יקום מקביל

את סליחתם של אלה המבקרים בבלוג מטעמי כדורגל בלבד אבקש כבר עתה. הפוסט הזה הוא לא פוסט על כדורגל. הוא אפילו לא פוסט על אוהדי כדורגל. הוא פוסט שמנסה להדגים כמה אפשר ללמוד על פוליטיקה וחברה ביחידה מדינית כלשהי, מתוך הכדורגל. בעצם, אם לא שמתם לב לכך עד כה, זוהי מטרת הבלוג כולו, אלא שהפוסט הזה הוא כנראה קצת יותר פוליטי מהאחרים.

מעשה בשלושה משחקים שלאחר כל אחד מהם התכוונתי לשבת ולכתוב, אך שילוב מנצח של עצלות וחוסר יצירתיות מצד אחד, ואורחים חובבי מסיבות הדירו אותי לאחרונה מהמחשב. הראשון שבהם התקיים לפני כעשרה ימים בדיסלדורף, שם התארחה סט פאולי למשחק חוץ קשה מול היריבה העיקרית שלה על הכרטיס למבחנים על עליה לליגה הראשונה. 

כמעט 600 קילומטרים וכארבע וחצי שעות רכבת מהירה מפרידים בין ברלין לדיסלדורף, ואני מתכנן לעצמי את המסע, מתכוון להגיע כשלוש שעות לפני המשחק לדיסלדורף על-מנת לבקר במסעדה הישראלית הראויה היחידה בכל גרמניה שנמצאת דווקא שם. כתמיד, אני מוצא עצמי נלחץ ומסתבך עם הזמן, ותוך כדי שהפסטה ("רק 7 דקות הכנה" עלק) מתבשלת לה בסיר, אני מבין שאת הרכבת אני אפספס. מיד משגר הודעה לר', שכבר מכיר היטב את התירוצים שלי, ומבטיח לו להגיע שעה אחרי, בשש בערב. שמח ומבדח אני יושב לארוחת הצהריים שלי בצוותא עם החבר'ה מסיינפלד על המסך, ויוצא לכיוון תחנת הרכבת. המתנה ארוכה מהרגיל לרכבת הפרברית שתיקח אותי לתחנה המרכזית גוררת שוב מתח ועצבים. כשהיא סוף סוף מגיעה (באיחור של 7 דקות, ששקול לאיחור של 70 דקות בישראלית), אני עולה ומתקמם ליד דלת היציאה, מוכן ומזומן לזנק החוצה כדי להספיק את הרכבת המהירה לדיסלדורף שיוצאת מרציף אחר.

הרכבת הפרברית נעצרת בתחנה המרכזית, ואני מזנק ממנה החוצה. הרכבת המהירה היתה צריכה לעזוב כבר לפני שתי דקות, אבל אני עדיין יכול להבחין בה מרחק ארבעה רציפים. אני מקבל החלטה ברוח המקום שלא לצעוק לדיילים לחכות, ומנסה מזלי בספרינט של טיפוס מדרגות. בשניה בה דורכת רגלי על הרציף הנכון, מתחילה הרכבת המהירה את מסעה, ושלא כמו בסרטים, אני מוותר על קפיצה לתוכה ומקלל את הישראלי שבי. רק השבוע אמר לי חבר בהקשר אחר: אתה יכול להוציא את הישראלי מישראל, אבל אתה לא יכול להוציא את ישראל מהישראלי. כמה נכון.

קונצרן הרכבות הגרמני, הדויטשה באהן (Deutsche Bahn) מעסיק למעלה ממאתיים אלף עובדים ואחראי לתנועתם של למעלה משני מיליארד נוסעים בשנה. ובמספרים: למעלה מ- 2,000,000,000 בני אדם. מספרים בלתי נתפסים, ואופרציה מטורפת שכוללת עשרות אלפי רכבות הנעות במקביל בכל רחבי גרמניה והמדינות הסמוכות.

עדיין, הדויטשה באהן היא החברה השנואה ביותר בגרמניה ורוב הגרמנים בטוחים שהם מקבלים ממנה את השירות הגרוע ביותר האפשרי (אחרי שבוע בישראל אני מניח שהם ינשקו פה את רצפת הקרונות). זה נכון בעיקר לגבי ימים קרים ומושלגים, בהם תנועת הרכבות משתבשת משום שהמנגנונים האחראיים על החיבור בין המסילות נוטים לקפוא ולחדול מעבודתם, ואפילו החימום האוטומטי שלהם כבר לא מושיע וצריך לשלוח צוות כוננות לטפל בבעיה. כך, כל איחור של רכבת אחת גורר אחריו תגובת שרשרת שמורגשת בעשרות, ואולי אלפי רכבות אחרות. מדהים, כשחושבים על זה.

אני מבלה המון זמן ברכבות, ועוד יותר מכך בלהבין את החברה הגרמנית. על-אף שגם אני ניזוקתי לא פעם מאיחורי הרכבות ושירות הלקוחות הלא ידידותי של הדויטשה באהן, עדיין, כשלוקחים בחשבון את גודל האופרציה הזו, את מערך התחבורה הציבורית הלא ייאמן שיש כאן בכל עיר, את העובדה שהמכוניות הגרמניות הן מכונות שלא מתקלקלות, את הכבישים המדהימים שאפילו בשלג כבד אפשר לשייט עליהם במהירות של 200 קילומטרים בשעה (כן, מניסיון), מגיעים למסקנה הבלתי נמנעת: העם הזה מצטיין בעיקר בלהזיז אנשים ממקום למקום (אכן, היה להם אחלה תרגול בזה לפני 70 שנה).

אז למה בכל זאת שונאים הגרמנים את הדויטשה באהן? בעיקר משום שמחירי הנסיעה הם באמת גבוהים. למה מחירי הנסיעה גבוהים כל-כך? משום שמזה כעשרים שנה, עת חוברו להן שתי הגרמניות, הכסף הזה הולך כדי לבנות ולשפר את התשתיות הבלתי קיימות עד עלובות במזרח גרמניה. הגרמנים משלמים כיום את מחיר ההזנחה, והכסף הזה אמור, בסופו של דבר, לחבר את מזרח גרמניה לשאר המדינה באותה היעילות והנוחות ממנה נהנים תושבי המערב. הגרמנים משלמים עכשיו כדי שבתוך שנים בודדות לכל אחד מהם תהיה נגישות שווה לכל מקום בארץ שבו הוא חי. כמה פשוט - ככה נכון.

הגרמנים, ולא רק הם, הבינו כבר מזמן עובדה מאוד פשוטה, והבינו אותה מזמן: תחבורה ציבורית טובה היא לב ליבה של חברה מתפקדת. ברמת התשתית והיומיום, אין דבר חשוב מזה. כל גרמני יכול לתכנן לעצמו את היום, את השבוע, את החודש ואת השנה הזו ואת הבאה אחריה, משום שהוא מסוגל לסמוך בעיניים עצומות על אמצעי תחבורה יעילים ועל לוחות זמנים אמינים.

אה, כן, חשוב כמובן לציין שרוב רובו של קונצרן הרכבת הגרמנית מצוי בבעלות ממשלתית, כך שאם מישהו פה חושב שהפרטת הרכבת בישראל תוביל לאיזשהו שינוי מיוחל בתפקודה, הוא עדיין לא מבין לאיזו קטסטרופה אנחנו צועדים. 

טו מייק אה לונג סטורי שורט, גם את הרכבת הבאה, השלישית במספר, אני מצליח להחמיץ. אלא שהודות לדויטשה באהן המופלאה אני מגיע לבסוף לדיסלדורף ב-20:10, שהיא גם שעת פתיחת המשחק. הכרטיס שלי הושאר על-ידי ר' המיואש בדלפק השירות של הרכבת הגרמנית בדיסלדורף. אני אוסף אותו וממהר לרכבת תחתית שמגיעה כמובן ישירות לאיצטדיון החדש של פורטונה. ר' דורש פיצוי בדמות שתי בירות ושולח לי הנחיות היכן בדיוק הוא ממוקם ביציע.

כשאני מגיע, אני יודע שיהיה קצת מסובך להיכנס עם התיק הגדול שלי לאיצטדיון, ואני כרגיל מעמיד פני תייר חסר ישע ולא מזיק שרק במקרה הזדמן ליציע אולטראס במשחק חוץ. הפעם זה לא עובד, ואני נשלח באדיבות ובאנגלית משעשעת לבוטקה שמאחורי היציע, בו ניתן להפקיד חפצים. הסדרן מלווה אותי, ודואג שהכל עובד כשורה.

כבר כמעט מחצית במשחק, ואני עדיין מחפש את ר' כדי להיפטר מהבירות שביד שלי. מדהים לחשוב על זה, אבל שתי הבירות הללו, ביחד 9 יורו, עלו לי יותר מהכרטיס למשחק, שעלה 8 יורו. גם ביחד זה עדיין לא מגיע למחיר כרטיס כניסה ל-י"א ארנה באשדוד. 

היום הוא יום שני. יום העבודה הראשון בשבוע ברחבי גרמניה וברוב מדינות העולם. המשחק הוא משחק ליגה שניה. האיצטדיון מלא עד אפס מקום בחמישים אלף צופים (47484, ליתר דיוק), והאווירה פשוט מחשמלת, הגם שהמשחק עצמו לא מתעלה לרמה גבוהה במיוחד ומסתיים ללא שערים. 

בפוסט הקודם הזכרתי את סצנת האולטראס בדיסלדורף, ואך טבעי הוא שבין החבר'ה שם לבין אולטראס סט פאולי שוררים יחסי ידידות. אלה מסט פאולי שיכלו להגיע מוקדם לעיר זכו לאירוח מופתי של הדיסלדורפים, כולל מסיבת "נגד" מיוחדת, משותפת לשתי קבוצות האולטראס הללו: נגד הומופוביה, נגד סקסיזם, נגד נאצים ונגד ימין ביציעים. 

אה, והיה גם "בעד" אחד: בחודשיים האחרונים מתנהל קמפיין של אנשי אנטיפה בסצנת האולטראס הגרמנית למען הצלתו של מועדון MTZ-RIPO מביילרוס. המועדון, כך מסתבר, הוא היחיד במדינה (הדיקטטורה היחידה באירופה) שמזוהה עם סצנת האנטיפה, ועומד בפני פשיטת רגל. ברשת האנטי-פאשיסטית האירופית התגייסו למסע התרמה למען המועדון הזה, והמסיבה הזאת עמדה גם בסימן המאמץ הזה.

אז מה היה לנו? מערכת תחבורה שמסוגלת להניע אותך 600 קילומטרים ממרכז של עיר גדולה אחת למרכז של עיר גדולה אחרת בתדירות ובטווח זמן המאפשרים אפילו למאחר כרוני שכמותי לתפקד. איצטדיון פאר, סדרנים אדיבים, חמישים אלף צופים ואווירה מדהימה, וכל זה ב-8 יורו לכרטיס. ואחר-כך ימכרו לכם בהארץ שאנחנו צריכים למהר ולאמץ את המודל האנגלי הנורא (עליו אני מבטיח להרחיב בפוסט אחר). 

הלאה. בחזרה לברלין. שוב משחק אמצע שבוע (הפעם ביום חמישי), שוב ליגה שניה: אוניון ברלין נגד ארצגבירגה אוו'ה. הקבוצה האורחת, זו עם השם הבלתי ניתן לביטוי, מגיעה מאיזשהו חור במזרח גרמניה. סצנת הימין שם חזקה, אך הרבה פחות מבעבר. לפני כמה שנים הניפו אוהדיה את הדבר הזה:

כדי לחסוך לכם את הגוגל, המספר 14 מתייחס לטקסט הלקוח מהמניפט המכונן של התנועה הנאצית בארה"ב. הטקסט, בן 14 מלים, נראה כך:

"We must secure the existence of our people and a future for White Children"

לגבי המספר 88 אני מניח שאין צורך להרחיב את הדיבור.

אגב, די מדהים שכמעט לכל הסימנים הקשורים בתרבות הנאצית העכשווית אין ערכי וויקיפדיה בעברית. מלמד דבר או שניים על המקום אליו מתועלת השנאה הקולקטיבית של העם היהודי במדינת ישראל.

בכל אופן, אנחנו מגיעים למשחק כשעה לפני השריקה. על האיצטדיון של אוניון ברלין כבר כתבתי כמה פעמים. כך צריך להיראות איצטדיון עבור אוהדי כדורגל. פשוט תענוג. בגרמניה, פרט לתפיסת מקום ביציע, אין משמעות גדולה לכניסה מוקדמת ליציעים. האוהדים הגרמנים פותחים את הגרונות שלהם רק דקות ספורות טרם השריקה. בכל זאת, עמידה ביציע הצפוני מספקת לנו, אחרי חורף ברלינאי ארוך, שמש נהדרת ובטוחה בעצמה, כאילו אומרת: "זהו זה, עכשיו תורי".

