Follow by Email

יום חמישי, 22 במרץ 2012

אטלנטיס

בספר ההסטוריה הראשון שנכתב אי פעם על-ידי אדם מערבי, מספר הרודטוס על כשלונותיהם החוזרים והנשנים של הלאקדאימונים במלחמתם מול הטגאים. לבסוף, כשנואשו הראשונים מהמצב, שלחו הם להיוועץ באוראקל של דלפי, מקום מקדשו של האל אפולון. הלז לא השיב את פניהם ריקם, והבטיח כי כל שעליהם לעשות הוא למצוא את עצמותיו של אורסטס ולהביאם לקבורה בספרטה. אורסטס זה היה בנו של אגממנון מלך מיקנה שהוביל את צבאות יוון במערכה מול טרויה, והיה לוחם מהולל בפני עצמו. מקום קבורתו של הגיבור לא נודע, וכל החיפושים העלו חרס. 
לבסוף, לגמרי במקרה, איתר ספארטני זקן בשם ליכאס את הקבר, ונדהם לגלות ארון קבורה באורך שבע אמות (כשלושה וחצי מטרים). אורסטס היה שייך לדור קדום ומפואר של בני אדם שהתנשאו לגבהים בקנה המידה הזה.

האופן בו מונהגים לימודי השואה בישראל ובגרמניה מהווה בעיקר מאמץ כביר לייחד אותה כמאורע הסטורי שאין דומה לו (מה שבהחלט נכון). אלא שעל הדרך, מופנה זרקור חזק אל התקופה שבין 1933 ל-1945, תוך שכל מה שמסביב נותר בעלטה. 
הסרט התיעודי החשוב "שמש שחורה" (Schwarze Sonne) מתחקה אחר השורשים המיתולוגיים של הנאציונל-סוציאליזם, הרבה לפני שהיטלר נדחה על-ידי אותו בית הספר לאומנות. הסרט המורכב הזה מתאר את המאמצים של מחלקת המחקר של ה-אס.אס לאשש את תורת הגזע בין היתר בהסתמכות על המיתולוגיה הגרמנית ועל כתבים איזוטריים אלו ואחרים. הנאצים הזיעו בחיפושים אחר שורשיו של הגזע הארי במשפחת העמים העתיקים. משלא מצאו מה שהתאים מספיק לאופן בו רצו לראות את אבותיהם, עלה הרעיון לפיו בני הגזע הארי הם צאצאי האי האבוד אטלנטיס, שתושביו מתוארים ככאלה שהשתייכו לדור הזהב של בני האדם, אלה שגובהם היה כמה מטרים.

המסע שלי לקוטבוס לא היה מתוכנן. י' מהסניף הברלינאי של אולטראס סט פאולי הציעה לי להצטרף אליה ולחבור לידידים מאולטראס דיסלדורף במשחק החוץ של פורטונה נגד אנרגי קוטבוס. כבר תקופה ארוכה שאני מתכנן לבקר בסצנה הנחמדה של פורטונה דיסלדורף, והמשחק בקוטבוס, שעה ורבע נסיעה בסך הכל, הסתמן כהזדמנות טובה.
י' בת ה-22 נולדה בקובלנץ, ובילתה את רוב שנות נעוריה בסצנת הפאנק של דיסלדורף. הקשר לכדורגל נוצר שם, וכמעט כמו כל מי שמתחיל עם כדורגל מנקודת מוצא פוליטית שמאלית, מצאה עצמה י' מהר מאוד ביציעים של המילרנטור.
היא, פירסינג בכל פינה וקעקועים בפריסה מרשימה, כולה צפלונת, ארבעים וקצת קילוגרמים. זה לא מפריע לה לרוקן לתוכה ארבעה בקבוקי בירה טרם אנחנו נכנסים לאיצטדיון, ועוד שלוש כוסות במהלך המשחק:



נשים בסצנת האולטראס הן נושא בפני עצמו. אני מביט ב-י' ומזהה שני וקטורים רבי עוצמה שמנחים את ההתנהגות שלה, כמו גם של צעירות רבות בסצנה: מצד אחד, גם בסצנות השמאל נשים הן עדיין מיעוט זעום באיצטדיון, והייחודיות הזו מעניקה להן מקום בולט בקדמת הבמה. י', כמו רבות אחרות, מודעת לכך היטב. מצד שני, דפוסי הלבוש וההתנהגות מעידים על ניסיון כמעט נואש להשתלב בסצנה שאלימות היא חלק כמעט בלתי נמנע ממנה ובה מצויות נשים בעמדת נחיתות מובנת. במובן זה, נשים בסצנת השמאל בכדורגל הן הקצנה של נשים בסצנת השמאל הגרמני בכלל: הניסיון לבטל את ההבדלים המגדריים נראה לעתים כמו ניסיון לבטל את ההבדלים המיניים.

