לוטיש

כך אומרים "ליאז'" בגרמנית. בסך הכל 30 דקות מפרידות בין העיר הבלגית לגבול הגרמני, כך שלך תבין איך הגיעו הגרמנים לשם הזה. על המשחק של סטנדרד ליאז' בקראקוב מול ויסלה העדפתי לוותר. על-אף שמדובר בחורף הכי חם שאירופאים רבים מסוגלים לזכור, פברואר בפולין הוא אף-פעם לא חוויה מלבבת. למען האמת, פולין מצדיקה באפרוריות המדכאת שלה את כל הסטראוטיפים על מזרח אירופה. אם מחברים את זה לעובדה שהמדינה הזו היתה תמיד מגרש הגרוטאות של אירופה, ושתושביה חיו במשך מאות שנים תחת מגף פרוסי, אוסטרי, גרמני וסובייטי, לא נותר אלא לתהות בקול גדול על פשר הלאומנות הפולנית החולנית. במה לעזאזל יש להם להיות גאים?

מאורעות המשחק בפולין הפכו את הגומלין לאטקרקטיבי הרבה יותר, ואחרי תיאום עם החברים בליאז', התחלתי את המסע לכיוון בלגיה. ידעתי שמצפה לי יום ארוך ומתיש וקיוויתי לכן לנוח ברכבת, אלא שבאותו היום שיחקה גם האנובר בבלגיה מול ברוז', ומאות מאוהדיה טרחו להצדיק במשך כל הנסיעה את הסטראוטיפים המוצמדים לאוהדי כדורגל בציבור הרחב. למנוחה, בכל אופן, לא זכיתי. הגעתי לעיר כשש שעות לפני המשחק ונאספתי על-ידי א' ועוד כמה מקומיים. הם כולם נראו לי כמו ילדים טובים, צעירים בהרבה ממני, אבל לפחות לגבי א' אי אפשר היה לטעות: המבט הקשוח, הבעת הפנים המודאגת וההימנעות הכמעט-אוטומטית מחיוך העידו כולם כי הילד עבר דבר או שניים בחייו. 

א' מודיע לי שחבורות של חוליגנים פולנים כבר התמקמו במרכז העיר וצריך להיזהר. אנחנו לוקחים אוטובוס ומגיעים למועדון האוהדים של ליאז', בו יש יותר דגלים וצעיפים של הפועל תל-אביב ואולטראס הפועל משל סטנדרד ליאז'. הידידות העמוקה בין אולטראס הפועל לאולטראס אינפרנו של סטנדרד סיקרנה אותי תמיד. בתחילת העונה, כשהפועל שיחקה בליכטנשטיין יום אחרי שסטנדרד שיחה בציריך הסמוכה, היתה לי הזדמנות מצוינת לחוות את הידידות הזו מקרוב. י' הסביר לי שמכל קבוצות האולטראס שנמצאות עם אולטראס הפועל בברית האנטי-פאשיסטית, עם החבר'ה מליאז' חולקים התל-אביבים הכי הרבה קווי דמיון: ליאז' היא עיר פלורליסטית, סטנדרד הוא מועדון הכדורגל הגדול ביותר בבלגיה והמנטליות של הבלגים מסתברת כזהה להפליא.

ואכן, מדהים לגלות עד כמה י' צדק. על-אף שלבלגיה אין חוף לים התיכון או לאיזשהו ים, הליאז'ים מתנהגים כאילו נולדו במערב ראשון. האינטראקציה ביניהם אינטימית מאוד, וכוללת, בניגוד לכל מנהג צפון אירופאי, המון מגע פיזי. הליאז'ים מברכים אחד את השני בנשיקה בודדת על הלחי. גם עצם היותי זר שרובם לא מכירים לא עצרה את המקומיים מלהעניק לי כמות נשיקות שרק חגיגת הבר מצווה שלי יכולה להתחרות בה. אין כמעט בנות, וברור כשמש שאלו שכן נוכחות הן חברות של אנשי אולטראס. הסיכוי לאתר בחורה פנויה בסצנת אולטראס, לא משנה איפה, שקול לסיכוי שיהיה לך האומץ להתחיל עם אחת כזו. 

על כל פנים, כבר שתיים בצהריים ואותי בעיקר מעניין לטעום סוף-סוף צ'יפס בלגי. המילה צ'יפס היא עיוות של השפה העברית: צ'יפס זה מה שאוכלים בשקיות, כלומר, משטחים דקים ועגולים של תפוחי אדמה מטוגנים. לעומת זאת, למה שאתם מקבלים בלאפה שלכם קוראים Pommes Frites, או בקיצור: Pommes, ויש לא מעט דרכים להכין את הדבר הזה. אז כמי ששמע רבות ונפלאות על הפומס הבלגי, אני דוחק ב-א' ללכת איתי למזנון המהיר שממול למועדון האוהדים. 

אנחנו יוצאים מהמועדון ומבחינים בכמה רכבי משטרה שחולפים ממול. דקה לאחר מכן אנחנו כבר בתוך המזנון, והשוטרים פורקים מהרכבים ומתגודדים מחוץ למועדון. אנחנו מזמינים לאכול ומסתכלים על הנעשה מבעד לחלונות המזנון. א' מסביר לי שהמשטרה פושטת על המועדון לפני משחקים רגישים כדי לחפש נשק. מרחוק אני רואה את ר' מתווכח עם השוטרים, ולפתע נכנס בלש בלבוש אזרחי למזנון, זורק משפט ל-א', ויוצא החוצה. א' מספר לי שהבלש מכיר אותו ובישר לו שהוא רוצה לשוחח איתו כשהוא מסיים לאכול. הוא חושש שה"שיחה" עם הבלש תכלול גם חיפוש גופני, ולכן מבקש ממני להחביא אולר ואגרופן בתיק שלי. אני נענה לבקשה ומשוכנע כי זהו הדבר הנכון לעשות. בהתמודדות עם נאצים פולנים, כל אמצעי כשר בעיני. 

כעבור כחצי שעה עוזבים השוטרים. אנחנו חוזרים למועדון והאווירה במקום מתוחה מאוד. ר', שהוא כמו האבא של אולטראס אינפרנו והדמות שכולם מכירים, אומר לי שהמשחק הערב הוא המפגש הכי מעניין שהוא זוכר מזה 15 שנים. הוא כמובן מתכוון לעימות מול אוהדי ויסלה. המשטרה החרימה כל מה שמצאה, ולמעלה מששה רכבים עם לוחיות זיהוי פולניות או גרמניות כבר נצפו חולפות על-פני המועדון בזמן הפשיטה המשטרתית. בתוך כל אחת מהן, הרי-אדם עם קרחות לבנות ומעילי בומבר. השמועות מדברות על תקיפה של חוליגנים פולנים שעתיים לפני המשחק, בשעה 17:00, ובמקום לא נוכחים בינתיים מספיק אנשים. סיירים נשלחים לסרוק את העיר ולדווח על צעדיהם של הפולנים. 

בסביבות 15:30 צועד פ' אל תוך המועדון. פ' הוא אחד מהחוליגנים המפורסמים ביותר באירופה. הוא לא גבוה או מרשים במיוחד, ונראה כמו הכלאה בין חוליגן פולני לסקינהד אנגלי. בניגוד גמור לסטראטיפ שנלווה למראה החיצוני שלו, פ' רחוק מלהיות טיפש, ואני נהנה לשבת איתו לבירה, ואז לעוד אחת. ואז לעוד אחת. נושא השיחה נע בין כדורגל, לאומיות והנסיונות שלי לשכנע אותו לבקר בישראל. מדי כמה דקות נכנסות חבורות של צעירים אל תוך המועדון, וכמו בטקס, עומדים הם בתור כדי לרכון ולנשק את פ'. "אני המלך כאן", הוא מצהיר תוך כדי שהוא מסרב לרעיון שאזמין אותו אני לבירה, ונראה שהוא יודע היטב על מה הוא מדבר. פ' מורחק מאיצטדיוני כדורגל בבלגיה רוב ימיו כאוהד. האגדה מספרת שכשתמה לה הרחקה ארוכה במיוחד, בישרו בעיתונים הבלגיים על חזרתו למגרשים. 

חצי שעה מאוחר יותר מצטרף אלינו גם ס'. עם שניהם במקום אני הופך רגוע בהרבה. ס' הוא סקינהד. גם הוא מפורסם בכל היבשת ודייר של קבע במשחקים של סט פאולי בהמבורג. המסעות שלי ברחבי היבשת זימנו לי ללא ספק מפגשים עם אנשים מרתקים, אבל ס' הוא ללא ספק אחד מהדמויות הכי מרשימות שהכרתי. הידע של ס' בשפה האנגלית וההכרות שלו עם מטבעות השפה הגרמנית מאפשרים לנו לנהל תמיד שיחה מעמיקה. איכשהו, אנחנו מצליחים גם להגיע למימד האישי, והוא חולק עימי את הקשיים הכלכליים שלו. אני מאזין ונדהם לגלות כיצד אדם כל-כך חזק ונערץ יכול להיות כל-כך לא מוערך בשוק העבודה במקום בו הוא חי, ואולי גם על-ידי הוא עצמו. 

הסצנה של ליאז' שונה מרוב הסצנות שאני מכיר. במיוחד מאלה שבשמאל הגרמני. ההפרדה בין האולטראס לחלקים אחרים בקהל כמו פירמת החוליגנים Hell Side לא ברורה ואינה נדרשת. בדקויות האלה לומדים להבחין עם הזמן: חיי אולטראס דורשים הרבה יותר מהיומיום ומעצבים כמעט לחלוטין את עולמו החברתי של מי שנוטל בהם חלק. על-כן, לא טבעי לראות איש אולטראס בשנות הארבעים לחייו. ודאי שלא בשנות החמישים. עבור איש אולטראס, פנים האיצטדיון הוא גולת הכותרת של פרקטיקת האהדה והמקום בו המאמצים וההקרבה באים לידי ביטוי. עבור חוליגן או סקינהד, האיצטדיון הוא חלק הרבה פחות משמעותי בעיצוב הזהות. 

לא קשה להבין, אם כן, מדוע ס' ו-פ' אפילו לא חשבו ללכת למשחק. הם וכארבעים אחרים, רובם ככולם בקבוצת הגיל שלהם - שלהי שנות השלושים וצפונה מכך - נשארים לשמור על המועדון בזמן שהמשחק משוחק. 

17:00 בערב כבר מאחורינו ואין סימן לפולנים. המועדון מפוצץ באוהדי סטנדרד, ורמת המתח יורדת משמעותית. אני שוב נוכח לדעת, בפעם המי-יודע-כמה, שהתקפות מאורגנות אף-פעם לא מגיעות כשמצפים להן. 