ההמנון של אוניון ברלין הוא אחד מהיפים שבהמנוני הקבוצות. שווה יהיה לדבר על המקום של המנונים בתרבות הספורט הגרמנית. ההמנון הזה ללא ספק יככב בפוסט בנושא. 

המשחק מתחיל ומתקדם בקצב גרמני טיפוסי: כדורגל קשוח, 110% מחויבות למשחק, אפס עצירות (גם בעבירות קשות), משחק מהיר וכמובן: אווירה פשוט מדהימה. ככל שנוקפות הדקות, מפנה השמש את מקומה לקרירות הערב, מה שגורם לעידוד להתחזק יותר ויותר. 

אני מסתכל סביב, שוב, ליגה שניה, משחק באמצע השבוע, איצטדיון סולד-אאוט וחווית כדורגל פשוט אדירה. לזה התכוון המשורר. 

יום ראשון ואני די מפורק. אחת לשלושה חודשים מגיע "סוף השבוע הקדוש": כמה חברים מאולטראס סט פאולי מגיעים לברלין לבילוי שמתחיל בשישי בערב ומסתיים עם עזיבתם בשני בבוקר. אפילו התמרחות נעדרת תחושת זמן במיטה ביום שבת לא סילקה לגמרי את ההנגאובר, והנה כבר יום ראשון, שהוא גולת הכותרת של כל סוף שבוע מטורף שכזה בגלל הביקור הקבוע במקדש האלקטרו העולמי: הברגהיין.

את הברגהיין אפילו אי אפשר לכנות מועדון. זה יעשה לו עוול. יש אנשים שהולכים למועדונים, ויש אנשים שהולכים לברגהיין. יודעי דבר מספרים שבמפעל הזה שהוסב למועדון יש את מערכת הסאונד הטובה ביותר בעולם. כל ביקור בו גורר אחריו לפחות יומיים של אוזניים מצלצלות במקצבי טכנו. הברגהיין הוא המקום בו כל יציר נברא מתחבר, בין אם מרצון ובין אם לא, לצד האפל שבו. את הברגהיין אי אפשר לכבוש. הברגהיין כובש אותך, ולך לא נותר אלא להתמסר ולתת לכל פעימת בס להרעיד לך את האיברים הפנימיים. 

לברגהיין אנחנו מגיעים מאוחר מהצפוי ונתקלים כרגיל בסלקציה הקשה במקום. אנחנו שישה, וזה אף-פעם לא יתרון. אחרי דחיה אחת אני מרים טלפון ל-א' מאולטראס סט פאולי, שמדי פעם מאייש את הכניסה למקום כתחביב סוף-שבוע. א' לא שם, אבל דואג לכך שתוך שתי דקות מגיח החוצה אחד מבעלי השררה במקום ומכניס אותנו, אפילו בחצי מחיר. 

את א' אני לא מכיר הרבה זמן, אבל הוא מוכיח לי פעם אחר פעם כי להיות חלק מסצנת האולטראס זה לפעמים כמו להיות חלק מאיזה מועדון אקסקלוסיבי של בודדים, כאלה שישכבו על הגדר אחד למען השני ויסכנו את קשרי העבודה שלהם לטובת עמיתיהם. זר לא יבין זאת. 

הגרמנים קצת לחוצים ורוצים לאפשר לשחקנים שלהם מספיק מנוחה לפני אליפות אירופה בקיץ הקרוב. זו הסיבה לכך שבשבועות הנוכחיים משוחקים, דווקא בשלהי העונה המתישה, שני מחזורים בשבוע. אני שוב מוצא עצמי במשחק אמצע שבוע, הפעם בהמבורג, סט פאולי נגד אוניון ברלין. המשחק כמובן סולד אאוט, ואני מחפש את א' כדי להודות לו על הטיפול המהיר בתקלת הכניסה לברגהיין. 

האווירה נהדרת, ואוהדי אוניון מספקים את תצוגת העידוד הכי טובה שאני זוכר השנה מקהל חוץ במילרנטור. לפני המשחק אני לומד מאנשי St Pauli Mafia על התיקלות של כמה מהם בכעשרים חוליגנים נאציים של אוניון. הם היו רק שבעה, ואת תוצאות המפגש אפשר לזהות בקלות על פניהם של כמה מהם. "הצלחנו להגן על הדגלים", מרגיע אותי ד'. בסצנה הזו נחשבת נפילת דגלים וכרזות בשבי אוהדי יריבה כגרועה שבהשפלות. שוב, זר לא יבין זאת.

אוהדי אוניון מרגישים טוב, ומחליטים לפרוץ לכיוון יציע אוהדי סט פאולי הצפוני (אולטראס סט פאולי עומדים ביציע הדרומי). משטרה לא נראית בסביבה, וכוח הסדרנים עומל דקות ארוכות על השכנת הסדר. במקביל, אוניון עולה ליתרון מקרי. 1:0, וסט פאולי מתרחקת מאוד מתמונת העליה לליגה הראשונה.

מחצית שניה נפתחת והחבר'ה במדים החומים לוחצים ומחמיצים ללא הרף, עד שבדקה השישים מושג השוויון הנכסף. חמש דקות מאוחר יותר ומגנה השמאלי של אוניון מורחק בכרטיס צהוב שני, ומעתה זו רק שאלה של זמן. ואז מגיע הרגע ההסטורי שמספק לנו המשחק הזה:

קצת לקראת הדקה ה-70, עשרים דקות לפני תיקו שהיה סותם את הגולל על סיכויי של סט פאולי להעפיל לליגה הראשונה, מבקיע מריוס אברס שער יתרון לזכות החומים. האיצטדיון באקסטזה, וכך גם שחקני אוניון שמתנפלים על השופט בטענה לנגיעת יד של אברס. השופט מאשר את השער, אך מסכים לבקשת שחקני אוניון להחליף מילה עם אברס:

השחקן, שגורל עונה שלמה מונח על כתפיו ואיצטדיון שלם מחכה למוצא פיו, עומד שניים וחצי מטרים ממני, מיישיר מבט אל השופט, ומודה שהכדור אכן נגע בידו. השער מבוטל והשוויון נותר בעינו.

אני שוב מאחר. על-מנת להשיג את הרכבת האחרונה לברלין תכננתי לצאת כעשר דקות טרם סיום המשחק, אבל איך אפשר לעזוב דרמה כזו? סט פאולי ממשיכה להחמיץ, פעם אחר פעם, עד שלבסוף זה מגיע, בדקה האחרונה של תוספת הזמן, מרגלי השחקן המצטיין במשחק, פין ברטלס. לרגע היה נדמה שהאיצטדיון כולו מתרומם, כולל הבטון וזרקורי הפלדה, שלושים סנטימטרים באוויר. אני צווח "יש" אחרון וטס לתחנת הרכבת. הפעם אפילו מספיק אותה. מי אמר שאין צדק בכדורגל?

(תקציר כאן).

את הדרך חזרה מהמבורג לברלין אני עושה מהורהר, חושב על שלושת המשחקים בהם צפיתי בפרק הזמן של השבוע האחרון. חושב על התחבורה שציבורית שמתפקדת כעורקי החברה הגרמנית, על המחויבות של ספורטאים למקצוע שלהם ועל השייכות של אוהדים לחוויה כמעצבים, ולא כצרכנים. המודל שהתקבע בישראל ביחס לניהול נכון של מועדון ספורט הוא כל-כך מעוות, שאין מוצא אלא להסביר אותו דרך התהליכים שהתרחשו בחברה הישראלית בשלושת העשורים האחרונים. כך הפכו אזרחים לנתינים, ספרים לתוכניות ריאליטי, טייקונים לגיבורי תרבות ואוהדי ספורט לצרכנים. מודלים של אוהדי ספורט כגורמים עויינים לחוויה, כאלה שתפקידם הוא רק לצרוך ממנה אך בשום אופן לא להשפיע עליה, התקבעו בעיקר בשל ההצלחה של מכבי תל-אביב בכדורסל ומאוחר יותר של מכבי חיפה בכדורגל. שליט אחד, כל-יכול, ואלפי מאמינים עיוורים שנותנים בידיו את המפתחות. הפוסט הזה כבר ככל הנראה ארוך מדי מכדי לתאר עד כמה המודל הזה מעוות, אבל אני מקווה שהוא מהווה עוד פרק בשלב ההוכחה של ה"אפשר גם אחרת". 

אטלנטיס

בספר ההסטוריה הראשון שנכתב אי פעם על-ידי אדם מערבי, מספר הרודטוס על כשלונותיהם החוזרים והנשנים של הלאקדאימונים במלחמתם מול הטגאים. לבסוף, כשנואשו הראשונים מהמצב, שלחו הם להיוועץ באוראקל של דלפי, מקום מקדשו של האל אפולון. הלז לא השיב את פניהם ריקם, והבטיח כי כל שעליהם לעשות הוא למצוא את עצמותיו של אורסטס ולהביאם לקבורה בספרטה. אורסטס זה היה בנו של אגממנון מלך מיקנה שהוביל את צבאות יוון במערכה מול טרויה, והיה לוחם מהולל בפני עצמו. מקום קבורתו של הגיבור לא נודע, וכל החיפושים העלו חרס. 

לבסוף, לגמרי במקרה, איתר ספארטני זקן בשם ליכאס את הקבר, ונדהם לגלות ארון קבורה באורך שבע אמות (כשלושה וחצי מטרים). אורסטס היה שייך לדור קדום ומפואר של בני אדם שהתנשאו לגבהים בקנה המידה הזה.

האופן בו מונהגים לימודי השואה בישראל ובגרמניה מהווה בעיקר מאמץ כביר לייחד אותה כמאורע הסטורי שאין דומה לו (מה שבהחלט נכון). אלא שעל הדרך, מופנה זרקור חזק אל התקופה שבין 1933 ל-1945, תוך שכל מה שמסביב נותר בעלטה. 

הסרט התיעודי החשוב "שמש שחורה" (Schwarze Sonne) מתחקה אחר השורשים המיתולוגיים של הנאציונל-סוציאליזם, הרבה לפני שהיטלר נדחה על-ידי אותו בית הספר לאומנות. הסרט המורכב הזה מתאר את המאמצים של מחלקת המחקר של ה-אס.אס לאשש את תורת הגזע בין היתר בהסתמכות על המיתולוגיה הגרמנית ועל כתבים איזוטריים אלו ואחרים. הנאצים הזיעו בחיפושים אחר שורשיו של הגזע הארי במשפחת העמים העתיקים. משלא מצאו מה שהתאים מספיק לאופן בו רצו לראות את אבותיהם, עלה הרעיון לפיו בני הגזע הארי הם צאצאי האי האבוד אטלנטיס, שתושביו מתוארים ככאלה שהשתייכו לדור הזהב של בני האדם, אלה שגובהם היה כמה מטרים.

המסע שלי לקוטבוס לא היה מתוכנן. י' מהסניף הברלינאי של אולטראס סט פאולי הציעה לי להצטרף אליה ולחבור לידידים מאולטראס דיסלדורף במשחק החוץ של פורטונה נגד אנרגי קוטבוס. כבר תקופה ארוכה שאני מתכנן לבקר בסצנה הנחמדה של פורטונה דיסלדורף, והמשחק בקוטבוס, שעה ורבע נסיעה בסך הכל, הסתמן כהזדמנות טובה.

י' בת ה-22 נולדה בקובלנץ, ובילתה את רוב שנות נעוריה בסצנת הפאנק של דיסלדורף. הקשר לכדורגל נוצר שם, וכמעט כמו כל מי שמתחיל עם כדורגל מנקודת מוצא פוליטית שמאלית, מצאה עצמה י' מהר מאוד ביציעים של המילרנטור.

היא, פירסינג בכל פינה וקעקועים בפריסה מרשימה, כולה צפלונת, ארבעים וקצת קילוגרמים. זה לא מפריע לה לרוקן לתוכה ארבעה בקבוקי בירה טרם אנחנו נכנסים לאיצטדיון, ועוד שלוש כוסות במהלך המשחק:

נשים בסצנת האולטראס הן נושא בפני עצמו. אני מביט ב-י' ומזהה שני וקטורים רבי עוצמה שמנחים את ההתנהגות שלה, כמו גם של צעירות רבות בסצנה: מצד אחד, גם בסצנות השמאל נשים הן עדיין מיעוט זעום באיצטדיון, והייחודיות הזו מעניקה להן מקום בולט בקדמת הבמה. י', כמו רבות אחרות, מודעת לכך היטב. מצד שני, דפוסי הלבוש וההתנהגות מעידים על ניסיון כמעט נואש להשתלב בסצנה שאלימות היא חלק כמעט בלתי נמנע ממנה ובה מצויות נשים בעמדת נחיתות מובנת. במובן זה, נשים בסצנת השמאל בכדורגל הן הקצנה של נשים בסצנת השמאל הגרמני בכלל: הניסיון לבטל את ההבדלים המגדריים נראה לעתים כמו ניסיון לבטל את ההבדלים המיניים.

