גדי

זהו לא סיפור על אולטראס, חוליגנים או ניאו-נאצים. אפילו לא סיפור שקשור לכדורגל אירופי, או לליגה השישית בטיבה ביבשת.  זהו סיפור על אנשים קטנים עם חלומות קטנים, על שגרה של מאבק ולא על שיאים שלו. 

את גדי הכרתי לפני כמה שנים במרכז נוער בשכונה יפואית מוכת עוני ופשע. חודשים ספורים לפני כן חזרתי משהות של כמה חודשים בהמבורג והעתיד לא היה ברור. קפצתי על הצעת העבודה הראשונה שנקרתה בדרכי, ואחרי שנים של עשייה חברתית ועבודה בעמותות גם ביפו עצמה, נראה לי אך טבעי ליטול את מושכות ניהול מרכז הנוער, על-אף שבניגוד לקודמיי בתפקיד לא הייתי בן המקום. החודשים הלא ארוכים שהחזקתי בתפקיד - עד לתאקל עם מנהלים מן הסוג שיושב במשרד ומנותק מן השטח - התאפיינו במלחמה בלתי פוסקת עם נערים שלא חדלו לרגע לבדוק את הגבולות, להפר הבטחות וסיכומים ולהתעלל במקום שהיה להם בית שני, ראשון ואולי יחידי.  

על האתגר קפצתי בשמחה, אך מהר מאוד גיליתי שכל יום הוא קרב. הייתי פותח את המרכז אחר הצהריים וחוזר הביתה בלילה מותש נפשית לחלוטין, לעתים מובס, ולא מסוגל לישון. את שעות הבוקר והצהריים, אלה שלפני פתיחת המרכז, הייתי מבלה בהכנה נפשית ולוגיסטית למערכה הקרבה. 

כאיש חינוך, מעולם לא האמנתי שיש ילדים או נערים רעים, רק סביבה רעה. מעולם גם לא האמנתי שענישה היא פתרון. ודאי לא ארוך טווח, ותמיד הקפדתי להבחין בינה לבין התהליך החינוכי שבו חובה להציב גבולות. אלה, לעתים, מגיעים גם בצורה של סנקציות. אלא שעל-מנת להטיל סנקציות זקוק כל מנהיג לסמכות. הסמכות שהיתה לי כמנהל המרכז היתה סמכות פורמלית. ידעתי שבהיותי זר וחדש, הדבר האחרון שהיה מחזק את המעמד שלי במקום ואת הקשר שלי עם הנערים הקשים הוא שימוש בסמכות הפורמלית הזו ולכן ניסיתי תמיד לרכוש את אמונם באמצעות חיזוקים ושיחות עומק כנות ופתוחות, ולא באמצעות מרות. 

גם לדרך הזו היו מגבלות. חלק משמעותי מהנערים עימם עבדתי כבר עברו מזמן את נקודת האל-חזור. הם נזקקו לטיפול הרבה יותר יסודי והרבה יותר צמוד ממה שמרכז נוער עם שני עובדים בשכר וכמה מתנדבים מלאי נשמה מסוגלים היו להעניק. אז, כשהגישה שלי פגשה את המגבלות שלה, היה נכנס לתמונה גדי.

גדי הוא אוהד מכבי תל-אביב. תמיד היה מסתובב במרכז הנוער עם טריינינג כחול צהוב. העבודה שלו כמדריך הכדורגל במרכז אפשרה לו את זה, ואפילו אני הצלחתי די מהר להתרגל. כבר שנים רבות שהוא מגיע כל אחר הצהריים למרכז הנוער ושוהה בו עד סגירתו. בתווך, מנהל כמה קבוצות כדורגל בגילאים שונים. את הצעקות שלו אי אפשר שלא לשמוע: גדי לא מדבר - גדי צועק. גדי הוא לא איש של שיחות נפש. הוא גם לא איש חינוך. הוא מעולם, אני מניח, לא למד לשום תואר ומעולם לא השתתף בהכשרות שונות ומשונות על שיטות חינוך. גדי בסך הכל אוהב כדורגל. בעברו היה שחקן בצפרירים חולון, אם זכרוני איננו מטעני, ועבורו כדורגל, גם כיום בסביבות גיל החמישים וללא אישה או ילדים, הוא כל עולמו. 

לעתים, כשהייתי רוצה להגיע לנער כלשהו, הייתי מנסה לדלות עליו מידע מקדים: מה מצבו המשפחתי, מה עברו האישי וכו'. גדי הכיר את הסיפור של כל ילד, נערה ונער במרכז. גם את המשפחות הכיר היטב, והן הכירו אותו. לילדים רבים במרכז הוא היה הכל. את חלקם, אלה שגרים רחוק, היה מסיע ברכבו הפרטי בסיומו של כל אימון. ילד אחד, שמשפחתו עברה מיפו לעיר אחרת ממזרח לרמת-גן אפילו זכה לטרמפ הלוך ושוב. "העיקר שיבוא", אמר לי גדי, "כמה שפחות שיישאר עם המשפחה שלו". 

את גדי כיבדו במרכז הנוער. חלק מהנערים אף חששו מפניו. גם בסוף היום, אחרי יום שלם של צעקות, הוא עדיין היה מסוגל להרעים בקולו על נער סורר שהשתולל בתוך אחד מן החדרים. לעתים היה מוצא את הרכב שלו עם שריטה חדשה, לעתים בלי אוויר באחד הצמיגים. "זה חלק מהעבודה", הוא היה אומר לי, ונוסע לדרכו. למחרת היה מגיע ומרעים שוב בקולו, מתרוצץ בין הילדים כאילו דבר לא קרה.

לעתים הייתי מתבונן בו ותוהה אם יש לו עצמו מושג כמה בלתי מוערך הוא, כמה קשה העבודה שהוא עושה וכמה נפשות הוא מציל מדי יום. 

ביום שני האחרון, בעת ביקור בארץ, ראיתי את גדי. זה היה בדרבי התל-אביבי, והוא, אוהד מכבי, דווקא נכח בשער 5 האדום. לשמוח הוא כמובן לא יכל, אבל לא מפחד זעמם של האדומים: הוא פשוט היה עסוק מדי. כדי להשלים הכנסה, גדי עובד במזנון של בלומפילד. מוכר ארטיקים, שתייה ובייגלה במחירים מופקעים. ספק רב אם את השערים של מכבי הוא בכלל הצליח לראות. בעולם מושלם, אדם כמו גדי היה מועמד לפרס ישראל. לפחות היה מתוגמל באופן שהיה מאפשר לו לחיות חיים נטולי דאגות הישרדות. לא בישראל 2013, ובוודאי לא בתל-אביב-יפו של חולדאי.

הניצחון הגדול של מכבי ומעבר השליטה בעיר לצד הצהוב סימן עבורי גם את סוף החופשה בארץ, שהיתה, עד אז, מושלמת. אין לי הרבה חברים אוהדי מכבי ולשמוח עבור המעטים שכן כאלה בוודאי שלעולם לא אהיה מסוגל. אבל אם בכל זאת הלך גדי לישון באותו הלילה עם חיוך, מה שבטוח, טעם הגלולה כבר הרגיש לי פחות מר. 

לא כוחות

*** פוסט אורח מאת אמיר יגל ***

בבוקר יום שבת צלצל מכשיר הסלולארי שלי ובצדו השני של הקו היה יאן מטבה ברלין, שעליו כבר סופר בבלוג. הוא מזמין אותי לבוא אתו לטורניר כדורגל באולמות, בהשתתפות, בין היתר, באבלסברג, טבה ברלין, דינמו דרזדן ופולוניה וארשה. 

למחרת יצאתי לפגוש את יאן ושאר אוהדי טבה ברכבת שיוצאת לכיוון פוטסדאם השכנה לברלין. האווירה ברכבת היתה נינוחה ומחויכת ולמעשה לא היה דבר שיכל להעיד על הצפוי לבוא.

ניסיתי לשאול את יאן לגבי אוהדי דינמו ואוהדי פולוניה. הוא השיב בביטול ואמר שהוא די בטוח שמפולין לא יגיעו בכלל ומדרזדן לא יגיעו יותר מעשרה אנשים. מספר אנשים סביבנו אישרו את ההערכה. לי לפחות, נשמעו ההערכות הגיוניות: דינמו דרזדן שלחה לאירוע את קבוצת המשנה החובבנית שלה, ואילו פולניה וארשה שלחה את קבוצת המילואים העונה לשם פולוניה בייטום.