אנחנו זזים לאיצטדיון לא לפני שאני מתבקש על-ידי החברים להכין בזריזות שלט בעברית נגד העבריין המורשע אלי טביב. מרוב אותיות ב' בשם של העבריין, אני שוכח אחת בעצמי, ולכן, אם ראיתם ותהיתם, האשמה פה היא שלי:

באיצטדיון עצמו, נוכחות מרשימה מאוד של הפולנים. המוטו שלהם שם ללעג את הכינוי של האולטראס של סטנדרד: עם עליית השחקנים מוקפים פני השטן שבסמל של אולטראס ליאז' בעשרות אבוקות בוערות. מתחת, שלט פריסה ענק שאומר: פה זה האינפרנו האמיתי, ובכל הזמן הזה, עשרות חזיזים מושלכים מן היציע הפולני אל תוך היציע הצפוני, מקום מושבה של קבוצת אולטראס קטנה אחרת של סטנדרד. שימו לב, בעיקר החל מ- 2:00:

החזיזים מיציע הפולנים מושלכים אל עבר יציעי הבלגים במשך כל המשחק וגורמים להתרוקנות חלקו המערבי של היציע הצפוני. כל-כך הרבה בלאגן גורמות הקבוצות הפולניות במשחקיהן באירופה, שכבר קשה לחכות לאליפות אירופה בקיץ.
גם לגיה וארשה שיחקה אמש בליגה האירופית. שימו לב לכרזה של אוהדיה במשחק החוץ מול ספורטינג ליסבון:

כל זה, אני מזכיר, לא באיזה משחק ליגה פולנית שלאף-אחד לא אכפת ממנו, אלא בבמה הקדמית של התחרויות באירופה. אפרופו אליפות אירופה בקיץ, בסצנת החוליגנים בגרמניה כבר מדברים על "כיבוש מחדש של פולין". לי נראה שאופ"א הולכת להתחרט על הבחירה שלה. מצד שני, אם מונדיאל בדרום אפריקה עבר חלק...

המשחק עצמו משעמם באופן בלתי נתפס. שתי קבוצות פח שמבטלות אחת את השנייה לחלוטין. משום מה, אני זוכר בטעות שתוצאת המשחק הראשון בין השתיים היתה 0:0, ויותר משאני סובל מרמת המשחק, אני סובל מהמחשבה של הארכה. בדקה ה-87 נבעטת הבעיטה הראשונה במשחק למסגרת, ושבע דקות מאוחר יותר נשרקת שריקת הסיום במצב של 0:0. כשאני מגלה שכולם צוהלים ושמחים ומבין שהסיפור נגמר ושסטנדרד עלתה שלב, אני נושם לרווחה.

אנחנו חוזרים למועדון ואני מותש. הרכבת הראשונה שיש לי בחזרה לגרמניה היא רק למחרת בשבע בבוקר, ואני צריך למצוא דרך להעביר איכשהו את הלילה בליאז'. למזלי, חבורת גרמנים מהעיר הגרמנית השכנה אאכן נמצאים במקום ומציעים לי טרמפ ולינה אצלם בעיר, מה שמקצר עבורי משמעותית את המסע חזרה לברלין. אני כמובן מסכים, ונפרד מהמקומיים.

ברכב אני לומד להכיר את החברים החדשים: הנהג, ד', הוא דמות מובילה בארגון אולטראס של סט פאולי בשם St Pauli Mafia. את השלטים של החבר'ה האלה אני רואה כבר שנים במילרנטור, ואף-פעם לא טרחתי לברר במה מדובר. פשוט הנחתי שמדובר בעוד מועדון אוהדים מיני רבים. אלא ש-ד' הסביר לי שהם מהווים קבוצת אולטראס לכל דבר, ושהייחוד שלהם הוא שכל חברי הקבוצה מגיעים ממדינת ווסטפאליה. ולא, בינם לבין אולטראס סט פאולי אין איבה או תחרות, אלא רק שיתוף פעולה פורה. 

אבל את הסיפור האמיתי של הנסיעה הזו מספקים לי האורחים האחרים ברכב, ועליו אצטרך לכתוב בפוסט אחר. אומר רק בקצרה שמדובר באנשי אולטראס של אלמיניה אאכן, שנאבקים כנגד השתלטות של נאצים על היציעים שלהם. נאבקים ומפסידים, יש לומר. מטרת המסע שלהם לליאז', בחסות ד' מסט פאולי מאפיה, היתה גיוס תמיכה של אנשי סטנדרד. אולי הישועה של אנשי סצנת האנטיפה ביציעים של אאכן באמת תבוא מליאז', אבל בינתיים, לפי העדויות שלהם וקטעי עיתונות לא מעטים שנכתבו בנושא, הם בצרות צרורות. אני מתכוון לבקר אותם בקרוב ולעמוד מקרוב על הבעיה. מבטיח להרחיב לאחר מכן. 

עד אז, כמובן, תודה לליאז'ים על האירוח הנהדר והאזכור החשוב:

שטולץ

או בתרגום חופשי לעברית: גאווה. אלא שיש במונח הגרמני קצת יותר מגאווה. משהו חזק יותר, שתמיד פורט לי על נימי השואה. כשגרמני אומר שהוא Stolz, מיד זה מתקשר אצלי לגאווה לאומית, כזו שהגרמנים הטיבו להדחיק עד למונדיאל 2006 שהתקיים על אדמתם, עת הפציעו לראשונה מאז מלחמת העולם השניה דגלי האדום-שחור-זהב במלוא תפארתם. 

נראה שעבור הגרמנים, אין כמו המונח הזה כדי להדגיש שייכות למשהו, כדי להחצין זהות, ואין כמו כדורגל כדי לההשתמש במונח. ככה זה, כנראה, כשהמועדונים שייכים לאוהדים. בעצם, למה כנראה? בטוח! בעוד הכדורגל הישראלי מצליח לשקוע אל תוך תהומות עמוקות יותר ויותר של גועל ומיאוס, אני יכול רק לברך שלפחות מבחינת כדורגל, אני מסוגל להנות מהמודל הטוב ביותר בעולם. קחו כמה רגעים ועיינו בטורים של אוריאל דסקל בכלכליסט, ותבינו על מה אני מדבר. במיוחד קראו את הטור הזה. 

המעבר שלי ממינכן לברלין היווה גם שינוי משמעותי של סצנת האוהדים. "שיקריה מינכן", האולטראס של באיירן מינכן, נמצאים כבר תקופה ממושכת במאבק מר מול הנהלת המועדון, מאבק בו הם מפסידים. גדרות הוקמו בין הבלוק שלהם לשאר האיצטדיון כדי למנוע מעבר של אלה שאין להם כרטיס או מנוי לבלוק הזה ספציפית (מה שהיה מקובל לגמרי עד עתה), וכניסה לבלוק מותנית בבידוקים כפולים ומכופלים. האווירה בשיקריה קשה, ובקרב כל מי שדיברתי עימו, מדברים על "שביתה": מגיעים למשחקים בלי תפאורה ושותקים.

הסצנה הברלינאית לעומת זאת, שוקקת חיים, והמעבר לעיר איפשר לי להתבונן מקרוב באחת מסצינות האוהדים המרתקות ביותר במדינה, זו של אוניון ברלין. כמו מועדונים רבים במזרח (האנזה רוסטוק למשל), אוניון ברלין הוקם בשנות הששים תחת המשטר האוטוריטרי ששרר במזרח גרמניה. כמו רוב המועדונים במזרח, האיחוד עם מערב גרמניה לא עשה לאוניון טוב, והתחרות הבלתי אפשרית עם המערב העשיר דרדרה את המועדון לחובות ולהעדר יכולת לתחזק את האיצטדיון המיושן בשכונת קופניק שבדרום מזרח העיר. לפני כמה חודשים כתבתי כאן על המשחק של סט פאולי בברלין נגד אוניון, והזכרתי את התגייסות המדהימה של אוהדי הקבוצה למבצע שיפוץ והשמשת האיצטדיון שלהם. 

המשחק של אוניון נגד דינאמו דרזדן הוא מפגש בין שתיים מטובות הסצנות בגרמניה, אלא שלהגיע לחלק הזה של ברלין עם עור בגוון יחסית כהה, מינוס עורלה, למשחק בו שני הצדדים מתברכים בחוליגנים נאצים, יכול להיות תענוג מפוקפק. לכן, אמרתי לעצמי, אם כבר תענוג מפוקפק, אז לפחות בצוותא. לקח לי אס.אמ.אס אחד לשכנע את מ' להצטרף אלי, ובמקום מרוקאי אחד, כבר הפכנו לשניים. שניים וחצי, אם מחשיבים היקף הכתפיים של מ'. 

במהלך ניסיונות החדירה שלי לסצינת הימין הקיצוני של הכדורגל הגרמני גיבשתי לעצמי כמה כללי מפתח שנכתבו בלא מעט צרות. מעבר לברור מאליו והוא הגעה לזירה ללא סממנים מזהים כלשהם, ודאי שלא כאלה עם קונוטציות פוליטיות או כרוכות-אולטראס, הכלל החשוב ביותר הוא גיבוש זהות יציבה: ברור לי שבסצנה הזאת אני בולט כזר לא שייך, ומענה לא מספק לשאלה של המקומיים יכול להסתיים רע. במקרה הנוכחי, סיכמנו אני ו-מ' שאנחנו סטודנטים ממלטה ששמעו על משחק כדורגל בעיר. מ' טוען שאף-אחד לא יודע איך נראה מישהו ממלטה, והיא עדיין חלק מאירופה, כך שאנחנו מכוסים. זרמתי איתו. 

המשחק כמובן סולד-אאוט, אבל אני משוכנע שנצליח להשיג כרטיסים. כבר על הרציף בתחנת הרכבת מנסה ספסר למכור לנו כרטיסים ב-20 יורו האחד, כאשר המחיר הנקוב הוא 12. הוא טוען שהוא מכר כבר עשרים כאלה ולא מראה שום סימן של גמישות. מאחוריו, אגב, עומדים שוטרים ועדים לכל המתרחש. להפתעתי, הם לא עושים דבר. ספסרות היא כנראה עניין לגיטימי בגרמניה כפי שהיא בארץ. אנחנו מוותרים ומנסים את מזלנו בקרבת האיצטדיון. שם אנחנו אכן משיגים כרטיסים במחיר הנקוב ומצטרפים לתור בכניסה לאזור החיצוני של האיצטדיון. תוך כדי המתנה ארוכה מהרגיל, אנחנו מנהלים דיון מעניין על ההבדלים בתרבות ההמתנה בין גרמניה לישראל. מ' מפנה את תשומת לבי לעובדה שלמרות שאנחנו מוקפים בעשרות אוהדי כדורגל, אף-אחד לא דוחף ואף-אחד לא נצמד. גם העמידה הממושכת לא גורמת לאף-אחד למחות. כמי שאף פעם לא הבין את ההגיון הישראלי שבהיצמדות ובצפיפות הבלתי נסבלת בכל מקום שבו חלילה יש צורך בתור, אני מודה ל-מ' על ההארה וההמתנה הופכת ברגע נעימה בהרבה.