הרכבת עוזבת את תחנת ברלין מזרח ועושה דרכה דרומה אל עבר הקצה הדרום-מזרחי של מדינת ברנדבורג. כעבור כחצי שעת נסיעה, אנחנו עוצרים ב- Königs Wusterhausen. י' מעירה כי אקסל קופלקה, הבעלים של מותג האופנה הנאצי ת'ור שטיינר, מתגורר בעיירה הזו, וכי הוילה שלו בנויה בצורת צלב קרס. נשמע כמו יופי של התחלה לטיול שלנו. 

אנחנו מגיעים לקוטבוס ומתחילים לצעוד לכיוון האיצטדיון. שלוש שעות לפני השריקה ואין זכר לאוהדים משתי הקבוצות, ואנחנו מבלים שעה ארוכה בהמתנה לחבר'ה מדיסלדורף. 

כשאלה מגיעים, אנחנו עושים הכרות ואני חובר מיד לדמויות שאני מזהה כפוליטיות יותר בסצנה. מ' משתף אותי בחששות שלו לגבי כמה מהדגלים שהם מתכננים להכניס לאיצטדיון. הוא טוען שאנרגי קוטבוס שוכרת במודע תאים מאורגנים של נאצים (Kameradschaften) ככוח אבטחה באיצטדיון, ושאין עוד מקום בגרמניה בו כוח האבטחה אגרסיבי כל-כך כלפי אוהדי הקבוצות היריבות. אנחנו יורדים מהכביש לכיוון יציע האורחים ואז אני מבין על מה הוא (ואחרים) מדבר: 

כוח סדרנים עם וסטים זוהרים ממתין לנו. כל אחד מהם הוא מפלצת אדם בגובה ממוצע של שני מטרים ומסת שריר של שני סוסי מירוץ. חגורת כתפיים רחבה, מהדקת לגוף זרועות עצומות שמסתיימות באגרופי ברזל. אצל חלקם, מייתרת חגורת הכתפיים הזו את הצוואר והראש פשוט מונח עליה כלאחר כבוד, כאילו שוקע במכוון על-מנת להיצמד למסה הקריטית של הגוף. בדיוק כמו בזירת אגרוף. מבט קפוא וחסר מבע מלווה כל אחד מהם, וקעקועים המזוהים עם התאים הנאציים בהם הם חברים מבצבצים מבעד לצווארונים. 

מי שעוקב אחר הבלוג הזה יודע בוודאי שנאצים הם לא מחזה נדיר בסצנות בהן אני מבקר. עדיין, המפגש עימם הוא תמיד ממרחק סביר. והנה, עם כל חינוך השואה שלי כישראלי, אני מוצא עצמי לפתע עומד קפוא מול הר אדם שמבצע בי חיפוש גופני. בעוד ידי המתכת שלו ממששות אחר פירוטכניקה או מה שזה לא יהיה שאסור להכניס לאיצטדיון "הידידות" (נשבע לכם, כך נקרא האיצטדיון של מועדון שמעסיק נאצים במודע), המחשבות שלי נודדות לאטלנטיס. אני אוזר קצת אומץ ומישיר מבט אל המפלצת שבודקת אותי, וסוקר את חבריה לכוח האבטחה מסביבי. אז אני מביט על השמאלנים מדיסלדורף, ושוב אל עבר הרי האדם עם הוסטים הזוהרים, ואני חושב לעצמי: "פאק, איזה סיכוי יש לנו בכלל?".

כמה מטרים קדימה דורשים מכל אחד מאיתנו לחלוץ נעליים. אפילו בעשרים ומשהו שנות אהדה של קבוצה בישראל לא נדרשתי לחיפוש פולשני שכזה, אבל התנגדות היא בכלל לא אופציה. 

אני שמח להיחלץ ממלתעות הנאצים ואנחנו נכנסים לרחבת הכניסה לאיצטדיון. שם אני חובר שוב ל-מ' שמסביר לי על הסצנה הדיסלדורפית, שמורכבת, לטענתו, מכמה קבוצות אולטראס שמאוגדות תחת השם הכללי "אולטראס דיסלדורף", או "בלוק 42" (שזה גם המיקום של קבוצות האולטראס הללו באיצטדיון בדיסלדורף). הקבוצות נבדלות אחת מן השניה בעיקר בכל מה שקשור לפעילות שלהן מחוץ לאיצטדיון, ובמשקל שלאמירה הפוליטית יש בקרבן. אני מפנה את תשומת ליבו של מ' אל עבר חבורה קולנית של אוהדי דיסלדורף שפורקת באותם הרגעים מאוטובוס. הם נראים שיכורים עד כלות חושיהם, ועל הסוו'טשירטים של כמה מהם מתנוססת מאחורה הכתובת "Nation of Hools". אני יודע שלאולטראס דיסלדורף היו בעבר המון צרות עם חוליגנים ימניים בתוך הקהל שלהם, ומעניין אותי לדעת מה המצב כיום.

מ' משיב כי בתקופה האחרונה יש שיפור משמעותי וכי נראה שהאולטראס ניצחו את הקרב הזה והשיגו שליטה יחסית ביציעים. 

פנימה בתוך יציע האורחים אפשר לזהות בברור את ההתארגנויות השונות. נראה גם שהרבה אהבה אין ביניהן. אט אט מטפטפים פנימה עוד ועוד סדרנים והמשחק עומד להתחיל. לפתע, ניגשים כמה סדרנים לכיוון הגוש המנהיג של אולטראס דיסלדורף ומנסים להחרים שני דגלים אנטי-נאציים:

המחזה הוא אבסורדי, ובמקום מתפתחת מהומה קטנה. אני עוזב מיד את המקום שלי ומצטרף לדיסלדורפים שעומדים איתנים מול הסדרנים ולא מאפשרים להם להתקרב לדגלים. מתחילות דחיפות קלות והגוש כולו פותח בקריאות "Nazis raus!" (נאצים החוצה!). הסדרנים נראים מעט נבוכים לנוכח ההתנגדות, אבל עדיין לא נסוגים. למקום מגיע איש הקשר של מועדון פורטונה דיסלדורף עם האוהדים. הוא מנסה להבין מה קורה ומיד מבהיר לסדרנים שאין להם מה לחפש במקום. הדגלים נשארים ומונפים ביתר התלהבות:

השיוויון מושג על-ידי פורטונה בדקות הסיום. האדיוט שעומד מעלי מאבד את זה ושופך חצי מהבירה שלו עלי ועל שוטר סמוי שאין גלוי ממנו שעומד לשמאלי. אני ו-י' מודים לחבר'ה ומתחילים במסע הרגלי לכיוון התחנה המרכזית של קוטבוס. כל השוטרים שראינו קודם לכן התנדפו כלא היו, ו-י' מתעקשת ללכת בקור של שתי מעלות עם מעיל פתוח. אני מסביר לה שהבריאות שלה אולי לא חשובה לה, אבל המעיל הפתוח מסכן גם את שלי משום שהוא חושף חולצה עם כיתוב מסצנת הפאנק של דיסלדורף. 

בדרך חזרה לברלין אנחנו כמעט ולא מדברים. היא מרוצה אחרי שווארמה מבשר פיגולים שהיא השיגה ביורו תשעים בקוטבוס, ואני שקוע במחשבות על מה שראיתי. הם גדולים וחזקים, אני חושב לעצמי, אבל לפחות בגרמניה, אנחנו, הטובים, אנחנו החכמים, והכי חשוב: אנחנו עדיין הרבה יותר. 

הללויה

אל סוף השבוע שעבר הגעתי עם הלשון בחוץ. זה היה שבוע קשה וכאוטי במיוחד, וכל מה שרציתי זה לנוח ולמלא מצברים. הצצה חטופה ביומן הכדורגל שלי גילתה מהר מאוד כי לא דובים ולא יער: קמניץ, הקבוצה עם הקהל הגרוע ביותר בגרמניה כולה בהקשרים הנאציים שלו, מגיעה למשחק חוץ מול באבלסברג בפוטסדם. יום שבת, אם-כך, כבר הלך, אני חושב לעצמי. או.קיי, מה הלאה?
דפדוף קדימה ואני מגלה משחק של סט פאולי במינכן, מול 1860. מעבר לעניין הגדול שלי במאבק ביציע האולטראס של 1860 (אליו נגיע בהמשך), אני גם נזכר שאת המשחק הזה חיברתי עם פגישה עם המנחה שלי לדוקטורט, ומבין שמנוחה כבר לא תהיה מנת חלקי בימים הקרובים.

שבת בבוקר. אני מדדה מהמיטה לכיוון תחנת הרכבת של קוטבוסר טור בלב קרויצברג, ברלין, וכרגיל מאחר. המשחק מתחיל אומנם ב-14:00, אבל הבאבלסברגים מבקשים שנגיע מוקדם, ואני מקווה שהמשלחת הישראלית למשחק הזה תתייצב בזמן בנקודת המפגש. עם החבירה לישראלים, מתחלפת תחושת העייפות בתחושת סקרנות מעורבת במתח לקראת המפגש עם קבוצה שכל הקהל שלה, ולא רק קבוצות מסוימות, מזוהה עם ימין קיצוני.

כדי להבין במה מדובר, נתחיל עם פירמת החוליגנים הקמניצית הידועה לשמצה. זו נקראת HooNaRa. משמעות הביטוי היא לא פחות מ:
Hooligans
Nazis
Racists
לא מאמינים? בבקשה:

ההערכות כיום מדברות על בין 40 ל-50 חברים ב-HooNaRa, כולם מעל לגיל 30, כולם מקמניץ והסביבה.
כדי לא לקפח את הצעירים יותר, משלים ארגון האולטראס של קמניץ את התמונה. לארגון קוראים NS-BOYS, כאשר בגרמניה לצמד האותיות NS יש משמעות ברורה: נאציונל סוציאליזם. כמובן, אף ארגון לא יכול לקרוא לעצמו בשם הזה בגרמניה, ולכן, באופן רשמי, ה- NS של קמניץ הוא קיצור של New Society:

החבר'ה מסט פאולי יודעים לספר על שני מפגשים מעניינים במיוחד מול קמניץ בשנים האחרונות (שתי הקבוצות לא משחקות באותן הליגות ונפגשו רק בגביע).
במפגש הראשון, בדצמבר 2006, אירחה סט פאולי את קמניץ. האורחים הגיעו לאיצטדיון מילרנטור, אולי מעוז השמאל האנטי-פאשיסטי בגרמניה כולה, עם דגלים מיוחדים במינם, שטרם נראו קודם לכן במגרשים. המקומיים הגיבו בהתפרעות והשלכת פירוטכניקה לתוך יציעי האורחים, שנאלצו להמתין שעות ארוכות עד שיכלו לעלות על האוטובוסים שלהם בחזרה. הסרטון הבא צולם על-ידי אוהדי קמניץ בתוך היציע שלהם. המסרים בו גורמים לי להאמין שבאיזשהו שלב הוא יורד מהרשת, ולכן אני מעלה אותו בעצמי כאן במנותק מיוטוב. הפעילו את הדמיון שלכם וחפשו את הסמל שחסר במרכז הדגלים שהביאו הקמניצים:

המפגש השני עליו מדברים הסט פאולים התקיים בתחילת העונה שעברה, 2010-2011, כשסט פאולי היתה בליגה הראשונה בעוד קמניץ פתחה אותה ברביעית (מה שלא מנע מסט פאולי להפסיד את המשחק). הפעם נערך המשחק בקמניץ, עיר קטנה (במונחים של גרמניה) של כרבע מליון תושבים. החבר'ה מסט פאולי מספרים על מסע במנהרת הזמן היישר לגרמניה הנאצית של שנות השלושים: ילדים בני עשר שמצדיעים במועל יד כלפי האוטובוס של האורחים, קריאות געניות משך כל המשחק, וכמובן אנטישמיות כמיטב המסורת. בסיום אותו משחק תורגמה הנוכחות של אוהדי סט פאולי בעיר לצעדה אנטיפשיסטית מהאיצטדיון לתחנת הרכבת. זה היה, כך מספרים, משב רוח רענן במה שהסט פאולים אוהבים לכנות "המקום הכי חשוך בגרמניה":

חזרה לזמננו אנו, ולברלין. אנחנו לוקחים רכבת פרברית (S-Bahn) ואני די בטוח שהאוהדים של קמניץ נוסעים ברכבת אזורית (Regional Bahn), ולכן אנחנו רגועים. בשלב כלשהו, עולים שוטרים לרכבת. בינתיים אני מקבל הודעה מהחבר'ה של באבלסברג, שחוליגנים של קמניץ הצליחו לחמוק מהמשטרה ולהגיע לבד לשכונה. שם הם כבר הספיקו לתקוף כמה אוהדים מקומיים. אנחנו מגיעים לבאבלסברג ורק בירידה לרציף אנחנו מבחינים שבעצם היינו על אותה הרכבת של החבר'ה מ- New Society. אנחנו ממהרים למועדון האוהדים, אוספים את הכרטיסים וזזים עם האולטראס המקומי לכיוון האיצטדיון.