גם כשהגענו לתחנת הרכבת הראשית בפוטסדאם, הכל נראה רגיל לגמרי: חמישה שוטרים מנומנמים המתינו לנו בתחנה. אלא שכמה דקות מאוחר יותר, עם עלייתנו על החשמלית שתיקח אותנו לאולם הכדורגל המקומי, מעיר את צומת ליבי כ', אוהד וותיק ומנוסה גם הוא, כי הרכבת מוקפת משני צדדיה ומאחוריה בניידות משטרה גדולות שנוסעות על המסילה ולמעשה עוטפות את החשמלית בה אנו נוסעים.

ארשת הפנים של רבים מהנוכחים כבר נראתה אחרת והשאננות התחלפה בחששות. עם ההגעה לאולם, נעלמו ניידות המשטרה באותה מסתוריות שבה הן קודם לכן הופיעו, וכמה מהנוכחים כבר הזכירו את מאורעות טורניר השנה הקודמת, בסופו הופקרו אוהדי טבה להגן על עצמם מפני מאות נאצים במשך כמעט שעה. 

גם הפעם נראה היה שלמשטרה יש דברים חשובים יותר לעשות. בעודי אומד את כמות השוטרים במקום (כ-15 במספר) וגוער בעצמי שהסכמתי לבוא לאירוע כל כך איזוטרי, מגיע לכיווננו בריצה אוהד טבה אותו אני לא מזהה. הוא עוצר, מתנשף, ולוקח את י' ואת כ' לשיחה בצד. שני הבריונים הקשוחים חוזרים מודאגים, אולי אפילו מפוחדים, מה שכמובן לא מוסיף לתחושת הבטחון שלי.

י' אומר לי להסתכל לכיוון החלונות הגדולים בכניסה לאולם, אני מציץ ורואה כחמישים אנשים לבושים שחורים. את הגוף של חלקם, אני מזהה בבירור, מעטר המותג הנאצי "תור שטיינר". קומה למעלה אני מזהה עוד מספר דומה של אנשים לבושים באפור. אלה שונים מקודמיהם בעיקר במידות הגוף: בישראלית היו מצמידים להם את הכינוי "הרי אדם". על החולצות של אלה זהיתי כיתוב בפולנית.

הבחור שדיבר קודם עם י' ועם כ' מצטרף אלינו ולוחש לי, אלה בקומה הראשונה הם נאצים מדרזדן ואילו אלו בקומה העליונה של האולם הם חוליגנים מווארשה, מהמסוכנים ביותר ביבשת. כדי להוסיף לאווירה הנינוחה, מזכיר י' שהחוליגנים הפולנים שונים מאלה הגרמנים: הם ממעטים בשתיית אלכוהול ונמנעים מחומרים שעלולים לפגוע בגוף שלהם. את זה הם מטפחים מדי יום בחדרי כושר ומכונים לאומנויות לחימה. "אחד שלהם מסוגל להתמודד עם 15 שלנו", טוען י', ואני לא מפקפק בהערכה הזו.

האסימון נופל ואנחנו מבינים שטעינו לחלוטין בהערכות  לגבי היום הצפוי לנו: מאירוע איזוטרי ומפוהק, אנו מוצאים את עצמנו אוטוטו פוסעים אל תוך גוב אריות בדמות מאה וחמישים נאצים שהגיעו במטרה אחת בלבד - לצוד אוהדים אנטי-פשיסטיים. דווקא מי שחזתה את הצפוי היא הנהלת האולם בו התקיים הטורניר. לכבוד הארוע, היא דאגה לתלות שלט המזכיר לאורחים אלו סמלים ומותגים אסורים בתחומיו: 

אנחנו לוקחים נשימה עמוקה ונכנסים בכל זאת לאולם. המשחק הראשון בטורניר מתרחש בין  RSV Eintracht Teltow נגד  Grün-Weiß Brieselang. שתי קבוצות חובבניות מליגת המחוז של ברנדנבורג. איכשהו עובר המשחק הזה בשלום. 

במשחק השני שיחקה דינמו דרזדן מול RSV Waltersdorf. הפולנים מנצלים את המעמד ומתחילים לקלל את אוהדי דינמו דרזדן בקריאות Scheiß Dynamo. כמובן שאנחנו והבאבלסברגים נמנעים מלהצטרף לקריאות. 

תחילתו של המשחק השלישי היווה את האות לתחילת הבלאגן. בעוד שחקני טבה ברלין עולים למגרש למשחק מול FSV 63 Luckenwalde, מסתמנת תנועה ערה מהיציעים של דרזדן ושל פולוניה משני צידי האולם  לכיוון היציע שלנו. לנו ברור שהם מתכוונים להיכנס ליציע שלנו. 

בנחיתות מספרית ניכרת וחסרי כל יכולת ריאלית להגנה עצמית פנו בצעד לא שגרתי כמה מהאוהדים לכוח השיטור הקטן. לשוטרים, גדולים ומצוידים ככל שהיו, לא היה סיכוי מול מאה וחמישים נאצים מאומנים, ומעבר לזה, ניכר היה בהם שאין להם שום כוונה להסתכן בעצמם כדי לעזור לחבורה של שמאלנים. כעבור כמה דקות מגיע מפקד האירוע מטעם המשטרה ליציע שלנו ומודיע לנו קבל עם ועדה: "אנחנו לא יכולים לשמור עליכם, ואיננו יכולים לערוב לביטחונכם ביציע, אני ממליץ לכם לקחת את הרגליים ולברוח מפה לפני שיקרה אסון". 

לאחר דיון קצר ומבוהל בתוך הקבוצה מחליטים על נסיגה. אוהדי באבלסברג אחדים מחליטים להחביא את הצעיפים ולהשאר בכל זאת לא מזוהים באולם. אוהדי טבה מחליטים כולם לקום ולעזוב כל עוד אפשר. המילוט מתאפשר בחסות המשטרה שחוסמת את היציאות מהבלוק הפולני ומיציע אוהדי דינמו לכמה רגעים, ואנחנו עוברים במהירות ויוצאים מהאולם בריצת אמוק. אנו עוצרים את החשמלית ומוודאים כי כל האוהדים שלנו עלו ועוזבים את המקום כגוש אחד.

הדרך ברכבת חזרה הביתה היית באווירה קשה ומייאשת. האוהדים חפויי ראש לא מאמינים שהם הוברחו בבושת פנים אחרי חמש דקות של משחק של קבוצתם. מחלוקות קשות עולות בין הנוכחים, בין אלה שצידדו בנסיגה ואלה שטענו שמנאצים לא בורחים, גם אם זה אומר להישאר ולחטוף מכות. 

י'  חברי הטוב היה מיואש ומתוסכל לחלוטין. מצד שני, הוא חזר ואמר שזה פשוט לא היה כוחות. זה היה כחוט השערה ממרחץ דמים וטוב שנמענו ממנו. 

עבורי היווה היום הזה נקודת שבר. עוד טרם הגעתי לגרמניה הורגלתי לסיפורי ניצחונות מזהירים של פעילי השמאל הגרמני, ליכולת עמידה הבלתי ניתנת לערעור של תנועות אנטיפה גרמניות שנלחמות וצדות נאצים. באותו ערב הפסדנו, הוברחנו וכן, גם הושפלנו. זה פשוט לא היה כוחות. 

ומצד שני, הנסיעה הארוכה בחזרה לרובע נויקלן בדרום ברלין מעניקה גם הזדמנות להרהור חוזר באירועי היום. זה מחזק ומחדד את הזהות שלי עצמי: 

עשרות חוליגנים נאצים שכל מהותם בעולם הזה היא אחת: אלימות ושנאה. 

אוזלת יד מכוונת של הרשויות שכמו כורתות, פעם אחר פעם, ברית סתרים עם הימין הקיצוני.

פעילי שמאל הנרדפים בידי המשטרה והימין. 

אני מתחיל להבין שבמאבק הפוליטי יש לי שותפים לדרך ולרעיונות, אבל גם אויבים משותפים בכל העולם. מעולם לא הרגשתי קשר הדוק כל כך לדגל האנטיפה האדום שמתנוסס על החולצה שלי שמוחבאת טוב טוב מתחת למעיל.