אנחנו מגיעים לבסוף לאזור הבידוק ו-מ' לוחש לי שהמאבטחים הם כולם ערבים. אני מתקן אותו וטוען שהם בכלל טורקים, ומבטיח להסביר לו אחר-כך מאין אני יודע. איכשהו שכחתי לעשות את זה, אז הנה ההסבר:
גרמניה של מעלה נראית אמנם נקייה ומסודרת, מדינת חוק וסדר שהכל בה מתקתק לפי הכללים. אלא שלכל מעלה יש גם מטה, וגרמניה של מטה נשלטת לחלוטין בידי כנופיות פשע גדולות שמתפרסות על פני המדינה כולה, לעתים אפילו למדינות שכנות.
שתיים מהכנופיות הללו וללא ספק העיקריות והחשובות מקורן בשני מועדוני אופנוענים. האחד, הגדול יותר, שמו: Hells Angels. המועדון הזה ידוע בקשרים חזקים לסצנת הימין הנאצי בגרמניה, אבל בסופו של דבר, כמו כל ארגון פשע, מדובר בעסק לכל דבר: סמים, זנות, פרוטקשן ואבטחה למועדונים ואירועים.
המועדון השני נקרא Bandidos, והוא נבדל מהראשון בעיקר בזכות העובדה שאין בו שום משמעות לצבע עור או מוצא אתני. רבים מחבריו הם טורקים, ובשל העובדה שתחומי העיסוק של "בנדידוס" זהים לחלוטין לאלה של "הלס אנג'לס" הוותיק והגדול יותר, יש לא מעט חיכוכים אלימים בין הצדדים, ומאבקים מרים על אזורי שליטה.
בכל אופן, בסופו של דבר, מדובר בשרירים להשכיר, ואין כיום אירוע המוני שמתקיים בגרמניה שלא מאובטח על-ידי אחד מהמועדונים הללו, או שניהם.

בדורטמונד, למשל, ממוקמת המפקדה של הבנדידוס באזור בו ישנם כמה מועדוני שמאל אנטיפשיסטיים. אלה היו מותקפים דרך קבע בידי נאציים מקומיים, עד לאופנוענים נמאס מהנוכחות המשטרתית המוגברת והם דאגו בעצמם לגרש את הנאצים מהאזור ולהבטיח את שלום אנשי האנטיפה.
סיפור לא פחות מעניין מחזיר אותנו בחזרה לברלין, בה סניף של בנדידוס שהיה מאויש בעיקר בטורקים החליט לערוק לשורות ההלס אנג'לס. הסיבות לא ידועות לי, אבל מה שידוע הוא שבשל חוק לא כתוב בתחרות שבין המועדונים על אזורי שליטה, סניף שערק לא יכול לשאת את שם המקום. כלומר, בנדידוס ברלין לא יכלו להפוך להלס אנג'לס ברלין. הפתרון היה יצירתי והיווה גם תקדים משמעותי בייחוס הפוליטי של האחרונים: הסניף החדש שלהם נקרא "הלס אנג'לס טורקיה".

אנחנו נכנסים פנימה היישר לטקס נגינת ההמנון היפהפה של אוניון. המוטיב החוזר בשיר: האהבה שלנו, הקבוצה שלנו, ה-Stolz שלנו, האגודה שלנו.
מן הצד השני, אוהדי דרזדן, בתצוגת עידוד מעוררת יראה, מניפים כולם את דגלי סאקסוניה, חבל הארץ המזרח גרמני וכיום המדינה הפדרלית שדרזדן היא בירתה. בהתחשב בכך שחבל הארץ הזה הוא מושא ללעג בפי כל אוהד כדורגל גרמני, שוב לא נותר היה אלא להשתאות לנוכח ה- Stolz של הדרזדנים, הגאווה שלהם להיות חלק משיוך שהוא לאו דווקא מחמיא:

האיצטדיון של אוניון, כראוי לאיצטדיון שנבנה על-ידי אוהדי כדורגל בשביל אוהדי כדורגל, מכיל שלושה יציעי עמידה גדולים ויציע ישיבה קטנטן. המשמעות: עידוד בלתי פוסק מכל עברי האיצטדיון. תוסיפו לזה משחק מול יריבה שנואה עם ארגוני אולטראס רבי עוצמה, ותקבלו אווירה שלא רואה ממטר את כל הסופר-מגה-אולטרא-קלאסיקו שמוכרים לכם שם בספורט חמש פלוס מינוס כל שני וחמישי.

הסלולרי מראה עשר מעלות מתחת לאפס, ואני ו-מ' קופאים מקור. על המגרש, אוניון שוחטת את דינאמו, ועם כל שער שסופגת הקבוצה שלהם, מעודדים הדרזדנים חזק יותר. הם קופצים ומשתוללים, ואני מקנא בתחושה שלהם עוד יש בבהונות הרגליים.
הקור שובר אותנו וכעשר דקות לפני תום המשחק אנחנו עוזבים ושמים פעמינו לכיוון תחנת הרכבת. ההליכה בסמטאות קופניק לא נעימה, מרחוק אני מזהה אימביס (סוג של מסעדת פועלים) קטן והומה אדם. לוקח לי בדיוק שתי שניות של מבט חטוף כדי לקלוט איזה סוג של אוהדי אוניון מאכלס את המקום. מגפי הצבא, התספורות וסגנון הלבוש מותירים מעט מדי מקום לספק.
"אלה נאצים באימביס שמשמאלנו", אני לוחש ל-מ', "כשנגיע לשם, אל תסתכל שמאל ופשוט תמשיך קדימה גם עם המבט".
דרוכים אנחנו חולפים בהליכה מהירה על-פני המקום. אני מרגיש את המבטים נעוצים בנו, אבל דבר לא קורה.

אנחנו פונים ימינה ברחוב הקרוב ומבחינים בזוג ערבי: בחורה צעירה עם כיסוי ראש וכנראה חבר שלה. הם כמובן לא מודעים כלל לשמחה שהם מעוררים בקרבנו, וודאי שאינם ערים לברית שיצרנו עימם שם בעל כורחם, בלב מדגרת הנאצים המזרח ברלינאית.

החיים במקום כמו ברלין מזמנים אינסוף סיטואציות מרתקות, כאלה שמאלצות אותך למקם את עצמך בכל פעם מחדש מול האוכלוסיות השונות והמגוונות שהעיר הזאת מכילה בקרבה. בדיוק כפי שברלין היא מיקרו-קוסמוס ביחס לזהויות בעולם כולו, הכדורגל הוא מיקרו-קוסמוס בו מוסרות המסכות וחומר הגלם הגס ממנו נוצרות זהויות של קבוצות של אנשים מתגלה במלוא כיעורו או יופיו, ומאלץ אותך, במקרים רבים, לקחת צד.

שני קצרים לסיום.
אם היה נראה שמתקפת הפירוטכניקה של ארגוני האולטראס נרגעת מעט, באו השבוע אולטראס פרנקפורט (איינטרכט) וביקשו מאיתנו לחשוב שנית:

כאן היה אמור הפוסט להסתיים, אלא שתוך כדי כתיבתו הסתיים לו המשחק בין ויסלה קראקוב לסטנדרט ליאז' בליגה האירופית (בו הייתי אמור להיות נוכח). אולטראס אינפרנו, האולטראס של ליאז', הוא אחד מארגוני האולטראס המזוהים ביותר בסצנת השמאל. הפולנים כמובן לא פספסו את ההזדמנות:

התמונה מזמנת לנו את החידה לשבת: על מה מסמנים אוהדי ויסלה איקס?
את התשובות נא לשלוח למאור מליקסון ודודו ביטון.

דיאלוג

לפני כעשרה ימים נחתם בהצלחה קונגרס האוהדים שהתקיים בברלין ביוזמת כמה ארגוני אוהדים גרמנים. הכנס, שהתפרס על פני סוף-שבוע שלם, עסק בשאלות שמטרידות כל אוהדי הכדורגל בגרמניה, ובעיקר את אלה המצויים במעגלי האהדה האינטנסיביים יותר, קרי: אולטראס. 

עיון ברשימת הנושאים שנידונו בסמינר ובארסנל הדוברים מעורר קנאה וכמיהה גם יחד. קנאה משום שבשום תסריט שבעולם אני לא רואה מאות אוהדי כדורגל של קבוצות שונות בישראל שומרים על תרבות דיון וסדר מופתי במשך סוף שבוע שלם, גם כשהם שומעים דברים שהם לא אוהבים:

וכמיהה בעיקר לדיאלוג וליכולת של אוהדים להוות גוף מוכר, מייצג ובעל משקל אל מול הגורמים המנהלים את הכדורגל. 

גל האלימות ומאבק הפירוטכניקה שאפיינו את הסיבוב הראשון בליגות הכדורגל בגרמניה ושאוזכרו גם בבלוג הזה היוו כמובן את גולת הכותרת של הקונגרס. באותו פוסט שפרסמתי פה בעבר על המאבק למען לגליזציה של פירוטכניקה באיצטדיונים הזכרתי גם את הנדריק לפרט, קצין הבטחון החדש של הבונדסליגה שהחליט להוריד את הדיון הזה מסדר היום. אותו לפרט הופיע בפאנל בנושא וחזר על עמדתו: "אין מקום לפירוטכניקה באיצטדיוני הכדורגל". 

באשר לאלימות, גם נציגי המשטרה הוזמנו לקונגרס, אלא שמשטרת גרמניה, שגם היא זכתה לטיפול בבלוג הזה כמה פעמים, סירבה לשלוח נציג. למרבה האבסורד, בשלב כלשהו במהלך הקונגרס התגלה למארגנים שנציגי המשטרה דווקא כן נוכחים במקום, אלא שלא למטרת דיון: ארבעה שוטרים סמויים נשלחו כדי לעקוב מקרוב על ההתרחשות ולמארגני הקונגרס לא נותר אלא לקונן על העדר האפשרות לקיים דיאלוג עם הגוף שמהווה הגורם העיקרי לבעיית האלימות בכדורגל, ואוסיף ואומר: לא רק בגרמניה.

שני הנושאים האלה מסוכמים היטב בתצוגת הקהל הזו של אוהדי המבורג:

תרגום:

פצועים כתוצאה מפירוטכניקה בהאנובר: 0

פצועים כתוצאה מאלימות משטרה בהנובר: 36

והמשטרה וההתאחדות מדברות על בטחון?

המורל הכפול שלכם גורם לנו לבחילה

מה שמעורר כבוד יותר מכל דבר אחר הוא מידת הסולידאריות של אוהדי כדורגל בגרמניה האחד עם השני. זה כמובן לא סוד שרמת האלימות בגרמניה גבוהה עשרות מונים מזו שבישראל. היריבויות הולכות הרבה אחורה ותרבות האהדה מפותחת בסולם  אבולוציוני שונה לגמרי. עדיין: בנושאים כמו ההתמודדות עם המשטרה, לגליזציה של פירוטכניקה והמאבק מול עסקני ההתאחדות יודעים האוהדים הגרמנים לשים את היריבות בצד ולחתור כגוף מאוחד ורב עוצמה אל עבר המטרה. בדיוק בשל כך עצוב לקרוא את האופן שבו מתקבל מאבקם של אוהדי הפועל תל-אביב כנגד אלי טביב בקרב אוהדי קבוצות אחרות. באיזשהו שלב מישהו חייב יהיה לעשות איתחול לתרבות האהדה בארץ על-מנת שאוהדים יצליחו להתעלות מעבר לאינטרסים הפרטיקולאריים שלהם ולהתאחד כנגד תופעות כמו אלי טביב בכדורגל הישראל.