הרכבת עוזבת את תחנת ברלין מזרח ועושה דרכה דרומה אל עבר הקצה הדרום-מזרחי של מדינת ברנדבורג. כעבור כחצי שעת נסיעה, אנחנו עוצרים ב- Königs Wusterhausen. י' מעירה כי אקסל קופלקה, הבעלים של מותג האופנה הנאצי ת'ור שטיינר, מתגורר בעיירה הזו, וכי הוילה שלו בנויה בצורת צלב קרס. נשמע כמו יופי של התחלה לטיול שלנו. 
אנחנו מגיעים לקוטבוס ומתחילים לצעוד לכיוון האיצטדיון. שלוש שעות לפני השריקה ואין זכר לאוהדים משתי הקבוצות, ואנחנו מבלים שעה ארוכה בהמתנה לחבר'ה מדיסלדורף. 

כשאלה מגיעים, אנחנו עושים הכרות ואני חובר מיד לדמויות שאני מזהה כפוליטיות יותר בסצנה. מ' משתף אותי בחששות שלו לגבי כמה מהדגלים שהם מתכננים להכניס לאיצטדיון. הוא טוען שאנרגי קוטבוס שוכרת במודע תאים מאורגנים של נאצים (Kameradschaften) ככוח אבטחה באיצטדיון, ושאין עוד מקום בגרמניה בו כוח האבטחה אגרסיבי כל-כך כלפי אוהדי הקבוצות היריבות. אנחנו יורדים מהכביש לכיוון יציע האורחים ואז אני מבין על מה הוא (ואחרים) מדבר: 
כוח סדרנים עם וסטים זוהרים ממתין לנו. כל אחד מהם הוא מפלצת אדם בגובה ממוצע של שני מטרים ומסת שריר של שני סוסי מירוץ. חגורת כתפיים רחבה, מהדקת לגוף זרועות עצומות שמסתיימות באגרופי ברזל. אצל חלקם, מייתרת חגורת הכתפיים הזו את הצוואר והראש פשוט מונח עליה כלאחר כבוד, כאילו שוקע במכוון על-מנת להיצמד למסה הקריטית של הגוף. בדיוק כמו בזירת אגרוף. מבט קפוא וחסר מבע מלווה כל אחד מהם, וקעקועים המזוהים עם התאים הנאציים בהם הם חברים מבצבצים מבעד לצווארונים. 

מי שעוקב אחר הבלוג הזה יודע בוודאי שנאצים הם לא מחזה נדיר בסצנות בהן אני מבקר. עדיין, המפגש עימם הוא תמיד ממרחק סביר. והנה, עם כל חינוך השואה שלי כישראלי, אני מוצא עצמי לפתע עומד קפוא מול הר אדם שמבצע בי חיפוש גופני. בעוד ידי המתכת שלו ממששות אחר פירוטכניקה או מה שזה לא יהיה שאסור להכניס לאיצטדיון "הידידות" (נשבע לכם, כך נקרא האיצטדיון של מועדון שמעסיק נאצים במודע), המחשבות שלי נודדות לאטלנטיס. אני אוזר קצת אומץ ומישיר מבט אל המפלצת שבודקת אותי, וסוקר את חבריה לכוח האבטחה מסביבי. אז אני מביט על השמאלנים מדיסלדורף, ושוב אל עבר הרי האדם עם הוסטים הזוהרים, ואני חושב לעצמי: "פאק, איזה סיכוי יש לנו בכלל?".
כמה מטרים קדימה דורשים מכל אחד מאיתנו לחלוץ נעליים. אפילו בעשרים ומשהו שנות אהדה של קבוצה בישראל לא נדרשתי לחיפוש פולשני שכזה, אבל התנגדות היא בכלל לא אופציה. 

