אז נכון שמדובר בבלוג על כדורגל, אבל בשל העובדה שרבים באמת סבורים שבכדורגל עסקינן, אני נדרש לכמה הבהרות, רגע לפני שהכל, בשעה טובה, מסתיים:
1. כדורגל, בעיקר כדורגל מודרני, הוא משחק טקטי. טקטיקה, במיוחד כשהיא מנוסה עם אנשים לא אינטלגנטים במיוחד, היא עסק שדורש תיאום, הכנה, והמון המון תרגול. נבחרות לאומיות נפגשות מה, פעמיים-שלוש בשנה? קבוצות כדורגל מתאמנות פעמיים ביום. לא משנה כמה מלהיב יהיה הכדורגל שתראו ביורו או במונדיאל (והוא לא), הוא עדיין כדורגל לא איכותי, נחות ברמתו באופו משמעותי מכל משחק ליגה רגיל בבונדסליגה, הסריה א' או הפריימרליג. כל זאת, עוד מבלי לדבר בכלל על העובדה שכאשר למאמן קבוצה אין מספיק אופציות לעמדה מסוימת בשוק המקומי, הוא תמיד יכול לייבא זר לאותה העמדה. מה שכמובן לא אפשרי בכדורגל נבחרות.
2. בדיוק כפי שמי שמרכיבים את הנבחרות הלאומיות הם אוספים של שחקנים ולא קבוצות של שחקנים, כך נראה גם ההרכב האנושי ביציעים: תחרות בין אלפי ליצנים על אביזר הלבוש המגוחך ביותר (והעיקר שיהיה בצבעי דגל הלאום כמובן), תמהיל בלתי מובן של מקומיים עם תיירי כדורגל מכל העולם, ואת תפקיד ה"שרופים" ממלאים כל מיני לאומנים שאליהם עוד נגיע. התוצאה של כל זה היא מעין המהום עמום וחסר פשר, מלווה בצרימות עולות ויורדות בהתאם למצבים להבקעת השערים. עידוד בכל אופן, אל תחפשו שם. לפחות אין יותר וווזלות. רוב מהמשחקים התנהלו באווירת מכון פתולוגי. אלה שלא, נעו בין ההמהום הסתום לקריאות ה"זיג" של הגרמנים.
3. שום אדריכל שבעולם ושום פקיד אופ"א לא יוכל להסביר לי איך קורה ששש שנים אחרי אליפות העולם בגרמניה, שהיוותה מודל לאיך צריכים להיראות איצטדיוני כדורגל, עדיין בונים מפלצות חסרות פשר כמו חלק גדול מהאיצטדיונים בטורניר הזה. אם ליציע האורחים בקרית אליעזר צריך להביא משקפת, הרי שליציעים שמאחורי השער בחרקיב, למשל, צריך להביא טלסקופ. שערורייה שמאשרים איצטדיונים כאלה, ולא אכפת לי כמה יפים ומשוכללים הם. איצטדיוני כדורגל מיועדים לאוהדי כדורגל, לא לתיירי כדורגל שמגיעים להצטלם על הרקע שלהם.
אז מה היה לנו עד עכשיו? כדורגל בינוני, אווירת פסטיבל מחורבנת ולמרות זאת, רייטינג מטורף ועניין בלתי פוסק בכלי התקשורת, ברשתות החברתיות וברחובות הערים. אז למה, בעצם?
התשובה לשאלה הזו היא הרבה יותר מורכבת מסתם "לאומיות". הצעת המחקר לדוקטורט שעליו מבוסס הבלוג הזה מצטטת את השורות הבאות:
הטקסט הזה נלקח מקבוצת פייסבוק שפתח אוהד סט פאולי לקראת אליפות העולם בדרום אפריקה ב-2010. עם או בלי כוונה, הוא נוגע בכמה מהנקודות הכואבות ביותר עבור אוהדי כדורגל כיום, וממנו אפשר גם להתחיל לענות על שאלת היורו, או כל טורניר כדורגל בינלאומי.