עד שזה יקרה, את הסולידאריות הזו צריכים אוהדי הפועל לחפש כנראה במקומות אחרים. עם פתיחת הסיבוב השני בליגה הגרמנית השלישית, אוהדי באבלסברג שנאבקו גם הם למען הקבוצה שלהם רק בקיץ האחרון, התייצבו ראשונים לקריאה, ותחת שלג כבד ובקור של מינוס מעלה, הפליאו בשפה העברית:

לפני שאני חותם את הפוסט הזה, חשוב לי לעדכן קצת על ההתפתחויות בעניין הבלאגן העצום שהביא לפיצוץ טורניר הקט-רגל בהמבורג לפני כשלושה שבועות. 

סוון ברוקס, אוהד סט פאולי וקצין הביטחון של הקבוצה, הוא גם זה שמחלק מתוקף תפקידו צווי הרחקה לאוהדים מאיצטדיון הקבוצה. במשך שנים, הוא נחשב לאויב האולטראס, ולאחד ששכח מהיכן הוא הגיע. תגובתו למאורעות הטורניר פתחה פרק חדש ביחסים שלו עם אוהדי הקבוצה. בין היתר אמר ברוקס שמול אויב ניאו-נאצי התנגדות היא חובה אזרחית המשקפת בדיוק את ערכי המועדון. הוא תקף את המשטרה על ההתנהלות שלה באירוע כולו, וסייע בשחרור העצורים הרבים מאותו הערב. נראה שאף-על-פי שאוהדים רבים של סט פאולי נתפסו בתמונות סטילס או קטעי וידאו כשהם מעורבים בקטטה, לא יוגשו צווי הרחקה כנגד אף-אחד מהם. זו לפחות ההערכה שלי. 

החזית האחידה שגובשה מחדש בהמבורג נגד המשטרה המקומית הזכירה לי תמונה משעשעת שצילמתי לפני כמה שנים בעיר. מדובר במשאית פיזור הפגנות ישנה שהיתה שייכת למשטרה והוצאה למכירה במכרז. אוהדי סט פאולי רכשו את היצירה ודאגו לצייד אותה בלוחית זיהוי עם כיתוב שאינו משתמש לשתי פנים. הרכב הזה גם מגיע מדי פעם להפגנות, כשמצליחים להתניע אותו:

משטרע

90 פצועים, 74 עצורים. זוהי המתמטיקה הסופית של יומו הראשון של טורניר "שווינסקה" בקט-רגל אולמות, שהתקיים זו השנה ה-26 בסוף השבוע האחרון בהמבורג.

איך זה קרה? 

את הפוסט רציתי לכתוב כבר למחרת הבלאגן. סביר להניח שהוא היה מסתכם ב"שיר הלל" אחד גדול למשטרת המבורג, שמוכיחה לי שוב, בפעם המי יודע כמה, כי בגרמניה ממשיכה המשטרה את הדרך שהתחילה בשנות השלושים של המאה הקודמת, כמשרתת רבת-עוצמה של האפלים שבכוחות. 

בכל אופן, היה לי ברור שהגרסה שלי לבדה אינה מלאה: אני עצמי יצאתי לשירותים ממש לפני שכל הבלאגן התחיל, והעדות שלי מסתכמת במה שקרה מחוץ ליציעים: באולם המבואה ובשירותים. כמה ימים מאוחר יותר, עשרות שיחות עם החברים ומעבר על הגרסאות השונות שהתפרסמו אני יכול להביא כאן תמונה מדוייקת ומלאה יותר של ההתרחשויות. הכתוב להלן מהווה סינתזה בין העדות שלי לאחרות. תחזיקו חזק.

חודש דצמבר היה מייגע. למעלה מ-12,000 קילומטרים בדרכים, עם מעט, מעט מדי כדורגל. פגרת החורף התחילה ברוב ארצות אירופה, ואפילו בארצנו הלבנטינית נאלצתי להסתפק רק בניצחון על לגיה ווארשה בליגה האירופית מתובל בכדורסל מול עירוני שקר כלשהו בליגה הלאומית. 

שמחתי, אם כך, כש-י' הזכיר לי שבהמבורג יש טורניר קט-רגל. בעבר היו לי שתי הזדמנויות לקחת חלק במאורע חסר המשמעות הזה, ועל שתיהן ויתרתי בדיוק מן הטעם הזה. אלא שהפעם התחשק, במיוחד אחרי הביקור בארץ, להיות חלק במשהו נעים. מה גם שבאולם סגור העידוד תמיד נשמע טוב יותר:

הגעתי להמבורג כשעתיים לפני פתיחת הטורניר וביחד עם עוד חברים שפספסו את המפגש המוקדם של האולטראס יצאנו לדרך. בתום שלוש החלפות של רכבות ושלפוחית על סף התפוצצות, הגענו לאולם. התכונה כבר בחוץ היתה מוזרה: מאות שוטרים מהיחידה למניעת הפרות סדר בשביל טורניר קט-רגל ידידותי, בו נוכחים לכל היותר 2500 אוהדים, למעלה מ-90 אחוזים מהם אוהדי סט פאולי. 

באולם עצמו אווירה חביבה. החבר'ה מבאבלסברג ומשיקריה מינכן לא נפקדו, וזו היתה אחלה הזדמנות לראות את כולם, בפעם הראשונה בשנה החדשה. 

המשחק הראשון התחיל, וממול התקבץ לו גוש של אוהדי הקבוצה היריבה, VfB Lübeck. מכל הקבוצות שהיו אמורות להשתתף בטורניר, לובק, ביחד עם סט פאולי, היא הקבוצה היחידה עם מסורת אוהדים כלשהי. מדובר בקבוצה מהליגה הרביעית בגרמניה, מעיר יפהפייה שהמרכז העתיק שלה השתמר כמעט לגמרי מימי הביניים. כדורגל הוא אומנם לא סימן ההכר של לובק, אבל בעיר הזו מייצרים את המרציפן האיכותי והמפורסם ביותר באירופה. 

קבוצה גדולה נוספת היתה אמורה לקחת חלק בטורניר, והיא לא פחות מהיריבה העירונית הגדולה, HSV, שכבר אישרה את השתתפותה. לחץ גדול מצד משטרת המבורג גרם לה לבסוף לביטול, אלא שלכמה מהחוליגנים ה"כבדים" שלה היו תוכניות אחרות.

מיד עם ההתמקמות שלנו ביציע היה אפשר להבחין שהגוש בצד השני של האולם הוא לא גוש אוהדים רגיל: כ-120 מקררים עם חולצות שחורות עם כיתוב אחיד כלשהו (מאוחר יותר למדתי שמדובר היה במילה: "Krawallbande", כלומר: "צוות מהומות"). מהר מאוד התחילו הקנטות הדדיות, מקללות שכיחות לאמירות אנטישמיות (Judenkinder - ילדים יהודים) וגזעניות (Zigeunerpack - חבורה של צוענים) לעבר הקהל של סט פאולי. אני עצמי, אגב, לא שמתי לב לביטויים הללו.

היציע שלנו, שרובו אוכלס על-ידי אוהדים רגילים לגמרי, זכה לטבעת הדוקה של שוטרים נגד מהומות, מוכנים עם ציוד ועם קסדות על ראשיהם. ביציע ממול, מאום. 

שתי דקות לסיום המשחק בין לובק לקבוצת החובבים של סט פאולי ירדתי לקומת המרתף, שם היו ממוקמים השירותים. שני גרמי מדרגות מובילים לקומת השירותים: אחד מן היציע של סט פאולי, ואחד מיציע האורחים. הקומה עצמה נחצתה, ושני מאבטחים אמורים היו למנוע מגע בין האוהדים.

בעוד אני מתפנה לענייניי, אני שומע צעקות מהמזדרון המוביל לשירותים. די מהר, העוצמה גוברת ואני מבין שמחוץ לשירותים יש אלימות. אני לוקח עוד דקה או שתיים כדי להקשיב ולהבין טוב יותר לקראת מה אני יוצא, ולסוף רוכס את המכנסיים ויוצא למסדרון. מסביבי כאוס אחד גדול, וממולי אני מבחין בגוש שחור ומפחיד עושה דרכו במורד גרם המדרגות לכיווני. בעוד אני קולט שמדובר בחבורת שוטרים, אני נדחף בחזרה פנימה לחדר השירותים על-ידי פ', שמבקש ממני לא לצאת. 

תחילה הופתעתי. אני מכיר את פ' כבר שנים ולא אחד כמוהו יחשוש מעימות עם אוהדי יריבה. כמה שניות אחרי, בעוד גאז הפלפל החל מכסה לי את הפנים, הבנתי למה הוא מתכוון.

התעשתתי ויצאתי לכיוון המסדרון, ומשם לגרם המדרגות. קולות ניפוץ זכוכיות, צרחות וחבטות מכל עבר. מאות שוטרים עם אלות ביד וכלבי תקיפה מסתערים על אוהדים בכל פינה. גאז פלפל ממלא את האוויר הדחוס גם כך. סצנה מטורפת. 

מסתבר שהבלאגן התחיל במסדרון הכניסה לשירותים. בין שני הצדדים, כאמור, היו אמורים לחצוץ שני מאבטחים. בתום המשחק, כששני הצדדים ירדו לקומת השירותים, היה ברור שהחבר'ה מלובק, מחוזקים בחוליגנים של HSV, יתקפו כל דבר חום שזז. זה היה פשר הצעקות ששמעתי כשהייתי אני בשירותים, והן התפתחו לתגרת ענק. מסתבר שבמקביל, מאות אוהדי סט פאולי ניסו לצאת מהאולם ולהגיע לאזור התגרה, והמשטרה נכנסה לפאניקה. בחור בן 20 שעשה דרכו לשירותים חטף אגרוף מכפפת ברזל (קוורץ, למען הדיוק) של שוטר ואיבד מיד את ההכרה. מיד הפכה המשטרה לאויב נוסף, שותפה מלאה ל-120 הנאצים שפתחו בבלאגן. 

בזמן שבאולם המבואה ובקומת השירותים מתרחשים קרבות בין שוטרים לאוהדים, כעשרה נאצים מנצלים את הסח הדעת של המשטרה ומגיעים ליציע המשפחות (צד שמאל בתרשים) שנמצא בין היציע שלהם (למעלה בתרשים) ליציע של סט פאולי (למטה בתרשים):

היציע הקטן הזה היה מאוכלס בעיקר בילדים, אוהדי סט פאולי, ובכמה כרזות שתלו אולטראס סט פאולי. הנאצים הצליחו להגיע לכרזות, כשבדרך הם מכים כל מה שזז. במקביל, החלו כמה חבר'ה מטפסים לכיוונם במטרה להשיב את הכרזות. הבעיה היא, שיציע המשפחות גבוה משני היציעים האנכיים לו, והאמיצים שלקחו על עצמם את המשימה נאלצו לחטוף כהוגן עד שהצליחו להגיע ליעדם:

אתרע מזלם של הנאצים, ו-א', אחד מן המטפסים (בחולצה הכחולה, עם קרחת), הוא גם מתאגרף מקצועי. כשהוא הצליח לבסוף להגיע למעלה, כך זה נראה:

במקביל, עשרות אוהדים אחרים של סט פאולי ניסו לאגף את הנאצים ולהגיע אליהם מן הצד השני (צד ימין בתרשים), דרך הפרקט. שם הם נתקלו בכוח משטרה מאסיבי שהחל מפזר ענני גאז פלפל בכמויות אדירות, בתוך אולם סגור בו יושבים ילדים ומבוגרים. 

