוע נוסף, וניסה להשתלט על כמה מועדונים בגרמניה. אלא שבגרמניה, שלא כמו באוסטריה, יש מעט יותר כבוד למסורת ולקהילה, ואחרי כמה כשלונות, נאלץ מאטשיץ להתחיל את הדרך הארוכה מהליגה השישית. הוא רכש את זכויות הניהול ממועדון קטנטן ליד לייפציג בשם SSV Markranstädt, שינה את שמו ל- Rasen Ballsport Leipzig (וזאת משום שההתאחדות הגרמנית לא אישרה לשם המותג Red Bull להופיע בשם המועדון), וקבע את היעד: תוך עשר שנים, עד 2019, קבוצה בבונדסליגה הראשונה. בינתיים, המועדון חסר הנשמה הזה הצליח לעלות שתי ליגות בשתי העונות הראשונות, והיה קרוב מאוד לעשות זאת גם השנה. בינתיים, הוא ייאלץ לשחק עונה נוספת בליגה הרביעית, באיצטדיון פאר של 45,000 מושבים (רד-בול ארנה, כמובן), לעיני כ- 4500 צופים בממוצע.

המועדון השני מבחינת מיקום בעיר הוא Lokomotiv Leipzig, או בקיצור: Lok Leipzig. המועדון הזה הוא גלגול של מועדון אחר בשם  VfB Leipzig, שהוקם בשנת 1893 והיה למועדון הראשון שזכה באליפות הליגה הגרמנית בשנתה הראשונה. כיום מהווה לוק לייפציג בית לאחד מן הקהלים החשוכים ביותר בגרמניה כולה: ימין קיצוני ופירמת חוליגנים נאצים חזקה במיוחד מאכלסים את היציעים. מתוך הפירמה החוליגנית של לוק צמח אלוף גרמניה בקרבות חופשיים. לא מישהו שנחמד להיתקל בו באיזו סמטה בדרך לתחנת הרכבת. שיטוט באינטרנט וגוגל על הצירוף: Lok Leipzig Nazis מעלה מאות, אם לא אלפי דיווחים, סרטונים ותמונות. נסו לגלות מה לא בסדר באחת מהחביבות עלי:

היה היה מועדון בשם Sachsen FC שניהול כושל ואי-עמידה בהסכמים חוזיים הביאו לסופו. במקומות בהם הכדורגל הוא לא בדיחה עצובה, מועדונים מחויביים להתנהל בשקיפות למען הקהילה בהם הם פועלים. אז Sachsen FC פשט את הרגל, וכתוצאה מהפירוק שנכפה עליו, נולד מועדון חדש בשם  SG Leipzig Leutzschבראשות אותו מנהל כושל שהיה אחד מהאחראיים המרכזיים לפירוקו של המועדון הקודם. האולטראס של Sachsen FC לא הסכימו למהלך, והקימו מועדון משלהם: BSG Chemie Leipzig. המועדון הזה מנוהל עד היום, אוטוטו ארבע שנים, כשחברי האולטראס (Diablos Chemie) יושבים בוועד המנהל. על סיפור ההקמה של כמי אפשר ללמוד מהקליפ הבא (ויסלחו לי אלה שאינם דוברים גרמנית או ספרדית, אבל התמונות יפות בפני עצמן):

באופן די מדהים, החלוקה הזו התבררה די מהר כחלוקה פוליטית: בעוד שעם Leutzsch הלכו הנאצים ושאר תתי-האדם המקומיים, Chemie הפך למועדון השני בעיר המזוהה עם הסצנה האנטי-פאשיסטית. הראשון הוא Roter Stern Leipzig, או בעברית: הכוכב האדום לייפציג, שכבר משמו ניתן ללמוד היטב על האוריינטציה הפוליטית שלו. 

על סוג האנשים שמאיישים את היציעים של לויטש אפשר ללמוד בקליפ שהכינו אוהדי הכוכב האדום במפגש בין שתי הקבוצות:

בנקודה הזאת חשוב לעצור ולעשות הבחנה חשובה שהיתה חסרה עד כה בבלוג, בין מועדונים שהם במהותם מועדוני שמאל שמצהירים על עצמם ככאלה (למשל: סט פאולי, באבלסברג, ובמקרה הנדון: הכוכב האדום לייפציג), לבין מועדונים שבתוך הקהל שלהם יש קבוצות מאורגנות אנטי-פאשיסטיות (למשל: פורטונה דיסלדורף, באיירן מינכן, ורדר ברמן, ובמקרה הנדון: Chemie Leipzig).

מועדונים מן הסוג הראשון תמיד יהוו מטרה לתקיפה, בכל מקום אליו ילכו. במובן הזה, גם אוהדים "רגילים" נתפסים לעתים קרובות כמטרה, משום שהם אוהדים קבוצה שמלכתחילה מזוהה פוליטית. לעומת זאת, הסבירות שאוהדים "רגילים" של קבוצות מן הסוג השני יותקפו היא נמוכה מאוד. ההבחנה הזאת חשובה מאוד עבור מי שמתכנן ביקורים בסצנה הגרמנית: צעיף של סט פאולי יכול להוות סכנה. זה של באיירן לא.

בדיוק מהסיבה הזאת, מהווים אוהדי הכוכב האדום לייפציג מטרה בכל מקום אליו הם מגיעים, ובשל העובדה שמדובר בליגה השביעית, המקומות בהם משחקת הקבוצה הם בהכרח כל מיני מושבי-נאצים עמוק בתוך חבל סאקסוניה שבמזרח גרמניה.

ה-24 לאוקטובר 2009 ייזכר כיום ששינה את כללי המשחק: משחק החוץ של הכוכב האדום לייפציג בעיירה בראנדיס הסתיים לאחר 120 שניות, בעקבות תקיפה מאורגנת של כחמישים נאצים חמושים בנשק קר את אוהדי ושחקני הקבוצה האורחת. שלושה אנשים נפצעו קשה, בהם השוער של הכוכב האדום שאיבד את עינו:

התקיפה הזאת בוצעה בשיתוף פעולה עם כמה סדרנים מקומיים שפתחו את השערים עבור הנאצים ואחד מהם אף הצטרף לחגיגה, ובחסות המשטרה שעל-אף מידע מקדים בחרה לשלוח למשחק רק כמה שוטרים בודדים, ואת התגבורת רק למעלה מחצי שעה אחרי תחילת המאורעות. משטרה ששונאת שמאל ומשתפת פעולה עם ימין קיצוני? לא רק בישראל.

מאז לאותו יום שטוף דם בבראנדיס, יש שיתוף פעולה הדוק בין אוהדי הכוכב האדום לאולטראס של Chemie, כשאחרונים מתגברים את הראשונים במשחקים רגישים.

ביום שבת האחרון, ה-9 ביוני, ביקשתי לבדוק במו עיני באיזו תגבורת מדובר. הדרבי בין  Leutzsch ל- Chemie מהווה את ההזדמנות המושלמת לכך: שבת בצהריים, יום נפלא, ובסך-הכל במרחק שעה נסיעה מברלין אפשרות לברוח מאווירת הקרנבל המאוסה של יורו 2012 ולנחות על אחד האיים האחרונים לעונה זו של כדורגל אמיתי. דרבי בין ימין לשמאל, באחת מזירת הקרבות הכי מעניינת באירופה.

את הקשר שלי לאנשי דיאבלוס כמי לייפציג יצרתי שלא דרך קשרי הכדורגל המקובלים, אלא באמצעות חבר מסצנת האנטיפה שגדל בסביבה. היה ברור שלמשחק דרבי שכזה יגיעו אורחים מסצנות אנטי-פאשיסטיות נוספות במזרח גרמניה, והיה חשוב לי לחבור אל האנשים הפוליטיים יותר ביציע.

נקודת המפגש של דיאבלוס כמי נקבעה לשעה 12:00 בתחנת הרכבת המרכזית הענקית של לייפציג. אני כדרכי מאחר, הפעם באשמת חברת הרכבות הגרמנית, ומודיע ל- ר' על חצי שעה ביציאה. אני מגיע לבסוף ב- 12:29, ומגלה אותו מחכה לי בסוף הרציף: רחב כמעלית מסחרית ומכוסה קעקועים נהדרים. חמש עשרה שניות מאוחר יותר אני מגלה למה הוא התכוון בבשרו לי: We are a good mob today”": כשש מאות הרי אדם עם טי-שירט זהה של בצבע ירוק בוהק עומדים במרכז התחנה ומחכים לתזוזה. אני סוקר את הדמויות בין הניסיונות של ר' להכיר לי את החבר'ה, ומגיע למסקנה שמעולם לא ראיתי חבורה מרשימה כל-כך משמאל. אחידות מושלמת, שמירה על גוש צפוף, אפס אחוזי שומן והמון המון שרירים וקעקועים שבסופם אגרופים מוכנים למגע.

הרכבת מגיעה, ואיתה מגיע גם האות להרעדת התחנה: פירוטכניקה מושלכת לכל עבר והאקוסטיקה הנוראית גורמת לכל פיצוץ להחריד את כל הנוסעים האחרים. אנחנו נדחסים לרכבת בליווי שוטרים ממוגנים, ובסופה של נסיעה כבת רבע שעה אני מבין שהעליה לרכבת היתה רק סיפתח: הירידה לרציף בקרבת האיצטדיון של לויטש מלווה באינסוף חזיזים ואבוקות שמושלכים בעיקר לעבר השוטרים. הם מבחינתם מאבדים את הסבלנות ומניחים קסדות על הראשים. החבר'ה מלייפציג לא מתרשמים, ו- ר' והחברים שלו מסמנים לי שאנחנו צועדים אחרונים, כלומר, בקו שמאחוריו יש רק שוטרים במדים ועם אלות ותרסיסי גז פלפל ביד. כל ניסיון של המשטרה להפעיל כוח נתקל בהתנגדות חסרת פחד מצד הדיאבלוס, עד שבסופו של דבר אנחנו מגיעים כולם לשער הכניסה ליציע האורחים, בליווי של לא פחות מ-12 ניידות משטרה גדולות ועשרות שוטרים להפרות סדר.

ר' מראה לי כרטיס מזויף שהוא ורבים אחרים הדפיסו במדפסת ביתית. הוא לא מוכן לתרום כסף ליריבה העירונית, וכמה דקות מאוחר יותר, מתברר לי שגם לאחרים יש תוכניות אחרות: עשרות מהם מסתערים על הגדר. חלקם מצליחים לטפס מעליה, חלקם נעצרים על-ידי השוטרים. בתגובה, מגיעים עשרות לסייע לאלה שנבלמו, והשוטרים נכנסים לפאניקה, מפליאים באלותיהם ומרססים פלפל על כל מי שמתקרב אליהם. המקום הופך לזירת קרב מטורפת: הדיאבלוס לא מוותרים ונכנסים לעימותים ישירים מול השוטרים, שעשרות מהם מגיעים בריצה ומתגברים את עמיתיהם הנוכחים.

רק אז נרגעות קצת הרוחות, ונפתחת קופת האורחים. כל הבלאגן הזה בשביל 6 יורו. אני רוכש כרטיס ונכנס ליציע, מגלה שבעצם לא נעצר אף לא אוהד אחד בכל הבלאגן.