עם ההגעה חזרה הביתה בחתיכה אחת, אני מגלה כי פולוניה ניצחה את הטורניר, לא לפני שהתפתח עימות אלים ביניהם לבין החוליגנים מדינמו דרזדן. האחרונים הובסו ללא תנאי בקרב, ונאלצו גם הם לעזוב את האולם ולהשאיר אותו לפולנים, שחגגו את נצחונם כך:

הבאבלסברגים שנשארו באולם לצפות במתרחש ידעו לדווח כי מיד בסיום הטורניר התפנו הפולנים ליריב האחרון שלהם: השוטרים. כצפוי, גם אלה לא יכלו להם. מסע האלימות נמשך לתחנת הרכבת הקרובה בה עשו החוליגנים ככל העולה על רוחם. אף לא אחד מהם נעצר, והם חזרו לווארשה שמחים ומרוצים ממסע תענוגות בחסות אירוח גרמני לבבי. 

הערות שוליים

אהלן,

חשבתי לחלוק עמכם כמה נושאים שצצו להם פתאום או שהצטברו לאט לאט ושקשורים כולם לאופי ולסדר היום של הבלוג הזה. אשתדל לעשות את זה קצר:

1. את הכתיבה בבלוג התחלתי לפני כשנתיים מכיוון שקיבלתי הרבה חיזוקים מאנשים ברשימת התפוצה האישית שלי שחשבו שהטקסטים האלה יהיו מעניינים גם לרבים אחרים. אני שמח שהם לא טעו, ושלכל פוסט בבלוג יש בממוצע למעלה מ- 1000 קוראים. זה לא הרבה, אבל ביחס לתפקיד המשני שנוטל הכדורגל בתרבות הישראלית, זה גם לא מעט. אז תודה לכם.

2. אני לא מפיק מהבלוג שום רווח, פרט לעובדה שהכתיבה בו מסייעת לי לחשוב שוב ושוב על אירועים בהם אני נוכח ושחשובים עבור המטרה לשמה "התכנסתי": עבודת הדוקטורט שלי בנושא. אולי בעתיד, אם תהינה הצעות מעניינות, אשקול להעביר את הבלוג לבמה מרכזית יותר.

3. השבוע נאלצתי לראשונה להפעיל את מנגנון סינון התגובות של מערכת הבלוג. הסיבה לכך היתה תגובה של מי שלא אהב את ההשוואה בין המפלגה הנאצית בגרמניה, ה- npd, למפלגת עוצמה לישראל. הבלוג הזה תפס עם הזמן כיוון פוליטי ברור ואני לא מחביא אותו אף-פעם. מבחינתי, הוא כאן כדי לשרת אוהדי כדורגל, אנתרופולוגים, סוציולוגים וגם את תומכי המאבק האנטי-פאשיסטי. הבלוג לא יהיה במה להתנצחויות עם בבוני ימין קיצוני. עם אנשים כאלה לא מדברים, באנשים כאלה נלחמים, בכל הכוח. שירי הלל לבן-ארי וחבורתו אפשר להמשיך לכתוב בטוקבקים של one או של ynet, לא כאן. מי שזקוק להבהרות מדוע, מוזמן לעיין שוב בפוסט החשוב הזה.

4. בסופ"ש הקרוב יתפרסם בבלוג פוסט אורח ממאורע חשוב שלי לא התאפשר להגיע אליו. זו הזדמנות טובה להזמין אתכם לכתוב על חוויות כדורגל שלכם, כאלה הקשורות בתרבות אהדה או בהבטים פוליטיים שלה. אני לא מבטיח לפרסם כל טקסט, אבל אלה שייצמדו לקו ולסגנון של הבלוג ימצאו בו אכסנייה נעימה. 

5. בעוד שפוסטים בבלוג מבוססים כמעט תמיד על חוויה אישית שלי, סיפורים קטנים יותר מתפרסמים בעמוד הפייסבוק של הבלוג. מי שעוד לא שם, מוזמן:

https://www.facebook.com/fussballogie

6. דרך נוספת לקחת חלק בבלוג ולקדם את תרבות האהדה בארץ היא להפיץ את דברו בפורומים בהם אתם הקוראים לוקחים חלק. החיכוך והחשיפה לתרבויות אוהדים מגוונות ומפותחות יותר יכול רק לסייע לזו שבישראל.

אחלה יום ותודה,

רועי

נ.ב.
הפניה בפוסט הזה ובדרך-כלל בבלוג כולו היא בלשון זכר. עם הקוראות סליחה. אני חושב שאחת מנקודות החולשה הגדולות ביותר של תרבות האהדה בארץ היא התפקיד השולי עד לא קיים שלוקחות בו נשים, ואני מבטיח לנסות ולהביא גם סיפורים הקשורים ביחסי מגדר ביציעים בהם אני מבקר. 

תבוסה

הרבה זמן עבר מאז שהבטחתי לכתוב על הסיפור של אולטראס אלמניה אאכן מהליגה השלישית בגרמניה. רציתי לבקר את החבר'ה שם בעצמי, ללמוד מקרוב על המצב האבסורדי אליו הגיעה קבוצת האולטראס הותיקה. רציתי, הבטחתי, ולא קיימתי. איכשהו תמיד היה משהו חשוב יותר בכל הזדמנות, עד שלא נותרו יותר הזדמנויות והקבוצה פורקה. על-כן, הפוסט הזה הוא פוסט בדיעבד. פוסט כורסא שמסתמך על שיחות ארוכות שהיו לי בשנה האחרונה עם אנשי אאכן ודמויות אחרות בסצנה. הוא פוסט שמאיר אומנם על המקרה של אאכן, אבל מצביע על הבאות בעוד הרבה מקומות בגרמניה. בקיצור, לא פוסט שמח. 

ככזה, הפוסט הזה מתחיל קצת לפני כריסמס 2012. אני מקבל טלפון מ-ל', הדמות הבולטת ביותר באולטראס אאכן. הזמן לא טוב, אבל אני יודע שאין מצב שהוא מתקשר אלי סתם. אחרת היה פשוט כותב הודעה. אני עונה והוא, כהרגלו מעריך יתר על המידה את שליטתי בגרמנית, פותח בנאום התנצלות שבסופו הזמנה לטקס האשכבה של הארגון בתוכו הוא פעיל. אחרי כמה שנים של מאבק ביציעים, אולטראס אאכן מפנה את הבמה לארגון האולטראס "קארלסבנדה" (Karlsbande) ולפירמת החוליגנים "'ווסטוול" (Westwall), שני ארגונים בעלי קשר הדוק לסצנת הימין בקיצוני באזור הגבול המערבי של גרמניה. 

טקס האשכבה נקבע ליום ה-12 בינואר 2013, עמוק בתוך פגרת החורף, במשחק גביע מול ויקטוריה קלן בחוץ. אנשי האולטראס ביקשו להיפרד מקבוצתם תוך מפגן של סולידאריות אנטי-פאשיסטית מפעילים בקרב קבוצות אחרות, אלא שבאותו היום התקיים בעיר המזרח גרמנית מגדבורג מצעד נאצי, והיה ברור שעבור רוב אנשי האנטיפה מברלין והמבורג, חסימת המצעד הזה עומדת בעדיפות ראשונה. מעבר לזה, הקור והעובדה שפגרת החורף היא לא רק הזדמנות למנוחה עבור הקבוצות אלא גם עבור האוהדים שנגררים אחריהן אלפי קילומטרים בעונה, תרמו להענות חלקית בלבד לקריאה של אולטראס אאכן. אלא שיותר מהכל היה זה המאורע עצמו. יש כמובן הבדל בין לקחת חלק במאבק ולתת כתף תחת העול לבין השתתפות במעמד שמסמל את סופו בכניעה. וזה בדיוק מה שזה. 

ותכלס, אי אפשר לבוא בטענות לאנשי אאכן. במשך למעלה משנתיים הם מותקפים על-ידי פעילים נאציים בתוך האיצטדיון, בסביבתו, ברחובות אאכן ואפילו על מפתן בתיהם. כל זאת, בשל הזיהוי האנטי-פאשיסטי שלהם. במשך למעלה משנתיים מחזירים אנשי האולטראס מלחמה: כ-50 חברי הארגון לא מוותרים וחולקים את אותו היציע עם כמה מאות אנשי Karlsbande וכמה עשרות אנשי Westwall קריאות כמו: "יהודים", "הומואים" ואחרות הן בדרך-כלל רק הפתיח לתקיפות גופניות. למעלה משנתיים מגנים אנשי אולטראס אאכן על היציע ובמקביל מנהלים מאבק נואש נגד התחזקות הימין הפאשיסטי בתחומי ה-Tivoli, האיצטדיון של אלמניה, בכלי התקשורת ואל מול גורמים רשמיים במועדון. 