המשחק עצמו משעמם להחריד, ובסופו אני סוגר 270 דקות ו-2100 קילומטרים בלי לראות שער (ליאז'-ויסלה, סט-פאולי-בראונשוויג ובאבלסברג-קמניץ. כולם הסתיימו מאופסים). אלא שאנחנו הרי לא כאן עבור מה שקורה על כר הדשא, והיציעים אינם מאכזבים. שתי קבוצות האולטראס של באבלסברג, זו הקטנטונת ביציע המזרחי וזו שביציע הצפוני מפליאות במסרים פוליטיים:

"בומבר האריס עשה זאת שוב!", קוראים הבאבלסברגים למפקד כוחות ההפצצה הבריטיים במלחמת העולם השניה, וזה שאחראי להחרבתן של ערים גרמניות רבות, קמניץ ביניהן.

וכמובן:

"סבא היה בסדר גמור", בעקיצה סרקסטית ביחס כלפי העבר הנאצי שמחביא כל גרמני עמוק בארון.
ביציע המזרחי, בו היו באותו היום יותר כרזות מבני אנוש, גם דאגו למי מכם שלא ממש מסתדרים עם המסרים המתוחכמים:

"נאצים הם חרא, אנטיפה לא!". קצר וקולע.
גם ביציע הצפוני של באבלסברג, היכן שהיינו אנחנו ממוקמים, לא נשארו בידיים ריקות. יותר דגלי אנטיפה מדגלי הקבוצה הונפו לאוויר באותו היום, בנוסף לקבוצת סקינהדס חדשה שעשתה הופעת בכורה ביציע:

האורחים לא טרחו להביא עימם תפאורה מיוחדת למשחק הזה. במקום, הם הסתפקו בשירת Arbeit macht frei (אם כי אני עצמי לא הייתי ער לה). קצת על האווירה במשחק אפשר ללמוד מהקליפ הבא:

במשך כל המשחק אני ומ' מדברים על קומץ לובשי השחורים שממוקמים בסמוך לגדר המפרידה בין יציע האורחים ליציע שלנו. אנחנו שמים לב שהחבר'ה האלה לא טורחים לעודד ולו פעם אחת. אני משער שמדובר בחברים של קמניץ שמגיעים מקוטבוס ומויקטוריה פרנקפורט אודר (מדובר בעיר פרנקפורט שעל נהר האודר שעל גבול פולין, ולא בפרנקפורט שנמצאת במערב גרמניה על נהר המיין).
סיום המשחק, והרוחות מתלהטות. הראשונים לטפס מעל לגדר המפרידה בין היציעים הם אותם אורחים של אורחים, שכמובן הגיעו למטרה אחת בלבד. אלא שלא כמו השמאלנים שאנחנו מכירים מישראל, הבאבלסברגים לא חושבים פעמיים ומיד מזנקים כמה מהם מעל לגדר. בתווך עומדים סדרנים, בעוד המשטרה נמצאת בכלל מחוץ לאיצטדיון ונהנית מהשמש הנהדרת של אותו היום. הסדרנים מצליחים להקפיא את המצב עד להגעת השוטרים, והבלאגן נרגע, לא לפני שסדרן חוטף חזיז ליד האוזן שלו ומפונה לטיפול.

יש משהו מאוד לא נעים בלהביט על אנשים ששונאים אותך שנאה עיוורת מבלי שהם מכירים אותך. כמה שלא ניסיתי למקד את המבט על אוהדי קמניץ, בכל פעם שהיתה לי התחושה שהם מביטים בי בחזרה, הרגשתי צורך להפנות את הראש. איך אפשר להתמודד עם שנאה שרירותית, ואיך אפשר לתקן רוע שכזה?

המחשבות הפאסימיות מלוות אותי בדרך חזרה. את החברים השארתי ברכבת ואני עצמי ירדתי בוואנזה, אותו מקום בו התקיימה אותה ועדה, כדי לסדר קצת את המחשבות וגם כדי להתבונן בעשרות השוטרים פורקים את ציוד המהומות שלהם ומתארגנים לקראת חזרה. הנסיונות הלא מוצלחים שלי להתקרב לסצינות הימין הקיצוני בכדורגל בגרמני הביאו אותי לשנות כיוון ולחשוב על המשטרה כשחקן אפשרי במחקר שלי.

מאוחר יותר אני עולה שוב על הרכבת בחזרה למרכז ברלין. משום מה, הרכבת בוחרת לעמוד בכל תחנה דקות ארוכות, והנסיעה אורכת נצח. אני מרגיש מפורק, פיזית ונפשית, ומת כבר לסיים את היום הזה.
תחנה אחת לפני זו שאני אמור לרדת בה עולה לרכבת בחור צעיר עם גיטרה. בברלין אי אפשר לעבור יום מבלי להיתקל ב"נגני רכבת", ומה שאולי נחמד בהתחלה הופך לדי מרגיז ופולשני כאשר כל מה שאתה רוצה זה להתחפר באנונימיות שמציעה התחבורה הציבורית בעיר הגדולה ולהגיע בשקט הביתה.
הקרון הומה אדם. הבחור ממלמל משהו ומתחיל לנגן.
בתוך שניות, דומם הקרון: כל השיחות מופסקות, אוזניות האייפודים נשלפות מהאוזניים וכולם מביטים בהשתאות אל עבר הבחור שנותן את הביצוע הכי מדהים שאי פעם שמעתי ל"הללויה" של לאונרד כהן. כה עוצרת נשימה היא השירה שלו, שזו היתה הפעם הראשונה שאני רואה כל-כך הרבה אנשים מחייכים ברכבת בברלין. הרכבת מגיעה לתחנה שלי והבחור טרם סיים לנגן. אני חש צער על-כך שאני לא זוכה לתגמל אותו על הביצוע הנפלא שלו. אני יורד מהרכבת ובעודי עושה דרכי על הרציף לכיוון היציאה, אני שומע מחיאות כפיים סוערות בתוך הרכבת. אני מחייך. איזה סיום אנושי ליום שכולו שנאה לאנושות.

מהנקודה הזו הולכים הדברים ומשתפרים: ביום שני אני זוכה למחמאות מהמרצה שלי על ההתקדמות במחקר, ובערב אני אפילו מצליח לשכנע את מרים לבוא איתי ליציע של סט פאולי באליאנץ ארנה. אגב, קראתי השבוע שניסיון נוסף להתמודד עם מחירי הכרטיסים בישראל עלה על שרטון. העבריין המורשע אליעזר טביב זרק משהו על זכותו להרוויח.
אז הנה, לידיעת העבריין אליעזר טביב, ככה עולה כרטיס במחיר מלא למשחק צמרת בליגה השניה בגרמניה, באחד ממתקני הספורט המפוארים ביותר בעולם:

המשחק עצמו מתחיל רע ואני סוגר כבר 300 דקות ו-2700 קילומטרים בלי לראות שער. אני בוהה בדשא כשהלב בכלל בדרבי התל-אביבי, והשאלות של החבר'ה ביציע ("מה אתה עושה כאן?") גם הן לא עוזרות.
משחקי שני בערב בגרמניה הם קטסטרופה אחת גדולה. יום שני הוא יום עבודה רגיל, והמרחקים בגרמניה לא מאפשרים לאדם עובד ללכת אחר הקבוצה שלו כשהיא משחקת במרחק 800 קילומטרים. מעט מדי אוהדים מהמבורג מגיעים, אבל יציע האורחים בכל זאת מלא. איך זה, אתם שואלים?
מימיני אני מביט בחבורה של פאנקיסטים. ה-ר' המתגלגלת שלהם והמבטא הבווארי מלמדים שהם מקומיים. כמו רבים מהנוכחים ביציע. יציע אוהדי סט פאולי מהווה עבור אנשי שמאל מקום בו הם מרגישים בטוחים, בו הם מרגישים עוצמה. לכל מקום אליו מגיע הקבוצה הזו היא סוחפת איתה אנשים מהסביבה שמזדהים עם הרעיון שבבסיס המועדון מהעיר הצפונית. תקראו לזה אולי "טרמפיסטים", אבל אני דווקא רואה בזה משהו יפה. במקום כמו מינכן, בו לשמאל אין כמעט ביטוי, יש לאנשים שרוצים לחיות חיים אלטרנטיביים ופשוט נולדו במקום הלא נכון, אפשרות לקחת נשימה כשסט פאולי מגיעה לביקור.

אותי מעניין המשחק הזה מסיבה אחת עיקרית: המאבק שביציעי 1860 נגד ההשתלטות של נאצים על הסצנה.
קצת רקע לסיפור: מינכן 1860 היא הקבוצה הותיקה בעיר, ונחשבת ל"אותנטית" יותר מבאיירן הענקית והממוסחרת. יש אזורים במינכן המזוהים באופן מוחלט עם המועדון התכול, בעוד שקשה לי לחשוב על אזורים "אדומים" של אוהדי באיירן.
לא קל להיות אוהד של קבוצה מדשדשת בעיר שבה היריבה העירונית היא אחת הקבוצות הכי מצליחות בעולם, אבל למינכן 1860 יש לא מעט אוהדים, והיא ממלאת בממוצע קרוב למחצית מהאליאנץ ארנה שתכולתו כמעט 70,000 מקומות.

שלוש קבוצות עיקריות נאבקות על הגמוניה ביציעי 1860. קבוצת האולטראס הותיקה והגדולה ביותר היא Giasinga Buam (השם נגזר משמה של שכונת גיסינג במינכן, שהיא המזוהה ביותר עם 1860 בכל העיר). הקבוצה השניה מכונה Cosa Nostra, והיא מעין תערובת של אולטראס עם נגיעות חוליגניות. הקבוצה הזו מקיימת קשרים הדוקית עם קבוצה נוספת ביציע, שאינה מהווה ארגון רשמי אבל מתנהלת כפירמה חוליגנית לכל דבר. כל זה שכיח ומקובל, אלא שבשנתיים האחרונות הכניסה פירמת החולגנים הזו אלמנטים בוטים של ימין קיצוני אל תוך היציע, הרבה בסיוע חבר'ה צעירים של ה- Cosa Nostra שעבורם להיות חוליגן נאצי זה עניין של סטטוס יוקרתי, בדרך-כלל בלי שום קשר לאסוסיאציות הפולטיות הנלוות.
שתי הקבוצות יחד הצליחו להטיל אימה על היציע הצפוני באליאנץ ארנה במשך זמן ממושך. על כמה מהתקריות האלימות בניצוחן כבר דיווחתי בעבר.

בניגוד למועדון מצחין כמו קמניץ שלא רואה שום פסול בימין קיצוני ביציעים, במינכן 1860 לא אהבו, בלשון המעטה, את מה שמתרחש ביציעים שלהם. במהלך משותף של הנהלת הקבוצה והאולטראס גיסינגה בואם, ובתיווך של קבוצת אוהדים מבוגרת יותר שנקראת Löwen gegen rechts ("אריות נגד ימין"), נבחר המשחק מול סט פאולי למשחק המפתח בו במאבק לסילוק הנאצים מהיציעים.
ואכן, טרם התחיל המשחק, ומצד הקבוצה מורם השלט הזה:

(הראו לימין הראדיקלי את הכתף הקרה!).
ובצעד אמיץ וחשוב, מונפת ביציע האולטראס הכרזה הבא:

(גזענות החוצה מהראשים, נאצים החוצה מהיציעים).

בדקה ה-31 למשחק מסתיימת הבצורת שלי עם שער היתרון של סט פאולי. המשחק מסתיים בשוויון ואותי רק מעניין להגיע לאינטרנט ולראות מה קרה בדרבי התל-אביבי.
אני מגיע למקום מבטחים ושולף את הלפטופ. מביט פעם אחר פעם בתקצירים, קורא את הטורים המתלהמים של העלק-עיתונאי ספורט שיש בישראל, ומגחך. הייתי בשמחה מארגן להם השתלמות סוף-שבוע פה איתי באיצטדיוני כדורגל, אני חושב לעצמי. נדמה לי שלאחריו כל עולם התוכן שלהם והאופן בו הם מגדירים "אלימות" ישתנה מעט.

רגע לפני שאני שולח את המחשב ואת עצמי לישון, אני נתקל בזה:

וקורא על הפגנת אנטיפה גדולה שנערכה באותו היום תחת הססמא: "עיר נקייה מנאצים". הפגנות כאלה הן לא עניין נדיר בגרמניה, אבל המיקום שלה מעניין אותי במיוחד. כן, במקום הכי חשוך בגרמניה. בעוד מתבונן בוידאו, אני נזכר לי באימרה נפלאה של א.ד. גורדון:
"לא יהיה ניצחון של האור על החושך כל עוד לא נעמוד על האמת הפשוטה, שבמקום להילחם בחושך, עלינו להגביר את האור."