המשחק עצמו משמים, אבל היציע של כמי פשוט נהדר. תגבורת של שבעים חברי אולטראס פרנקפורט בצירוף בודדים מקבוצות שונות (למשל, כ' מ- Sportliche Elegant, פירמת החוליגנים הקטנטנה של באבלסברג) הופכים את האווירה ליוצאת מן הכלל. עבורי זו הזדמנות פז ליצור סוף-סוף קשרים וללמוד על הסצנות השונות במזרח גרמניה. המשחק מסתיים בניצחון חוץ של הטובים, ואני יוצא מהאיצטדיון עם רשימה ארוכה של שיעורי בית.

ביציאה מסתבר שהמשטרה עצרה שנים מאוהדי כמי שהיו מעורבים קודם לכן בבלאגן. מיד מתכנסים חברי האולטראס לתוך גוש, ומודיעים כי לא יעזבו את המקום עד שהשניים לא ישוחררו. אני עצמי מאבד את ר', ולא מצליח לאתר את החבורה שלו. ש' ניגש אלי. הוא יודע שאני צריך להגיע לברלין, ומציע שנלך ביחד לכיוון תחנת הרכבת. אני מסכים, ואנחנו מתחילים לצעוד לבד, מוכנים לכל צרה שלא תבוא. שניה לפני שאנחנו מגיעים לכביש הגישה לתחנה, מזהה ש' את אחד משחקני כמי נוהג במכונית לצידנו. הוא מחליף עימו מילה, והשחקן נותן לנו טרמפ עד לתחנה המרכזית בעיר.

אז מה היה לנו? התמסחרות – צ'ק. ימין קיצוני – דאבל צ'ק. שמאל רדיקלי – צ'ק. תרבות אולטראס – צ'ק. סצנת אנטיפה – צ'ק. חוליגניזם – צ'ק. וכל זה, בעיר אחת, בה הנציגה הבכירה משחקת עדיין בליגה הרביעית. לייפציג היא ככל הנראה ההוכחה הכי ניצחת לכוח של המשחק הזה: תשוקה, יצרים, יריבות ומסירות אין קיץ, ללא שום קשר להישגים ולהצלחות.

 That’s the way we like it!

אחד במאי

ברלין, קרויצברג. אני עושה את הדרך הקצרה מדירתי אל הכיכר המכוערת שמהווה את לבה של השכונה המרתקת הזו, קוטבוסר-טור, על-מנת למשוך כסף מהבנק ולעלות על הרכבת להמבורג. לקומרץ-בנק, אחד מהבנקים הגדולים בגרמניה, יש שני סניפים באזור הזה, המרוחקים אחד מן השני מרחק של כמה מאות מטרים. עשרות פעמים חלפתי על פניהם, פעמים אחדות גם נכנסתי פנימה כדי למשוך כסף. אף לא פעם אחת היו שמשות הזכוכית של הסניפים הללו שלמות. לא רק בישראל מייצגים הבנקים את תמצית הרוע שבשיטה הקפיטליסטית, ובקרויצברג, אולי מעוז השמאל הגרמני, לא נותנים להם להמשיך ולעשות את הכסף שלהם בשקט.

אני מגיע לבנק ושם לב למשהו שונה: מאבטח גדל-מימדים עוקב אחר כל תנועה שלי. אומנם כישראלי הנוכחות של מאבטח לא אמורה להיות זרה לי, אבל בגרמניה זה בהחלט מרגיש מוזר. אני חוצה את הכביש כדי להיכנס אל תוך תחנת הרכבת, ושם לב שגם בסניף הבנק של שפארקאסה, בנק מתחרה, עומדים מאבטחים. 

המשחק בין סט פאולי להאנזה רוסטוק בהמבורג סומן כבר טרם פתיחת העונה כמשחק החם ביותר של השנה. מפגשי העבר של הקבוצות הללו התאפיינו תמיד במהומות אוהדים והתנגשויות מאורגנות עם כוחות המשטרה. העיר רוסטוק שנמצאת בקצה הצפון מזרחי של גרמניה, מרוחקת מכל ציביליזציה, סומנה כבר בתחילת שנות התשעים כמעוז של ימין קיצוני, ולא בכדי: בסתיו 1993, שנים ספורות אחרי איחוד גרמניה ותקופה שבה המזרח הוא המזרח הפרוע, התקבץ אספסוף מחוץ למרכז קליטה לפליטים ומהגרים ובמשך כמה ימים הטיל מצור אלים על הבנין, ללא התערבות רשויות החוק. הסרט התעודי המצוין "The Truth Lies in Rostock" מתאר את המאורעות האלה, והוא חובה למי שרוצה להבין מעט מה קורה בחצר האחורית של גרמניה, גם כיום:

על סט פאולי כמועדון העומד בחוד החנית של השמאל בספורט הגרמני אין צורך להרחיב. מה שכן, נדמה שמעט מדי דובר בבלוג הזה על השכונה עצמה ומדוע מפגש בין שתי הקבוצות הללו בהמבורג טעון בהרבה ממפגש ברוסטוק.
המבורג היא העיר השניה בגודלה בגרמניה, אחרי ברלין כמובן. בניגוד לברלין, המבורג היא עיר עשירה ושמרנית למדי. הרוח הפרוטסטנטית ששוררת בעיר זה מאות בשנים הכתיבה לבני המקום את רוב אורחות חייהם כבר מלידתם: אם נולדת בן של סנדלר כדאי שתתחיל לפתח פטיש לנעליים, כי זה מה שגם אתה תהיה. אם נולדת בן של יורד ים, חפש את עתידך בזרמים שבין נהר האלבה לשפך הים הצפוני. כך היה המנהג בהמבורג.

בניגוד מוחלט, שכנה לה ממערב העיירה אלטונה (היום חלק מהמבורג), שהיתה חלק מן הממלכה הדנית הליברלית בין השנים 1640 ל- 1864. בשל ההגבלות החמורות שהוטלו על יהודים בהמבורג, עברו רבים מהם לאלטונה הליברלית, ושם עשו את ביתם וטיפחו חיי קהילה. מי שיגיע כיום להמבורג ויעצור בתחנת הרכבת של אלטונה, יוכל לצעוד חמישים מטרים אל תוך הקניון השכונתי. שם, בקומת המרתף, ישנו גלעד מרשים לזכר הקהילה היהודית המקומית שנמחקה לחלוטין בשואה.
בכל אופן, בעוד שבהמבורג נגזר עליך מסלול חייך עוד מבטן, באלטונה אימצו את המוטו: "תאמין במה שאתה רוצה להאמין, עשה מה שאתה רוצה לעשות".

השכונה שגובלת באלטונה הליברלית היא סט פאולי. תוסיפו לזה את העובדה שבדרומה של האחרונה פועל הנמל הימי השני בגודלו באירופה, עם מאות ואלפי יורדי ים שמגיעים מכל עבר ומחפשים בילוי ללילה, ותקבלו שכונה שמושפעת ממסורת ליברלית ממערב, ומרב-תרבותיות והדוניזם מדרום. כך התפתחה סט פאולי כ"סדום ועמורה" של המבורג.
מלחמת העולם השניה החריבה את השכונה לחלוטין, בעיקר בשל הצורך להשבית את הנמל החשוב, ואל המבנים ההרוסים נהרו אלפי צעירים, אמנים וסתם אנשים שביקשו לפתוח בחיים אלטרנטיביים, ההפך הגמור לשנות שלטון הרייך השלישי.
בתחילת שנות השמונים, כשהמבורג כבר היתה משוקמת מפצעי המלחמה והנדל"ן שמסביב לנמל הפך אטרקטיבי, ניסה ראש העיר דאז לפנות את המבנים הרעועים מאלפי דייריהם. יום הפינוי נקבע ליום בו התקיים משחק של הקבוצה המקומית, פ.צ סט פאולי, ואלפי שוטרים הוקצו לטובת המשימה.

ואז, כמו בסרטי שר הטבעות, בהם תמיד מגיע המושיע מאיפשהו, נחיל של אוהדי סט פאולי החל זורם מהאיצטדיון לרחוב הנמל (Hafenstraße) והחל חוסם את השוטרים. העימות נמשך שעות ארוכות, ובסופו הרימו הרשויות את הידיים: הדיירים יכולים להישאר, והם עדיין מתגוררים בשכונה. המאורע הזה מסמן עבור רבים את נקודת הציון החשובה ביותר בהתקבעות של סט פאולי כנושאת הדגל של השמאל הגרמני.

אני ואמיר מגיעים להמבורג ומתכוננים ללילה לבן. עבורו זו הפעם הראשונה בהמבורג, ואת כל מה שקראתם עד כה אני מנסה להסביר לו תוך צעידה ברפרבאהן, רובע הסקס והבילויים הגדול ביותר באירופה. הרפרבאהן הוא חלק מסט פאולי, והוא התפתח כמוקד ההדוניזם הגדול והמפורסם ביותר בגרמניה מתוך הצורך לבדר את אותם אלפי ימאים שהיו פוקדים את העיר. עם עליית הנאצים לשלטון, הורה היטלר לחסל את הזנות ברפברבאהן, אך משום שחשש מפגיעה במורל ומהתנגדות, התפשר לבסוף על רחוב אחד שיוקדש לצורך העניין: רחוב הרברט. ואכן, כביש הגישה לרחוב הרברט נחסם בשני קירות ברזל גדולים משני צדדיו, והכניסה אליו מותרת לגברים בלבד, גם כיום. אנחנו צועדים לתוכו ואמיר מאבד את היכולת להקשיב לי. הבחורות בחלונות הראווה מגייסות את כל היחידות המוטוריות והאמוציונליות שלו, ואני מחליט שכדי לצנן את העניינים ולשמור על השטרות שבארנק שלו אנחנו צריכים לבקר בנמל ולהשקיף על ספינות הענק.

כשעה מאוחר יותר אנחנו מגיעים לג'ולי רוג'ר, פאב האוהדים של סט פאולי, שהוא כמובן פאב שיתופי ללא מטרות רווח. בעוד לאולטראס יש מקום משלהם, ולאוהדים הרגילים יש את מועדון האוהדים, הג'ולי רוג'ר מזוהה בעיקר עם הסקינהדס והחוליגנים של סט פאולי.

השעה כבר אחת בלילה והמקום הומה אדם. כמקובל לפני משחקים רגישים, האוהדים יודעים שהם צריכים להפגין נוכחות במקומות המזוהים ביותר, על-מנת להגן עליהם ממתקפה. חלקם יעשו את הלילה ברכבים שחונים מול נקודות המפגש הללו.
לפתע אני מזהה את ב' בין הנוכחים. אני מביט היטב כדי להיות בטוח, ואז ניגש אליו. ב' גר בברלין ואינו אוהד סט פאולי, כמו גם החבורה עבת השרירים שהקיפה אותו. הוא פעיל באחת מקבוצות האנטיפה החזקות ביותר בגרמניה, ומשום שאני מכיר אותו כבר שנים רבות, אני יודע שהסיבה היחידה לשמה מישהו כמוהו יעזוב את המשפחה ויחצה 300 קילומטרים בכל כיוון היא פוליטית.

המפגש מול האנזה רוסטוק הוא, אם כן, הוא מפגש בין קצוות אידאולוגיים. ועדיין, ההחלטה הבזויה של משטרת המבורג לאסור על מכירת כרטיסים לאוהדי רוסטוק איחדה לרגע את קהלי האוהדים: בעוד כאלף וחמש מאות מאוהדי רוסטוק הגיעו לעיר במטרה להפגין נגד ההחלטה, החליט ארגון אולטראס סט פאולי שלא להיכנס לאיצטדיון ולהפגין מחוץ לו. הדבר שקול למצב בו אוהדי הפועל תל-אביב יחליטו להחרים משחק במחאה על אי מכירת כרטיסים לאוהדי בית"ר ירושלים לקראת משחק בין השתיים. במונחים של הארץ זה נשמע הזוי. במונחים של תרבות אהדה מפותחת, כזו שמודעת היטב לאויבים האמיתיים שלה, זה טבעי ומעורר כבוד.