בשלב כלשהו היה נראה, לי לפחות, שהמאבק הזה מצליח: אין כמעט כלי תקשורת גדול כקטן שלא התייחס לנעשה ביציעי הטיבולי. הלחץ על המועדון הלך וגבר, עד שלפני חודשים בודדים התקבלה שם לבסוף ההחלטה לאסור על ארגון Karlsbande להיכנס לתחומי האיצטדיון. צחוק הגורל, מאותו הרגע הדרדרו העניינים במהירות: בפועל לא נאכף שום איסור, ובמקום לתקוף את אנשי האולטראס בטיבולי, תקפו אותם במשחקי חוץ, והגבירו את תכיפות "ביקורי הבית" והאיומים, כולל על משפחות אנשי האולטראס. הקש ששבר את גב הגמל היתה מסיבה בה השתתפו אנשי אולטראס אאכן בהולנד הסמוכה. התארגנות של אנשי Karlbande מחוזקים בחברי Westwall חיכתה לאולטראס על הדרך חזור לאאכן. למעלה ממאה אנשים תקפו שתי מכוניות פרטיות בהן ישבו עשרה. כל העשרה יצאו בשן ועין והנזק לרכבים המושכרים נאמד באלפים. 

כדי להבין את הסיפור של אאכן, צריך לחזור קצת להסטוריה של האולטראס בגרמניה ולהבין כיצד עובדים התאים הנאצים בגרמניה.

גרמניה של פוסט מלחמת העולם השניה היתה אומה בהכחשה. אותם אנשים ששירתו במנגוננים שאפשרו את הפרויקט הנאצי המשיכו בתפקידהם ב-99.9% מהמקרים. אנשים אמיצים שניסו להביא לדין פושעים נאציים מצאו עצמם נלחמים במערכת שלמה, מגובה על-ידי כל מנגנוני הכוח של המדינה. אולי המקרה המעניין והמאלף ביותר היה מאבקו של פריץ באואר. יהודי, ומשפטן מבריק, נאלץ באואר להימלט מגרמניה הנאצית ולחזור אליה רק אחרי המלחמה. אז גם תבע בהצלחה את תפקידו האחרון כפרקליט מדינת הסן, אחת מהחשובות שבמדינות הרפובליקה הפדרלית של מערב גרמניה. באואר החל במסע צלב להעמדת פושעי אושוויץ לדין. בודד במערכה, הוא פגש יריבים מרים מלב הקונצנזוס הגרמני, כולל אנשים כמו הלמוט קוהל, שהפך מאוחר יותר לקאנצלר. באואר נמצא מת בדירתו. המשטרה קבעה כי התאבד, על-אף שלא נמצאו שום ראיות לכך. כמה שנים מאוחר יותר, בחרה מערב גרמניה את קורט קיסינגר, חבר המפלגה הנאצית, לקאנצלר המדינה. סרט מצוין שהופק לפני כשנתיים מתאר היטב את באואר ואת רוח התקופה. מומלץ בחום:

עד ל-1969, עת כניסתו של וילי ברנדט לתפקיד הקאנלצר, לא התקיים בגרמניה שום תהליך של בחינה עצמית. אלא שעם עלייתו של ברנדט, פעיל פוליטי שנאלץ בעצמו לברוח מהנאצים, התחיל לפחות בפוליטיקה הפורמלית שינוי בגישה כלפי התקופה החשוכה ההיא. עדיין, ברמה הפורמלית בלבד. ברחובות, הפוליטיקה היחידה שאפשר היה למצוא היתה חומה, ובהתאם לזאת, יציעי הכדורגל נשלטו באופן בלתי מעורער על-ידי חוליגנים נאצים, לפחות עד סוף שנות ה-80.

שני דברים, אומר א' מארגון האוהדים הארצי של גרמניה, טיהרו את היציעים בגרמניה מימין קיצוני: הראשון הוא הכסף הרב שהתחיל להתגלגל בכדורגל וההתמסחרות שלו כתוצאה מכך, והשני הוא הולדתה של תרבות האולטראס. די מדהים, כשחושבים על זה עכשיו, אבל בתחילתה היתה תנועת האולטראס בגרמניה ממוקדת לחלוטין סביב מוטיב התמיכה בקבוצה. ככזו, היא לא יכלה להרשות לעצמה שום מוטיב פוליטי ימני שהיה בו מכדי לגרוע מתמיכה בשחקנים ממוצא טורקי או אפריקאי. גזענות הפכה לטאבו. כמובן, לתנועת האנטיפה ולעובדה שפעילים רבים בה מינפו את היכולות הארגוניות מהתחום הפוליטי לאיצטדיוני הכדורגל, היה תפקיד מכריע בתהליך.

הימין, אם כן, נראה היה כמובס. שרידים של נאצים אפשר היה למצוא בשנות ה-90 והאלפיים בעיקר בקבוצות בליגות הנמוכות ובמזרח גרמניה, הרחק מהזרקורים.
השנים האחרונות, ובעיקר העונה הנוכחית, מסמנות על שינוי קיצוני בכיוון הזה. יותר ויותר קבוצות אולטראס חוברות לתשתיות של חוליגנים נאציים ומשתלטות על יציעים גם בקדמת הבמה של הכדורגל הגרמני. אאכן היא הדוגמא המובהקת ביותר, אבל היא לבטח לא היחידה: בבראונשוויג מהליגה השניה מתרחש תהליך דומה. על קוטבוס מאותה הליגה כבר דיברתי פה בבלוג, ומאז נראה שהשליטה הנאצית ביציעים רק הולכת ומתעצמת בשתיקת/תמיכת המועדון. גם בליגה הראשונה, כעת ברור גם לחבר'ה של אולטראס דיסלדורף שהנצחון שלהם מול הפירמה החוליגנית היה עניין זמני בלבד, וגם שם עומדים הפעילים בפני סכנת היכחדות. בקלן, בדורטמונד ובהאנובר הסיפור הולך גם הוא ומסתבך, ונוכחות של נאצים ביציעים כבר הפכה לעובדה מוגמרת.

כדי להבין כיצד זה קורה, בואו נעיף מבט במסמך הבא. מדובר במפה של כל או רוב התאים הנאציים הפעילים כיום בגרמניה:

כעת, בניגוד לשמאל האקטיבסטי בגרמניה שמפוצל למליון פלגים שכל אחד מהם עם אג'נדה משלו, את הימין הקיצוני מאחדת ומממנת מפלגה עם משאבים, כסף ציבורי, תשתיות ומנגנוני גיוס והפעלה. בדיוק כפי ש"עוצמה לישראל" זיהתה את אוהדי בית"ר ירושלים בישראל כקרקע פורייה, כך גם זיהתה נכון מפלגת ה- npd (גינוני חיבה על הדף יתקבלו בברכה, על-אף שמדובר בסניף מקומי בלבד) את הפוטנציאל באלפי חוליגנים חסרי מעש וחסרי ארגון המתסובבים באיצטדיוני הכדורגל בגרמניה. השיטה היא פשוטה: גיוס מנהיג אולטראס או חוליגנים לתא פוליטי פעיל, בדרך-כלל תוך תשלום כסף (להזכירכם, כסף ציבורי), והופ: מאחד יוצאים מאה פעילים נאמנים. וכך, בזמן שהשמאל עסוק בסכסוך פנימי בין הפלג האנטי-גרמני לפלג האנטי-אימפריאליסטי, ועסוק בדיונים אינטלקטואלים על המשבר הכלכלי באירופה (אם היה לי יורו על כל פעם ששמעתי את המונח "משבר" באירועי אנטיפה...) ומוציא משלחות אוננות ליוון, עשה הימין הקיצוני עבודת שטח מרשימה מחוץ למרכזי הערים והקים רשת חזקה ויציבה של תאי פעילים מן הסוג החום. 

תשאלו בצדק, איפה, בכל הסיפור הזה, עומדת המדינה. כל זה לא היה יכול להתרחש מבלי שתיקה של ה- Veffasungsschutz, השב"כ הגרמני, שמודע היטב לתופעה, וכמובן ללא סיוע ישיר של המשטרה הגרמנית, שמונעת בברוטאליות כל התארגנות אנטי-פאשיסטית שמגיעה לכדי פעולה נגד נאצים ביציעים. בשנתיים וחצי של מחקר פעיל ויותר ממאה תצפיות משתתפות לא הייתי עד אף-לא פעם אחת לשיטור מאוזן במאבק שבין ימין ושמאל. בכל עימות שכזה, תפסה המשטרה צד, תמיד כתף אל כתף עם הימין הקיצוני. וכמובן, אל לנו כמובן לשכוח את ההתאחדות הגרמנית, שמעדיפה לצאת למלחמות חורמה בפירוטכניקה, בעוד שעם פעילות נאצית ביציעים אין לה שום בעיה. "נאצים מסוכנים יותר מפירוטכניקה", קוראת כותרת המאמר אפילו בעיתון הימין השמרני Die Zeit.