לוטיש

כך אומרים "ליאז'" בגרמנית. בסך הכל 30 דקות מפרידות בין העיר הבלגית לגבול הגרמני, כך שלך תבין איך הגיעו הגרמנים לשם הזה. על המשחק של סטנדרד ליאז' בקראקוב מול ויסלה העדפתי לוותר. על-אף שמדובר בחורף הכי חם שאירופאים רבים מסוגלים לזכור, פברואר בפולין הוא אף-פעם לא חוויה מלבבת. למען האמת, פולין מצדיקה באפרוריות המדכאת שלה את כל הסטראוטיפים על מזרח אירופה. אם מחברים את זה לעובדה שהמדינה הזו היתה תמיד מגרש הגרוטאות של אירופה, ושתושביה חיו במשך מאות שנים תחת מגף פרוסי, אוסטרי, גרמני וסובייטי, לא נותר אלא לתהות בקול גדול על פשר הלאומנות הפולנית החולנית. במה לעזאזל יש להם להיות גאים?

מאורעות המשחק בפולין הפכו את הגומלין לאטקרקטיבי הרבה יותר, ואחרי תיאום עם החברים בליאז', התחלתי את המסע לכיוון בלגיה. ידעתי שמצפה לי יום ארוך ומתיש וקיוויתי לכן לנוח ברכבת, אלא שבאותו היום שיחקה גם האנובר בבלגיה מול ברוז', ומאות מאוהדיה טרחו להצדיק במשך כל הנסיעה את הסטראוטיפים המוצמדים לאוהדי כדורגל בציבור הרחב. למנוחה, בכל אופן, לא זכיתי. הגעתי לעיר כשש שעות לפני המשחק ונאספתי על-ידי א' ועוד כמה מקומיים. הם כולם נראו לי כמו ילדים טובים, צעירים בהרבה ממני, אבל לפחות לגבי א' אי אפשר היה לטעות: המבט הקשוח, הבעת הפנים המודאגת וההימנעות הכמעט-אוטומטית מחיוך העידו כולם כי הילד עבר דבר או שניים בחייו. 

א' מודיע לי שחבורות של חוליגנים פולנים כבר התמקמו במרכז העיר וצריך להיזהר. אנחנו לוקחים אוטובוס ומגיעים למועדון האוהדים של ליאז', בו יש יותר דגלים וצעיפים של הפועל תל-אביב ואולטראס הפועל משל סטנדרד ליאז'. הידידות העמוקה בין אולטראס הפועל לאולטראס אינפרנו של סטנדרד סיקרנה אותי תמיד. בתחילת העונה, כשהפועל שיחקה בליכטנשטיין יום אחרי שסטנדרד שיחה בציריך הסמוכה, היתה לי הזדמנות מצוינת לחוות את הידידות הזו מקרוב. י' הסביר לי שמכל קבוצות האולטראס שנמצאות עם אולטראס הפועל בברית האנטי-פאשיסטית, עם החבר'ה מליאז' חולקים התל-אביבים הכי הרבה קווי דמיון: ליאז' היא עיר פלורליסטית, סטנדרד הוא מועדון הכדורגל הגדול ביותר בבלגיה והמנטליות של הבלגים מסתברת כזהה להפליא.

ואכן, מדהים לגלות עד כמה י' צדק. על-אף שלבלגיה אין חוף לים התיכון או לאיזשהו ים, הליאז'ים מתנהגים כאילו נולדו במערב ראשון. האינטראקציה ביניהם אינטימית מאוד, וכוללת, בניגוד לכל מנהג צפון אירופאי, המון מגע פיזי. הליאז'ים מברכים אחד את השני בנשיקה בודדת על הלחי. גם עצם היותי זר שרובם לא מכירים לא עצרה את המקומיים מלהעניק לי כמות נשיקות שרק חגיגת הבר מצווה שלי יכולה להתחרות בה. אין כמעט בנות, וברור כשמש שאלו שכן נוכחות הן חברות של אנשי אולטראס. הסיכוי לאתר בחורה פנויה בסצנת אולטראס, לא משנה איפה, שקול לסיכוי שיהיה לך האומץ להתחיל עם אחת כזו. 

על כל פנים, כבר שתיים בצהריים ואותי בעיקר מעניין לטעום סוף-סוף צ'יפס בלגי. המילה צ'יפס היא עיוות של השפה העברית: צ'יפס זה מה שאוכלים בשקיות, כלומר, משטחים דקים ועגולים של תפוחי אדמה מטוגנים. לעומת זאת, למה שאתם מקבלים בלאפה שלכם קוראים Pommes Frites, או בקיצור: Pommes, ויש לא מעט דרכים להכין את הדבר הזה. אז כמי ששמע רבות ונפלאות על הפומס הבלגי, אני דוחק ב-א' ללכת איתי למזנון המהיר שממול למועדון האוהדים. 

אנחנו יוצאים מהמועדון ומבחינים בכמה רכבי משטרה שחולפים ממול. דקה לאחר מכן אנחנו כבר בתוך המזנון, והשוטרים פורקים מהרכבים ומתגודדים מחוץ למועדון. אנחנו מזמינים לאכול ומסתכלים על הנעשה מבעד לחלונות המזנון. א' מסביר לי שהמשטרה פושטת על המועדון לפני משחקים רגישים כדי לחפש נשק. מרחוק אני רואה את ר' מתווכח עם השוטרים, ולפתע נכנס בלש בלבוש אזרחי למזנון, זורק משפט ל-א', ויוצא החוצה. א' מספר לי שהבלש מכיר אותו ובישר לו שהוא רוצה לשוחח איתו כשהוא מסיים לאכול. הוא חושש שה"שיחה" עם הבלש תכלול גם חיפוש גופני, ולכן מבקש ממני להחביא אולר ואגרופן בתיק שלי. אני נענה לבקשה ומשוכנע כי זהו הדבר הנכון לעשות. בהתמודדות עם נאצים פולנים, כל אמצעי כשר בעיני. 

כעבור כחצי שעה עוזבים השוטרים. אנחנו חוזרים למועדון והאווירה במקום מתוחה מאוד. ר', שהוא כמו האבא של אולטראס אינפרנו והדמות שכולם מכירים, אומר לי שהמשחק הערב הוא המפגש הכי מעניין שהוא זוכר מזה 15 שנים. הוא כמובן מתכוון לעימות מול אוהדי ויסלה. המשטרה החרימה כל מה שמצאה, ולמעלה מששה רכבים עם לוחיות זיהוי פולניות או גרמניות כבר נצפו חולפות על-פני המועדון בזמן הפשיטה המשטרתית. בתוך כל אחת מהן, הרי-אדם עם קרחות לבנות ומעילי בומבר. השמועות מדברות על תקיפה של חוליגנים פולנים שעתיים לפני המשחק, בשעה 17:00, ובמקום לא נוכחים בינתיים מספיק אנשים. סיירים נשלחים לסרוק את העיר ולדווח על צעדיהם של הפולנים. 

בסביבות 15:30 צועד פ' אל תוך המועדון. פ' הוא אחד מהחוליגנים המפורסמים ביותר באירופה. הוא לא גבוה או מרשים במיוחד, ונראה כמו הכלאה בין חוליגן פולני לסקינהד אנגלי. בניגוד גמור לסטראטיפ שנלווה למראה החיצוני שלו, פ' רחוק מלהיות טיפש, ואני נהנה לשבת איתו לבירה, ואז לעוד אחת. ואז לעוד אחת. נושא השיחה נע בין כדורגל, לאומיות והנסיונות שלי לשכנע אותו לבקר בישראל. מדי כמה דקות נכנסות חבורות של צעירים אל תוך המועדון, וכמו בטקס, עומדים הם בתור כדי לרכון ולנשק את פ'. "אני המלך כאן", הוא מצהיר תוך כדי שהוא מסרב לרעיון שאזמין אותו אני לבירה, ונראה שהוא יודע היטב על מה הוא מדבר. פ' מורחק מאיצטדיוני כדורגל בבלגיה רוב ימיו כאוהד. האגדה מספרת שכשתמה לה הרחקה ארוכה במיוחד, בישרו בעיתונים הבלגיים על חזרתו למגרשים. 

חצי שעה מאוחר יותר מצטרף אלינו גם ס'. עם שניהם במקום אני הופך רגוע בהרבה. ס' הוא סקינהד. גם הוא מפורסם בכל היבשת ודייר של קבע במשחקים של סט פאולי בהמבורג. המסעות שלי ברחבי היבשת זימנו לי ללא ספק מפגשים עם אנשים מרתקים, אבל ס' הוא ללא ספק אחד מהדמויות הכי מרשימות שהכרתי. הידע של ס' בשפה האנגלית וההכרות שלו עם מטבעות השפה הגרמנית מאפשרים לנו לנהל תמיד שיחה מעמיקה. איכשהו, אנחנו מצליחים גם להגיע למימד האישי, והוא חולק עימי את הקשיים הכלכליים שלו. אני מאזין ונדהם לגלות כיצד אדם כל-כך חזק ונערץ יכול להיות כל-כך לא מוערך בשוק העבודה במקום בו הוא חי, ואולי גם על-ידי הוא עצמו. 

הסצנה של ליאז' שונה מרוב הסצנות שאני מכיר. במיוחד מאלה שבשמאל הגרמני. ההפרדה בין האולטראס לחלקים אחרים בקהל כמו פירמת החוליגנים Hell Side לא ברורה ואינה נדרשת. בדקויות האלה לומדים להבחין עם הזמן: חיי אולטראס דורשים הרבה יותר מהיומיום ומעצבים כמעט לחלוטין את עולמו החברתי של מי שנוטל בהם חלק. על-כן, לא טבעי לראות איש אולטראס בשנות הארבעים לחייו. ודאי שלא בשנות החמישים. עבור איש אולטראס, פנים האיצטדיון הוא גולת הכותרת של פרקטיקת האהדה והמקום בו המאמצים וההקרבה באים לידי ביטוי. עבור חוליגן או סקינהד, האיצטדיון הוא חלק הרבה פחות משמעותי בעיצוב הזהות. 

לא קשה להבין, אם כן, מדוע ס' ו-פ' אפילו לא חשבו ללכת למשחק. הם וכארבעים אחרים, רובם ככולם בקבוצת הגיל שלהם - שלהי שנות השלושים וצפונה מכך - נשארים לשמור על המועדון בזמן שהמשחק משוחק. 

17:00 בערב כבר מאחורינו ואין סימן לפולנים. המועדון מפוצץ באוהדי סטנדרד, ורמת המתח יורדת משמעותית. אני שוב נוכח לדעת, בפעם המי-יודע-כמה, שהתקפות מאורגנות אף-פעם לא מגיעות כשמצפים להן. 

אנחנו זזים לאיצטדיון לא לפני שאני מתבקש על-ידי החברים להכין בזריזות שלט בעברית נגד העבריין המורשע אלי טביב. מרוב אותיות ב' בשם של העבריין, אני שוכח אחת בעצמי, ולכן, אם ראיתם ותהיתם, האשמה פה היא שלי:

באיצטדיון עצמו, נוכחות מרשימה מאוד של הפולנים. המוטו שלהם שם ללעג את הכינוי של האולטראס של סטנדרד: עם עליית השחקנים מוקפים פני השטן שבסמל של אולטראס ליאז' בעשרות אבוקות בוערות. מתחת, שלט פריסה ענק שאומר: פה זה האינפרנו האמיתי, ובכל הזמן הזה, עשרות חזיזים מושלכים מן היציע הפולני אל תוך היציע הצפוני, מקום מושבה של קבוצת אולטראס קטנה אחרת של סטנדרד. שימו לב, בעיקר החל מ- 2:00:

החזיזים מיציע הפולנים מושלכים אל עבר יציעי הבלגים במשך כל המשחק וגורמים להתרוקנות חלקו המערבי של היציע הצפוני. כל-כך הרבה בלאגן גורמות הקבוצות הפולניות במשחקיהן באירופה, שכבר קשה לחכות לאליפות אירופה בקיץ.
גם לגיה וארשה שיחקה אמש בליגה האירופית. שימו לב לכרזה של אוהדיה במשחק החוץ מול ספורטינג ליסבון:

כל זה, אני מזכיר, לא באיזה משחק ליגה פולנית שלאף-אחד לא אכפת ממנו, אלא בבמה הקדמית של התחרויות באירופה. אפרופו אליפות אירופה בקיץ, בסצנת החוליגנים בגרמניה כבר מדברים על "כיבוש מחדש של פולין". לי נראה שאופ"א הולכת להתחרט על הבחירה שלה. מצד שני, אם מונדיאל בדרום אפריקה עבר חלק...