נשארנו, אם כן, מחוץ לאיצטדיון. בעיר מתרוצצות שמועות על עימותים של אוהדי רוסטוק עם המשטרה, כמו גם על מבצעים של קבוצות קטנות ומאורגנות. במסגרת המבצעים הללו הושבתו כמה רכבי משטרה, והתנהגות השוטרים במקום הופכת תזזיתית וחסרת סבלנות מרגע לרגע. בשלב כלשהו וללא כל סיבה נראית לעין, מגיעים מאות שוטרים לכיוון הג'ולי רוג'ר בליווי שתי משאיות של תותחי מים. השוטרים לוכדים אותנו מול הפאב, ותותחי המים רועמים:

במקביל, מתעצמים העימותים עם אוהדי רוסטוק שלא מצליחים להגיע לאזור האיצטדיון. במקום, הם תוקפים את פאב האוהדים של HSV שנמצא עמוק בתוך הרפרבאהן:

סט פאולי מביסה את האנזה רוסטוק ותוקעת עוד מסמר בארון הירידה הכמעט וודאית שלה לליגה השלישית אחרי עונה אחת בלבד בליגה השניה. אנחנו מנסים לפלס דרך לכיוון מועדון האוהדים אבל לא מצליחים לעבור את חומות השוטרים. חבר גרמני זועק משהו בדבר המדינה ממנה אנחנו מגיעים, ומיד מפנים לנו השוטרים את הדרך. במועדון האוהדים מסכמים את אירועי היום וכבדרך-כלל, מאשימים את המשטרה בהכל, ובמידה רבה של צדק. אני מרים את הראש ורואה את ב' מברלין, אותו לא ראיתי בכלל באותו היום. הוא והחברים נראים מרוצים, ואז אני מבין מה הם עשו באותו היום.

בחזרה בברלין. על הצירים שבין קרויצברג הרב-תרבותית לפרידריכסהיין הסטודנטיאלית מתרוצצות אינסוף מכוניות משטרה. חלקן חונות בצד סניפים של רשתות ענק ובנקים, ובתוכן עשרות שוטרים שממתינים עם ציוד מלא למשהו שעומד להתרחש. לאט לאט הופכת קרויצברג לבסיס צבאי ממש, והאווירה גם היא מתוחה.
האחד במאי מתקרב, וכדרכה, תהווה ברלין את אחד ממוקדי העימות העולמיים בין ההון והמדינה שניצבת לצידו במדי משטרה, לבין ההמונים פקוחי העיניים והדעת. החל משעות הבוקר תתקיים בקרויצברג מסיבת רחוב ענקית, ועם רדת הערב, סביבות השעה שש, יתחיל הבלאגן. החנויות יכוסו בלוחות עץ להגנה על שמשותיהם, השוטרים יעלו על ציוד כבד, והפעילים יניחו את הקפו'צון השחור על הראש, ויכסו את הפנים במטפחות. התסריט כמעט קבוע, וכל השחקנים כבר מכירים היטב את התפקידים שלהם במערכה. אני נזכר שוב ב-ב' והחברים שלו, ומבין שהביקור בהמבורג היה בעצם אימון נהדר על רטוב, לקראת הדבר הזה:

ארסמוס

"יש!!!" אני משחרר לחלל בית הקפה השקט והבורגני אליו גררה אותי טניה. היא מסתכלת עלי בפליאה ולא מבינה מה כל-כך מרגש במסרון שהרגע קיבלתי מ-ת' משיקריה מינכן.

"17 באפריל", אני מסביר לה, "חצי גמר ליגת האלופות, באיירן מינכן נגד ריאל מדריד, ואני אהיה שם!".

ממרום מאה-שמונים-ושלושה הסנטימטרים הבלונדיניים שלה היא זורקת לי מתוך עיניים כחולות גדולות מבט חצי מופתע וחצי מאוכזב, כזה שאופייני למי שמכירים אותי רק כמה שבועות, ואומרת: "נהדר, בדיוק ביום ההולדת שלי!".

כל הסצנה הזו לקחה אולי שתי שניות, אבל בזמן הזה כבר הצלחתי לאשר ל-ת' שאני כמובן מגיע. אני מקדיש את הדקות הקרובות להסבר מלומד על המסחור של מוסד יום ההולדת בחברה הקפיטליסטית ומבטיח לה שגם אם נחגוג למחרת, היא תהנה אפילו יותר. לבסוף היא איכשהו מתרצה, או לפחות כך אני רוצה להאמין, ושבועיים מאוחר יותר אני יושב ברכבת מברלין למינכן.

בניגוד כמעט גמור לברלין, מינכן היא עיר שאוהבת, חיה ונושמת כדורגל. בברלין משחקות שלוש קבוצות עם בסיס אוהדים רחב יחסית: הרטה, אוניון ו- BFC דינאמו. עדיין, ביום משחק של אחת מהן אפשר להבחין בתכונה כלשהי רק כשמתקרבים לאזור האיצטדיון של כל אחת מהקבוצות הללו.

לא כך הדבר במינכן, שלובשת חג בכל פעם שאחת משתי הקבוצות שבה משחקת. בעיקר נכון הדבר, כמובן, ליום משחק של באיירן מינכן, ועוד יותר מכך, למשחק בליגת האלופות, שהוא גם תירוץ נהדר עבור המקומיים להוציא את דגלי בוואריה ולעתים אף את דגלי גרמניה מהבוידעם.

למינכן הגעתי בסביבות השעה אחת בצהריים, כמעט שמונה שעות לפני שריקת הפתיחה למשחק. אוהדים בחולצות באיירן וצעיפים אדומים קיבלו את פני בכל מקום בעיר. ברור שבשל העובדה שבאליאנץ ארנה יכולים להיכנס רק ששים וששה אלפים מהם, רבים מאלה שלבשו את המדים באותו היום כלל לא יהיו באיצטדיון. מהבחינה הזו, בגרמניה אין הבדל בין לראות את המשחק ביציע או באחד מאלפי גני הבירה והפאבים המקרינים את השידור החי: ההגעה לאירוע היא על מדי אלף. פעם, לפני אחד המשחקים אליהם הגעתי ממש בשניה האחרונה, אפילו ראיתי אוהד באיירן עם פנים צבועות אדום-לבן שנשאר לעודד בפאב סמוך לאיצטדיון.

אם כדורגל הוא הדת השניה במינכן (אחרי הדת הקתולית), הרי שבאיירן מינכן היא הכוהן הגדול. עבור המינכנאים, באיירן היא ההוכחה החותכת לאיכות הבווארית ולעליונות של מינכן על שאר ערי גרמניה. מינכן, עבור הבווארים, היא המודל האידיאלי לאיך צריך להיראות העולם: נקי, אסתטי, עשיר, שמרני, נטול קיצונים, הומלסים וצמיגים מסביב למותניים. באיירן מינכן, עבור הבווארים, היא המודל לאיך צריך להיראות הכדורגל: מהיר, אגרסיבי, נטול רחמים ותמיד התקפי, משוחק בקולוסיאום שהוא כולו, מ-א' ועד ת', אולם קונצרטים משולב במרכז קניות. גם אליפות שניה ברציפות של עיר מכוערת כמו דורטמונד לא תשנה את התפיסה הזו.

בעוד לברלין אין מרכז אחד, וכשאתה אומר שאתה "במרכז העיר" אתה יכול להתכוון לעשרה מקומות שונים לפחות, במינכן ברור לכולם שכיכר מרין (Marienplatz) הוא הנקודה המרכזית ביותר בעיר. למרגלות בנין העירייה המרהיב שוכן לו הכיכר, אליו נשפכים שני רחובות שופינג מצועצעים מלאים באלפי בני-אדם הגודשים אותם בכל יום. גם שוק ויקטואליאן (Viktualienmarkt) נמצא בקרבת מקום, אבל אל נא תטעו: השוק הזה הוא לא בדיוק שוק מחנה יהודה, וכל פרי או ירק שתמצאו שם יעלה פי שתיים או שלושה מאותו הפרי בסופרמרקט השכונתי. בכיכר מרין מתאספים דרך קבע אוהדי הקבוצות היריבות שמשחקות נגד באיירן. אני מחליט לעצור שם לכמה רגעים כדי להעיף מבט בספרדים, ומבחין בבירור בשתי קבוצות עיקריות: אלה שהגיעו מספרד ואלה שכבר נמצאים בעיר או בגרמניה בכלל. שתי הקבוצות עוטות בעיקר את דגלי הלאום הספרדי, מה שלא מפתיע בהתחשב בכך שמדובר בריאל מדריד, אבל הקבוצה השניה מרתקת אותי במיוחד: בשנת 1987 החליט האיחוד האירופי להשיק פרויקט שמטרתו עידוד רב תרבותיות בקרב מדינות האיחוד. הכוונה היתה ברורה: העמים האירופיים נטועים באלפי שנות מסורת ותרבות ייחודיות לכל אחד מהם, וכדי לכונן איחוד אירופי אמיתי, כזה המבוסס על שיתוף פעולה וקבלת האחר, יש צורך בחשיפת יתר של אזרחי האיחוד לגוונים התרבותיים השונים של שכניהם. הפרויקט נקרא על-שמו של הפילוסוף ההולנדי דסידריוס ארסמוס, שהיה ממתנגדיה הגדולים של המחשבה הדוגמטית, וקברניטיו המוכשרים אפילו הצליחו להרכיב מהשם הזה ראשי תיבות מתאימים לפרויקט (Erasmus = European Community Action Scheme for the Mobility of University Students).

פרויקט ארסמוס הוא בעצם תוכנית חילופי סטודנטים כלל אירופאית, המאפשרת לצעירים במוסדות אקדמיים שונים ברחבי היבשת לבלות סמסטר אחד, שניים או יותר באוניברסיטה מחוץ למדינה שלהם. כי תכלס, אם כבר עידוד רב תרבותיות, מה מוכר יותר מעשרות אלפי סטודנטים עתירי הורמונים שמתרוצצים להם ברחבי היבשת ועושים קולות של לימודים בין מסיבה למסיבה?

במעט הזמן בו יצא לי לבלות פיזית במסגרות אקדמיות בגרמניה גיליתי עד כמה מרתקים הם ההבדלים בין סטודנטים מארצות שונות הלוקחים חלק בפרויקט הזה. קחו למשל את הספרדים. אלה גדלים בסביבה קתולית שמרנית שהנוהג בה הוא מגורים בחסות ההורים עד ליום שבו הם מתחתנים. את רוב יומם מבלים הצעירים הללו במוסדות הלימוד שלהם, ובהתחשב בכך שהאוניברסיטאות הגדולות הן כולן מעורבות, נזקקים הם עם רדת הלילה לפתרונות יצירתיים במיוחד כדי להיגאל מבתוליהם ולתת פורקן לאנרגיות המיניות שהם סופגים ומחליפים במהלך היום.

עבור החבר'ה האלה, ארסמוס הוא הרבה יותר מהזדמנות אקדמית. בוודאי יותר מהרפתקה במדינה זרה. עבורם, מהווה השהות מחוץ לבית הוריהם, בעיקר במדינה כמו גרמניה בה סקס הוא עניין כל-כך גלוי וטבעי, הזדמנות יקרה מפז להשתולל במסיבות, להשתכר עד כלות הנשמה (שוב, במיוחד בגרמניה, בה בירה יותר זולה ממים מינרלים) ובעיקר: להרחיב את אופקיהם המיניים. לא בכדי מכונה הפרויקט הזה בפיהם: אורגסמוס.