בחזרה לאאכן ול-12 בינואר, כי באמת שאין דוגמא טובה יותר. שימו לב לשני קטעי הוידאו הבאים. הסיטואציה: רגעים ספורים אחרי שעשרות אנשי Karlsbande ו- Westwall יוצאים מן היציע שלהם ומנסים לחדור ליציע אולטראס אאכן כדי לתקוף את את אנשי האולטראס ואת פעילי האנטיפה שהגיעו כדי לתמוך. המשטרה אמנם בולמת את הניסיון, אבל אז חוזרים שני הצדדים ליציעים שלהם ומחליפים קריאות. שני קטעי וידאו של אותה הסיטואציה. מצד אחד, אנשי אולטראס אאכן בקריאות Nazis raus! (נאצים החוצה) ובשלטים כמו:

למעלה: "אנחנו הומואים וטוב שכך!"

למטה: "עדיף להיות פרזיט מלהיות אנטישמי!"

ומצד שני, המנצחים, אלה שידם היתה על העליונה, שהצליחו לסלק את השמאלנים אוהדי היהודים האלה מהציע אחת ולתמיד. באמצע בין הצדדים, אוהדים רגילים. להם זה כמובן לא נוגע. כמו גרמנים טובים, הם לא רואים, לא שומעים ולא מבינים את הקריאות. צפו היטב בקטעי הוידאו. הראשון, מתוך יציע Karlsbande:

השני, מתוך יציע האולטראס:

אני מניח שלא התקשתם לזהות את ההבדל בין שני קטעי הוידאו. הוא כמובן טמון בדיוק באופי שבו המשטרה מתייחסת לשני המחנות. בעוד הנאצים שרק חזרו מניסיון תקיפה נשארים להקניט על הגדר, פעילי האנטיפה זוכים לאלות ולגז מדמיע. ריטואל שחוזר על עצמו בפעם המי יודע כמה, הן בהפגנות והן באיצטדיוני הכדורגל. 

וכך, אלה:

("אנחנו אוהבים את אלמניה - נאצים החוצה!")

מפנים את הזירה לאלה:

(Kategorie C היא הלהקה הפופולארית ביותר בסצנה הנאצית. כאן מופיע הסולן שלה עם חולצת תמיכה בחוליגנים של - Westwall אאכן. Westwall, אגב, זה גם שמו של קו הביצורים שבנו הנאצים במערב גרמניה ערב מלחמת העולם השניה).

אולטראס החוצה, נאצים פנימה? שואל המאמר במגזין השמאל "jungle world", ונראה שזהו בדיוק הכיוון. אט אט נקרעת המסכה הדמוקרטית-ליברלית שאולצה אל פניה של גרמניה אחרי מלחמת העולם. האם שוב יהווה הכדורגל חזאי מדאיג לתהליכים שקורים בחברה עצמה? 

12.12.12

לא, אני לא מחובבי הקלישאות שמייחסים איזשהי חשיבות מיסטית לתאריכים שבקונסטלצית לוח השנה פשוט קל יותר לזכור, אבל כנראה שה- DFB, התאחדות הכדורגל הגרמנית, דווקא כן. ה-12.12.12 הוא התאריך שבחרה ה- DFB כיום ההוצאה להורג של תרבות האהדה בגרמניה. 

אז על מה בעצם מדובר? זוכרים את הפוסט שפורסם פה בעבר על המאבק למען לגליזציה של פירוטכניקה ביציעים? זוכרים את כנס האוהדים הגדול עליו דובר בפוסט הזה? המהלכים הללו היו יוזמות אוהדים, אולטראס בעיקר, שמטרתן העיקרית היתה ועודנה יצירת דיאלוג אמיתי מול רשויות הכדורגל בגרמניה. ארגוני האוהדים מבינים היטב לאן מכוונת ההתאחדות הגרמנית: קהל קונצרטים א-לה אליאנץ ארנה שמשלם היטב על מנוי עונתי, נהנה משופינג בחנות המועדון ונמנע ממעורבות בניהול הקבוצה. בקיצור, צרכן כדורגל במקום אוהד כדורגל. 

ה- DFB נסוגה כאמור מדיאלוג עם האוהדים, ובתגובה חלה עליה משמעותית בפעולות ההתנגדות וההתרסה של ארגוני האוהדים כלפי מדיניות הדיכוי שנכפית עליהם. ההסלמה הזאת היא בדיוק מה שב- DFB ייחלו לו: תירוץ נהדר לרפורמת אבטחה מקיפה באיצטדיונים. ביולי השנה התכנסו נציגי הקבוצות החברות ב- DFB וב- DFL (מנהלת הליגה הגרמנית, שהיא תאגיד עסקי האחראי על הפעלת הבונדסליגה הראשונה והשניה) ואולצו לחתום על מסמך "קוד התנהגות" שבעצם חייב את המועדונים לנהוג מדיניות חזקה ואחידה יותר בכל הקשור לאבטחת האיצטדיונים, או במלים אחרות, הצרת צעדיהם של ארגוני האולטראס לסוגיהם. חודשיים מאוחר יותר, דלף החוצה מה- DFB מסמך המתאר בפירוט לאן חותרים קברניטי הכדורגל במדינה. המסמך נושא את הכותרת "חוויית האיצטדיון הבטוחה", והוא מכיל בתוכו המלצה לשורה ארוכה של גזירות ודרישות הנוגעות לאבטחת משחק הכדורגל. בין היתר, מדובר על מניעת כספי זכויות שידור ממועדונים שהקהלים שלהם משתמשים בפירוטכניקה, בביטול יציעי עמידה או בכלל הזכות לעמוד באיצטדיונים במקרה של הפרות סדר חוזרות ונישנות, בהקמת מנגנון זיהוי של אוהדים המצויים בקטגוריות מסוכנות גבוהה יותר (קטגוריה C), ואפילו שלילת רשיון המשחק ממועדונים שלא יאכפו את המלצות המסמך הזה. 

אם נתרגם את הדברים לשפה ברורה, המטרה היא לצמצם עד כמה שניתן את כמות האוהדים שאינם עונים להגדרה הצרכנית, וזאת, על-ידי הצרת צעדיהם עד כדי מחנק. באיטליה זה כבר קרה: רק באמצעות הוצאת תעודה מיוחדת זכאי אוהד לרכישת מנוי עונתי. התעודה הזו מכילה כמובן פרטים אישיים שאיסופם וצבירתם במאגר כלשהו משמעותם איום על אוהדים לבל יעסקו בפעילות שאינה עולה בקנה אחד עם שאיפות ההנהלה. "אנחנו יודעים מי אתה, ויודעים איך להגיע אליך". זו המטרה. באיטליה חוסלה תרבות האולטראס כמעט לחלוטין. האם זה יקרה גם בגרמניה?

"שטויות", עונה לי א' בנחרצות, "שום דבר לא ישתנה". אני מקשה בשאלות, והוא מתקשה בתשובות. א' עובד בארגון האוהדים האירופי, והוא אחד ממקימי ארגון האוהדים הגרמני. פוליטיקאי-אוהדים מקצועי, שגם אם לא קרוב לגרעינים הקשים של ארגוני האולטראס בגרמניה כמוני, מכיר טוב ממני בהרבה את כל המסביב. 

ובכל זאת, בחודשים האחרונים איחדו כוחות אוהדים של מאות קבוצות ברחבי הרפובליקה למאבק כנגד הרפורמה, שנתפסה על-ידי רבים כמכת מוות לתרבות האהדה. בקרב קבוצות אולטראס רבות אימצו מדיניות של 12 דקות ו-12 שניות ללא עידוד מתחילת המשחק. ביוטוב תוכלו למצוא עשרות סרטונים המדגימים את הצעד הזה:

האוהדים לא היו לבד במערכה הזאת. עיתונאים רבים, אנשי ציבור ואפילו גורמים בתוך ה- DFB הביעו התנגדות נחרצת לרפורמה. הסיבה היא פשוטה: על-אף ההייפ שנוצר בעמל רב על-ידי ה- DFB בנושא העליה ברמת האלימות בכדורגל, הנתונים מלמדים דווקא על ירידה ברורה. שנית, טוענים האוהדים בצדק רב, האם הכנסת עוד שוטרים לאיצטדיונים היא זו שתוריד מרמת האלימות, כאשר הנתונים דווקא מלמדים כי רובם של אלה שנפצעו בתוך תחומי האיצטדיון הם קורבנות של אלימות משטרה או כוח סדרנים? הגדיל לעשות המגזין המצוין שפיגל, שפרסם תחקיר על נאצים בקרב כוח הסדרנים של אלופת גרמניה, בורוסיה דורטמונד. גם פה בבלוג עסקתי בנושא בעבר. 