המשחק עצמו משעמם באופן בלתי נתפס. שתי קבוצות פח שמבטלות אחת את השנייה לחלוטין. משום מה, אני זוכר בטעות שתוצאת המשחק הראשון בין השתיים היתה 0:0, ויותר משאני סובל מרמת המשחק, אני סובל מהמחשבה של הארכה. בדקה ה-87 נבעטת הבעיטה הראשונה במשחק למסגרת, ושבע דקות מאוחר יותר נשרקת שריקת הסיום במצב של 0:0. כשאני מגלה שכולם צוהלים ושמחים ומבין שהסיפור נגמר ושסטנדרד עלתה שלב, אני נושם לרווחה.

אנחנו חוזרים למועדון ואני מותש. הרכבת הראשונה שיש לי בחזרה לגרמניה היא רק למחרת בשבע בבוקר, ואני צריך למצוא דרך להעביר איכשהו את הלילה בליאז'. למזלי, חבורת גרמנים מהעיר הגרמנית השכנה אאכן נמצאים במקום ומציעים לי טרמפ ולינה אצלם בעיר, מה שמקצר עבורי משמעותית את המסע חזרה לברלין. אני כמובן מסכים, ונפרד מהמקומיים.

ברכב אני לומד להכיר את החברים החדשים: הנהג, ד', הוא דמות מובילה בארגון אולטראס של סט פאולי בשם St Pauli Mafia. את השלטים של החבר'ה האלה אני רואה כבר שנים במילרנטור, ואף-פעם לא טרחתי לברר במה מדובר. פשוט הנחתי שמדובר בעוד מועדון אוהדים מיני רבים. אלא ש-ד' הסביר לי שהם מהווים קבוצת אולטראס לכל דבר, ושהייחוד שלהם הוא שכל חברי הקבוצה מגיעים ממדינת ווסטפאליה. ולא, בינם לבין אולטראס סט פאולי אין איבה או תחרות, אלא רק שיתוף פעולה פורה. 

אבל את הסיפור האמיתי של הנסיעה הזו מספקים לי האורחים האחרים ברכב, ועליו אצטרך לכתוב בפוסט אחר. אומר רק בקצרה שמדובר באנשי אולטראס של אלמיניה אאכן, שנאבקים כנגד השתלטות של נאצים על היציעים שלהם. נאבקים ומפסידים, יש לומר. מטרת המסע שלהם לליאז', בחסות ד' מסט פאולי מאפיה, היתה גיוס תמיכה של אנשי סטנדרד. אולי הישועה של אנשי סצנת האנטיפה ביציעים של אאכן באמת תבוא מליאז', אבל בינתיים, לפי העדויות שלהם וקטעי עיתונות לא מעטים שנכתבו בנושא, הם בצרות צרורות. אני מתכוון לבקר אותם בקרוב ולעמוד מקרוב על הבעיה. מבטיח להרחיב לאחר מכן. 

עד אז, כמובן, תודה לליאז'ים על האירוח הנהדר והאזכור החשוב:

שטולץ

או בתרגום חופשי לעברית: גאווה. אלא שיש במונח הגרמני קצת יותר מגאווה. משהו חזק יותר, שתמיד פורט לי על נימי השואה. כשגרמני אומר שהוא Stolz, מיד זה מתקשר אצלי לגאווה לאומית, כזו שהגרמנים הטיבו להדחיק עד למונדיאל 2006 שהתקיים על אדמתם, עת הפציעו לראשונה מאז מלחמת העולם השניה דגלי האדום-שחור-זהב במלוא תפארתם. 

נראה שעבור הגרמנים, אין כמו המונח הזה כדי להדגיש שייכות למשהו, כדי להחצין זהות, ואין כמו כדורגל כדי לההשתמש במונח. ככה זה, כנראה, כשהמועדונים שייכים לאוהדים. בעצם, למה כנראה? בטוח! בעוד הכדורגל הישראלי מצליח לשקוע אל תוך תהומות עמוקות יותר ויותר של גועל ומיאוס, אני יכול רק לברך שלפחות מבחינת כדורגל, אני מסוגל להנות מהמודל הטוב ביותר בעולם. קחו כמה רגעים ועיינו בטורים של אוריאל דסקל בכלכליסט, ותבינו על מה אני מדבר. במיוחד קראו את הטור הזה. 

המעבר שלי ממינכן לברלין היווה גם שינוי משמעותי של סצנת האוהדים. "שיקריה מינכן", האולטראס של באיירן מינכן, נמצאים כבר תקופה ממושכת במאבק מר מול הנהלת המועדון, מאבק בו הם מפסידים. גדרות הוקמו בין הבלוק שלהם לשאר האיצטדיון כדי למנוע מעבר של אלה שאין להם כרטיס או מנוי לבלוק הזה ספציפית (מה שהיה מקובל לגמרי עד עתה), וכניסה לבלוק מותנית בבידוקים כפולים ומכופלים. האווירה בשיקריה קשה, ובקרב כל מי שדיברתי עימו, מדברים על "שביתה": מגיעים למשחקים בלי תפאורה ושותקים.

הסצנה הברלינאית לעומת זאת, שוקקת חיים, והמעבר לעיר איפשר לי להתבונן מקרוב באחת מסצינות האוהדים המרתקות ביותר במדינה, זו של אוניון ברלין. כמו מועדונים רבים במזרח (האנזה רוסטוק למשל), אוניון ברלין הוקם בשנות הששים תחת המשטר האוטוריטרי ששרר במזרח גרמניה. כמו רוב המועדונים במזרח, האיחוד עם מערב גרמניה לא עשה לאוניון טוב, והתחרות הבלתי אפשרית עם המערב העשיר דרדרה את המועדון לחובות ולהעדר יכולת לתחזק את האיצטדיון המיושן בשכונת קופניק שבדרום מזרח העיר. לפני כמה חודשים כתבתי כאן על המשחק של סט פאולי בברלין נגד אוניון, והזכרתי את התגייסות המדהימה של אוהדי הקבוצה למבצע שיפוץ והשמשת האיצטדיון שלהם. 

המשחק של אוניון נגד דינאמו דרזדן הוא מפגש בין שתיים מטובות הסצנות בגרמניה, אלא שלהגיע לחלק הזה של ברלין עם עור בגוון יחסית כהה, מינוס עורלה, למשחק בו שני הצדדים מתברכים בחוליגנים נאצים, יכול להיות תענוג מפוקפק. לכן, אמרתי לעצמי, אם כבר תענוג מפוקפק, אז לפחות בצוותא. לקח לי אס.אמ.אס אחד לשכנע את מ' להצטרף אלי, ובמקום מרוקאי אחד, כבר הפכנו לשניים. שניים וחצי, אם מחשיבים היקף הכתפיים של מ'. 

במהלך ניסיונות החדירה שלי לסצינת הימין הקיצוני של הכדורגל הגרמני גיבשתי לעצמי כמה כללי מפתח שנכתבו בלא מעט צרות. מעבר לברור מאליו והוא הגעה לזירה ללא סממנים מזהים כלשהם, ודאי שלא כאלה עם קונוטציות פוליטיות או כרוכות-אולטראס, הכלל החשוב ביותר הוא גיבוש זהות יציבה: ברור לי שבסצנה הזאת אני בולט כזר לא שייך, ומענה לא מספק לשאלה של המקומיים יכול להסתיים רע. במקרה הנוכחי, סיכמנו אני ו-מ' שאנחנו סטודנטים ממלטה ששמעו על משחק כדורגל בעיר. מ' טוען שאף-אחד לא יודע איך נראה מישהו ממלטה, והיא עדיין חלק מאירופה, כך שאנחנו מכוסים. זרמתי איתו. 

המשחק כמובן סולד-אאוט, אבל אני משוכנע שנצליח להשיג כרטיסים. כבר על הרציף בתחנת הרכבת מנסה ספסר למכור לנו כרטיסים ב-20 יורו האחד, כאשר המחיר הנקוב הוא 12. הוא טוען שהוא מכר כבר עשרים כאלה ולא מראה שום סימן של גמישות. מאחוריו, אגב, עומדים שוטרים ועדים לכל המתרחש. להפתעתי, הם לא עושים דבר. ספסרות היא כנראה עניין לגיטימי בגרמניה כפי שהיא בארץ. אנחנו מוותרים ומנסים את מזלנו בקרבת האיצטדיון. שם אנחנו אכן משיגים כרטיסים במחיר הנקוב ומצטרפים לתור בכניסה לאזור החיצוני של האיצטדיון. תוך כדי המתנה ארוכה מהרגיל, אנחנו מנהלים דיון מעניין על ההבדלים בתרבות ההמתנה בין גרמניה לישראל. מ' מפנה את תשומת לבי לעובדה שלמרות שאנחנו מוקפים בעשרות אוהדי כדורגל, אף-אחד לא דוחף ואף-אחד לא נצמד. גם העמידה הממושכת לא גורמת לאף-אחד למחות. כמי שאף פעם לא הבין את ההגיון הישראלי שבהיצמדות ובצפיפות הבלתי נסבלת בכל מקום שבו חלילה יש צורך בתור, אני מודה ל-מ' על ההארה וההמתנה הופכת ברגע נעימה בהרבה.

אנחנו מגיעים לבסוף לאזור הבידוק ו-מ' לוחש לי שהמאבטחים הם כולם ערבים. אני מתקן אותו וטוען שהם בכלל טורקים, ומבטיח להסביר לו אחר-כך מאין אני יודע. איכשהו שכחתי לעשות את זה, אז הנה ההסבר:
גרמניה של מעלה נראית אמנם נקייה ומסודרת, מדינת חוק וסדר שהכל בה מתקתק לפי הכללים. אלא שלכל מעלה יש גם מטה, וגרמניה של מטה נשלטת לחלוטין בידי כנופיות פשע גדולות שמתפרסות על פני המדינה כולה, לעתים אפילו למדינות שכנות.
שתיים מהכנופיות הללו וללא ספק העיקריות והחשובות מקורן בשני מועדוני אופנוענים. האחד, הגדול יותר, שמו: Hells Angels. המועדון הזה ידוע בקשרים חזקים לסצנת הימין הנאצי בגרמניה, אבל בסופו של דבר, כמו כל ארגון פשע, מדובר בעסק לכל דבר: סמים, זנות, פרוטקשן ואבטחה למועדונים ואירועים.
המועדון השני נקרא Bandidos, והוא נבדל מהראשון בעיקר בזכות העובדה שאין בו שום משמעות לצבע עור או מוצא אתני. רבים מחבריו הם טורקים, ובשל העובדה שתחומי העיסוק של "בנדידוס" זהים לחלוטין לאלה של "הלס אנג'לס" הוותיק והגדול יותר, יש לא מעט חיכוכים אלימים בין הצדדים, ומאבקים מרים על אזורי שליטה.
בכל אופן, בסופו של דבר, מדובר בשרירים להשכיר, ואין כיום אירוע המוני שמתקיים בגרמניה שלא מאובטח על-ידי אחד מהמועדונים הללו, או שניהם.

בדורטמונד, למשל, ממוקמת המפקדה של הבנדידוס באזור בו ישנם כמה מועדוני שמאל אנטיפשיסטיים. אלה היו מותקפים דרך קבע בידי נאציים מקומיים, עד לאופנוענים נמאס מהנוכחות המשטרתית המוגברת והם דאגו בעצמם לגרש את הנאצים מהאזור ולהבטיח את שלום אנשי האנטיפה.
סיפור לא פחות מעניין מחזיר אותנו בחזרה לברלין, בה סניף של בנדידוס שהיה מאויש בעיקר בטורקים החליט לערוק לשורות ההלס אנג'לס. הסיבות לא ידועות לי, אבל מה שידוע הוא שבשל חוק לא כתוב בתחרות שבין המועדונים על אזורי שליטה, סניף שערק לא יכול לשאת את שם המקום. כלומר, בנדידוס ברלין לא יכלו להפוך להלס אנג'לס ברלין. הפתרון היה יצירתי והיווה גם תקדים משמעותי בייחוס הפוליטי של האחרונים: הסניף החדש שלהם נקרא "הלס אנג'לס טורקיה".

אנחנו נכנסים פנימה היישר לטקס נגינת ההמנון היפהפה של אוניון. המוטיב החוזר בשיר: האהבה שלנו, הקבוצה שלנו, ה-Stolz שלנו, האגודה שלנו.
מן הצד השני, אוהדי דרזדן, בתצוגת עידוד מעוררת יראה, מניפים כולם את דגלי סאקסוניה, חבל הארץ המזרח גרמני וכיום המדינה הפדרלית שדרזדן היא בירתה. בהתחשב בכך שחבל הארץ הזה הוא מושא ללעג בפי כל אוהד כדורגל גרמני, שוב לא נותר היה אלא להשתאות לנוכח ה- Stolz של הדרזדנים, הגאווה שלהם להיות חלק משיוך שהוא לאו דווקא מחמיא:

האיצטדיון של אוניון, כראוי לאיצטדיון שנבנה על-ידי אוהדי כדורגל בשביל אוהדי כדורגל, מכיל שלושה יציעי עמידה גדולים ויציע ישיבה קטנטן. המשמעות: עידוד בלתי פוסק מכל עברי האיצטדיון. תוסיפו לזה משחק מול יריבה שנואה עם ארגוני אולטראס רבי עוצמה, ותקבלו אווירה שלא רואה ממטר את כל הסופר-מגה-אולטרא-קלאסיקו שמוכרים לכם שם בספורט חמש פלוס מינוס כל שני וחמישי.