כך יגלה כל אורח שיזדמן לעיר גרמנית גדולה (בעיקר מינכן וברלין), חבורות חבורות של דוברי ספרדית (ואיטלקית, כי המצב די דומה באיטליה), קורעות את העיר וכמעט תמיד נשארות הומוגניות. כלומר, בניגוד לנו הישראלים שקופצים על כל הזדמנות לאינטראקציה עם כל מה שהוא לא אנחנו, הספרדים מעדיפים להישאר בגבולות המוכרים של השפה והתרבות, ולהנות רק מיתרונות הסביבה המתירנית. עבורם, סמסטר במינכן, זה כמו לפתוח את הבית למסיבה ענקית של שלושה חודשים בזמן שההורים בחופשה.

בסביבות חמש וחצי אני עושה פעמיי לכיוון האוניברסיטה של מינכן, שם אני אמור להיפגש עם מ' ועם ת' ולנסוע ביחד איתם לנקודת המפגש של שיקריה. בדרך אני תוהה לגבי הסיכוי להכניס שלט אנטי-טביבי לאיצטדיון, והם לא אופטימיים. כשהגעתי לנקודת המפגש, הבנתי היטב מדוע: המאבק הממושך בין אנשי האולטראס של באיירן להנהלת המועדון סירס לחלוטין את הארגון. על-אף שביליתי את רוב העונה הקודמת במחיצת החבר'ה האלה, בנקודת המפגש כמעט ולא הכרתי אף-אחד. רוב הדמויות הבולטות בארגון קיבלו צווי הרחקה מהאיצטדיון. כל כרזה בעלת מסר כלשהו אסורה בתחומי היציע, והקצאת הכרטיסים הפכה בלתי אפשרית. לא בכדי הייתי מופתע לקבל כרטיס למשחק הזה.

המשחק עצמו לא מאכזב. כדורגל ברמה הגבוהה ביותר שיש, אפוף באווירה נהדרת באיצטדיון שהוא הסיוט של כל אוהד כדורגל אמיתי. אנשי השיקריה החליטו להמשיך עם המנהג שלהם בחודשים האחרונים ולהימנע מעידוד ב-12 הדקות הראשונות של המשחק, אלא שהארגון נחלש כל-כך, שאפילו כמה שורות מעל לבלוק המרכזי שלו אין לאוהדים אחרים שום בעיה להמרות את האיסור הזה. ארגון אולטראס חלש ביחד עם קהל שמורכב בעיקר מצרכני כדורגל ומבקרי תיאטרון הם בדרך-כלל לא מתכון מבטיח לאווירה טובה, אבל בהשוואה לקהל הספרדי הכל-כך עלוב, זה שקריאת העידוד היחידה שלו היא: "מדריד! מדריד!", גם הקהל של באיירן הוא בית-ספר לעידוד.

אחרי הניצחון הנהדר של סט פאולי על אוניון ברלין, גם המשחק הזה מוכרע בשניות הסיום, ושוב לטובת הקבוצה הנכונה. הניצחון ממתיק מעט את החוויה עבור אנשי השיקריה הממורמרים, ואני שמח בשבילם.

אנחנו מתארגנים ליציאה וצועדים לכיוון החניון הרב-קומתי של האליאנץ ארנה, שם מחכים כתמיד כל חברי הארגון המורחקים. ושוב, בטקס פוסט-משחק קבוע, עומדת השיירה שלנו מול המבנה הכעור ופוצחת בשירה:

Gegen alle Stadionverbote!

(נגד צווי הרחקה מהאיצטדיון!)

לקראתנו יוצאים המורחקים, ביניהם ס', בחור צנום, שקט ורציני, המנהיג הפוליטי ב-ה' הידיעה של השיקריה. את ס' הכרתי זמן קצר לאחר הגעתי למינכן בסוף שנת 2010. זה היה ביום הזכרון לאירועי ליל הבדולח. הוא עמד אז באמצע הרחוב בקור של תחילת החורף, והקריא את שמות היהודים שגורשו מהעיר למחנות באותו הלילה. אחד אחרי השני. מאוחר יותר היה, כבכל שנה, שותף לארגון טורניר הכדורגל האנטי-גזעני על-שמו של קורט לנדאואר, הנשיא היהודי האגדי של באיירן, שנמלט מציפורני הנאצים בשנות השלושים.

אז ס' מורחק מהאיצטדיון, וארגון AIDA שעוקב ומתעד פעילות נאצית במינכן נמצא בעצמו תחת מעקב של השירות החשאי הגרמני, ואף מצוי ברשימת "הארגונים המסוכנים" שלו. כזו היא בוואריה: אלה שמעזים לערער על הסדר הקיים, בין אם מימין ובין אם משמאל, חוטפים מיד. בין רכבי הפאר, חנויות היוקרה, האיצטדיון הנוצץ והקבוצה המפוארת, מינכן לא תתן שיפריעו לה.

אני עושה דרכי דרומה לכיוון מרכז העיר, מותש ומחכה רק לרגע שבו הראש יפגוש את הכרית. החבר'ה מארסמוס גם בסביבה, ונראה שגם ההפסד בדקת הסיום לא הוציא להם את הרוח מהמפרשים. הם עוזבים את הרכבת בתחנה שנקראת, איך לא, Münchner Freiheit (חופש מינכנאי), ועושים את דרכם בעליצות אל תוך עוד לילה בתקופה החופשית ביותר בחייהם.

שיר המחאה של שיקריה מינכן נגד צווי הרחקה מהאיצטדיון:

יקום מקביל

את סליחתם של אלה המבקרים בבלוג מטעמי כדורגל בלבד אבקש כבר עתה. הפוסט הזה הוא לא פוסט על כדורגל. הוא אפילו לא פוסט על אוהדי כדורגל. הוא פוסט שמנסה להדגים כמה אפשר ללמוד על פוליטיקה וחברה ביחידה מדינית כלשהי, מתוך הכדורגל. בעצם, אם לא שמתם לב לכך עד כה, זוהי מטרת הבלוג כולו, אלא שהפוסט הזה הוא כנראה קצת יותר פוליטי מהאחרים.

מעשה בשלושה משחקים שלאחר כל אחד מהם התכוונתי לשבת ולכתוב, אך שילוב מנצח של עצלות וחוסר יצירתיות מצד אחד, ואורחים חובבי מסיבות הדירו אותי לאחרונה מהמחשב. הראשון שבהם התקיים לפני כעשרה ימים בדיסלדורף, שם התארחה סט פאולי למשחק חוץ קשה מול היריבה העיקרית שלה על הכרטיס למבחנים על עליה לליגה הראשונה. 

כמעט 600 קילומטרים וכארבע וחצי שעות רכבת מהירה מפרידים בין ברלין לדיסלדורף, ואני מתכנן לעצמי את המסע, מתכוון להגיע כשלוש שעות לפני המשחק לדיסלדורף על-מנת לבקר במסעדה הישראלית הראויה היחידה בכל גרמניה שנמצאת דווקא שם. כתמיד, אני מוצא עצמי נלחץ ומסתבך עם הזמן, ותוך כדי שהפסטה ("רק 7 דקות הכנה" עלק) מתבשלת לה בסיר, אני מבין שאת הרכבת אני אפספס. מיד משגר הודעה לר', שכבר מכיר היטב את התירוצים שלי, ומבטיח לו להגיע שעה אחרי, בשש בערב. שמח ומבדח אני יושב לארוחת הצהריים שלי בצוותא עם החבר'ה מסיינפלד על המסך, ויוצא לכיוון תחנת הרכבת. המתנה ארוכה מהרגיל לרכבת הפרברית שתיקח אותי לתחנה המרכזית גוררת שוב מתח ועצבים. כשהיא סוף סוף מגיעה (באיחור של 7 דקות, ששקול לאיחור של 70 דקות בישראלית), אני עולה ומתקמם ליד דלת היציאה, מוכן ומזומן לזנק החוצה כדי להספיק את הרכבת המהירה לדיסלדורף שיוצאת מרציף אחר.

הרכבת הפרברית נעצרת בתחנה המרכזית, ואני מזנק ממנה החוצה. הרכבת המהירה היתה צריכה לעזוב כבר לפני שתי דקות, אבל אני עדיין יכול להבחין בה מרחק ארבעה רציפים. אני מקבל החלטה ברוח המקום שלא לצעוק לדיילים לחכות, ומנסה מזלי בספרינט של טיפוס מדרגות. בשניה בה דורכת רגלי על הרציף הנכון, מתחילה הרכבת המהירה את מסעה, ושלא כמו בסרטים, אני מוותר על קפיצה לתוכה ומקלל את הישראלי שבי. רק השבוע אמר לי חבר בהקשר אחר: אתה יכול להוציא את הישראלי מישראל, אבל אתה לא יכול להוציא את ישראל מהישראלי. כמה נכון.

קונצרן הרכבות הגרמני, הדויטשה באהן (Deutsche Bahn) מעסיק למעלה ממאתיים אלף עובדים ואחראי לתנועתם של למעלה משני מיליארד נוסעים בשנה. ובמספרים: למעלה מ- 2,000,000,000 בני אדם. מספרים בלתי נתפסים, ואופרציה מטורפת שכוללת עשרות אלפי רכבות הנעות במקביל בכל רחבי גרמניה והמדינות הסמוכות.

עדיין, הדויטשה באהן היא החברה השנואה ביותר בגרמניה ורוב הגרמנים בטוחים שהם מקבלים ממנה את השירות הגרוע ביותר האפשרי (אחרי שבוע בישראל אני מניח שהם ינשקו פה את רצפת הקרונות). זה נכון בעיקר לגבי ימים קרים ומושלגים, בהם תנועת הרכבות משתבשת משום שהמנגנונים האחראיים על החיבור בין המסילות נוטים לקפוא ולחדול מעבודתם, ואפילו החימום האוטומטי שלהם כבר לא מושיע וצריך לשלוח צוות כוננות לטפל בבעיה. כך, כל איחור של רכבת אחת גורר אחריו תגובת שרשרת שמורגשת בעשרות, ואולי אלפי רכבות אחרות. מדהים, כשחושבים על זה.

אני מבלה המון זמן ברכבות, ועוד יותר מכך בלהבין את החברה הגרמנית. על-אף שגם אני ניזוקתי לא פעם מאיחורי הרכבות ושירות הלקוחות הלא ידידותי של הדויטשה באהן, עדיין, כשלוקחים בחשבון את גודל האופרציה הזו, את מערך התחבורה הציבורית הלא ייאמן שיש כאן בכל עיר, את העובדה שהמכוניות הגרמניות הן מכונות שלא מתקלקלות, את הכבישים המדהימים שאפילו בשלג כבד אפשר לשייט עליהם במהירות של 200 קילומטרים בשעה (כן, מניסיון), מגיעים למסקנה הבלתי נמנעת: העם הזה מצטיין בעיקר בלהזיז אנשים ממקום למקום (אכן, היה להם אחלה תרגול בזה לפני 70 שנה).