המאה הקודמת סומנה בדפי ההסטוריה כמאה של הלאומיות. עד למלחמת העולם השניה, היתה זו בשיאה בקרב כל העמים המאכלסים כיום את המעצמות האירופיות הגדולות. אחרי מלחמת העולם השניה, היא נחלשה מאוד במדינות שחוו את זוועות המלחמה ההיא, אבל הרקיעה שחקים ביחידות הלאומיות החדשות שנוצרו (ישראל ביניהן) בעקבותיה. נפילת הגוש הסובייטי בסוף שנות השמונים ותחילת התשעים היתה הגל האחרון של הגאות הלאומית באירופה, פרט להתפרצויות התקופתיות מכיוון הבלקן.
החלק המערבי של היבשת שאף לא שעל מאדמתו חף משפיכות דמים יודע שקט יחסי כבר שבעים שנה. השקט הזה הפך לנחלת היבשת כולה החל משנות התשעים. במקביל, אינטרנט, תקשורת המונים, תעופה נגישה וזולה וגבולות פתוחים הפכו את הלאומיות לכמעט שלא רלוונטית. תרבות השפע וזמינות התענוגות ביטלה במידה רבה את הדת, במקומות בהם היא עוד לא טוטאה מהחברה עוד קודם לכן. שתי המסגרות הללו, הלאום והדת, שהיוו את מרכיב הזהות העיקרי של בני העמים האירופיים במשך מאות בשנים, נמצאים במגמה מתמדת של החלשות, אלא שהצורך האנושי בזהות מוגדרת לא השתנה. הכדורגל, שבסיסו בתוך קהילות הליבה הקטנות וההומוגניות, היווה ומהווה את הפלטפרומה הנוחה והיעילה ביותר לחידוש וליצירה מחדש של זהות והגדרה עצמית. במקום זהות עמומה שמבוססת של קהילה מדומיינת של מליוני אנשים שבחיים לא הכרת ולא תכיר (ישראלי - ישראלים; יהודי - יהודים; וכו'), קבוצת הכדורגל מאפשרת לך עולם ברור בהרבה: ה"טובים" צבועים בצבע אחד, ה"רעים" בצבע אחר. הרטוריקה ברורה, מקומות המפגש ידועים, והמלחמה היא "ללא קליעים", כפי שהיטיב לנסח את זה ג'ורג' אורוול.
בכל אופן, המסגרות הלאומיות נחלשו, הגבולות נפרצו, והנאמנויות הפכו מקומיות וקהילתיות. אין פליאה שההתארגנויות הראשונות של אוהדי כדורגל (פירמות חוליגניות), צצו אחרי מלחמת העולם השניה. אין תמיהה בכך שהדגם המאורגן והפוליטי של אוהדי כדורגל (אולטראס), צץ כתגובה להתמסחרות של המשחק, על-מנת לשמר ולייצר מחדש את הזהויות שבבסיס כל מועדון כדורגל.
אני לא ארחיק לכת בקביעה שמרכיב הזהות הראשון של מליונים של אוהדי כדורגל הוא הקבוצה אותה הם אוהדים. זו בדיקו הסיבה שעבור אוהדים אוהדים אמיתיים, טורנירים בינלאומיים הם אחלה זמן לנוח מכדורגל. זה אולי נחמד, זה צבעוני, ועבור מכורים לכדורגל הפגרה גם כך ארוכה מדי וטוב שיש כדורגל בטלוויזיה, אבל ביציעים לא תראו אותם. אין שום סיבה שמי שרודפים אחרי הקבוצות שלהם במשך כל השנה, נודדים אלפי קילומטרים, משקיעים הון תועפות ומקריבים את רוב זמן הפנאי שלהם לטובת העניין, ירחיבו את הנאמנות הזו לאסופה של שחקנים רק על בסיס דרכון משותף. וכן, ככה זה צריך להיות.