הסלולרי מראה עשר מעלות מתחת לאפס, ואני ו-מ' קופאים מקור. על המגרש, אוניון שוחטת את דינאמו, ועם כל שער שסופגת הקבוצה שלהם, מעודדים הדרזדנים חזק יותר. הם קופצים ומשתוללים, ואני מקנא בתחושה שלהם עוד יש בבהונות הרגליים.
הקור שובר אותנו וכעשר דקות לפני תום המשחק אנחנו עוזבים ושמים פעמינו לכיוון תחנת הרכבת. ההליכה בסמטאות קופניק לא נעימה, מרחוק אני מזהה אימביס (סוג של מסעדת פועלים) קטן והומה אדם. לוקח לי בדיוק שתי שניות של מבט חטוף כדי לקלוט איזה סוג של אוהדי אוניון מאכלס את המקום. מגפי הצבא, התספורות וסגנון הלבוש מותירים מעט מדי מקום לספק.
"אלה נאצים באימביס שמשמאלנו", אני לוחש ל-מ', "כשנגיע לשם, אל תסתכל שמאל ופשוט תמשיך קדימה גם עם המבט".
דרוכים אנחנו חולפים בהליכה מהירה על-פני המקום. אני מרגיש את המבטים נעוצים בנו, אבל דבר לא קורה.

אנחנו פונים ימינה ברחוב הקרוב ומבחינים בזוג ערבי: בחורה צעירה עם כיסוי ראש וכנראה חבר שלה. הם כמובן לא מודעים כלל לשמחה שהם מעוררים בקרבנו, וודאי שאינם ערים לברית שיצרנו עימם שם בעל כורחם, בלב מדגרת הנאצים המזרח ברלינאית.

החיים במקום כמו ברלין מזמנים אינסוף סיטואציות מרתקות, כאלה שמאלצות אותך למקם את עצמך בכל פעם מחדש מול האוכלוסיות השונות והמגוונות שהעיר הזאת מכילה בקרבה. בדיוק כפי שברלין היא מיקרו-קוסמוס ביחס לזהויות בעולם כולו, הכדורגל הוא מיקרו-קוסמוס בו מוסרות המסכות וחומר הגלם הגס ממנו נוצרות זהויות של קבוצות של אנשים מתגלה במלוא כיעורו או יופיו, ומאלץ אותך, במקרים רבים, לקחת צד.

שני קצרים לסיום.
אם היה נראה שמתקפת הפירוטכניקה של ארגוני האולטראס נרגעת מעט, באו השבוע אולטראס פרנקפורט (איינטרכט) וביקשו מאיתנו לחשוב שנית:

כאן היה אמור הפוסט להסתיים, אלא שתוך כדי כתיבתו הסתיים לו המשחק בין ויסלה קראקוב לסטנדרט ליאז' בליגה האירופית (בו הייתי אמור להיות נוכח). אולטראס אינפרנו, האולטראס של ליאז', הוא אחד מארגוני האולטראס המזוהים ביותר בסצנת השמאל. הפולנים כמובן לא פספסו את ההזדמנות:

התמונה מזמנת לנו את החידה לשבת: על מה מסמנים אוהדי ויסלה איקס?
את התשובות נא לשלוח למאור מליקסון ודודו ביטון.

דיאלוג

לפני כעשרה ימים נחתם בהצלחה קונגרס האוהדים שהתקיים בברלין ביוזמת כמה ארגוני אוהדים גרמנים. הכנס, שהתפרס על פני סוף-שבוע שלם, עסק בשאלות שמטרידות כל אוהדי הכדורגל בגרמניה, ובעיקר את אלה המצויים במעגלי האהדה האינטנסיביים יותר, קרי: אולטראס. 

עיון ברשימת הנושאים שנידונו בסמינר ובארסנל הדוברים מעורר קנאה וכמיהה גם יחד. קנאה משום שבשום תסריט שבעולם אני לא רואה מאות אוהדי כדורגל של קבוצות שונות בישראל שומרים על תרבות דיון וסדר מופתי במשך סוף שבוע שלם, גם כשהם שומעים דברים שהם לא אוהבים:

וכמיהה בעיקר לדיאלוג וליכולת של אוהדים להוות גוף מוכר, מייצג ובעל משקל אל מול הגורמים המנהלים את הכדורגל. 

גל האלימות ומאבק הפירוטכניקה שאפיינו את הסיבוב הראשון בליגות הכדורגל בגרמניה ושאוזכרו גם בבלוג הזה היוו כמובן את גולת הכותרת של הקונגרס. באותו פוסט שפרסמתי פה בעבר על המאבק למען לגליזציה של פירוטכניקה באיצטדיונים הזכרתי גם את הנדריק לפרט, קצין הבטחון החדש של הבונדסליגה שהחליט להוריד את הדיון הזה מסדר היום. אותו לפרט הופיע בפאנל בנושא וחזר על עמדתו: "אין מקום לפירוטכניקה באיצטדיוני הכדורגל". 

באשר לאלימות, גם נציגי המשטרה הוזמנו לקונגרס, אלא שמשטרת גרמניה, שגם היא זכתה לטיפול בבלוג הזה כמה פעמים, סירבה לשלוח נציג. למרבה האבסורד, בשלב כלשהו במהלך הקונגרס התגלה למארגנים שנציגי המשטרה דווקא כן נוכחים במקום, אלא שלא למטרת דיון: ארבעה שוטרים סמויים נשלחו כדי לעקוב מקרוב על ההתרחשות ולמארגני הקונגרס לא נותר אלא לקונן על העדר האפשרות לקיים דיאלוג עם הגוף שמהווה הגורם העיקרי לבעיית האלימות בכדורגל, ואוסיף ואומר: לא רק בגרמניה.

שני הנושאים האלה מסוכמים היטב בתצוגת הקהל הזו של אוהדי המבורג:

תרגום:

פצועים כתוצאה מפירוטכניקה בהאנובר: 0

פצועים כתוצאה מאלימות משטרה בהנובר: 36

והמשטרה וההתאחדות מדברות על בטחון?

המורל הכפול שלכם גורם לנו לבחילה

מה שמעורר כבוד יותר מכל דבר אחר הוא מידת הסולידאריות של אוהדי כדורגל בגרמניה האחד עם השני. זה כמובן לא סוד שרמת האלימות בגרמניה גבוהה עשרות מונים מזו שבישראל. היריבויות הולכות הרבה אחורה ותרבות האהדה מפותחת בסולם  אבולוציוני שונה לגמרי. עדיין: בנושאים כמו ההתמודדות עם המשטרה, לגליזציה של פירוטכניקה והמאבק מול עסקני ההתאחדות יודעים האוהדים הגרמנים לשים את היריבות בצד ולחתור כגוף מאוחד ורב עוצמה אל עבר המטרה. בדיוק בשל כך עצוב לקרוא את האופן שבו מתקבל מאבקם של אוהדי הפועל תל-אביב כנגד אלי טביב בקרב אוהדי קבוצות אחרות. באיזשהו שלב מישהו חייב יהיה לעשות איתחול לתרבות האהדה בארץ על-מנת שאוהדים יצליחו להתעלות מעבר לאינטרסים הפרטיקולאריים שלהם ולהתאחד כנגד תופעות כמו אלי טביב בכדורגל הישראל.

עד שזה יקרה, את הסולידאריות הזו צריכים אוהדי הפועל לחפש כנראה במקומות אחרים. עם פתיחת הסיבוב השני בליגה הגרמנית השלישית, אוהדי באבלסברג שנאבקו גם הם למען הקבוצה שלהם רק בקיץ האחרון, התייצבו ראשונים לקריאה, ותחת שלג כבד ובקור של מינוס מעלה, הפליאו בשפה העברית:

לפני שאני חותם את הפוסט הזה, חשוב לי לעדכן קצת על ההתפתחויות בעניין הבלאגן העצום שהביא לפיצוץ טורניר הקט-רגל בהמבורג לפני כשלושה שבועות. 

סוון ברוקס, אוהד סט פאולי וקצין הביטחון של הקבוצה, הוא גם זה שמחלק מתוקף תפקידו צווי הרחקה לאוהדים מאיצטדיון הקבוצה. במשך שנים, הוא נחשב לאויב האולטראס, ולאחד ששכח מהיכן הוא הגיע. תגובתו למאורעות הטורניר פתחה פרק חדש ביחסים שלו עם אוהדי הקבוצה. בין היתר אמר ברוקס שמול אויב ניאו-נאצי התנגדות היא חובה אזרחית המשקפת בדיוק את ערכי המועדון. הוא תקף את המשטרה על ההתנהלות שלה באירוע כולו, וסייע בשחרור העצורים הרבים מאותו הערב. נראה שאף-על-פי שאוהדים רבים של סט פאולי נתפסו בתמונות סטילס או קטעי וידאו כשהם מעורבים בקטטה, לא יוגשו צווי הרחקה כנגד אף-אחד מהם. זו לפחות ההערכה שלי. 

החזית האחידה שגובשה מחדש בהמבורג נגד המשטרה המקומית הזכירה לי תמונה משעשעת שצילמתי לפני כמה שנים בעיר. מדובר במשאית פיזור הפגנות ישנה שהיתה שייכת למשטרה והוצאה למכירה במכרז. אוהדי סט פאולי רכשו את היצירה ודאגו לצייד אותה בלוחית זיהוי עם כיתוב שאינו משתמש לשתי פנים. הרכב הזה גם מגיע מדי פעם להפגנות, כשמצליחים להתניע אותו:

משטרע

90 פצועים, 74 עצורים. זוהי המתמטיקה הסופית של יומו הראשון של טורניר "שווינסקה" בקט-רגל אולמות, שהתקיים זו השנה ה-26 בסוף השבוע האחרון בהמבורג.

איך זה קרה? 

את הפוסט רציתי לכתוב כבר למחרת הבלאגן. סביר להניח שהוא היה מסתכם ב"שיר הלל" אחד גדול למשטרת המבורג, שמוכיחה לי שוב, בפעם המי יודע כמה, כי בגרמניה ממשיכה המשטרה את הדרך שהתחילה בשנות השלושים של המאה הקודמת, כמשרתת רבת-עוצמה של האפלים שבכוחות. 

בכל אופן, היה לי ברור שהגרסה שלי לבדה אינה מלאה: אני עצמי יצאתי לשירותים ממש לפני שכל הבלאגן התחיל, והעדות שלי מסתכמת במה שקרה מחוץ ליציעים: באולם המבואה ובשירותים. כמה ימים מאוחר יותר, עשרות שיחות עם החברים ומעבר על הגרסאות השונות שהתפרסמו אני יכול להביא כאן תמונה מדוייקת ומלאה יותר של ההתרחשויות. הכתוב להלן מהווה סינתזה בין העדות שלי לאחרות. תחזיקו חזק.

חודש דצמבר היה מייגע. למעלה מ-12,000 קילומטרים בדרכים, עם מעט, מעט מדי כדורגל. פגרת החורף התחילה ברוב ארצות אירופה, ואפילו בארצנו הלבנטינית נאלצתי להסתפק רק בניצחון על לגיה ווארשה בליגה האירופית מתובל בכדורסל מול עירוני שקר כלשהו בליגה הלאומית. 

שמחתי, אם כך, כש-י' הזכיר לי שבהמבורג יש טורניר קט-רגל. בעבר היו לי שתי הזדמנויות לקחת חלק במאורע חסר המשמעות הזה, ועל שתיהן ויתרתי בדיוק מן הטעם הזה. אלא שהפעם התחשק, במיוחד אחרי הביקור בארץ, להיות חלק במשהו נעים. מה גם שבאולם סגור העידוד תמיד נשמע טוב יותר:

הגעתי להמבורג כשעתיים לפני פתיחת הטורניר וביחד עם עוד חברים שפספסו את המפגש המוקדם של האולטראס יצאנו לדרך. בתום שלוש החלפות של רכבות ושלפוחית על סף התפוצצות, הגענו לאולם. התכונה כבר בחוץ היתה מוזרה: מאות שוטרים מהיחידה למניעת הפרות סדר בשביל טורניר קט-רגל ידידותי, בו נוכחים לכל היותר 2500 אוהדים, למעלה מ-90 אחוזים מהם אוהדי סט פאולי. 