אז למה בכל זאת שונאים הגרמנים את הדויטשה באהן? בעיקר משום שמחירי הנסיעה הם באמת גבוהים. למה מחירי הנסיעה גבוהים כל-כך? משום שמזה כעשרים שנה, עת חוברו להן שתי הגרמניות, הכסף הזה הולך כדי לבנות ולשפר את התשתיות הבלתי קיימות עד עלובות במזרח גרמניה. הגרמנים משלמים כיום את מחיר ההזנחה, והכסף הזה אמור, בסופו של דבר, לחבר את מזרח גרמניה לשאר המדינה באותה היעילות והנוחות ממנה נהנים תושבי המערב. הגרמנים משלמים עכשיו כדי שבתוך שנים בודדות לכל אחד מהם תהיה נגישות שווה לכל מקום בארץ שבו הוא חי. כמה פשוט - ככה נכון.

הגרמנים, ולא רק הם, הבינו כבר מזמן עובדה מאוד פשוטה, והבינו אותה מזמן: תחבורה ציבורית טובה היא לב ליבה של חברה מתפקדת. ברמת התשתית והיומיום, אין דבר חשוב מזה. כל גרמני יכול לתכנן לעצמו את היום, את השבוע, את החודש ואת השנה הזו ואת הבאה אחריה, משום שהוא מסוגל לסמוך בעיניים עצומות על אמצעי תחבורה יעילים ועל לוחות זמנים אמינים.

אה, כן, חשוב כמובן לציין שרוב רובו של קונצרן הרכבת הגרמנית מצוי בבעלות ממשלתית, כך שאם מישהו פה חושב שהפרטת הרכבת בישראל תוביל לאיזשהו שינוי מיוחל בתפקודה, הוא עדיין לא מבין לאיזו קטסטרופה אנחנו צועדים. 

טו מייק אה לונג סטורי שורט, גם את הרכבת הבאה, השלישית במספר, אני מצליח להחמיץ. אלא שהודות לדויטשה באהן המופלאה אני מגיע לבסוף לדיסלדורף ב-20:10, שהיא גם שעת פתיחת המשחק. הכרטיס שלי הושאר על-ידי ר' המיואש בדלפק השירות של הרכבת הגרמנית בדיסלדורף. אני אוסף אותו וממהר לרכבת תחתית שמגיעה כמובן ישירות לאיצטדיון החדש של פורטונה. ר' דורש פיצוי בדמות שתי בירות ושולח לי הנחיות היכן בדיוק הוא ממוקם ביציע.

כשאני מגיע, אני יודע שיהיה קצת מסובך להיכנס עם התיק הגדול שלי לאיצטדיון, ואני כרגיל מעמיד פני תייר חסר ישע ולא מזיק שרק במקרה הזדמן ליציע אולטראס במשחק חוץ. הפעם זה לא עובד, ואני נשלח באדיבות ובאנגלית משעשעת לבוטקה שמאחורי היציע, בו ניתן להפקיד חפצים. הסדרן מלווה אותי, ודואג שהכל עובד כשורה.

כבר כמעט מחצית במשחק, ואני עדיין מחפש את ר' כדי להיפטר מהבירות שביד שלי. מדהים לחשוב על זה, אבל שתי הבירות הללו, ביחד 9 יורו, עלו לי יותר מהכרטיס למשחק, שעלה 8 יורו. גם ביחד זה עדיין לא מגיע למחיר כרטיס כניסה ל-י"א ארנה באשדוד. 

היום הוא יום שני. יום העבודה הראשון בשבוע ברחבי גרמניה וברוב מדינות העולם. המשחק הוא משחק ליגה שניה. האיצטדיון מלא עד אפס מקום בחמישים אלף צופים (47484, ליתר דיוק), והאווירה פשוט מחשמלת, הגם שהמשחק עצמו לא מתעלה לרמה גבוהה במיוחד ומסתיים ללא שערים. 

בפוסט הקודם הזכרתי את סצנת האולטראס בדיסלדורף, ואך טבעי הוא שבין החבר'ה שם לבין אולטראס סט פאולי שוררים יחסי ידידות. אלה מסט פאולי שיכלו להגיע מוקדם לעיר זכו לאירוח מופתי של הדיסלדורפים, כולל מסיבת "נגד" מיוחדת, משותפת לשתי קבוצות האולטראס הללו: נגד הומופוביה, נגד סקסיזם, נגד נאצים ונגד ימין ביציעים. 

אה, והיה גם "בעד" אחד: בחודשיים האחרונים מתנהל קמפיין של אנשי אנטיפה בסצנת האולטראס הגרמנית למען הצלתו של מועדון MTZ-RIPO מביילרוס. המועדון, כך מסתבר, הוא היחיד במדינה (הדיקטטורה היחידה באירופה) שמזוהה עם סצנת האנטיפה, ועומד בפני פשיטת רגל. ברשת האנטי-פאשיסטית האירופית התגייסו למסע התרמה למען המועדון הזה, והמסיבה הזאת עמדה גם בסימן המאמץ הזה.

אז מה היה לנו? מערכת תחבורה שמסוגלת להניע אותך 600 קילומטרים ממרכז של עיר גדולה אחת למרכז של עיר גדולה אחרת בתדירות ובטווח זמן המאפשרים אפילו למאחר כרוני שכמותי לתפקד. איצטדיון פאר, סדרנים אדיבים, חמישים אלף צופים ואווירה מדהימה, וכל זה ב-8 יורו לכרטיס. ואחר-כך ימכרו לכם בהארץ שאנחנו צריכים למהר ולאמץ את המודל האנגלי הנורא (עליו אני מבטיח להרחיב בפוסט אחר). 

הלאה. בחזרה לברלין. שוב משחק אמצע שבוע (הפעם ביום חמישי), שוב ליגה שניה: אוניון ברלין נגד ארצגבירגה אוו'ה. הקבוצה האורחת, זו עם השם הבלתי ניתן לביטוי, מגיעה מאיזשהו חור במזרח גרמניה. סצנת הימין שם חזקה, אך הרבה פחות מבעבר. לפני כמה שנים הניפו אוהדיה את הדבר הזה:

כדי לחסוך לכם את הגוגל, המספר 14 מתייחס לטקסט הלקוח מהמניפט המכונן של התנועה הנאצית בארה"ב. הטקסט, בן 14 מלים, נראה כך:

"We must secure the existence of our people and a future for White Children"

לגבי המספר 88 אני מניח שאין צורך להרחיב את הדיבור.

אגב, די מדהים שכמעט לכל הסימנים הקשורים בתרבות הנאצית העכשווית אין ערכי וויקיפדיה בעברית. מלמד דבר או שניים על המקום אליו מתועלת השנאה הקולקטיבית של העם היהודי במדינת ישראל.

בכל אופן, אנחנו מגיעים למשחק כשעה לפני השריקה. על האיצטדיון של אוניון ברלין כבר כתבתי כמה פעמים. כך צריך להיראות איצטדיון עבור אוהדי כדורגל. פשוט תענוג. בגרמניה, פרט לתפיסת מקום ביציע, אין משמעות גדולה לכניסה מוקדמת ליציעים. האוהדים הגרמנים פותחים את הגרונות שלהם רק דקות ספורות טרם השריקה. בכל זאת, עמידה ביציע הצפוני מספקת לנו, אחרי חורף ברלינאי ארוך, שמש נהדרת ובטוחה בעצמה, כאילו אומרת: "זהו זה, עכשיו תורי".

ההמנון של אוניון ברלין הוא אחד מהיפים שבהמנוני הקבוצות. שווה יהיה לדבר על המקום של המנונים בתרבות הספורט הגרמנית. ההמנון הזה ללא ספק יככב בפוסט בנושא. 

המשחק מתחיל ומתקדם בקצב גרמני טיפוסי: כדורגל קשוח, 110% מחויבות למשחק, אפס עצירות (גם בעבירות קשות), משחק מהיר וכמובן: אווירה פשוט מדהימה. ככל שנוקפות הדקות, מפנה השמש את מקומה לקרירות הערב, מה שגורם לעידוד להתחזק יותר ויותר. 

אני מסתכל סביב, שוב, ליגה שניה, משחק באמצע השבוע, איצטדיון סולד-אאוט וחווית כדורגל פשוט אדירה. לזה התכוון המשורר. 

יום ראשון ואני די מפורק. אחת לשלושה חודשים מגיע "סוף השבוע הקדוש": כמה חברים מאולטראס סט פאולי מגיעים לברלין לבילוי שמתחיל בשישי בערב ומסתיים עם עזיבתם בשני בבוקר. אפילו התמרחות נעדרת תחושת זמן במיטה ביום שבת לא סילקה לגמרי את ההנגאובר, והנה כבר יום ראשון, שהוא גולת הכותרת של כל סוף שבוע מטורף שכזה בגלל הביקור הקבוע במקדש האלקטרו העולמי: הברגהיין.

את הברגהיין אפילו אי אפשר לכנות מועדון. זה יעשה לו עוול. יש אנשים שהולכים למועדונים, ויש אנשים שהולכים לברגהיין. יודעי דבר מספרים שבמפעל הזה שהוסב למועדון יש את מערכת הסאונד הטובה ביותר בעולם. כל ביקור בו גורר אחריו לפחות יומיים של אוזניים מצלצלות במקצבי טכנו. הברגהיין הוא המקום בו כל יציר נברא מתחבר, בין אם מרצון ובין אם לא, לצד האפל שבו. את הברגהיין אי אפשר לכבוש. הברגהיין כובש אותך, ולך לא נותר אלא להתמסר ולתת לכל פעימת בס להרעיד לך את האיברים הפנימיים. 

לברגהיין אנחנו מגיעים מאוחר מהצפוי ונתקלים כרגיל בסלקציה הקשה במקום. אנחנו שישה, וזה אף-פעם לא יתרון. אחרי דחיה אחת אני מרים טלפון ל-א' מאולטראס סט פאולי, שמדי פעם מאייש את הכניסה למקום כתחביב סוף-שבוע. א' לא שם, אבל דואג לכך שתוך שתי דקות מגיח החוצה אחד מבעלי השררה במקום ומכניס אותנו, אפילו בחצי מחיר. 

את א' אני לא מכיר הרבה זמן, אבל הוא מוכיח לי פעם אחר פעם כי להיות חלק מסצנת האולטראס זה לפעמים כמו להיות חלק מאיזה מועדון אקסקלוסיבי של בודדים, כאלה שישכבו על הגדר אחד למען השני ויסכנו את קשרי העבודה שלהם לטובת עמיתיהם. זר לא יבין זאת. 

הגרמנים קצת לחוצים ורוצים לאפשר לשחקנים שלהם מספיק מנוחה לפני אליפות אירופה בקיץ הקרוב. זו הסיבה לכך שבשבועות הנוכחיים משוחקים, דווקא בשלהי העונה המתישה, שני מחזורים בשבוע. אני שוב מוצא עצמי במשחק אמצע שבוע, הפעם בהמבורג, סט פאולי נגד אוניון ברלין. המשחק כמובן סולד אאוט, ואני מחפש את א' כדי להודות לו על הטיפול המהיר בתקלת הכניסה לברגהיין. 

האווירה נהדרת, ואוהדי אוניון מספקים את תצוגת העידוד הכי טובה שאני זוכר השנה מקהל חוץ במילרנטור. לפני המשחק אני לומד מאנשי St Pauli Mafia על התיקלות של כמה מהם בכעשרים חוליגנים נאציים של אוניון. הם היו רק שבעה, ואת תוצאות המפגש אפשר לזהות בקלות על פניהם של כמה מהם. "הצלחנו להגן על הדגלים", מרגיע אותי ד'. בסצנה הזו נחשבת נפילת דגלים וכרזות בשבי אוהדי יריבה כגרועה שבהשפלות. שוב, זר לא יבין זאת.