בעוד האולם מתמלא בגאז, ניסו מאות אוהדים לחלץ ממנו החוצה, ואז אל מחוץ לאולם המבואה, אל האוויר הפתוח. אלא שלמשטרה היו תוכניות אחרות: השערים נסגרו, והמקום כולו, מפרקט המשחק ועד לאולם המבואה, הפך לשדה קרב אחד ענקי. גם לאחר שהורחקו אוהדי לובק מהמקום, המשיכו הקרבות בין המשטרה לאוהדים, והגיעו גם לתחנת הרכבת. שם, פעם נוספת, השתמשה המשטרה בגאז שרוסס בין היתר אל תוך קרונות הרכבת המלאים באוהדים. 

תוצאות הערב, כאמור: 90 פצועים (ביניהם ילד בן 6 שהובהל לבית החולים ללא הכרה, ואדם בן 72), ו-74 עצורים, כמעט כולם מהצד של סט פאולי.

עוד טרם התבררו הפרטים בנוגע למאורעות הערב, קפצו כמה גורמים על הפרשה כמוצאי שלל רב. המשטרה, כמובן, האשימה את אוהדי סט פאולי באלימות מתוכננת, תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה שבשתי נקודות העימות, היו אלה אוהדי לובק ו-HSV שיצרו את המגע. 

העיתון הפופולארי שונא השמאל BILD מיהר, כהרגלו הצהוב, להאשים את המועדון כולו בהפיכה ממועדון קאלט למועדון קרב, והגן על המשטרה. 

גרוע מהכל: "אוהדים" של סט פאולי, ודאי כאלה שהצטרפו לטרנד בשנים האחרונות, ניצלו את ההזדמנות בכדי להעלות תהיות על ההקשרים הפוליטיים של הקבוצה לשמאל. טענות כמו: "סט פאולי אף-פעם לא היתה קבוצת שמאל וזהו טרנד מקולל שהתחיל בשנות השמונים", ו- "האולטראס הם פרובוקטורים שמחפשים להתעמת עם נאצים ומסכנים את כל האוהדים".

למרבה השמחה, תגובת המועדון לא איחרה להגיע, והבהירה חד משמעית היכן הוא עומד, וכנגד מי הוא עומד.

בתגובה רשמית שפרסם המועדון, כמו גם במסיבת עיתונאים בה לקחו חלק נשיא המועדון והאחראי על האבטחה, נאמרו הדברים האמיצים הבאים:

1. באירוע נכחו כ-1500 אוהדים סט פאולי, כ-120 אוהדי לובק וחוליגנים מוכרים של HSV (בחולצות אחידות), ו-300 שוטרים מהיחידה למניעת מהומות. בנוסף, כמה עשרות סדרנים. 

2. על-אף יחס אדיר של שוטר לכל 6-7 אוהדים באולם, כשלה המשטרה בהפרדה בין הצדדים. 

3. כיצד ייתכן ש-120 חוליגנים משמיעים קריאות אנטישמיות וגזעניות מבלי שום התייחסות של כוח השיטור? 

4. מדוע, על-אף מודיעין מוקדם והכרות עם כמה מהדמויות ביציע החוליגנים, בחרה המשטרה להתפרס בציוד מהומות מלא דווקא מול היציע של אוהדי סט פאולי?

5. מדוע לא נכח כוח שיטור בהפרדה באולם הכניסה לשירותים, ובמקום הופקרו לטובת המשימה שני מאבטחים בלבד?

6. כיצד קרה ש-120 חוליגנים הצליחו לעשות את כל הדרך מהיציע שלהם ליציע המקומיים בשתי נקודות שונות, מבלי הפרעה? 

7. בעוד התמונות מדברות בעד עצמן, כיצד קרה שהמשטרה בחרה להתעמת דווקא עם אוהדי סט פאולי, בזמן שהיא מאפשרת ל-120 החוליגנים של לובק לתפוס את מקומם בחזרה ביציע ללא הפרעה?

8. איך ייתכן שגאז פלפל מופעל ללא אבחנה בתוך אולם סגור בו מצויים ילדים ומבוגרים? 

אכן, שאלות במקום. במסעות שלי ברחבי הרפובליקה הגרמנית הייתי עד לא פעם ולא פעמיים לאופן שבו המשטרה הגרמנית מתייחסת לאירועים מן הסוג הזה. הדפוס הוא תמיד זהה: יד קלה על פחית הגאז והאלה כשמדובר באנשי שמאל, והתייצבות להגנת נאצים ואנשי ימין במסווה של מקצוענות. 

בדומה למשטרת ישראל, המשטרה הגרמנית מחפשת כל תירוץ כדי להפעיל אלימות כנגד אנשי שמאל, ומפיקה מכך הנאה מרובה. אלא שניגוד למשטרת ישראל, העבר האפל של משטרת גרמניה כמוציאה לפועל של מדיניות המשטר הנאצי צריך להוות נורה אדומה לכל מי שעומד כיום בפני השאלות שנשאלו על-ידי הנהלת סט פאולי.

לכל אחד מאיתנו ברור כשמש, כי 120 אוהדים לא יכלו לעולם לעשות דרכם דרך 300 שוטרי מהומות מבלי שהאחרונים איפשרו זאת להם. עוד ברור שהפעלת גאז פלפל באולם סגור משמעותה בהכרח פגיעה בעשרות ומאות בני-אדם שאינם מעורבים בהתרחשות.

חוסר מקצועיות? טפשות? רשלנות? אלו אולי היו תשובות הגיוניות אם מדובר היה באירוע חד פעמי. 

מדיניות? כנראה שכן. 

כאן כנראה לא יהיה המקום להיכנס להסברים סוציו-פסיכולוגיים על הדמיון בין הטיפוס הסמכותני שמתגייס למשטרה לבין זה שלוקח חלק בקבוצות ימין קיצוני, אבל מה שברור הוא שמבנה האישיות הוא זהה. מצד שני, אני לא מכיר איש שמאל שמסוגל לדמיין את עצמו לוקח חלק בגוף כמו המשטרה. 

לבסוף, אי אפשר שלא להתייחס לדיון שניסו כמה חדלי אישים לפתוח בנודע לזהות הפוליטית של המועדון. את התשובה, נתן להם סוון ברוקס, אוהד ותיק בפני עצמו, וקב"ט המועדון:

"התנגדות לאלימות מצד נאצים היא אומץ אזרחי, כזה שמשקף את הערכים והבסיס המוסרי עליהם מתקיים המועדון שלנו".

ללקק את האצבעות. 

משחק מסוכן

הפוסט הזה מתחיל יותר משנה אחורה, בעשירי לדצמבר 2010. מינכן, שישי בערב, ערב שבת. בחוץ מינוס שמונה מעלות ואנחנו יושבים בדירה החמימה שלי במרכז העיר לארוחת שבת מעשה ידיי שלי להתפאר. התפריט אומנם די קבוע, כי יש בערך רק שלושה וחצי מאכלים שאני יודע להכין, אבל להתחרות באוכל שגרמנים רגילים אליו זה בערך כמו להעמיד את סט פאולי למשחק חוץ במינכן מול באיירן הגדולה. רצה המקרה וזו בדיוק הסיבה שלשמה התכנסנו באותו הערב אני, אגניישקה היפהפייה, י' ו-מ' שהגיעו עם התינוק שלהם מהמבורג, ו-כ' משיקריה מינכן. למחרת שיחקה סט פאולי מול באיירן, ועבור החבר'ה ממינכן זו היתה הזדמנות מצוינת להפשיר קצת את היחסים עם החבר'ה מהמבורג, לאחר שאלה העלו כמה תהיות על ההצטרפות של שיקריה ליוזמת הלגליזציה של הפירוטכניקה, ביחד עם ארגוני אולטראס ימניים. 

סוף השבוע הזה הבטיח רבות: זה היה המשחק הראשון של אמיל, התינוק של ההמבורגרים, אז בן ארבעה חודשים, ועוד לפניו תוכננה ארוחה משותפת של אולטראס סט פאולי בצוותא עם אנשי שיקריה מינכן. האווירה אצלי בדירה היתה על-כל פנים נהדרת, ובאיזשהו שלב היה נראה שאפילו אגניישקה מבינה שלא כל אוהדי הכדורגל הם חוליגנים שיכורים ונבערים מדעת.

אז, סמוך לחצות, מצלצל הטלפון בכיס של כ'. הוא שולח כף יד עבה מטה ומקרב אותה בחזרה אל האוזן, עם הסלולרי ביד. הבעת הפנים העולצת שלו משתנה בתוך שש שניות מתחילת השיחה, ואנחנו מבינים שאת הערב שלו הוא ימשיך במקום אחר.

מוקדם יותר, כך למדנו מ-כ', הותקף המועדון של שיקריה מינכן על-ידי אנשי "קוזה נוסטרה", ארגון האולטראס של היריבה העירונית מינכן 1860. חלונות נופצו וצבע נזרק אל מבעד להם. ממש באותו הזמן בה התרחשה המתקפה הזו הגיע למקום ה', המנהיג הבלתי מעורער של השיקריה. הוא כמובן נכנס מיד לעימות עם התוקפים, ועל-אף היותו בריון ענק מימדים, היה ניכר על הפרצוף שלו למחרת שהם היו רבים מדי ושלא היה לו סיכוי.

ההתקפה הזו תוכננה היטב, וכוונה על-מנת להשפיל את השיקריה בפני החברים הטובים מהצפון, אולטראס סט פאולי. גם כאן, אי אפשר להתעלם מן ההקשר הפוליטי: בשנים האחרונות הולכת וגוברת תופעה של חדירת נאצים ליציעים של 1860. "יהודי" היא כבר מזמן "קללה" נפוצה, ועל-אף העמדה הברורה שהביע המועדון כנגד התופעה, הוא עדיין לא מימש את איומו להחרמת ה"קוזה נוסטרה", שהפך להיות הארגון הקולט את הנאצים החדשים לשורותיו.

מאז ההבטחה הנחושה של נשיא 1860 לצאת כנגד נאצים ביציעי הקבוצה עברה למעלה משנה. בינתיים, לא זאת בלבד שהמצב לא השתפר, אלא שהוא החמיר בהרבה. בכתבה שהתפרסמה לפני כמה ימים במגזין שפיגל (לפתוח כאן ולהתאמץ קצת עם גוגל טרנסלייט) מתואר פחות או יותר תהליך נפילת היציע הצפוני באליאנץ ארנה לידי תועמלני המפלגה הנאצית (כן, אני מזכיר שוב שיש כזו מפלגה בגרמניה גם כיום), ואת השתלטותם של גדודי ת'ור שטיינר על הטריבונה. בכל אופן, על 1860 ארחיב ביום מן הימים בפוסט נפרד.