באולם עצמו אווירה חביבה. החבר'ה מבאבלסברג ומשיקריה מינכן לא נפקדו, וזו היתה אחלה הזדמנות לראות את כולם, בפעם הראשונה בשנה החדשה. 

המשחק הראשון התחיל, וממול התקבץ לו גוש של אוהדי הקבוצה היריבה, VfB Lübeck. מכל הקבוצות שהיו אמורות להשתתף בטורניר, לובק, ביחד עם סט פאולי, היא הקבוצה היחידה עם מסורת אוהדים כלשהי. מדובר בקבוצה מהליגה הרביעית בגרמניה, מעיר יפהפייה שהמרכז העתיק שלה השתמר כמעט לגמרי מימי הביניים. כדורגל הוא אומנם לא סימן ההכר של לובק, אבל בעיר הזו מייצרים את המרציפן האיכותי והמפורסם ביותר באירופה. 

קבוצה גדולה נוספת היתה אמורה לקחת חלק בטורניר, והיא לא פחות מהיריבה העירונית הגדולה, HSV, שכבר אישרה את השתתפותה. לחץ גדול מצד משטרת המבורג גרם לה לבסוף לביטול, אלא שלכמה מהחוליגנים ה"כבדים" שלה היו תוכניות אחרות.

מיד עם ההתמקמות שלנו ביציע היה אפשר להבחין שהגוש בצד השני של האולם הוא לא גוש אוהדים רגיל: כ-120 מקררים עם חולצות שחורות עם כיתוב אחיד כלשהו (מאוחר יותר למדתי שמדובר היה במילה: "Krawallbande", כלומר: "צוות מהומות"). מהר מאוד התחילו הקנטות הדדיות, מקללות שכיחות לאמירות אנטישמיות (Judenkinder - ילדים יהודים) וגזעניות (Zigeunerpack - חבורה של צוענים) לעבר הקהל של סט פאולי. אני עצמי, אגב, לא שמתי לב לביטויים הללו.

היציע שלנו, שרובו אוכלס על-ידי אוהדים רגילים לגמרי, זכה לטבעת הדוקה של שוטרים נגד מהומות, מוכנים עם ציוד ועם קסדות על ראשיהם. ביציע ממול, מאום. 

שתי דקות לסיום המשחק בין לובק לקבוצת החובבים של סט פאולי ירדתי לקומת המרתף, שם היו ממוקמים השירותים. שני גרמי מדרגות מובילים לקומת השירותים: אחד מן היציע של סט פאולי, ואחד מיציע האורחים. הקומה עצמה נחצתה, ושני מאבטחים אמורים היו למנוע מגע בין האוהדים.

בעוד אני מתפנה לענייניי, אני שומע צעקות מהמזדרון המוביל לשירותים. די מהר, העוצמה גוברת ואני מבין שמחוץ לשירותים יש אלימות. אני לוקח עוד דקה או שתיים כדי להקשיב ולהבין טוב יותר לקראת מה אני יוצא, ולסוף רוכס את המכנסיים ויוצא למסדרון. מסביבי כאוס אחד גדול, וממולי אני מבחין בגוש שחור ומפחיד עושה דרכו במורד גרם המדרגות לכיווני. בעוד אני קולט שמדובר בחבורת שוטרים, אני נדחף בחזרה פנימה לחדר השירותים על-ידי פ', שמבקש ממני לא לצאת. 

תחילה הופתעתי. אני מכיר את פ' כבר שנים ולא אחד כמוהו יחשוש מעימות עם אוהדי יריבה. כמה שניות אחרי, בעוד גאז הפלפל החל מכסה לי את הפנים, הבנתי למה הוא מתכוון.

התעשתתי ויצאתי לכיוון המסדרון, ומשם לגרם המדרגות. קולות ניפוץ זכוכיות, צרחות וחבטות מכל עבר. מאות שוטרים עם אלות ביד וכלבי תקיפה מסתערים על אוהדים בכל פינה. גאז פלפל ממלא את האוויר הדחוס גם כך. סצנה מטורפת. 

מסתבר שהבלאגן התחיל במסדרון הכניסה לשירותים. בין שני הצדדים, כאמור, היו אמורים לחצוץ שני מאבטחים. בתום המשחק, כששני הצדדים ירדו לקומת השירותים, היה ברור שהחבר'ה מלובק, מחוזקים בחוליגנים של HSV, יתקפו כל דבר חום שזז. זה היה פשר הצעקות ששמעתי כשהייתי אני בשירותים, והן התפתחו לתגרת ענק. מסתבר שבמקביל, מאות אוהדי סט פאולי ניסו לצאת מהאולם ולהגיע לאזור התגרה, והמשטרה נכנסה לפאניקה. בחור בן 20 שעשה דרכו לשירותים חטף אגרוף מכפפת ברזל (קוורץ, למען הדיוק) של שוטר ואיבד מיד את ההכרה. מיד הפכה המשטרה לאויב נוסף, שותפה מלאה ל-120 הנאצים שפתחו בבלאגן. 

בזמן שבאולם המבואה ובקומת השירותים מתרחשים קרבות בין שוטרים לאוהדים, כעשרה נאצים מנצלים את הסח הדעת של המשטרה ומגיעים ליציע המשפחות (צד שמאל בתרשים) שנמצא בין היציע שלהם (למעלה בתרשים) ליציע של סט פאולי (למטה בתרשים):

היציע הקטן הזה היה מאוכלס בעיקר בילדים, אוהדי סט פאולי, ובכמה כרזות שתלו אולטראס סט פאולי. הנאצים הצליחו להגיע לכרזות, כשבדרך הם מכים כל מה שזז. במקביל, החלו כמה חבר'ה מטפסים לכיוונם במטרה להשיב את הכרזות. הבעיה היא, שיציע המשפחות גבוה משני היציעים האנכיים לו, והאמיצים שלקחו על עצמם את המשימה נאלצו לחטוף כהוגן עד שהצליחו להגיע ליעדם:

אתרע מזלם של הנאצים, ו-א', אחד מן המטפסים (בחולצה הכחולה, עם קרחת), הוא גם מתאגרף מקצועי. כשהוא הצליח לבסוף להגיע למעלה, כך זה נראה:

במקביל, עשרות אוהדים אחרים של סט פאולי ניסו לאגף את הנאצים ולהגיע אליהם מן הצד השני (צד ימין בתרשים), דרך הפרקט. שם הם נתקלו בכוח משטרה מאסיבי שהחל מפזר ענני גאז פלפל בכמויות אדירות, בתוך אולם סגור בו יושבים ילדים ומבוגרים. 

בעוד האולם מתמלא בגאז, ניסו מאות אוהדים לחלץ ממנו החוצה, ואז אל מחוץ לאולם המבואה, אל האוויר הפתוח. אלא שלמשטרה היו תוכניות אחרות: השערים נסגרו, והמקום כולו, מפרקט המשחק ועד לאולם המבואה, הפך לשדה קרב אחד ענקי. גם לאחר שהורחקו אוהדי לובק מהמקום, המשיכו הקרבות בין המשטרה לאוהדים, והגיעו גם לתחנת הרכבת. שם, פעם נוספת, השתמשה המשטרה בגאז שרוסס בין היתר אל תוך קרונות הרכבת המלאים באוהדים. 

תוצאות הערב, כאמור: 90 פצועים (ביניהם ילד בן 6 שהובהל לבית החולים ללא הכרה, ואדם בן 72), ו-74 עצורים, כמעט כולם מהצד של סט פאולי.

עוד טרם התבררו הפרטים בנוגע למאורעות הערב, קפצו כמה גורמים על הפרשה כמוצאי שלל רב. המשטרה, כמובן, האשימה את אוהדי סט פאולי באלימות מתוכננת, תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה שבשתי נקודות העימות, היו אלה אוהדי לובק ו-HSV שיצרו את המגע. 

העיתון הפופולארי שונא השמאל BILD מיהר, כהרגלו הצהוב, להאשים את המועדון כולו בהפיכה ממועדון קאלט למועדון קרב, והגן על המשטרה. 

גרוע מהכל: "אוהדים" של סט פאולי, ודאי כאלה שהצטרפו לטרנד בשנים האחרונות, ניצלו את ההזדמנות בכדי להעלות תהיות על ההקשרים הפוליטיים של הקבוצה לשמאל. טענות כמו: "סט פאולי אף-פעם לא היתה קבוצת שמאל וזהו טרנד מקולל שהתחיל בשנות השמונים", ו- "האולטראס הם פרובוקטורים שמחפשים להתעמת עם נאצים ומסכנים את כל האוהדים".

למרבה השמחה, תגובת המועדון לא איחרה להגיע, והבהירה חד משמעית היכן הוא עומד, וכנגד מי הוא עומד.

בתגובה רשמית שפרסם המועדון, כמו גם במסיבת עיתונאים בה לקחו חלק נשיא המועדון והאחראי על האבטחה, נאמרו הדברים האמיצים הבאים:

1. באירוע נכחו כ-1500 אוהדים סט פאולי, כ-120 אוהדי לובק וחוליגנים מוכרים של HSV (בחולצות אחידות), ו-300 שוטרים מהיחידה למניעת מהומות. בנוסף, כמה עשרות סדרנים. 

2. על-אף יחס אדיר של שוטר לכל 6-7 אוהדים באולם, כשלה המשטרה בהפרדה בין הצדדים. 

3. כיצד ייתכן ש-120 חוליגנים משמיעים קריאות אנטישמיות וגזעניות מבלי שום התייחסות של כוח השיטור? 

4. מדוע, על-אף מודיעין מוקדם והכרות עם כמה מהדמויות ביציע החוליגנים, בחרה המשטרה להתפרס בציוד מהומות מלא דווקא מול היציע של אוהדי סט פאולי?

5. מדוע לא נכח כוח שיטור בהפרדה באולם הכניסה לשירותים, ובמקום הופקרו לטובת המשימה שני מאבטחים בלבד?

6. כיצד קרה ש-120 חוליגנים הצליחו לעשות את כל הדרך מהיציע שלהם ליציע המקומיים בשתי נקודות שונות, מבלי הפרעה? 

7. בעוד התמונות מדברות בעד עצמן, כיצד קרה שהמשטרה בחרה להתעמת דווקא עם אוהדי סט פאולי, בזמן שהיא מאפשרת ל-120 החוליגנים של לובק לתפוס את מקומם בחזרה ביציע ללא הפרעה?

8. איך ייתכן שגאז פלפל מופעל ללא אבחנה בתוך אולם סגור בו מצויים ילדים ומבוגרים? 

אכן, שאלות במקום. במסעות שלי ברחבי הרפובליקה הגרמנית הייתי עד לא פעם ולא פעמיים לאופן שבו המשטרה הגרמנית מתייחסת לאירועים מן הסוג הזה. הדפוס הוא תמיד זהה: יד קלה על פחית הגאז והאלה כשמדובר באנשי שמאל, והתייצבות להגנת נאצים ואנשי ימין במסווה של מקצוענות. 

בדומה למשטרת ישראל, המשטרה הגרמנית מחפשת כל תירוץ כדי להפעיל אלימות כנגד אנשי שמאל, ומפיקה מכך הנאה מרובה. אלא שניגוד למשטרת ישראל, העבר האפל של משטרת גרמניה כמוציאה לפועל של מדיניות המשטר הנאצי צריך להוות נורה אדומה לכל מי שעומד כיום בפני השאלות שנשאלו על-ידי הנהלת סט פאולי.

לכל אחד מאיתנו ברור כשמש, כי 120 אוהדים לא יכלו לעולם לעשות דרכם דרך 300 שוטרי מהומות מבלי שהאחרונים איפשרו זאת להם. עוד ברור שהפעלת גאז פלפל באולם סגור משמעותה בהכרח פגיעה בעשרות ומאות בני-אדם שאינם מעורבים בהתרחשות.

חוסר מקצועיות? טפשות? רשלנות? אלו אולי היו תשובות הגיוניות אם מדובר היה באירוע חד פעמי. 

מדיניות? כנראה שכן. 

כאן כנראה לא יהיה המקום להיכנס להסברים סוציו-פסיכולוגיים על הדמיון בין הטיפוס הסמכותני שמתגייס למשטרה לבין זה שלוקח חלק בקבוצות ימין קיצוני, אבל מה שברור הוא שמבנה האישיות הוא זהה. מצד שני, אני לא מכיר איש שמאל שמסוגל לדמיין את עצמו לוקח חלק בגוף כמו המשטרה. 

לבסוף, אי אפשר שלא להתייחס לדיון שניסו כמה חדלי אישים לפתוח בנודע לזהות הפוליטית של המועדון. את התשובה, נתן להם סוון ברוקס, אוהד ותיק בפני עצמו, וקב"ט המועדון:

"התנגדות לאלימות מצד נאצים היא אומץ אזרחי, כזה שמשקף את הערכים והבסיס המוסרי עליהם מתקיים המועדון שלנו".

ללקק את האצבעות.