אוהדי אוניון מרגישים טוב, ומחליטים לפרוץ לכיוון יציע אוהדי סט פאולי הצפוני (אולטראס סט פאולי עומדים ביציע הדרומי). משטרה לא נראית בסביבה, וכוח הסדרנים עומל דקות ארוכות על השכנת הסדר. במקביל, אוניון עולה ליתרון מקרי. 1:0, וסט פאולי מתרחקת מאוד מתמונת העליה לליגה הראשונה.

מחצית שניה נפתחת והחבר'ה במדים החומים לוחצים ומחמיצים ללא הרף, עד שבדקה השישים מושג השוויון הנכסף. חמש דקות מאוחר יותר ומגנה השמאלי של אוניון מורחק בכרטיס צהוב שני, ומעתה זו רק שאלה של זמן. ואז מגיע הרגע ההסטורי שמספק לנו המשחק הזה:

קצת לקראת הדקה ה-70, עשרים דקות לפני תיקו שהיה סותם את הגולל על סיכויי של סט פאולי להעפיל לליגה הראשונה, מבקיע מריוס אברס שער יתרון לזכות החומים. האיצטדיון באקסטזה, וכך גם שחקני אוניון שמתנפלים על השופט בטענה לנגיעת יד של אברס. השופט מאשר את השער, אך מסכים לבקשת שחקני אוניון להחליף מילה עם אברס:

השחקן, שגורל עונה שלמה מונח על כתפיו ואיצטדיון שלם מחכה למוצא פיו, עומד שניים וחצי מטרים ממני, מיישיר מבט אל השופט, ומודה שהכדור אכן נגע בידו. השער מבוטל והשוויון נותר בעינו.

אני שוב מאחר. על-מנת להשיג את הרכבת האחרונה לברלין תכננתי לצאת כעשר דקות טרם סיום המשחק, אבל איך אפשר לעזוב דרמה כזו? סט פאולי ממשיכה להחמיץ, פעם אחר פעם, עד שלבסוף זה מגיע, בדקה האחרונה של תוספת הזמן, מרגלי השחקן המצטיין במשחק, פין ברטלס. לרגע היה נדמה שהאיצטדיון כולו מתרומם, כולל הבטון וזרקורי הפלדה, שלושים סנטימטרים באוויר. אני צווח "יש" אחרון וטס לתחנת הרכבת. הפעם אפילו מספיק אותה. מי אמר שאין צדק בכדורגל?

(תקציר כאן).

את הדרך חזרה מהמבורג לברלין אני עושה מהורהר, חושב על שלושת המשחקים בהם צפיתי בפרק הזמן של השבוע האחרון. חושב על התחבורה שציבורית שמתפקדת כעורקי החברה הגרמנית, על המחויבות של ספורטאים למקצוע שלהם ועל השייכות של אוהדים לחוויה כמעצבים, ולא כצרכנים. המודל שהתקבע בישראל ביחס לניהול נכון של מועדון ספורט הוא כל-כך מעוות, שאין מוצא אלא להסביר אותו דרך התהליכים שהתרחשו בחברה הישראלית בשלושת העשורים האחרונים. כך הפכו אזרחים לנתינים, ספרים לתוכניות ריאליטי, טייקונים לגיבורי תרבות ואוהדי ספורט לצרכנים. מודלים של אוהדי ספורט כגורמים עויינים לחוויה, כאלה שתפקידם הוא רק לצרוך ממנה אך בשום אופן לא להשפיע עליה, התקבעו בעיקר בשל ההצלחה של מכבי תל-אביב בכדורסל ומאוחר יותר של מכבי חיפה בכדורגל. שליט אחד, כל-יכול, ואלפי מאמינים עיוורים שנותנים בידיו את המפתחות. הפוסט הזה כבר ככל הנראה ארוך מדי מכדי לתאר עד כמה המודל הזה מעוות, אבל אני מקווה שהוא מהווה עוד פרק בשלב ההוכחה של ה"אפשר גם אחרת". 

אטלנטיס

בספר ההסטוריה הראשון שנכתב אי פעם על-ידי אדם מערבי, מספר הרודטוס על כשלונותיהם החוזרים והנשנים של הלאקדאימונים במלחמתם מול הטגאים. לבסוף, כשנואשו הראשונים מהמצב, שלחו הם להיוועץ באוראקל של דלפי, מקום מקדשו של האל אפולון. הלז לא השיב את פניהם ריקם, והבטיח כי כל שעליהם לעשות הוא למצוא את עצמותיו של אורסטס ולהביאם לקבורה בספרטה. אורסטס זה היה בנו של אגממנון מלך מיקנה שהוביל את צבאות יוון במערכה מול טרויה, והיה לוחם מהולל בפני עצמו. מקום קבורתו של הגיבור לא נודע, וכל החיפושים העלו חרס. 

לבסוף, לגמרי במקרה, איתר ספארטני זקן בשם ליכאס את הקבר, ונדהם לגלות ארון קבורה באורך שבע אמות (כשלושה וחצי מטרים). אורסטס היה שייך לדור קדום ומפואר של בני אדם שהתנשאו לגבהים בקנה המידה הזה.

האופן בו מונהגים לימודי השואה בישראל ובגרמניה מהווה בעיקר מאמץ כביר לייחד אותה כמאורע הסטורי שאין דומה לו (מה שבהחלט נכון). אלא שעל הדרך, מופנה זרקור חזק אל התקופה שבין 1933 ל-1945, תוך שכל מה שמסביב נותר בעלטה. 

הסרט התיעודי החשוב "שמש שחורה" (Schwarze Sonne) מתחקה אחר השורשים המיתולוגיים של הנאציונל-סוציאליזם, הרבה לפני שהיטלר נדחה על-ידי אותו בית הספר לאומנות. הסרט המורכב הזה מתאר את המאמצים של מחלקת המחקר של ה-אס.אס לאשש את תורת הגזע בין היתר בהסתמכות על המיתולוגיה הגרמנית ועל כתבים איזוטריים אלו ואחרים. הנאצים הזיעו בחיפושים אחר שורשיו של הגזע הארי במשפחת העמים העתיקים. משלא מצאו מה שהתאים מספיק לאופן בו רצו לראות את אבותיהם, עלה הרעיון לפיו בני הגזע הארי הם צאצאי האי האבוד אטלנטיס, שתושביו מתוארים ככאלה שהשתייכו לדור הזהב של בני האדם, אלה שגובהם היה כמה מטרים.

המסע שלי לקוטבוס לא היה מתוכנן. י' מהסניף הברלינאי של אולטראס סט פאולי הציעה לי להצטרף אליה ולחבור לידידים מאולטראס דיסלדורף במשחק החוץ של פורטונה נגד אנרגי קוטבוס. כבר תקופה ארוכה שאני מתכנן לבקר בסצנה הנחמדה של פורטונה דיסלדורף, והמשחק בקוטבוס, שעה ורבע נסיעה בסך הכל, הסתמן כהזדמנות טובה.

י' בת ה-22 נולדה בקובלנץ, ובילתה את רוב שנות נעוריה בסצנת הפאנק של דיסלדורף. הקשר לכדורגל נוצר שם, וכמעט כמו כל מי שמתחיל עם כדורגל מנקודת מוצא פוליטית שמאלית, מצאה עצמה י' מהר מאוד ביציעים של המילרנטור.

היא, פירסינג בכל פינה וקעקועים בפריסה מרשימה, כולה צפלונת, ארבעים וקצת קילוגרמים. זה לא מפריע לה לרוקן לתוכה ארבעה בקבוקי בירה טרם אנחנו נכנסים לאיצטדיון, ועוד שלוש כוסות במהלך המשחק:

נשים בסצנת האולטראס הן נושא בפני עצמו. אני מביט ב-י' ומזהה שני וקטורים רבי עוצמה שמנחים את ההתנהגות שלה, כמו גם של צעירות רבות בסצנה: מצד אחד, גם בסצנות השמאל נשים הן עדיין מיעוט זעום באיצטדיון, והייחודיות הזו מעניקה להן מקום בולט בקדמת הבמה. י', כמו רבות אחרות, מודעת לכך היטב. מצד שני, דפוסי הלבוש וההתנהגות מעידים על ניסיון כמעט נואש להשתלב בסצנה שאלימות היא חלק כמעט בלתי נמנע ממנה ובה מצויות נשים בעמדת נחיתות מובנת. במובן זה, נשים בסצנת השמאל בכדורגל הן הקצנה של נשים בסצנת השמאל הגרמני בכלל: הניסיון לבטל את ההבדלים המגדריים נראה לעתים כמו ניסיון לבטל את ההבדלים המיניים.

הרכבת עוזבת את תחנת ברלין מזרח ועושה דרכה דרומה אל עבר הקצה הדרום-מזרחי של מדינת ברנדבורג. כעבור כחצי שעת נסיעה, אנחנו עוצרים ב- Königs Wusterhausen. י' מעירה כי אקסל קופלקה, הבעלים של מותג האופנה הנאצי ת'ור שטיינר, מתגורר בעיירה הזו, וכי הוילה שלו בנויה בצורת צלב קרס. נשמע כמו יופי של התחלה לטיול שלנו. 

אנחנו מגיעים לקוטבוס ומתחילים לצעוד לכיוון האיצטדיון. שלוש שעות לפני השריקה ואין זכר לאוהדים משתי הקבוצות, ואנחנו מבלים שעה ארוכה בהמתנה לחבר'ה מדיסלדורף. 

כשאלה מגיעים, אנחנו עושים הכרות ואני חובר מיד לדמויות שאני מזהה כפוליטיות יותר בסצנה. מ' משתף אותי בחששות שלו לגבי כמה מהדגלים שהם מתכננים להכניס לאיצטדיון. הוא טוען שאנרגי קוטבוס שוכרת במודע תאים מאורגנים של נאצים (Kameradschaften) ככוח אבטחה באיצטדיון, ושאין עוד מקום בגרמניה בו כוח האבטחה אגרסיבי כל-כך כלפי אוהדי הקבוצות היריבות. אנחנו יורדים מהכביש לכיוון יציע האורחים ואז אני מבין על מה הוא (ואחרים) מדבר: 

כוח סדרנים עם וסטים זוהרים ממתין לנו. כל אחד מהם הוא מפלצת אדם בגובה ממוצע של שני מטרים ומסת שריר של שני סוסי מירוץ. חגורת כתפיים רחבה, מהדקת לגוף זרועות עצומות שמסתיימות באגרופי ברזל. אצל חלקם, מייתרת חגורת הכתפיים הזו את הצוואר והראש פשוט מונח עליה כלאחר כבוד, כאילו שוקע במכוון על-מנת להיצמד למסה הקריטית של הגוף. בדיוק כמו בזירת אגרוף. מבט קפוא וחסר מבע מלווה כל אחד מהם, וקעקועים המזוהים עם התאים הנאציים בהם הם חברים מבצבצים מבעד לצווארונים. 

מי שעוקב אחר הבלוג הזה יודע בוודאי שנאצים הם לא מחזה נדיר בסצנות בהן אני מבקר. עדיין, המפגש עימם הוא תמיד ממרחק סביר. והנה, עם כל חינוך השואה שלי כישראלי, אני מוצא עצמי לפתע עומד קפוא מול הר אדם שמבצע בי חיפוש גופני. בעוד ידי המתכת שלו ממששות אחר פירוטכניקה או מה שזה לא יהיה שאסור להכניס לאיצטדיון "הידידות" (נשבע לכם, כך נקרא האיצטדיון של מועדון שמעסיק נאצים במודע), המחשבות שלי נודדות לאטלנטיס. אני אוזר קצת אומץ ומישיר מבט אל המפלצת שבודקת אותי, וסוקר את חבריה לכוח האבטחה מסביבי. אז אני מביט על השמאלנים מדיסלדורף, ושוב אל עבר הרי האדם עם הוסטים הזוהרים, ואני חושב לעצמי: "פאק, איזה סיכוי יש לנו בכלל?".

כמה מטרים קדימה דורשים מכל אחד מאיתנו לחלוץ נעליים. אפילו בעשרים ומשהו שנות אהדה של קבוצה בישראל לא נדרשתי לחיפוש פולשני שכזה, אבל התנגדות היא בכלל לא אופציה. 

אני שמח להיחלץ ממלתעות הנאצים ואנחנו נכנסים לרחבת הכניסה לאיצטדיון. שם אני חובר שוב ל-מ' שמסביר לי על הסצנה הדיסלדורפית, שמורכבת, לטענתו, מכמה קבוצות אולטראס שמאוגדות תחת השם הכללי "אולטראס דיסלדורף", או "בלוק 42" (שזה גם המיקום של קבוצות האולטראס הללו באיצטדיון בדיסלדורף). הקבוצות נבדלות אחת מן השניה בעיקר בכל מה שקשור לפעילות שלהן מחוץ לאיצטדיון, ובמשקל שלאמירה הפוליטית יש בקרבן. אני מפנה את תשומת ליבו של מ' אל עבר חבורה קולנית של אוהדי דיסלדורף שפורקת באותם הרגעים מאוטובוס. הם נראים שיכורים עד כלות חושיהם, ועל הסוו'טשירטים של כמה מהם מתנוססת מאחורה הכתובת "Nation of Hools". אני יודע שלאולטראס דיסלדורף היו בעבר המון צרות עם חוליגנים ימניים בתוך הקהל שלהם, ומעניין אותי לדעת מה המצב כיום.

מ' משיב כי בתקופה האחרונה יש שיפור משמעותי וכי נראה שהאולטראס ניצחו את הקרב הזה והשיגו שליטה יחסית ביציעים. 

פנימה בתוך יציע האורחים אפשר לזהות בברור את ההתארגנויות השונות. נראה גם שהרבה אהבה אין ביניהן. אט אט מטפטפים פנימה עוד ועוד סדרנים והמשחק עומד להתחיל. לפתע, ניגשים כמה סדרנים לכיוון הגוש המנהיג של אולטראס דיסלדורף ומנסים להחרים שני דגלים אנטי-נאציים:

המחזה הוא אבסורדי, ובמקום מתפתחת מהומה קטנה. אני עוזב מיד את המקום שלי ומצטרף לדיסלדורפים שעומדים איתנים מול הסדרנים ולא מאפשרים להם להתקרב לדגלים. מתחילות דחיפות קלות והגוש כולו פותח בקריאות "Nazis raus!" (נאצים החוצה!). הסדרנים נראים מעט נבוכים לנוכח ההתנגדות, אבל עדיין לא נסוגים. למקום מגיע איש הקשר של מועדון פורטונה דיסלדורף עם האוהדים. הוא מנסה להבין מה קורה ומיד מבהיר לסדרנים שאין להם מה לחפש במקום. הדגלים נשארים ומונפים ביתר התלהבות:

השיוויון מושג על-ידי פורטונה בדקות הסיום. האדיוט שעומד מעלי מאבד את זה ושופך חצי מהבירה שלו עלי ועל שוטר סמוי שאין גלוי ממנו שעומד לשמאלי. אני ו-י' מודים לחבר'ה ומתחילים במסע הרגלי לכיוון התחנה המרכזית של קוטבוס. כל השוטרים שראינו קודם לכן התנדפו כלא היו, ו-י' מתעקשת ללכת בקור של שתי מעלות עם מעיל פתוח. אני מסביר לה שהבריאות שלה אולי לא חשובה לה, אבל המעיל הפתוח מסכן גם את שלי משום שהוא חושף חולצה עם כיתוב מסצנת הפאנק של דיסלדורף. 

בדרך חזרה לברלין אנחנו כמעט ולא מדברים. היא מרוצה אחרי שווארמה מבשר פיגולים שהיא השיגה ביורו תשעים בקוטבוס, ואני שקוע במחשבות על מה שראיתי. הם גדולים וחזקים, אני חושב לעצמי, אבל לפחות בגרמניה, אנחנו, הטובים, אנחנו החכמים, והכי חשוב: אנחנו עדיין הרבה יותר. 

הללויה

אל סוף השבוע שעבר הגעתי עם הלשון בחוץ. זה היה שבוע קשה וכאוטי במיוחד, וכל מה שרציתי זה לנוח ולמלא מצברים. הצצה חטופה ביומן הכדורגל שלי גילתה מהר מאוד כי לא דובים ולא יער: קמניץ, הקבוצה עם הקהל הגרוע ביותר בגרמניה כולה בהקשרים הנאציים שלו, מגיעה למשחק חוץ מול באבלסברג בפוטסדם. יום שבת, אם-כך, כבר הלך, אני חושב לעצמי. או.קיי, מה הלאה?
דפדוף קדימה ואני מגלה משחק של סט פאולי במינכן, מול 1860. מעבר לעניין הגדול שלי במאבק ביציע האולטראס של 1860 (אליו נגיע בהמשך), אני גם נזכר שאת המשחק הזה חיברתי עם פגישה עם המנחה שלי לדוקטורט, ומבין שמנוחה כבר לא תהיה מנת חלקי בימים הקרובים.

שבת בבוקר. אני מדדה מהמיטה לכיוון תחנת הרכבת של קוטבוסר טור בלב קרויצברג, ברלין, וכרגיל מאחר. המשחק מתחיל אומנם ב-14:00, אבל הבאבלסברגים מבקשים שנגיע מוקדם, ואני מקווה שהמשלחת הישראלית למשחק הזה תתייצב בזמן בנקודת המפגש. עם החבירה לישראלים, מתחלפת תחושת העייפות בתחושת סקרנות מעורבת במתח לקראת המפגש עם קבוצה שכל הקהל שלה, ולא רק קבוצות מסוימות, מזוהה עם ימין קיצוני.

כדי להבין במה מדובר, נתחיל עם פירמת החוליגנים הקמניצית הידועה לשמצה. זו נקראת HooNaRa. משמעות הביטוי היא לא פחות מ:
Hooligans
Nazis
Racists
לא מאמינים? בבקשה:

ההערכות כיום מדברות על בין 40 ל-50 חברים ב-HooNaRa, כולם מעל לגיל 30, כולם מקמניץ והסביבה.
כדי לא לקפח את הצעירים יותר, משלים ארגון האולטראס של קמניץ את התמונה. לארגון קוראים NS-BOYS, כאשר בגרמניה לצמד האותיות NS יש משמעות ברורה: נאציונל סוציאליזם. כמובן, אף ארגון לא יכול לקרוא לעצמו בשם הזה בגרמניה, ולכן, באופן רשמי, ה- NS של קמניץ הוא קיצור של New Society:

החבר'ה מסט פאולי יודעים לספר על שני מפגשים מעניינים במיוחד מול קמניץ בשנים האחרונות (שתי הקבוצות לא משחקות באותן הליגות ונפגשו רק בגביע).
במפגש הראשון, בדצמבר 2006, אירחה סט פאולי את קמניץ. האורחים הגיעו לאיצטדיון מילרנטור, אולי מעוז השמאל האנטי-פאשיסטי בגרמניה כולה, עם דגלים מיוחדים במינם, שטרם נראו קודם לכן במגרשים. המקומיים הגיבו בהתפרעות והשלכת פירוטכניקה לתוך יציעי האורחים, שנאלצו להמתין שעות ארוכות עד שיכלו לעלות על האוטובוסים שלהם בחזרה. הסרטון הבא צולם על-ידי אוהדי קמניץ בתוך היציע שלהם. המסרים בו גורמים לי להאמין שבאיזשהו שלב הוא יורד מהרשת, ולכן אני מעלה אותו בעצמי כאן במנותק מיוטוב. הפעילו את הדמיון שלכם וחפשו את הסמל שחסר במרכז הדגלים שהביאו הקמניצים:

המפגש השני עליו מדברים הסט פאולים התקיים בתחילת העונה שעברה, 2010-2011, כשסט פאולי היתה בליגה הראשונה בעוד קמניץ פתחה אותה ברביעית (מה שלא מנע מסט פאולי להפסיד את המשחק). הפעם נערך המשחק בקמניץ, עיר קטנה (במונחים של גרמניה) של כרבע מליון תושבים. החבר'ה מסט פאולי מספרים על מסע במנהרת הזמן היישר לגרמניה הנאצית של שנות השלושים: ילדים בני עשר שמצדיעים במועל יד כלפי האוטובוס של האורחים, קריאות געניות משך כל המשחק, וכמובן אנטישמיות כמיטב המסורת. בסיום אותו משחק תורגמה הנוכחות של אוהדי סט פאולי בעיר לצעדה אנטיפשיסטית מהאיצטדיון לתחנת הרכבת. זה היה, כך מספרים, משב רוח רענן במה שהסט פאולים אוהבים לכנות "המקום הכי חשוך בגרמניה":

חזרה לזמננו אנו, ולברלין. אנחנו לוקחים רכבת פרברית (S-Bahn) ואני די בטוח שהאוהדים של קמניץ נוסעים ברכבת אזורית (Regional Bahn), ולכן אנחנו רגועים. בשלב כלשהו, עולים שוטרים לרכבת. בינתיים אני מקבל הודעה מהחבר'ה של באבלסברג, שחוליגנים של קמניץ הצליחו לחמוק מהמשטרה ולהגיע לבד לשכונה. שם הם כבר הספיקו לתקוף כמה אוהדים מקומיים. אנחנו מגיעים לבאבלסברג ורק בירידה לרציף אנחנו מבחינים שבעצם היינו על אותה הרכבת של החבר'ה מ- New Society. אנחנו ממהרים למועדון האוהדים, אוספים את הכרטיסים וזזים עם האולטראס המקומי לכיוון האיצטדיון.

המשחק עצמו משעמם להחריד, ובסופו אני סוגר 270 דקות ו-2100 קילומטרים בלי לראות שער (ליאז'-ויסלה, סט-פאולי-בראונשוויג ובאבלסברג-קמניץ. כולם הסתיימו מאופסים). אלא שאנחנו הרי לא כאן עבור מה שקורה על כר הדשא, והיציעים אינם מאכזבים. שתי קבוצות האולטראס של באבלסברג, זו הקטנטונת ביציע המזרחי וזו שביציע הצפוני מפליאות במסרים פוליטיים:

"בומבר האריס עשה זאת שוב!", קוראים הבאבלסברגים למפקד כוחות ההפצצה הבריטיים במלחמת העולם השניה, וזה שאחראי להחרבתן של ערים גרמניות רבות, קמניץ ביניהן.

וכמובן:

"סבא היה בסדר גמור", בעקיצה סרקסטית ביחס כלפי העבר הנאצי שמחביא כל גרמני עמוק בארון.
ביציע המזרחי, בו היו באותו היום יותר כרזות מבני אנוש, גם דאגו למי מכם שלא ממש מסתדרים עם המסרים המתוחכמים:

"נאצים הם חרא, אנטיפה לא!". קצר וקולע.
גם ביציע הצפוני של באבלסברג, היכן שהיינו אנחנו ממוקמים, לא נשארו בידיים ריקות. יותר דגלי אנטיפה מדגלי הקבוצה הונפו לאוויר באותו היום, בנוסף לקבוצת סקינהדס חדשה שעשתה הופעת בכורה ביציע:

האורחים לא טרחו להביא עימם תפאורה מיוחדת למשחק הזה. במקום, הם הסתפקו בשירת Arbeit macht frei (אם כי אני עצמי לא הייתי ער לה). קצת על האווירה במשחק אפשר ללמוד מהקליפ הבא:

במשך כל המשחק אני ומ' מדברים על קומץ לובשי השחורים שממוקמים בסמוך לגדר המפרידה בין יציע האורחים ליציע שלנו. אנחנו שמים לב שהחבר'ה האלה לא טורחים לעודד ולו פעם אחת. אני משער שמדובר בחברים של קמניץ שמגיעים מקוטבוס ומויקטוריה פרנקפורט אודר (מדובר בעיר פרנקפורט שעל נהר האודר שעל גבול פולין, ולא בפרנקפורט שנמצאת במערב גרמניה על נהר המיין).
סיום המשחק, והרוחות מתלהטות. הראשונים לטפס מעל לגדר המפרידה בין היציעים הם אותם אורחים של אורחים, שכמובן הגיעו למטרה אחת בלבד. אלא שלא כמו השמאלנים שאנחנו מכירים מישראל, הבאבלסברגים לא חושבים פעמיים ומיד מזנקים כמה מהם מעל לגדר. בתווך עומדים סדרנים, בעוד המשטרה נמצאת בכלל מחוץ לאיצטדיון ונהנית מהשמש הנהדרת של אותו היום. הסדרנים מצליחים להקפיא את המצב עד להגעת השוטרים, והבלאגן נרגע, לא לפני שסדרן חוטף חזיז ליד האוזן שלו ומפונה לטיפול.

יש משהו מאוד לא נעים בלהביט על אנשים ששונאים אותך שנאה עיוורת מבלי שהם מכירים אותך. כמה שלא ניסיתי למקד את המבט על אוהדי קמניץ, בכל פעם שהיתה לי התחושה שהם מביטים בי בחזרה, הרגשתי צורך להפנות את הראש. איך אפשר להתמודד עם שנאה שרירותית, ואיך אפשר לתקן רוע שכזה?

המחשבות הפאסימיות מלוות אותי בדרך חזרה. את החברים השארתי ברכבת ואני עצמי ירדתי בוואנזה, אותו מקום בו התקיימה אותה ועדה, כדי לסדר קצת את המחשבות וגם כדי להתבונן בעשרות השוטרים פורקים את ציוד המהומות שלהם ומתארגנים לקראת חזרה. הנסיונות הלא מוצלחים שלי להתקרב לסצינות הימין הקיצוני בכדורגל בגרמני הביאו אותי לשנות כיוון ולחשוב על המשטרה כשחקן אפשרי במחקר שלי.

מאוחר יותר אני עולה שוב על הרכבת בחזרה למרכז ברלין. משום מה, הרכבת בוחרת לעמוד בכל תחנה דקות ארוכות, והנסיעה אורכת נצח. אני מרגיש מפורק, פיזית ונפשית, ומת כבר לסיים את היום הזה.
תחנה אחת לפני זו שאני אמור לרדת בה עולה לרכבת בחור צעיר עם גיטרה. בברלין אי אפשר לעבור יום מבלי להיתקל ב"נגני רכבת", ומה שאולי נחמד בהתחלה הופך לדי מרגיז ופולשני כאשר כל מה שאתה רוצה זה להתחפר באנונימיות שמציעה התחבורה הציבורית בעיר הגדולה ולהגיע בשקט הביתה.
הקרון הומה אדם. הבחור ממלמל משהו ומתחיל לנגן.
בתוך שניות, דומם הקרון: כל השיחות מופסקות, אוזניות האייפודים נשלפות מהאוזניים וכולם מביטים בהשתאות אל עבר הבחור שנותן את הביצוע הכי מדהים שאי פעם שמעתי ל"הללויה" של לאונרד כהן. כה עוצרת נשימה היא השירה שלו, שזו היתה הפעם הראשונה שאני רואה כל-כך הרבה אנשים מחייכים ברכבת בברלין. הרכבת מגיעה לתחנה שלי והבחור טרם סיים לנגן. אני חש צער על-כך שאני לא זוכה לתגמל אותו על הביצוע הנפלא שלו. אני יורד מהרכבת ובעודי עושה דרכי על הרציף לכיוון היציאה, אני שומע מחיאות כפיים סוערות בתוך הרכבת. אני מחייך. איזה סיום אנושי ליום שכולו שנאה לאנושות.

מהנקודה הזו הולכים הדברים ומשתפרים: ביום שני אני זוכה למחמאות מהמרצה שלי על ההתקדמות במחקר, ובערב אני אפילו מצליח לשכנע את מרים לבוא איתי ליציע של סט פאולי באליאנץ ארנה. אגב, קראתי השבוע שניסיון נוסף להתמודד עם מחירי הכרטיסים בישראל עלה על שרטון. העבריין המורשע אליעזר טביב זרק משהו על זכותו להרוויח.
אז הנה, לידיעת העבריין אליעזר טביב, ככה עולה כרטיס במחיר מלא למשחק צמרת בליגה השניה בגרמניה, באחד ממתקני הספורט המפוארים ביותר בעולם:

המשחק עצמו מתחיל רע ואני סוגר כבר 300 דקות ו-2700 קילומטרים בלי לראות שער. אני בוהה בדשא כשהלב בכלל בדרבי התל-אביבי, והשאלות של החבר'ה ביציע ("מה אתה עושה כאן?") גם הן לא עוזרות.
משחקי שני בערב בגרמניה הם קטסטרופה אחת גדולה. יום שני הוא יום עבודה רגיל, והמרחקים בגרמניה לא מאפשרים לאדם עובד ללכת אחר הקבוצה שלו כשהיא משחקת במרחק 800 קילומטרים. מעט מדי אוהדים מהמבורג מגיעים, אבל יציע האורחים בכל זאת מלא. איך זה, אתם שואלים?
מימיני אני מביט בחבורה של פאנקיסטים. ה-ר' המתגלגלת שלהם והמבטא הבווארי מלמדים שהם מקומיים. כמו רבים מהנוכחים ביציע. יציע אוהדי סט פאולי מהווה עבור אנשי שמאל מקום בו הם מרגישים בטוחים, בו הם מרגישים עוצמה. לכל מקום אליו מגיע הקבוצה הזו היא סוחפת איתה אנשים מהסביבה שמזדהים עם הרעיון שבבסיס המועדון מהעיר הצפונית. תקראו לזה אולי "טרמפיסטים", אבל אני דווקא רואה בזה משהו יפה. במקום כמו מינכן, בו לשמאל אין כמעט ביטוי, יש לאנשים שרוצים לחיות חיים אלטרנטיביים ופשוט נולדו במקום הלא נכון, אפשרות לקחת נשימה כשסט פאולי מגיעה לביקור.

אותי מעניין המשחק הזה מסיבה אחת עיקרית: המאבק שביציעי 1860 נגד ההשתלטות של נאצים על הסצנה.
קצת רקע לסיפור: מינכן 1860 היא הקבוצה הותיקה בעיר, ונחשבת ל"אותנטית" יותר מבאיירן הענקית והממוסחרת. יש אזורים במינכן המזוהים באופן מוחלט עם המועדון התכול, בעוד שקשה לי לחשוב על אזורים "אדומים" של אוהדי באיירן.
לא קל להיות אוהד של קבוצה מדשדשת בעיר שבה היריבה העירונית היא אחת הקבוצות הכי מצליחות בעולם, אבל למינכן 1860 יש לא מעט אוהדים, והיא ממלאת בממוצע קרוב למחצית מהאליאנץ ארנה שתכולתו כמעט 70,000 מקומות.

שלוש קבוצות עיקריות נאבקות על הגמוניה ביציעי 1860. קבוצת האולטראס הותיקה והגדולה ביותר היא Giasinga Buam (השם נגזר משמה של שכונת גיסינג במינכן, שהיא המזוהה ביותר עם 1860 בכל העיר). הקבוצה השניה מכונה Cosa Nostra, והיא מעין תערובת של אולטראס עם נגיעות חוליגניות. הקבוצה הזו מקיימת קשרים הדוקית עם קבוצה נוספת ביציע, שאינה מהווה ארגון רשמי אבל מתנהלת כפירמה חוליגנית לכל דבר. כל זה שכיח ומקובל, אלא שבשנתיים האחרונות הכניסה פירמת החולגנים הזו אלמנטים בוטים של ימין קיצוני אל תוך היציע, הרבה בסיוע חבר'ה צעירים של ה- Cosa Nostra שעבורם להיות חוליגן נאצי זה עניין של סטטוס יוקרתי, בדרך-כלל בלי שום קשר לאסוסיאציות הפולטיות הנלוות.
שתי הקבוצות יחד הצליחו להטיל אימה על היציע הצפוני באליאנץ ארנה במשך זמן ממושך. על כמה מהתקריות האלימות בניצוחן כבר דיווחתי בעבר.

בניגוד למועדון מצחין כמו קמניץ שלא רואה שום פסול בימין קיצוני ביציעים, במינכן 1860 לא אהבו, בלשון המעטה, את מה שמתרחש ביציעים שלהם. במהלך משותף של הנהלת הקבוצה והאולטראס גיסינגה בואם, ובתיווך של קבוצת אוהדים מבוגרת יותר שנקראת Löwen gegen rechts ("אריות נגד ימין"), נבחר המשחק מול סט פאולי למשחק המפתח בו במאבק לסילוק הנאצים מהיציעים.
ואכן, טרם התחיל המשחק, ומצד הקבוצה מורם השלט הזה:

(הראו לימין הראדיקלי את הכתף הקרה!).
ובצעד אמיץ וחשוב, מונפת ביציע האולטראס הכרזה הבא:

(גזענות החוצה מהראשים, נאצים החוצה מהיציעים).

בדקה ה-31 למשחק מסתיימת הבצורת שלי עם שער היתרון של סט פאולי. המשחק מסתיים בשוויון ואותי רק מעניין להגיע לאינטרנט ולראות מה קרה בדרבי התל-אביבי.
אני מגיע למקום מבטחים ושולף את הלפטופ. מביט פעם אחר פעם בתקצירים, קורא את הטורים המתלהמים של העלק-עיתונאי ספורט שיש בישראל, ומגחך. הייתי בשמחה מארגן להם השתלמות סוף-שבוע פה איתי באיצטדיוני כדורגל, אני חושב לעצמי. נדמה לי שלאחריו כל עולם התוכן שלהם והאופן בו הם מגדירים "אלימות" ישתנה מעט.

רגע לפני שאני שולח את המחשב ואת עצמי לישון, אני נתקל בזה:

וקורא על הפגנת אנטיפה גדולה שנערכה באותו היום תחת הססמא: "עיר נקייה מנאצים". הפגנות כאלה הן לא עניין נדיר בגרמניה, אבל המיקום שלה מעניין אותי במיוחד. כן, במקום הכי חשוך בגרמניה. בעוד מתבונן בוידאו, אני נזכר לי באימרה נפלאה של א.ד. גורדון:
"לא יהיה ניצחון של האור על החושך כל עוד לא נעמוד על האמת הפשוטה, שבמקום להילחם בחושך, עלינו להגביר את האור."