המאורע הנ"ל נגמר, יחסית, בשלום. כמובן, אלא שההגדרה של הצלחה או תבוסה בעימותים מן הסוג הזה בשיח הציבורי הרחב שונה מאוד מן ההגדרה בתוך הסצנה. אמות המידה נמדדות אחרת, ומאז אותו אירוע התרחשו עוד עשרות חמורים לא פחות. האם, למשל, כיסוי כל התמרורים בכניסה לעיר העתיקה של מינכן במדבקות איסור כניסה לאוהדי 1860 היא נקמה מספקת?

דרום גרמניה בוער, ודווקא באזור העשיר במדינה, ובעיקר בחבל בוואריה, הולכים ומחריפים העימותים בתוככי סצנות האוהדים. ב-29 לאוקטובר השנה, בעוד שעל כר הדשא התעללה באיירן מינכן בנירנברג בדרבי הבווארי הגדול, כוח משימה של השיקריה הצליח לאתר את האוטובוסים של אנשי אולטראס נירנברג, ה-"Banda di Amici" (ארגון חזק בהרבה, אגב), ולנקב את הצמיגים של כל אחד מהם, על-אף האבטחה. דמיינו לכם נסיעה של שלוש שעות כל כיוון, תבוסה איומה של 4:0 בדרבי מול היריבה השנואה, ואז המתנה של שעות ארוכות לאוטובוסים חלופיים, בעוד חגורת שוטרים חוצצת בין הנירנברגים למאות מקניטים מקומיים. בוודאי לא יום שהחבר'ה מפרנקפוניה ירצו לזכור.

הנקמה לא איחרה לבוא. ב-2 לנובמבר, אותו השבוע ממש, אחרי משחק הניצחון של באיירן מינכן נגד נאפולי, חיכו שתי מכוניות מחוץ למועדון הנהדר של השיקריה בשכונת סנדלינג בדרום מינכן. בתוכן ישבו בסבלנות כמה ממיטיבי האגרופים של  אולטראס נירנברג, אלא שבאגרופים לא היה לבסוף כלל צורך. מאוחר בלילה, נותרו רק שני אנשי שיקריה במועדון, וההסתערות של הנירנברגים היתה נוחה מעבר לכל ציפיה. הנזק היה מה שנחשב בסצנה להשפלה הגדולה מכולן: הכרזה החשובה והגדולה ביותר, זו המתנוססת מעל ליציע האולטראס הדרומי בכל משחק באליאנץ ארנה, נלקחה שולל:

מדובר בכרזה שכל אוהד בגרמניה מכיר, ומשמעותה: "היציע הדרומי: הלב והנשמה של המועדון שלנו". השמועה התפשטה בסצנה כאש בשדה קוצים ולבסוף לא נותרה לשיקריה ברירה והארגון פרסם הודעה המודה בכשלון הצורב. כל-כך מרעישה היתה החדשה הזאת, שהיא זכתה לכותרות גם בכמה מגזיני אוהדים.

לשיקריה מינכן יש משום מה תדמית של ארגון אולטראס של "Prolls"' שזה המונח המקביל ל"ערסים" בעברית. זו גם הסיבה שחבריו תמיד נתפסו כאאוטסיידרים בסצנה האנטי-פאשיסטית של אוהדי הכדורגל. רבים השמיעו באוזניי תמיהות על השתייכותו של הארגון הזה לסצנה, ואני תמיד השבתי שמאוד קשה עד בלתי אפשרי עבור ארגון אולטראס לתפקד כארגון עם אג'נדה פוליטית שמאלית כשמדובר במועדון עצום מימדים כמו באיירן, ובעיר כל-כך לא פוליטית כמו מינכן. עצם ההצהרה והזיהוי העצמי השמאלי, כך טענתי, הם צעד אמיץ, שללא ספק לא תרם לחיזוק הארגון.
הרושם שאני קיבלתי מהאינטראקציה המאוד תכופה שלי עם אנשי השיקריה בשנה בה גרתי במינכן היא שהתדמית לא יכולה להיות רחוקה יותר מהמציאות. בתוך החבר'ה הפעילים באמת בארגון (יש לו מאות חברים, אבל רק כמה עשרות הם פעילים באמת), אני מסוגל לספור על כף יד אחת כאלה שאני רואה אותם נכנסים לעימות אלים.

בכל-אופן, כולם ציפו מהשיקריה לתגובה. המוניטין של הארגון, שנאבק על מקומו אפילו ביציע שלו עצמו (מול הנהלת הקבוצה ומול ארגונים נוספים החולקים את היציע הדרומי), עמד חזק על הפרק, ונראה שלא היה מנוס לחדול מהתחכמויות יצירתיות מן הסוג של "מבצע התמרורים" שהוזכר לעיל, ולבצע פעולה חד משמעית.

מלאכתם של צדיקים נעשית לעתים בידי אחרים, כך אומרים. במקרה זה, אין צדיקים גמורים, אבל סיום טראגי לסיבוב הראשון של העונה ושל מלחמת האוהדים בדרום יש גם יש. בעוד שבשיקריה שברו את הראש איך ומה לעשות, יצאו ב- 19 לנובמבר אולטראס נירנברג למשחק חוץ של קבוצתם בגלזנקירשן מול שאלקה. באותו היום, אמורה היתה מיינץ לשחק בקלן. המשחק בוטל בשל ניסיון התאבדות של מי שהיה אמור לנהל אותו, השופט בבק רטאי, שהוצל לבסוף ברגע האחרון על-ידי אחד מהקוונים שלו.

ביטול המשחק גרר אחריו שינוי בלתי צפוי בלוח הזמנים לפיו נערכה המשטרה ליום המשחקים ההוא. הגרמנים יודעים לתכנן היטב, אבל יוצאים לחלוטין מאיזון שמשהו בתכנון הזה מופר. בדרכם חזרה מהתבוסה הצורבת בגלזנקירשן, פגשו אולטראס נירנברג קבוצה של חוליגנים ממיינץ. בין הקבוצות לא שוררת יריבות יוצאת דופן, אך ללא כוח שיטור במקום (לפחות לא כזה שהספיק), התפתחה תגרה בסופה נדחף אחד מחברי אולטראס נירנברג אל תחת לפסי רכבת שקטעה את זרועו.
המשטרה מצידה מיהרה להוציא הודעה לעיתונות, בה היא מנקה את עצמה מאחריות למקרה וטוענת כי מדובר במפגש מתוכנן בין שתי קבוצות חוליגנים (כנראה שהמשטרה סבורה שלאוהדים היתה ידיעה מוקדמת על ניסיון ההתאבדות המתוכנן של בבק רטאי).

הסוציולוגיה, הקרימינולוגיה וההגיון מלמדים אותנו שבהשוואה בין אזורים שונים באותה יחידה גאו-פוליטית, קיימת נטיה ברורה לשימוש באלימות במקומות בהם הרמה הסוציו-אקונומית נמוכה יותר. אם כך, מדוע קורה כל זה דווקא בדרום העשיר?
לי אין יומרה להסביר את החברה הגרמנית בעומק אקדמי. כל מה שאני מנסה לעשות הוא להעלות השערות על-סמך תצפיות משתתפות ואינטראקרציה בלתי פוסקת עם שכבות שונות ומגוונות בחברה הגרמנית, ומתוך הכרות עם עולם הכדורגל.
כדי להסביר את ההסלמה הדראסטית באלימות ובהתנגשויות עם החוק (פירוטכניקה) בגרמניה בחצי השנה האחרונה, אני כן נזקק מעט לשיח אקדמי:

הבונדסליגה עוברת בשנים האחרונות, וליתר דיוק, מאז מונדיאל 2006 שהתקיים על אדמת גרמניה, תהליכים מואצים של התמסחרות. המודל האנגלי, זה שהפך את המשחק מריטואל כמעט דתי ל- Entertainment וסילק את המעמדות החלשים מהיציעים, הפך למודל אליו לוטשים קברניטי הבונדסליגה עיניים. הם כמובן לא לבד, אבל בליגה בה אחוז הבעלות הפרטית על מועדון לא יכול לעלות על 49%, זה עניין קצת יותר מסובך: בכל זאת, יש בחירות, יש השתתפות פעילה של אוהדים בקבלת ההחלטות. אז אם אי אפשר לקחת את המשחק מהאוהדים, כל מה שניתן הוא לנסות להשפיע על סוג האוהדים שמגיעים לאיצטדיונים, ואכן, ביקור בכל אחד ממתקני חמשת הכוכבים של אופ"א בליגה הגרמנית מגלה שאיצטדיוני הכדורגל במדינה הפכו כבר מזמן למרכזי קניות ופנאי, בעוד יציעי האולטראס הולכים וקטנים, וכניסה אליהם מחייבת ברוב המקרים בידוק כפול ומכופל. המסר שמשדרת הבונדסליגה באמצעות הנהלות הקבוצות לקבוצות הפעילות בקרב האוהדים הוא אחיד:
אנחנו רוצים אתכם שקטים, מנומסים, ובעיקר עם כיס עמוק.

המודל הגרמני הנהדר עובר תהליך של התקרבות למודל האנגלי הנוראי, ובכמה מועדונים (באיירן מינכן הוא המוביל בהם), כבר יש רוב עצום ל"צרכני כדורגל" על פני "אוהדי כדורגל" ביציעים.
עבור צרכן, כדורגל הוא מוצר בדיוק כמו אופרה או תיאטרון. החוויה שלו מתחילה ברגע הוא הוא נכנס בשערי האיצטדיון, ותמה עם שריקת הסיום (לעתים מוקדם מזה, במידה והקבוצה שלו בפיגור). הצרכן צורך מוצר בידורי ותו לא. הוא לא מזהה את עצמו כחלק ממסורת או קולקטיב בעל מכנה משותף.
שיח ה"כדורגל כמוצר בידור" הפך בשנים האחרונות לשיח הגמוני באירופה. היישום שלו פשוט יותר מטבע הדברים במקומות בהם לאנשים יש יכולת כלכלית לשלם יותר עבור בידור איכותי: מרצ'נדייז רשמי של המועדון עולה הרבה כסף, וכרטיסי כניסה ליציעים עם מקומות ישיבה מסומנים גם הם לא נמכרים בזול. זהו השיח, וזוהי התמונה האידיאלית שמשווקת באגרסיביות גם באמצעי התקשורת ההמוניים (לא סתם למשל, מיהרה התקשורת לקטלג את אותו אוהד נירנברג שנפצע כחוליגן. אסור להמונים לחשוב שגם אוהדים רגילים יכולים להיפגע כתוצאה מכדורגל).
בשיח הזה, ארגוני האוהדים הפעילים נמצאים בנחיתות ברורה, והדרך היחידה שלהם לייצר שיח קונטרה-הגמוני היא להפעיל את היתרון היחסי שיש להם: בסולידאריות, ארגון והפעלת אלימות. תרבות האלימות שהולכת ומסלימה בסצנת האוהדים בגרמניה, בעיקר בדרום, היא היא אתגור ההגמוניה של השיח שמנסה להפוך את הכדורגל למוצר צריכה ולנתק אותו מהיריבויות עתיקות הימים הקיימת בבסיסו. גראמשי ודאי מחייך בקברו.