אני שמח להיחלץ ממלתעות הנאצים ואנחנו נכנסים לרחבת הכניסה לאיצטדיון. שם אני חובר שוב ל-מ' שמסביר לי על הסצנה הדיסלדורפית, שמורכבת, לטענתו, מכמה קבוצות אולטראס שמאוגדות תחת השם הכללי "אולטראס דיסלדורף", או "בלוק 42" (שזה גם המיקום של קבוצות האולטראס הללו באיצטדיון בדיסלדורף). הקבוצות נבדלות אחת מן השניה בעיקר בכל מה שקשור לפעילות שלהן מחוץ לאיצטדיון, ובמשקל שלאמירה הפוליטית יש בקרבן. אני מפנה את תשומת ליבו של מ' אל עבר חבורה קולנית של אוהדי דיסלדורף שפורקת באותם הרגעים מאוטובוס. הם נראים שיכורים עד כלות חושיהם, ועל הסוו'טשירטים של כמה מהם מתנוססת מאחורה הכתובת "Nation of Hools". אני יודע שלאולטראס דיסלדורף היו בעבר המון צרות עם חוליגנים ימניים בתוך הקהל שלהם, ומעניין אותי לדעת מה המצב כיום.
מ' משיב כי בתקופה האחרונה יש שיפור משמעותי וכי נראה שהאולטראס ניצחו את הקרב הזה והשיגו שליטה יחסית ביציעים. 

פנימה בתוך יציע האורחים אפשר לזהות בברור את ההתארגנויות השונות. נראה גם שהרבה אהבה אין ביניהן. אט אט מטפטפים פנימה עוד ועוד סדרנים והמשחק עומד להתחיל. לפתע, ניגשים כמה סדרנים לכיוון הגוש המנהיג של אולטראס דיסלדורף ומנסים להחרים שני דגלים אנטי-נאציים:



המחזה הוא אבסורדי, ובמקום מתפתחת מהומה קטנה. אני עוזב מיד את המקום שלי ומצטרף לדיסלדורפים שעומדים איתנים מול הסדרנים ולא מאפשרים להם להתקרב לדגלים. מתחילות דחיפות קלות והגוש כולו פותח בקריאות "Nazis raus!" (נאצים החוצה!). הסדרנים נראים מעט נבוכים לנוכח ההתנגדות, אבל עדיין לא נסוגים. למקום מגיע איש הקשר של מועדון פורטונה דיסלדורף עם האוהדים. הוא מנסה להבין מה קורה ומיד מבהיר לסדרנים שאין להם מה לחפש במקום. הדגלים נשארים ומונפים ביתר התלהבות:



השיוויון מושג על-ידי פורטונה בדקות הסיום. האדיוט שעומד מעלי מאבד את זה ושופך חצי מהבירה שלו עלי ועל שוטר סמוי שאין גלוי ממנו שעומד לשמאלי. אני ו-י' מודים לחבר'ה ומתחילים במסע הרגלי לכיוון התחנה המרכזית של קוטבוס. כל השוטרים שראינו קודם לכן התנדפו כלא היו, ו-י' מתעקשת ללכת בקור של שתי מעלות עם מעיל פתוח. אני מסביר לה שהבריאות שלה אולי לא חשובה לה, אבל המעיל הפתוח מסכן גם את שלי משום שהוא חושף חולצה עם כיתוב מסצנת הפאנק של דיסלדורף. 

בדרך חזרה לברלין אנחנו כמעט ולא מדברים. היא מרוצה אחרי שווארמה מבשר פיגולים שהיא השיגה ביורו תשעים בקוטבוס, ואני שקוע במחשבות על מה שראיתי. הם גדולים וחזקים, אני חושב לעצמי, אבל לפחות בגרמניה, אנחנו, הטובים, אנחנו החכמים, והכי חשוב: אנחנו עדיין הרבה יותר. 

5 תגובות:

  1. נהנתי לקרוא...על מה הדוקטוראט?

    מתנדב לעזור עם היישומים הסטטיסטיים.... דאוויד :)

    השבמחק
  2. שלום, אני הולך להיות במשחק של קוטבוס נגד בוכום ב20/4, היתי רוצה בבקשה לשוחח אתך על נסיעה מברלין לקוטבוס, כרטיס למשחק וכל שאר הדברים שכתבת שם על הנאצים.
    איך אפשר למצוא אותך בפייסבוק או בטלפון בבקשה?
    יופי של פוסט
    תודרבה

    השבמחק
    תשובות
    1. תוכל ליצור איתי קשר באמצעות האימייל:
      fussballogie@googlemail.com

      מחק
    2. תודה רבה
      שלחתי לך מייל, אשמח אם תשיב כי טיסתי מתקרבת עד מאד... תודה וחג שמח

      מחק
    3. מצטער, אך לא הגיע שום מייל

      מחק