עוד עיתון חשוב שיצא דרך-קבע להגנת האוהדים כנגד הרפורמה הוא ה- TAZ, שהוא עיתון קואופרטיבי שממומן על-ידי הקוראים ושנחשב לאחד מהגדולים והביקורתיים שבעיתוני גרמניה. אתמול, 13.12, יצא ה- TAZ בתחקיר החושף עדויות לקיומם של אנשי ה- Vefassungsschutz, השב"כ הגרמני, בתוך יציעי הכדורגל במדינה. לקרוא ולא להאמין. 

כל סטונדט לתואר ראשון במדעי החברה נתקל די מהר בהגדרה של הסוציולוג הגרמני מקס ובר למוסד המדינה כ-"גוף הטוען למונופול על אמצעי האלימות בתוך שטח מוגדר". כריסטוף, רופא חביב מהעיר הדרומית קונסטנץ הפנה את תשומת לבי להבט המעניין הזה של המאבק בין האוהדים לבין ה- DFB והמשטרה: המדינה מזהה את ההתארגנויות של אוהדי כדורגל בתוך קבוצות סגורות וחזקות, לעתים מיליטנטיות, לעתים בעלות אג'נדה פוליטית סדורה, כאיום על המונופול שלה להשלטת כוח. הצעדים להגבלתן של הקבוצות המאורגנות בכדורגל הם צעדי מניעה כנעד התפתחות הסצנה עד לכדי תנועה פוליטית מגובשת שיש בה כדי לקרוא תגר על המציאות החברתית. כמי שמזהה את איצטדיון הכדורגל בימינו ככר המרעה של המהפכה הבאה, אני לא יכול שלא להסכים. זה ללא ספק הבט אחד של הרפורמה אותה מציעה ההתאחדות. ההבט השני הוא, כמובן, כסף. צרכן כדורגל שווה יותר, כלכלית, מאוהד כדורגל. בוודאי שלטווח הקצר. כשתיעלם אווירת העידוד מהאיצטדיונים בגרמניה תיעלמנה גם היריבויות המרות וייעלם העניין והמתח שמביאים את המשחק לדרגה הזו של הפופולאריות שלו. אז, מול איצטדיונים לא מלאים וזכויות שידור פחות מכניסות, נראה את קברניטי הכדורגל מנסים להחיות את תרבויות האהדה. אלא שבקפיטליזם, כמו בקפיטליזם, המחשבה היא תמיד לטווח הקצר, תמיד על הרווח המיידי. רק שני מועדונים בשתי הליגות הראשונות העיזו להגיד את הדברים הללו ולצאת בפומבי ובחריפות כנגד הרפורמה. הראשון היה אוניון ברלין. השני, כמובן, סט פאולי. את שאר המועדונים מעניין הרווח המיידי. 

רבים ממשחקי סוף השבוע הקרוב לא ישוחקו בשל תנאי מזג האוויר הקשים. כבר שבוע שיורד פה שלג, ובמגרשים רבים כבר לא נותר עוד סיכוי לפנותו ולהפשיר את עשבי הדשא. בעוד כמה ימים תצא הליגה לפגרת החורף, ומבחינת ה- DFB מדובר בעיתוי המושלם ביותר להעברת רפורמה שכזו. עד לחידוש המשחקים יעבור זעם, ודאי חושבים שם. אני בכל אופן, לא בטוח. הכעס והתסכול שמצטברים בינתיים בקרב האוהדים שאינם נתפסים כברי דיאלוג עשויים להביא לתוצאה הפוכה. ימים יגידו. 

יום כמעט מושלם

הפוסט הזה לא הולך לחדש שום דבר. הוא פשוט הולך לחדד כמה נקודות עיקריות שעלו במחקר שלי ושכבר באו לידי ביטוי כמה פעמים בבלוג. הראשונה: האופן בו נאצים מורשים לקחת חלק ואף לעתים להוביל בקרב קהלים של מספר לא מבוטל של מועדוני כדורגל בגרמניה (כאן לדוגמא). השניה: השוני הבוטה שבין טיפול המשטרה, ההתאחדות לכדורגל ואפילו התקשורת באוהדים עם נטיה ימנית קיצונית לבין הגישה כלפי אוהדים עם אוריינטציה פוליטית שמאלית (כאן לדוגמא).

על המפגש בין באבלסברג לקמניץ כבר דווח כאן בעונה שעברה. גם אז זה היה מפגש חם ופוליטי. מצד אחד קריאות "העבודה משחררת!" מצד אוהדי קמניץ, מצד שני שלט של אוהדי באבלסברג הקורא להפצצות מחודשות על קמניץ. מי שנענש על-ידי ההתאחדות הגרמנית היתה באבלסברג. את הקריאות של אוהדי קמניץ לא שמעו שם.

בכל מקרה, אני מוותר על טרמפ מדוגם להמבורג למשחק של סט פאולי מול קייזרסלאוטרן כדי לתמוך בבאלסברגים. בדרך-כלל, למשחק מן הסוג הזה מגיעה נציגות נכבדת מאוד של אולטראס וסקינהדס סט פאולי כדי לסייע מול חבורת האשפתות של קמניץ.  גם החבר'ה של טבה ברלין נוכחים בכאלה מעמדים. אלא שהפעם, גם סט פאולי וגם טבה משחקות במקביל והבאבלסברגים צריכים להסתדר בכוחות עצמם. טרם אנחנו מגיעים לצד הפוליטי של אוהדי קמניץ (מומלץ שוב לחזור בפוסט שפורסם פה בנושא), בואו ונעמוד תחילה על האיכות האנושית של האנשים האלה:

אני מגיע באיחור של כמה דקות למשחק ומפספס את ההמנון המרגש של באבלסברג, שהוא שיר אהבה לשכונה עם שורת מחץ הלועגת לחבל סאקסן ממנו מגיעות דרזדן, לייפציג וגם קמניץ מיודעתנו. האווירה מרגישה עייפה כבר למן ההתחלה. יש הרבה פחות צופים ממה שציפיתי שיהיו, משני הצדדים, ונראה שהעבודה שהחורף האמיתי סוף-סוף הגיע בשיא כוחו משפיעה גם על האוהדים הגרמנים שמעדיפים להישאר בבית. בכל זאת, החבר'ה של פילמשטדט אינפרנו, האולטראס של באבלסברג, מגיעים מוכנים היטב. עידוד גרוע אומנם, אבל המון מסרים פוליטיים. קח למשל את המסר הנהדר הזה:

VIELFALT IST STÄRKE!  אומר השלט, והמשמעות:  "שונות היא חוזקה!"

מדובר כמובן בשונות תרבותית, לה מתנגדים כל-כך תומכי הימין בגרמניה, ששואפים לגרמניה לגרמנים בלבד. 

כעת, שימו לב לשלט הבא. הקריאת האנטישמיות של אוהדי ווסטהאם לא העסיקו רק את צהובוני הספורט בישראל, כי אם גם את טובי המוחות בסצנת האנטיפה-אולטראס:

ANTISEMITEN INS ABSEITS STELLEN

SOLIDARITÄT MIT TOTENHAMS YID ARMY

התרגום:

להעמיד אנטישמים בנבדל

סולידאריות עם הייד ארמי של טוטנהאם.

ה- YID Army של טוטנהאם, או בתרגום חופשי, "צבא היהודים", התחיל בכלל כשם של פירמת חוליגנים הקשורה במועדון הלונדוני. עם השנים אימצו חלקים אחרים מן הקהל של הקבוצה הזו את הכינוי, והיום הוא מהווה בעיקר קונטרה לאנטישמיות שמופנית כלפי טוטנהאם בשל האופי היהודי המיוחס למועדון. 

כעת לכרזה שרק מעטים יבינו את חלקה השני, הלא פוליטי:

MANCHE LEUTE HABEN NICHTS IM LEBEN

ALS EIN STAATSBURGERSCHAFT

UND EINE/N COUSINE/N 1. GRADES

התרגום:

ישנם אנשים שאין להם כלום בחיים

פרט לשיוך הלאומי שלהם

ולבן-דוד/ה מקרבה ראשונה

החלק הראשון הוא ברור: כשאין הישג אישי כלשהו להתגאות בו, נתפסים הקמניצים להיותם, במקרה לחלוטין, גרמנים. כזו היא גאווה לאומית.

המסר השני הוא קצת יותר מורכב, והכוונה בו הוא ליריבות שיש לקמניץ עם קבוצה אחרת בסאקסן, ארצגבירגה אוו'ה. אף-אחד לא ממש מבין את השנאה בין המועדונים, והשלט לועג ליריבות הזו שאין לה באמת בסיס.

התמונה האחרונה מציגה מסר רשמי של המועדון עצמו, ולא של האולטראס, נגד הומופוביה:

ומה היה לנו מן הצד השני?
כעבור 12 דקות ו-12 שניות נטולות עידוד מתחילת המשחק (תזמון סמלי בכל המגרשים בגרמניה במחאה על תוכנית "חווית האיצטדיון הבטוחה" של ההתאחדות הגרמנית עליה אכתוב בפוסט אחר), מודלקת אבוקה ביציע האורחים, עמוק בתוך גוש האולטראס. סדרן בודד נכנס ליציע, מעיר להם משהו ובדרכו חזרה מתנפלים עליו עשרות בני-אדם ומכים אותו. את הסדרן אפשר לראות לראות, לפני הבלאגן, החל מ- 1:30 כאן:

הוא מצליח להימלט לכיוון השער המפריד בין היציע לכוח השיטור שעומד ביציע אחר סמוך. אז מתרחש דבר די מדהים: במקום לפרוץ פנימה לתוך היציע ולהתעמת עם החוליגנים של קמניץ, בוחרים עשרות השוטרים, אנשי יחידות למניעת הפרות סדר שממוגנים מכף רגל ועד ראש, פשוט להדוף אותם בחזרה ליציע שלהם ולהישאר מבחוץ לו. מקווה שתוכלו להבין את זה מהסרטון הבא:

 

כאמור, פעמים רבות הייתי עד לדרכי פעולה שונות לגמרי של המשטרה כשביציע היו מאוכלסים אוהדים עם אוריינטציה שמאלית. הפעם הגדילה המשטרה לעשות כשאפילו לא נאותה להגן כראוי על איש כוח האבטחה המקומי. להזכירם, על הרבה הרבה פחות מזה נכנסו 300 שוטרים ליציע סט פאולי באולם סגור וריססו גאז פלפל לכל עבר. 

שלג מתחיל לרדת והקור כמעט בלתי נסבל. היציע של קמניץ מעניין הרבה יותר מהמשחק עצמו. גוש האולטראס איכשהו מנסה לעודד, ומפתיע, יחסית, לטובה, בהעדר קריאות פוליטיות. לעומתו, יש את הספיחים הקבועים שצמודים לגדר, שיכורים לחלוטין, ומחפשים הזדמנות לעימות. רמת האלכוהול בדם מאלחשת את הקור, ורבים מהם מתנדנדים ביציע עם טי-שירט או ללא חולצה בכלל:

ואז מגיע השער של קמניץ, ועימו אוהד שטורח להגיע קרוב ככל האפשר לגדר החוצצת כדי להציג לנו את החולצה שלו:

למי שעדיין לא בקי בסמלים, 88 בגימטריה הם HH, צמד האותיות המסמל את הקריאה "הייל היטלר".

המשחק ממשיך באנטי-כדורגל השכיח כל-כך באיצטדיון על שם קרל ליבכנכט, וכולם מתחילים להשלים עם ההפסד. שחקני באבלסברג מקבלים את כל ההחלטות הכי הזויות שרק אפשר לקבל במצבי ההבקעה הנוחים אליהם הם מגיעים. ואז, עמוק עמוק בתוך תוספת הזמן, בהתקפה האחרונה של המשחק, קורה נס. כדי לא להלאות אתכם בתקציר המשעמם של המשחק, אתם מוזמנים לקפוץ ל- 3:05 ולפעור את הפה:

זהו. המשחק הסתיים, והבאבלסברגים חוגגים מול אוהדי קמניץ המתוסכלים (שעדיין מודים בספורטיביות לקבוצה שלהם, יש לציין):

אנחנו עושים דרכנו למועדון האוהדים של באבלסברג כדי לחגוג את השוויון המזהיר. שם אני פוגש את מ' מפירמת החוליגנים הקטנטנה של באבלסברג, אלה שיושבים ביציע המזרחי באיצטדיון וש-90% מהם מחזיקים בצווי הרחקה מהאיצטדיון. הוא מספר לי שמכל הבחינות, זה היה יום כמעט מושלם. בניגוד למשחק הקודם בין הקבוצות בעונה שעברה, בו הפתיעו האורחים את המקומיים, הפעם התכוננו הבאבלסברגים למפגש וארבו לרכבת שהגיעה לפוסטדם מקוטבוס. על הרכבת הזו היו חוליגנים מקוטבוס שמגיעים לתמוך בקמניץ באופן קבוע. אחרי קרב קצר, הצליחו המקומיים להשיג את השלט שהביאו עימם האורחים, אלא שאז הגיעה המשטרה, החזירה את השלט לבעליו ופיזרה את הצדדים. יום "כמעט מושלם" כבר אמרנו.

השיחה המשיכה, ואני הבעתי את החשש שמול האנזה רוסטוק בעוד שבועיים זו תהיה אופרה אחרת. המשחק מול רוסטוק, האחרון לפני פגרת החורף, יתקיים ביום ראשון. משמעות הדבר שמאות האוהדים שלהם יגיעו לפוטסדם כבר בשבת בערב, יחברו לסניף המקומי שלהם בעיר, ויעשו שמות בבאלסברג. מ' מרגיע ואומר שלפחות עם החבר'ה של רוסטוק אפשר לדבר. ברור, גם יש יש לא מעט חלאות, אבל גם כמה אנשים טובים ואמינים. עם קמניץ, הוא מוסיף, אנחנו לא מדברים ולא קובעים כלום. עם נאצים לא מדברים. כמה שמחתי לשמוע את זה. זוכרים את הפוסט בנושא? 

ואז, אני מגיע הביתה ונכנס לניוז-פיד של הפייסבוק שלי, מקום בו השמאל הישראלי מוצא את ביטויו, והשוני התפיסתי בין האמירה של מ' מבאבלסברג לנמושות השמאל בארץ מכה בי בכל הכוח. שימו לב לאמירה הבאה:

"כבוד גדול ל משה פייגלין על האמירה:

"...אני מצר על המציאות בשמאל, בעיקר משום שאין לי בר-שיח אידאולוגי..."

אני מוריד את הכובע... מה שפייגלין מייצג זה ההיפוך המוחלט לתפיסת העולם שלי, אבל זו בהחלט אידאולוגיה, והוא שם אותה בחזית ואת הצורך האישי שלו מאחור."

הסטטוס העלוב הזה משוייך לסוג של פובליציסט פייסבוק שהוסיף אותי לפני כמה חודשים. כשהערתי מיד שעם פאשיסטים לא מדברים, הוא מחק את התגובה וכתב: "אני לא מסכים עם קריאה לאלימות במקום שיח."

והנה, כל הסיפור על רגל אחת. שמאל שמסרב ללמוד מההסטוריה, שמושיט פעם אחר פעם את הלחי, ואז רץ לבכות לבג"ץ במקום להשיב מלחמה. 

חמל

מוזרה היא השפה הצ'כית. נראה כי ממציא השפה היה משוכנע שפונטיקה מטמאת לו את הלשון ולכן יש כל-כך מעט אותיות מן הסוג הזה במלים הצ'כיות, עד כי לעתים נראה שמישהו יושב לו באיזה חדר עם מצלמה איפשהו ומגחך על הניסיונות הנואשים של לא-צ'כים לבטא משהו בשפה הזו. גלידה, למשל, היא ZMRZLINA. כן, ככה, בלי לטעות. גם המילה הקצרצרה שבכותרת הפוסט הזה עלולה להטעות בעברית בלתי מנוקדת, ויש לקרוא אותה: Chmel. 

תרגום המילה Chmel לעברית הוא כשות, שעבורי היא מילה חדשה לגמרי. מבחינתי, כל שדות הכשות עליהם הצביע יאן המשוגע מבעד לחלון הרכב בדרכנו מברלין למשחק של הפועל בפלזן נראים בדיוק כמו שדות חיטה. ובכל זאת, מי אני שאתווכח עם הצ'כים. מן הדבר הזה הם מייצרים את הבירות הטובות בעולם, כאלה ששמות לדעתי בכיס הקטן אפילו את הבירות הבוואריות. 

על חיבתי לעם הצ'כי כבר כתבתי פה בעבר. לכן גם שמחתי כשמשום מקום פנה אלי יאן וביקש להצטרף למסע לפלזן, על-אף שלא הכרתי אותו לפני. כבר למעלה מעשרים שנה הוא חי בברלין. ב-1987 הוא היה ערב גיוס לשירות חובה של שנתיים וחצי בצבא הצ'כי, אז חלק מגוש המדינות הסובייטי. הוא החליט לברוח מעיר מולדתו פראג, הגיע למערב ברלין וקיבל מעמד של פליט. יאן גדל בבית של אוהדי כדורגל. כדורגל אז, וגם היום, הוא הספורט המוביל בצ'כיה. הרחק מאחור מצויים הוקי קרח וטניס. פראג היא אמנם בית לכמה מועדונים מהליגה הראשונה, אבל רק שנים מהם גדולים באמת ובינם מתקיימת יריבות מרה: סלאביה וספארטה. בגיל 8 לקח אותו אביו לראשונה למשחק של סלאביה. לאחר מכן, הוא מספר, הוא היה שייך לחבורה של סלאביה בבית-הספר, כשממול היתה את החבורה של ספארטה. חבורה אחת היתה נלחמת בשניה, ולכולם היה ברור מי שייך למי, ואם לא היה ברור, יאן דאג לקעקע את הסמל של סלאביה על כמה מקומות בגוף:

המעבר לברלין קרע את יאן מהקבוצה שלו ומכדורגל והוא החל מחפש קבוצה חדשה לאהוד. קרויצברג, מעוז השמאל הגרמני באותם הימים ועד היום, היתה מלאה באוהדי סט פאולי, וכך הפך גם יאן לכזה. אלא שעבור יאן אהדה לקבוצת כדורגל היתה מעבר להצהרה ולמשחקים היה קשה להגיע. בתוך ברלין, הבחירה היתה בין הרטה הגדולה והמנוכרת לבין טבה ברלין, והפור נפל כמובן על האחרונה. גם כאן, היה צורך בקעקוע כדי להצהיר על כך:

אז יאן מצא לעצמו קבוצה בברלין וטרמפ למשחק של הפועל איתנו, ועבורנו זו היתה הזדמנות מצוינת לתת למקומי להראות לנו קצת מנוף מולדתו. כך הגענו למילה הצ'כית חמל. בעודנו עושים דרכנו דרום-מזרחה במורד חבל בוהמייה, אנחנו מזהים שני דברים בפתחו של כל כפר רפאים או עיירה נידחת: מתקן כדורגל משובח וחמל. 

כל הכפרים האלה, מסביר יאן, מתפרנסים בעיקר מגידול חמל משובח לתעשיית הבירה הגדולה במדינה. עד כדי כך משמעותי הוא החמל בחייהם של המקומיים, שאפילו קבוצת הכדורגל היחידה שהגיעה לליגה הראשונה מהאזור הזה, נקראת בשם הזה.

וכאילו כדי להוכיח לנו את הנקודה, הוא יורד מהדרך הראשית ופונה אל תוך אחד מהכפרים שבדרך. אנחנו נוסעים בדרך חתחתים מדכאת במיוחד ולפתע מגיעים לאיצטדיון כדורגל קטן וחמוד, איצטדיונה של FK Chmel Blšany מהליגה הרביעית.

בכפר בלשאני מתגוררים פחות מאלף תושבים, אבל בדיוק במקומות כאלה אגדות כדורגל נרקמות. בין 1998 ל- 2006 שיחקה חמל בלשאני בליגה הצ'כית הראשונה. אחת הסיבות לכך היה בחור צעיר ונחמד שגדל באזור ושעמד בשער  הקבוצה, טרם עבר לספרטה פראג הגדולה ומשם לקריירה ברן הצרפתית ובצ'לסי הלונדונית. לבחור קוראים פטר צ'ך, כמובן.

בלשאני הוא לא הכפר היחיד שמוציא סיפור סינדרלה בליגה הצ'כית. כמוהו היו גם Lazne Bohdanec ו- Drnovice, כפרים שמספר תושביהם נע בין 2000 ל-3000. בכדורגל הצ'כי, מספר לי חבר צ'כי אחר בשם מרטין, מועדונים כאלה מגיעים לליגה הראשונה כשסביבם ענני שחיתות עם ריח רע.

סיפורים של שחיתויות ומכירת משחקים לא זרים בכלל לכדורגל הצ'כי. גם יריבתה של הפועל תל-אביב, ויקטוריה פלזן, מרבה לככב בהקשר הזה. פלזן הוא כיום המועדון המוביל בכדורגל הצ'כי, אלא שזה סיפור חדש יחסית. במהלך כל ההסטוריה של המועדון הותיק הזה, הוא דשדש בתחתית הליגה הראשונה ומדי פעם נשר לליגה השניה. המשחק האחרון בעונת 2005-2006 היה נקודת המפנה עבורו: פלזן היתה צריכה את המשחק האחרון בעונה, מול ספארטה פראג החזקה, על-מנת להישאר בליגה. המאמן הצעיר של פלזן אז, פראנטיסק סטראקה, היה שחקן עבר בספארטה ועוד לפני המשחק רחשה בכל מקום השמועה ששחקני ספארטה, חבריו הטובים, לא יתנו לו לרדת ליגה.

את המשחק ההוא פלזן ניצחה, ועד היום משוכנעים אוהדי כדורגל רבים בצ'כיה שהוא היה מכור. בכל אופן, זו היתה כאמור נקודת המפנה. אחרי אותה עונת הישארות, רכשה פלזן רבים משחקניה של ספארטה, ביניהם פאבל הורבאט מיודענו, שעשה להפועל תל-אביב בית-ספר בבלומפילד. מסתבר שאותו הורבאט, אגב, מכוער לא רק מבחוץ, אלא גם מבפנים. אוהדי סלאביה ובוהיימנס פראג מספרים שהאיש הביע לא פעם עמדות גזעניות, ופעם אחת ספק נתפס בהצדעה במועל יד במהלך משחק. אתם יכולים להחליט בעצמכם:

השנים האחרונות האירו פנים לפלזן. בין שערורייה אחת לשנייה, כולל העלמות של בעלי הקבוצה במאי 2010 אחרי הסתבכות עם גורמים בעולם התחתון של פראג, הצליח המאמן פאבל ורבה להפוך את המועדון למוביל בכדורגל הצ'כי. אלא שהעתיד לא נראה מזהיר במיוחד: בבוקר המשחק מול הפועל בפלזן התפרסמה בעיתונות הצ'כית פרשת שחיתות חדשה הקשורה במועדון. הפעם, שוחד לשופטים. שניים מהם כבר הודו.

אנחנו מגיעים לאיצטדיון ונראה שכל זה לא נראה משפיע במיוחד על שחקני פלזן. אלה מדלגים בקלילות ל- 4:0 מול ההרכב הנרפה של האדומים מתל-אביב. החגיגה ביציעי פלזן לא פוסחת גם על ההבט הפוליטי של אוהדי היריבה האדומה, וכמקובל במדינות מזרח אירופה שחיו תחת המגף הסובייטי, גם אוהדי פלזן לא שוכחים:

אנחנו צועדים ברחובות העיר העתיקה והיפה של פלזן בחזרה לרכב. אלפי השוטרים המפחידים והמסוק המשטרתי כבר מאחורינו, ומלפנינו מגיחה חבורה של נערים בלבוש שמסגיר את כוונותיהם. מעין פרחי חוליגניזם. הם כעשרים, אנחנו ששה. אנחנו ממשיכים ללכת, מנסים להימנע מקשר עין, ואני שם לב שאלו השניות היחידות בהן יאן סוף-סוף סוגר את הפה. החוליגן-קידס מחליטים שלא ליצור מגע ואנחנו מגיעים לרכב. הנסיעה מתחילה ורק אלוהים יודע איך לעזאזל מוכנים הצ'כים לשלם אגרה עבור הכבישים המחורבנים שלהם. כשאנחנו עוברים לגרמניה, הופכת ברגע הנהיגה להרבה הרבה יותר נעימה: הכבישים מוארים ומסומנים היטב, והאספלט נקי ממהמורות. "תכלס", אני אומר ל-א' שיושב לידי, "עם כל הביקורת על גרמניה, תראה איזה פאקינג אחלה מדינה יש להם".