הסיבוב הראשון של הבונדסליגה התסיים בהרכנת ראש על פציעתו החמורה של אוהד נירנברג. האם פגרת החורף תנמיך את הלהבות, או שמא החודשים האחרונים היוו אך ורק פתיח?

זכרונות מבוהמיה

גילוי נאות: אני מאוהב בעם הצ'כי. בין גרמניה השמרנית עם העבר האפל לפולין הקאתולית והאולטרא-לאומנית שוכן לו עם שהמנטליות הבסיסית שלו היא ההשראה לדמותו של ה- Dude בסרט הקאלט של האחים כהן, The Big Lebowski.

למעלה משמונים וחמישה אחוזים מכלל הצ'כים מצהירים על עצמם כאתאיסטים. שיטוט ברחובות ברנו, בירת חבל מוראביה שבדרום, ובסמטאות פראג, בירת חבל בוהמיה שבצפון וכמובן הבירה הלאומית (אולי היפה בערי אירופה), ואת מספר דגלי הלאום אפשר יהיה לספור על כף יד אחת, וגם אז מדובר בכאלה שתלויים על בנייני ממשל. 

הצ'כים לא אוהבים מסגרות. בטח לא כאלה שהן מערכות סגורות של שאלות ותשובות, כמו דת ואידאולוגיה. במובן הזה, הצ'כים הם הנגטיב של הגרמנים, שמתים על אגודות ומועדונים למיניהם, המקבילים למונח "עמותות" בישראל. כל גרמני חבר בעשרות עמותות מיום היוולדו: אוהב לשתות בירה עם חברים? בוא נקים עמותה! אוהב לגלוש ברברס עם מזחלות? בוא נקים עמותה! מעטות הן הפעילויות החברתיות המתקיימות בספרה הציבורית הגרמנית שאינן מתרחשות במסגרות הפורמליות של עמותות שונות ומשונות.

אבל הצ'כים, כאמור, הם שונים. אפילו פגישת העבודה שהיתה לי בפראג התקיימה בסוג של באר לא חוקי, שצריך לנעול אותו תמיד כי אין לו שום היתר פורמלי לפעול. פגישת העבודה עצמה עסקה בשאלה שהעליתי: איך אפשר למשוך צעירים צ'כים לפעילות עקבית בקבוצות חברתיות? ארשת הפנים של מארחיי הפכה פתאום רצינית, שלא לומר פסימית משהו. המבט הושפל, ולכמה רגעים היה נראה שהם מחפשים פתרון שירצה אותי. לפתע, הרים קארל את העיניים מהבירה, ואת הבירה לגובה העיניים, ואמר: "הנה, זה הפתרון!". כמה פשוט - ככה נכון. בירה בצ'כיה היא במעמד של דת, יותר מבכל מקום אחר בו ביקרתי אי פעם. בלי יותר מדי תחכום ויומרות, מדובר בחלק טבעי מהתרבות: באחת וחצי בצהריים תוכלו למצוא בכל מסבאה שקטה פועלי בניין בהפסקת הצהריים או תלמידי תיכון עם הילקוטים בדרכם בחזרה הביתה. בניגוד לגרמנים, הם לא מייחסים למנהג הזה שום מימד טקסי. 

על-אף ההקדמה הארוכה הזו, אני מודה כי היו לי ציפיות ממשחק הדרבי בין בוהמיינס 1905 לספארטה פראג. חמישה מתוך שמונה עשרה המועדונים בליגה הצ'כית הראשונה, ליגת גמברינוס, מגיעים מהבירה פראג. שלושת הגדולים, יחסית, הם: ספארטה, בוהמיינס וסלביה. כמו מועדונים רבים שהיו מועדוני דגל של השלטון הפרו-סובייטי, גם ספארטה פראג, גדול המועדונים בצ'כיה, הפך למועדון שאוהדיו מפגינים שנאה לכל סממן שמאלי בכל הזדמנות, בתיבול גזענות ושנאת זרים. לא מדובר בסדר הגודל של פרקטיקות ימניות של ארגוני אוהדים בפולין או בקבוצות מסוימות בגרמניה, אבל עדיין, הקריאה: "סלביה יהודים!" לעבר אוהדי היריבה הגדולה סלביה נפוצה גם נפוצה. בנוסף, יש לספארטה סצנת חוליגנים חזקה ולא נעימה בכלל, שבעבר גם עשתה צרות לשחקני חיזוק שחורים. כאן אפשר לראות אותה (באדום) בפעולה, בתיעוד נדיר. שימו לב לכמות המפחידה:

באשר לסלביה, משום מה הוצמדה למועדון תוית יהודית. כל מי ששאלתי לא הצליח להסביר לי את העניין. חבר אחד טען כי ספר כדורגל ישן, פופולרי ומפורסם שמאוחר יותר הפך גם לסרט הציג את סלביה כמועדון יהודי, ומאז נדבק הדימוי. בכל אופן, סלביה הוא בעיקר מועדון של אוהדים בורגנים ושמרניים, מספר לי מרטין, אליו נגיע תכף. 

בוהמיינס פראג היא הסיבה העיקרית שהביאה אותי למשחק הדרבי הזה, אלא שאת הסיפור של בוהמיינס לא פשוט בכלל להסביר. בכל זאת, אנסה:

המבורג, קיץ 2010. סט פאולי חוגגת עליה לליגה הראשונה בגרמניה, ואוהדיה חוגגים בונוס: ירידה של האנזה רוסטוק לליגה השלישית. ההתרגשות לקראת המסע המתקרב בבונדסליגה הראשונה של גרמניה, פסגת הכדורגל האירופי, גדולה, והמתח עצום: כיצד ישפיע השדרוג הזה על אופיו של המועדון המיוחד הזה?

כדי להעביר את הזמן בפגרה, מתארגן לו טורניר כדורגל בין אולטראס סט פאולי לסקינהדס סט פאולי. האווירה נהדרת, מזג האוויר לא מאכזב, אלא שמשום מקום מופיעה לפתע חבורה גדולה בשחור ופורצת בסערה למתחם הטורניר. הסופטראס, אולטראס האנזה רוסטוק, בהרכב מחוזק, מפתיעים את הנוכחים ומנצחים בנוק-אאוט משפיל. בדרכם חזרה, וכדי לפאר עוד יותר את המבצע המזהיר, הם לוקחים לעצמם מזכרת: דגל הידידות בין סקינהדס סט פאולי לבין אולטראס בוהמיינס פראג. כל הנסיונות להחזיר את האבידה מאוחר יותר כשלו, והדגל הזה נמצא עד היום ברוסטוק. הוא גם הוצג לראווה ולהקנטה במשחק האחרון של סט פאולי ברוסטוק, ב-19 לנובמבר 2011:

פראג, סוף נובמבר 2011: יוני שכבר נמצא פה אחת עשרה שנים שותה שלוש בירות על כל אחת שלי. אני מנסה לשכנע אותו לבוא איתי למשחק והוא מבטיח לשקול את זה. "בכל מקרה", הוא אומר לי, "האיצטדיון של בוהמיינס נמצא ממש ליד הבית שלי. תבוא אלי ונראה כבר", הוא מבטיח. אנחנו ממשיכים לעוד באר, אולי החמישי במספר באותו הערב, והוא מספר לי שלא פעם הוא נתקל בגלוחי ראש מפחידים, אוהדי ספארטה. בהתחשב בכך שקרחת היא ברירת המחדל של כמעט כל גבר סלאבי, אני לא מתרגש יותר מדי. אנחנו נפרדים בסביבות ארבע לפנות בוקר, ושלוש וחצי שעות מאוחר יותר אני מכריח את עצמי לקום לארחות הבוקר על-מנת להקדים תרופה להאנג-אובר שעלול להחריב לי את יום הדרבי. 

אני מגיע ליוני ומגלה שהוא מוותר על המשחק. הוא מכוון אותי לאיצטדיון ואני מתחיל לצעוד. חמש וחצי בערב, שעה לפני המשחק. חושך וערפל. מרחוק אני רואה גוש בטון ענק ואפל. אני מתקרב ומבין שמדובר באיצטדיון של בוהמיינס, בו אמור להתקיים המשחק. יוני צדק, זה באמת חמש דקות הליכה מהבית שלו, אלא שפה לא הולך להתקיים הערב שום משחק. אובד עצות, אני מתבונן במפלצת הבטון העצובה, וחוכך בדעתי מה לעשות. לפתע מגיחים מפאב קרוב שני גברים ובחורה, לבושים בחולצות המשחק המפוספסות ירוק-לבן של בוהמיינס. אני ניגש אליהם ושואל היכן מתקיים המשחק. הם מספרים לי שכבר כמה שנים משחקת בוהמיינס באיצטדיון המחודש והמפואר של סלביה פראג, מרחק שתי תחנות חשמלית משם. אני מצטרף לנסיעה ושמח לגלות שמרטין הוא עיתונאי ספורט. הוא אומנם לא מסקר כדורגל, אבל בקי לחלוטין בסצנה המקומית. השיחה הקצרה שלי עם מרטין, בתוספת אימייל כמה ימים מאוחר יותר, סיפקו לי יותר פרטים על הסצנה מחודש וחצי של תקשורת עם כמה חבר'ה אדישים מהאולטראס. 

ההסטוריה של בוהמיינס פראג, כך התברר לי, מסובכת יותר מהפילוסופיה של פרידריך הגל: המועדון עצמו הוקם ב-1905 בשם AFK Vrsovice. בשנת 1927 שונה שם המועדון ל- FC Bohemians Praha. ב-1983 הוא זכה באליפות ואף הגיע לחצי גמר גביע אופ"א. עם נפילת הגוש הסובייטי בסוף שנות השמונים, ירד המועדון מנכסיו ונקלע למשבר כלכלי ומקצועי ארוך. בשנת 2005, שנת המאה, הוא פשט את הרגל ולא סיים את העונה. האוהדים לא אמרו נואש: כ-1600 מהם גייסו סכום ראשוני כדי להחיות את הקבוצה, אלא שהמועדון הנוכחי הוכרז כפושט רגל והיה צורך למצוא פתרון אחר, בדמות מועדון חדש:

Boheminas 1905. המועדון קם לתחיה בזכות אוהדיו, אך היתה זו חברת השקעות סלובקית שנטלה את הבעלות על המועדון החדש, לאחר שווידאה שההתאחדות הצ'כית אכן מוכנה להעניק למועדון החדש את כל הזכויות של המועדון הישן, כולל הבעלות על האיצטדיון שיושב על קרקע יוקרתית ברובע פראג 10. את אותן הזכויות דרש מועדון נוסף בעיר, בשם FK Bohemians Praha (מבולבלים? זה עוד רק התמצית), אך לאחר מאבק משפטי ארוך נקבע כי הזכויות שייכות ל- Bohemians 1905, שגם תחזור להשתמש בשם המלא FC Bohemians Praha החל מעונת המשחקים הבאה. המועדון הותיק, אגב, שעדיין נמצא בפשיטת רגל, ירד לליגה הנמוכה ביותר.