טורנירים בינלאומיים הם אם כן שירת הברבור של הלאומיות המודרנית. הם התירוץ האולטימטיבי ללאומנים לצאת מהארון, אבל לא רק: במהלכם תשמעו אינספור קלישאות על "הגרמנים היעילים", ה"ברזילאים המלהיבים", ה"איטלקים הקשוחים" וה"כדורגל האפריקאי השמח". אלא שהכדורגל היום הוא כל-כל גלובאלי, שאוסף הקלישאות הזה הוא לא יותר מערימה של שטויות: נבחרת גרמניה משחקת את הכדורגל המהנה ביותר בעולם כבר מ-2006. נבחרת ספרד, שמורכבת משחקני הקבוצות המלהיבות ביותר בעולם, משחקת את הכדורגל המשעמם ביותר. קחו משחק בין ברזיל לגרמניה, תלבישו את השחקנים במדים רנדומליים, ובחיים לא תצליחו לזהות מי היא מי. היום, בעידן של אינסוף זרים, מהגרים ושידורים חיים מכל חור על פני הכדור, כולם לומדים מכולם, מעתיקים מכולם ומשחקים באותן השיטות ובאותו הסגנון. יש כאלה שעושים את זה טוב יותר, ויש כאלה שעושים את זה טוב פחות. שאלה של כשרון דורי ותנאי התפתחות שכל ספורטאי זקוק להם.
אז אם נוציא לרגע את תיירי הכדורגל מהגדרת ה"אוהדים", וננסה להבין איזה סוג של אוהדי כדורגל אמיתיים אפשר לזהות ביציעים, נקבל תמונה די ברורה. צריך בסך הכל לקרוא את הכרזות מאחורי השערים כדי להבין אילו ארגוני אוהדים מיוצגים שם. לא, אל תחפשו שם אנטיפה. הטורנירים האלה הם הלחם של לאומנים בארון ושלא בארון, והנוסטלגיה לעבר, לתקופה בה הלאומיות אכן היתה מקור הזהות העיקרי, באה על ביטויה ללא הרף, אם רק תטו אוזניים ותפקחו עיניים.
אז רגע לפני שאתם חושבים לעודד את "הכדורגל החיובי" של גרמניה, הנה תזכורת למי שמוביל שם את היציעים:
כרזת "Gott mit uns!" - "אלוהים איתנו", ססמת הוורמכט במלחמת העולם השניה.
לא, המספר על הגב הוא לגמרי לא אקראי.
הערה נוספת, שקשורה בחוליגניזם ביורו הנוכחי: בשל העובדה ששתי המדינות המארחות הן מדינות שלאומנות קיצונית אינה זרה להן, ובשל העובדה שבדיוק סוג ה"אוהדים" שהגיעו אליהן הוא כזה שמרכיב הזהות הלאומי הוא עיקרי עבורו, הקרבות שראיתם ביוטוב ובאתרי הספורט הם רק קצה הקרחון. חבר טוב שנשלח להשקיף על הנעשה באוקראינה, מספר על אינסוף תקריות אלימות הרחק ממרכזי הערים. כל מה שקרה בכיכרות הערים היה ספונטאני, לא מתוכנן, ועם הרבה מצלמות של עוברי אורח ומקומיים. הקרבות האמיתיים התרחשו בפארקים, בחורשות ותחנות דלק מחוץ למרכז. היורו הזה הוא אחד מהטורנירים הגרועים בהסטוריה מבחינת כמות האלימות שהתקיימה סביבו, ומשהו בתוכי אומר לי שעוד לא ראינו את הסוף. הערב תשחק גרמניה בחצי הגמר מול איטליה בווארשה, בירת פולין. החוליגנים הגרמנים מדברים כבר חודשים על צעידה לבירה הפולנית, כמו בימים הטובים ההם. הגרועים שבחוליגנים הגרמנים כבר נמצאים בווארשה, כולל החבר'ה של BFC דינאמו ברלין וארגונים רדומים שחידשו פעילות במיוחד לטובת המאורע. כש-7000 אוהדים רוסים ניסו לעשות את זה מוקדם יותר בטורניר, הלאומנים הפולנים שלא מגלים עניין בטורניר, הראו להם מי בעל הבית. יהיה מעניין מאוד לראות מה תהינה התוצאות של הערב הזה, ולאו דווקא על המגרש.
1. כדורגל, בעיקר כדורגל מודרני, הוא משחק טקטי. טקטיקה, במיוחד כשהיא מנוסה עם אנשים לא אינטלגנטים במיוחד, היא עסק שדורש תיאום, הכנה, והמון המון תרגול. נבחרות לאומיות נפגשות מה, פעמיים-שלוש בשנה? קבוצות כדורגל מתאמנות פעמיים ביום. לא משנה כמה מלהיב יהיה הכדורגל שתראו ביורו או במונדיאל (והוא לא), הוא עדיין כדורגל לא איכותי, נחות ברמתו באופו משמעותי מכל משחק ליגה רגיל בבונדסליגה, הסריה א' או הפריימרליג. כל זאת, עוד מבלי לדבר בכלל על העובדה שכאשר למאמן קבוצה אין מספיק אופציות לעמדה מסוימת בשוק המקומי, הוא תמיד יכול לייבא זר לאותה העמדה. מה שכמובן לא אפשרי בכדורגל נבחרות.
2. בדיוק כפי שמי שמרכיבים את הנבחרות הלאומיות הם אוספים של שחקנים ולא קבוצות של שחקנים, כך נראה גם ההרכב האנושי ביציעים: תחרות בין אלפי ליצנים על אביזר הלבוש המגוחך ביותר (והעיקר שיהיה בצבעי דגל הלאום כמובן), תמהיל בלתי מובן של מקומיים עם תיירי כדורגל מכל העולם, ואת תפקיד ה"שרופים" ממלאים כל מיני לאומנים שאליהם עוד נגיע. התוצאה של כל זה היא מעין המהום עמום וחסר פשר, מלווה בצרימות עולות ויורדות בהתאם למצבים להבקעת השערים. עידוד בכל אופן, אל תחפשו שם. לפחות אין יותר וווזלות. רוב מהמשחקים התנהלו באווירת מכון פתולוגי. אלה שלא, נעו בין ההמהום הסתום לקריאות ה"זיג" של הגרמנים.
3. שום אדריכל שבעולם ושום פקיד אופ"א לא יוכל להסביר לי איך קורה ששש שנים אחרי אליפות העולם בגרמניה, שהיוותה מודל לאיך צריכים להיראות איצטדיוני כדורגל, עדיין בונים מפלצות חסרות פשר כמו חלק גדול מהאיצטדיונים בטורניר הזה. אם ליציע האורחים בקרית אליעזר צריך להביא משקפת, הרי שליציעים שמאחורי השער בחרקיב, למשל, צריך להביא טלסקופ. שערורייה שמאשרים איצטדיונים כאלה, ולא אכפת לי כמה יפים ומשוכללים הם. איצטדיוני כדורגל מיועדים לאוהדי כדורגל, לא לתיירי כדורגל שמגיעים להצטלם על הרקע שלהם.
אז מה היה לנו עד עכשיו? כדורגל בינוני, אווירת פסטיבל מחורבנת ולמרות זאת, רייטינג מטורף ועניין בלתי פוסק בכלי התקשורת, ברשתות החברתיות וברחובות הערים. אז למה, בעצם?
התשובה לשאלה הזו היא הרבה יותר מורכבת מסתם "לאומיות". הצעת המחקר לדוקטורט שעליו מבוסס הבלוג הזה מצטטת את השורות הבאות:
"This group is
for all the true football fans who go and support THEIR team every single week,
no matter how far, no matter what are the costs, no matter what the conditions
are. Those who are laughed at by those ignorant idiots, who all of a sudden
become the greatest football fans when it comes to the World Cup or any other
national football event, those who paint their faces in the national flag's colors,
consume consume consume the "product" football and
"support" THEIR team, the only identification with it being accidentally
born in the same country. That is not what football is about! Football is not a
platform for nationalist ecstasy! Fuck World Cup 2010 and all National Teams!"
הטקסט הזה נלקח מקבוצת פייסבוק שפתח אוהד סט פאולי לקראת אליפות העולם בדרום אפריקה ב-2010. עם או בלי כוונה, הוא נוגע בכמה מהנקודות הכואבות ביותר עבור אוהדי כדורגל כיום, וממנו אפשר גם להתחיל לענות על שאלת היורו, או כל טורניר כדורגל בינלאומי.
המאה הקודמת סומנה בדפי ההסטוריה כמאה של הלאומיות. עד למלחמת העולם השניה, היתה זו בשיאה בקרב כל העמים המאכלסים כיום את המעצמות האירופיות הגדולות. אחרי מלחמת העולם השניה, היא נחלשה מאוד במדינות שחוו את זוועות המלחמה ההיא, אבל הרקיעה שחקים ביחידות הלאומיות החדשות שנוצרו (ישראל ביניהן) בעקבותיה. נפילת הגוש הסובייטי בסוף שנות השמונים ותחילת התשעים היתה הגל האחרון של הגאות הלאומית באירופה, פרט להתפרצויות התקופתיות מכיוון הבלקן.
החלק המערבי של היבשת שאף לא שעל מאדמתו חף משפיכות דמים יודע שקט יחסי כבר שבעים שנה. השקט הזה הפך לנחלת היבשת כולה החל משנות התשעים. במקביל, אינטרנט, תקשורת המונים, תעופה נגישה וזולה וגבולות פתוחים הפכו את הלאומיות לכמעט שלא רלוונטית. תרבות השפע וזמינות התענוגות ביטלה במידה רבה את הדת, במקומות בהם היא עוד לא טוטאה מהחברה עוד קודם לכן. שתי המסגרות הללו, הלאום והדת, שהיוו את מרכיב הזהות העיקרי של בני העמים האירופיים במשך מאות בשנים, נמצאים במגמה מתמדת של החלשות, אלא שהצורך האנושי בזהות מוגדרת לא השתנה. הכדורגל, שבסיסו בתוך קהילות הליבה הקטנות וההומוגניות, היווה ומהווה את הפלטפרומה הנוחה והיעילה ביותר לחידוש וליצירה מחדש של זהות והגדרה עצמית. במקום זהות עמומה שמבוססת של קהילה מדומיינת של מליוני אנשים שבחיים לא הכרת ולא תכיר (ישראלי - ישראלים; יהודי - יהודים; וכו'), קבוצת הכדורגל מאפשרת לך עולם ברור בהרבה: ה"טובים" צבועים בצבע אחד, ה"רעים" בצבע אחר. הרטוריקה ברורה, מקומות המפגש ידועים, והמלחמה היא "ללא קליעים", כפי שהיטיב לנסח את זה ג'ורג' אורוול.
בכל אופן, המסגרות הלאומיות נחלשו, הגבולות נפרצו, והנאמנויות הפכו מקומיות וקהילתיות. אין פליאה שההתארגנויות הראשונות של אוהדי כדורגל (פירמות חוליגניות), צצו אחרי מלחמת העולם השניה. אין תמיהה בכך שהדגם המאורגן והפוליטי של אוהדי כדורגל (אולטראס), צץ כתגובה להתמסחרות של המשחק, על-מנת לשמר ולייצר מחדש את הזהויות שבבסיס כל מועדון כדורגל.
אני לא ארחיק לכת בקביעה שמרכיב הזהות הראשון של מליונים של אוהדי כדורגל הוא הקבוצה אותה הם אוהדים. זו בדיקו הסיבה שעבור אוהדים אוהדים אמיתיים, טורנירים בינלאומיים הם אחלה זמן לנוח מכדורגל. זה אולי נחמד, זה צבעוני, ועבור מכורים לכדורגל הפגרה גם כך ארוכה מדי וטוב שיש כדורגל בטלוויזיה, אבל ביציעים לא תראו אותם. אין שום סיבה שמי שרודפים אחרי הקבוצות שלהם במשך כל השנה, נודדים אלפי קילומטרים, משקיעים הון תועפות ומקריבים את רוב זמן הפנאי שלהם לטובת העניין, ירחיבו את הנאמנות הזו לאסופה של שחקנים רק על בסיס דרכון משותף. וכן, ככה זה צריך להיות.
טורנירים בינלאומיים הם אם כן שירת הברבור של הלאומיות המודרנית. הם התירוץ האולטימטיבי ללאומנים לצאת מהארון, אבל לא רק: במהלכם תשמעו אינספור קלישאות על "הגרמנים היעילים", ה"ברזילאים המלהיבים", ה"איטלקים הקשוחים" וה"כדורגל האפריקאי השמח". אלא שהכדורגל היום הוא כל-כל גלובאלי, שאוסף הקלישאות הזה הוא לא יותר מערימה של שטויות: נבחרת גרמניה משחקת את הכדורגל המהנה ביותר בעולם כבר מ-2006. נבחרת ספרד, שמורכבת משחקני הקבוצות המלהיבות ביותר בעולם, משחקת את הכדורגל המשעמם ביותר. קחו משחק בין ברזיל לגרמניה, תלבישו את השחקנים במדים רנדומליים, ובחיים לא תצליחו לזהות מי היא מי. היום, בעידן של אינסוף זרים, מהגרים ושידורים חיים מכל חור על פני הכדור, כולם לומדים מכולם, מעתיקים מכולם ומשחקים באותן השיטות ובאותו הסגנון. יש כאלה שעושים את זה טוב יותר, ויש כאלה שעושים את זה טוב פחות. שאלה של כשרון דורי ותנאי התפתחות שכל ספורטאי זקוק להם.
אז אם נוציא לרגע את תיירי הכדורגל מהגדרת ה"אוהדים", וננסה להבין איזה סוג של אוהדי כדורגל אמיתיים אפשר לזהות ביציעים, נקבל תמונה די ברורה. צריך בסך הכל לקרוא את הכרזות מאחורי השערים כדי להבין אילו ארגוני אוהדים מיוצגים שם. לא, אל תחפשו שם אנטיפה. הטורנירים האלה הם הלחם של לאומנים בארון ושלא בארון, והנוסטלגיה לעבר, לתקופה בה הלאומיות אכן היתה מקור הזהות העיקרי, באה על ביטויה ללא הרף, אם רק תטו אוזניים ותפקחו עיניים.
אז רגע לפני שאתם חושבים לעודד את "הכדורגל החיובי" של גרמניה, הנה תזכורת למי שמוביל שם את היציעים:
כרזת "Gott mit uns!" - "אלוהים איתנו", ססמת הוורמכט במלחמת העולם השניה.
לא, המספר על הגב הוא לגמרי לא אקראי.
הערה נוספת, שקשורה בחוליגניזם ביורו הנוכחי: בשל העובדה ששתי המדינות המארחות הן מדינות שלאומנות קיצונית אינה זרה להן, ובשל העובדה שבדיוק סוג ה"אוהדים" שהגיעו אליהן הוא כזה שמרכיב הזהות הלאומי הוא עיקרי עבורו, הקרבות שראיתם ביוטוב ובאתרי הספורט הם רק קצה הקרחון. חבר טוב שנשלח להשקיף על הנעשה באוקראינה, מספר על אינסוף תקריות אלימות הרחק ממרכזי הערים. כל מה שקרה בכיכרות הערים היה ספונטאני, לא מתוכנן, ועם הרבה מצלמות של עוברי אורח ומקומיים. הקרבות האמיתיים התרחשו בפארקים, בחורשות ותחנות דלק מחוץ למרכז. היורו הזה הוא אחד מהטורנירים הגרועים בהסטוריה מבחינת כמות האלימות שהתקיימה סביבו, ומשהו בתוכי אומר לי שעוד לא ראינו את הסוף. הערב תשחק גרמניה בחצי הגמר מול איטליה בווארשה, בירת פולין. החוליגנים הגרמנים מדברים כבר חודשים על צעידה לבירה הפולנית, כמו בימים הטובים ההם. הגרועים שבחוליגנים הגרמנים כבר נמצאים בווארשה, כולל החבר'ה של BFC דינאמו ברלין וארגונים רדומים שחידשו פעילות במיוחד לטובת המאורע. כש-7000 אוהדים רוסים ניסו לעשות את זה מוקדם יותר בטורניר, הלאומנים הפולנים שלא מגלים עניין בטורניר, הראו להם מי בעל הבית. יהיה מעניין מאוד לראות מה תהינה התוצאות של הערב הזה, ולאו דווקא על המגרש.