אלא שכאן לא נגמרו הצרות: אחד הדברים הראשונים שעשתה חברת ההשקעות הסלובקית CTY, כעת הבעלים של בוהמיינס, הוא להעביר את משחקי הקבוצה לאיצטדיון החדש והמפואר של סלביה, גם הוא ברובע פראג 10.

מיד קמה מחאה גדולה הן של אוהדי בוהמיינס והן של אוהדי סלביה. ארגוני האוהדים של שתי הקבוצות החליטו להחרים את משחקי הקבוצות, ובעוד שרובם של אוהדי סלביה כבר חזר ליציעים, אוהדי בוהמיינס מתעקשים להמשיך עם החרם ולהגיע רק למשחקי החוץ של הקבוצה. זו גם אחת הסיבות לעליבות האווירה בדרבי בו נכחתי.

בצ'כיה, מסביר לי מרטין, השתלטו כל מיני בעלי הון מפוקפקים על רוב מועדוני הכדורגל (מצלצל למישהו מוכר?). הם מייבשים את המועדון ולבסוף משתמשים בנכסיו כדי לעשות קופה. זה קרה בעיר ברנו, בה נזרקה הקבוצה המקומית Zbrojovka Brno מהאיצטדיון שלה, וזה הולך לקרות ל- Banik Ostrava מהמזרח. במקרה של בוהמיינס, זוהי בדיוק הכוונה: לשבור את התנגדות האוהדים ולהרגיל אותם לאיצטדיון של סלביה, כדי שמאוחר יותר יהיה אפשר לבנות על השטח עליו ממוקם האיצטדיון.

לשמחתי, שמעתי ממרטין ומאחרים כי אוהדי בוהמיינס וסלביה לא מסתפקים בחרמות, אלא גם התארגנו במסגרת פוליטית בבחירות שנערכו למועצת רובע פראג 10, ואף הכניסו שלושה נציגים מתוך 19 למועצה. המאבק, בכל אופן, הוא עוד ארוך.

ירדנו מהחשמלית ועשינו דרכנו לאיצטדיון. כרטיס כניסה עולה 90 קרונות צ'כיות, שהן 17 שקלים. כאמור, למשחק דרבי בליגה הראשונה באיצטדיון מרהיב ביופיו. אני נכנס לאיצטדיון ומתמקם בסמוך לגוש המעודד של בוהמיינס. האיצטדיון ריק כמעט לגמרי. מתוך 21,000 מקומות, רק כ-4,000 הטריחו את עצמם להגיע. בגרמניה, אין שום סיכוי שהייתי יכול להיצמד לגוש אולטראס מבלי לעורר שאלות. בצ'כיה לאף-אחד לא אכפת. 

סמוך לשריקת הפתיחה, הקבוצות עולות לכר הדשא. קונפטי משלושה וחצי דפי A4 ודגל פריסה קטן צובעים את היציע של בוהמיינס. שום דבר לא קורה ביציע של ספארטה. 

המשחק מתחיל וספארטה פשוט לא נותנת לבוהמיינס לעבור את החצי. השער הראשון הגיע תוך 7 דקות, ובנס נשארה כך התוצאה עד למחצית.

במחצית השניה ממשיכה ספארטה לעשות כל מה שהיא רק רוצה על המגרש, אבל הפעם גם לתרגם את זה לשערים. המשחק אומנם הסתיים ב-4:0, אבל בוהמיינס צריכה להגיד תודה. הבדלים גדולים בין שני הקהלים: אוהדי ספארטה, במשחק דרבי חוץ, מעודדים רק לסירוגין. אוהדי בוהמיינס לעומתם לא סותמים את הפה לרגע, אבל גם מבלי להבין צ'כית ניכר כי החזרה על הקריאות ושפת הגוף אל עבר יציע ספארטה מלמדות על מחסור חמור ביצירתיות.

שני הקהלים משליכים כוסות פלסטיק עם בירה לתחומי המגרש כשמשהו שהם לא אוהבים קורה, ואף-אחד לא מתרגש מזה, בטח לא השחקנים. 

בשלב מסוים במחצית השניה הגיע זמן הפירוטכניקה. אוהדי ספארטה הביאו ארסנל שלם:

 ואוהדי בוהמיינס החזירו עם מופע צנוע משלהם:

כל זה לא כיפר לרגע על האווירה העצובה וחסרת התשוקה ששררה באיצטדיון. מישהו צריך לקחת את החבר'ה האלה לראות דרבי במקומות אחרים, אפילו בתל-אביב. 

המשחק הסתיים ואז הגיע מבחינתי השיא: הקבוצה שלהם הושפלה במשחק דרבי נרפה מול היריבה השנואה בעיר, ואוהדי בוהמיינס עומדים ומוחאים כפיים. פרט לשני יצורים ספק שיכורים שהתמקמו לידי וחשפו ישבן לעומת השחקנים שהגיעו להודות לקהל, לא נתקלתי בשום מחאה, כעס או עצב על התוצאה. 

המשחק הסתיים וסירבתי להצעתו של מרטין ללכת לשתות איתם בירה. רציתי להגיד לו שאם אני הייתי מפסיד 4:0 בדרבי הייתי חוזר מהר הביתה ולא יוצא במשך שבוע. בטח שלא הולך לשתות, אבל ספק רב אם הוא היה מבין מדוע. 

אתנחתא פולנית

טרם המשחק של הפועל תל-אביב בווארשה מול לגיה הזהרתי את כל מי שרק רצה לשמוע שמדובר במקום הכי פחות נעים שאפשר להגיע אליו במידה ואתה:

א. לובש אדום עם סמלים קומוניסטיים

ב. מזוהה עם מועדון כדורגל עם אסוציאציה פוליטית שמאלית

ג. יהודי

במקרה של אוהדי הפועל, המדובר בבינגו, ונדמה לי שרק הגרלת סדר המשחקים שזימנה את המשחק לראש השנה מנעה אלימות קשה ביותר כנגד אוהדי הפועל. טיסות חג יקרות, תסכול מהתנהלות קברניטי המועדון והרצון לבלות את החג בחיק המשפחה הביאו כולם לייצוג מינימליסטי מאוד של אוהדים אדומים בווארשה. 

לאוהדי לגיה ווארשה ובעיקר לאולטראס ולפירמת החוליגנים Teddy Boys יש עבר עשיר של מעורבות פוליטית דרך היציעים. שנים רבות תחת המגף הסובייטי היו היציעים במה שמכונה היום ה"פפסי ארנה" פלטפורמה למחאה פוליטית אנטי-סובייטית. הלגיונרים התגאו בהיותם "פטריוטים" ו"לאומיים", בניגוד לאוהדי היריבה העירונית פולוניה.

עד כדי כך התעצם התיעוב לקומוניזם הסטליניסטי, שפולנים רבים, בהם אוהדי לגיה, שכחו שגם החבר'ה שקדמו לסטלין לא בדיוק החזיקו מהם. על-כן, עד כמה שזה מעוות, כרזה מן הסוג הזה ביציעי לגיה אינה מחזה נדיר:

בכל אופן, על קורות המשחק של הפועל בווארשה אין הרבה מה להרחיב מעבר למה שנכתב וידוע: כרזת הג'יהאד, כרזת ה"לגיון הלבן" וכרזת ה"אנטי אנטיפה". אלה הדברים שאנחנו יכולים להבין גם מבלי לשבור את השיניים עם השפה הפולנית האיומה. מי שכן דובר את השפה הוא י', פעיל בארגון הפולני האנטי-פאשיסטי Never Again, והוא טוען (לאחר שנכח במשחק), שכבר שנים רבות הוא לא זוכר פסטיבל ניאו-נאצי שכזה ביציעים, וכשמעט ולא היתה דקה ללא קריאות אנטישמיות.

נו שוין, אמרו שם פעם בפולין: מה שאנחנו לא מבינים לא יכול לפגוע, וטוב אם כך שהדוקטור עמרי קנדה והפרופסור טוטו תמוז בחרו להתמקד בשפות זרות אחרות מפולנית, אחרת הם עוד היו מסוגלים לתרץ את ההפסד באנטישמיות של הקהל. 

רגע, עוד לא סיימתי עם אוהדי לגיה. בשבת האחרונה, ה-11 לנובמבר, נחגג יום העצמאות הפולני. כבכל שנה, משמש היום הזה גם כתירוץ נהדר לארגוני ימין קיצוניים וקבוצות ניאו-נאציות לצאת לרחוב למצעד ברחבי ווארשה הבירה. כבכל שנה, המצעד הזה מעוטר בסמלי ימין קיצוני כמו הצלב הקלטי אותו תכף תראו באחד מן הסרטונים.

בפולין, שלא כמו בגרמניה, אין אלפי שוחרי דמוקרטיה ופעילי אנטיפה שמסוגלים לחסום מצעד ניאו-נאצי, והיה נראה כי גם השנה יעשו הנאצים ככל העולה על רוחם בעיר.

דאנוטה, שדיווחה לי בזמן אמת מהפגנת הנגד, ידעה לספר שאת המצעד הובילו, כבכל שנה, מי אם לא מיודעינו אוהדי לגיה וארשה. אכן, את הצעיפים אפשר לזהות ללא קושי:

מה שדאנוטה לא ידעה, הוא שבמשך חודשים ארוכים התכוננו לקראת המצעד הזה גם אנשים נחמדים בהרבה, מצד המערבי של הגבול. על-אף המנהג הנלוז של שירותי הביטחון החשאיים של גרמניה לרדוף ארגוני שמאל ולהניח לארגוני ימין לעשות ככל העולה על רוחם הצליחו קבוצות אנטיפה מברלין ומעוד כמה מקומות ברחבי גרמניה לחצות את הגבול ולהגיע עד לבירה הפולנית. לא ברור עד כמה היו הנאצים מודעים לתגבורת המשמעותית מבחוץ, אבל דבר אחד בטוח: ימנים פאשיסטיים הם פחדנים בכל מקום. כל שצריך הוא כוח מאורגן, לידיעת מובילי מחאות אלו ואחרות אצלנו בשדרות רוטשילד. 

שימו לב באיזו קלות יחסית בורחים חוליגנים נאציים ממתקפה של פעילי אנטיפה גרמנים:

די מהר התברר למשטרה המקומית שהסיפור השנה שונה מאוד מקודמיו, והמצעד בוטל מחשש לשלום הציבור. הנאצים של לגיה לא אהבו את זה, וניסו למצוא דרכים צדדיות. גם כאן, הם הכניסו את עצמם למלכודת מול כוח מאורגן בהרבה:

מאוחר יותר, מספרת לי דאנוטה על חוליות של אנשי אנטיפה פולנים וגרמנים שצדות נאצים ברכבת התחתית. לא יום נעים לחבר'ה של לגיה. ואם אפשר להוסיף לשמחה, הרי שהיום נודע ששני ארגוני הימין הקיצוני שלקחו את האחריות לארגון המצעד, ONR ו- Młodziesz Wszechpolska, ייאלצו לחלוק בתשלום על ניקיון הרחובות ותיקון הנזקים שנגרמו מסביב: