סולידאריתת

הבונדליגה השניה נפתחה מוקדם, מוקדם מדי, מבלי שרבים מאיתנו התאוששו מתלאות העונה הקודמת, המתישה כל-כך. השנה, כך נראה, הבונדסליגה השניה מעניינת בהרבה מזו הראשונה, לפחות עבור האוהדים: לקבוצות כמו האנזה רוסטוק, סט פאולי, דינאמו דרדזן, איינטרכט פרנקפורט יש קהל שלא רואה ממטר אף אחד מן הקהלים של קבוצות הליגה הראשונה. קהלים של קבוצות כמו אנרגי קוטבוס, ארצגריבה אוו'ה, אוניון ברלין, עם ההקשרים הפוליטיים הימניים שלהם, מוסיפים עוד יותר שמן למה שהולכת להיות השנה מדורת הכדורגל הלוהטת ביותר באירופה. 

המשחק של סט פאולי בפרנקפורט מול איינטרכט סומן כבר בסוף העונה שעברה כבעל סיכון גבוה, אף-על-פי שאולטראס פרנקפורט אינו מזוהה פוליטית ורבים מחבריו משתייכים לסצנת האנטיפה בעיר. בכל זאת, מדובר בארגון האולטראס הטוב ביותר בגרמניה, וככזה, כל מי שקורא תגר על התואר הזה צריך להיות מושם במקומו. אולטראס סט פאולי בהחלט עונה להגדרה. פרנקפורט עצמה היא עיר מעניינת: מצד אחד המרכז הפיננסי של אירופה, מצד שני העיר עם אחוז המהגרים הכי גבוה בגרמניה, ובאמצע, המון "אסיס", שזה מונח הסלנג הגרמניה ל"א-סוציאל", ובתרגום לעברית: ערסים. זה אפילו נשמע דומה. 

העימות הזה, כאמור, הבטיח רבות, אלא שלהתאחדות הכדורגל הגרמנית היו תוכניות אחרות. פריצת אולטראס פרנקפורט לכר הדשא בסוף העונה שעברה גרר איתו עונש לעונה הנוכחית. להזכירכם:

בית הדין של ההתאחדות קבע כי יציע האולטראס של פרנקפורט יישאר סגור ורק 16,500 אוהדים יורשו להיכנס למשחק הבית הראשון של איינטרכט: 13,000 מקומיים, ו- 3,500 אוהדי האורחת. רצה הגורל והקבוצה הראשונה שזכתה להתארח בפרנקפורט בעונה הנוכחית היא סט פאולי, שרק שבוע לפני-כן נאלצה לנדוד למשחק רדיוס בלובק, איצטדיון עם תכולה של 13,000 מקומות, גם היא, בשל עונש שהיא סוחבת מן העונה הקודמת:

בצעד לא נדיר של סולידאריות עם הקהל של איינטרכט, וכמחאה על מדיניות הענישה הקולקטיבית של התאחדות הכדורגל הגרמנית, החליטו באולטראס סט פאולי להימנע מעידוד מאורגן במהלך המשחק בפרנקפורט. הודעה בעניין נמסרה כמה ימים קודם לכן לשחקנים שהביעו אף-הם את תמיכתם. המשחק אם-כן, היה אמור להיות להתנהל באווירת בית קברות, ונראה היה שהעוקץ הטמון במפגש בין שני ארגוני אולטראס חזקים כל-כך נוטרל.

אלא שכמו תמיד, לאלה היושבים במשרדים המפוארים ומקבלים החלטות עבור קהלים עצומים, אין חיבור למציאות ברמת השטח. לאולטראס סט פאולי היה ברור שכשאולטראס וחוליגנים מקומיים לא יכולים להיכנס למקום הקבוע שלהם, הם ינסו להסתנן ליציע הקבוצה האורחת. לכן, ממשחק שלכאורה היה נטול סיכון, ההפכה האווירה שמחוץ לאיצטדיון למתוחה במיוחד.

באופן די מפתיע, דווקא משטרת פרנקפורט היטיבה לקרוא את המצב. השוטרים, כמו האוהדים, פועלים ברמת בשטח, ברמת היציע, ומבינים את ההשלכות של החלטות ההתאחדות טוב בהרבה מאלה שמקבלים אותן. המשטרה מנעה כניסה של חבורת חוליגאנים מקומיים ליציע האורחים, ודי מהר במהלך המשחק הצליחו השוטרים לאתר את האולטראס של פרנקפורט בתוך היציע החום, לבודד אותו במעלה היציע, ולחצוץ בין הצדדים. השעמום, אם כן, נותר על כנו, וסט פאולי, כמו סט פאולי, שוב השמיטה ניצחון בדקות הסיום. המשך ישיר לעונה הקודמת.

בסוף המשחק התלוויתי לאולטראס סט פאולי בצעידה לאוטובוסים. נפרדנו ועשיתי את דרכי לרכב של פ', בו איכסנתי את התיק שלי. דקות רבות מאוחר יותר בעודי מנסה למצוא את הדרך לתחנת ה- S-BAHN, אני מוצא את עצמי צועד לבד בחורשה חשוכה לגמרי. משום מה, כל האיצטדיונים החדשים בגרמניה ממוקמים בתוך חורשות או פארקים אפלים, כאלה שפשוט מזמינים קרבות רחוב. לפתע אני מזהה כעשר דמויות ענק לובשות שחור מתקדמות לכיוון שלי. גם כשהבנתי שמדובר בשוטרים, משהו מן החשש, אתם יודעים, נשאר שם. 

הים הוא אותו הים, והגרמנים הם אותם גרמנים (לפחות במזרח)

גם מי שעוקב באדיקות אחר המשחקים בבונדסליגה, יתקשה מאוד לאתר גזענות ופוליטיקה ימנית ביציעים הגרמניים. קדמת הבמה של הכדורגל הגרמני טוהרה כמעט לחלוטין מסממנים כאלה בעשרים השנים האחרונות, והמועדונים הגדולים מגלים אפס סובלנות כלפי תופעות מן הסוג הזה - לאו דווקא מטעמים אידאולוגיים, כי אם בעיקר משיקולים כלכליים: אף מפרסם לא רוצה לראות את שלט הפרסום שלו בצמוד לכרזה גזענית.

הופעתם של ארגוני האולטראס בגרמניה תרמה רבות למיגור הימין הקיצוני ביציעים, ששלט בהם בעיקר בזכות חבירה לקבוצות חוליגנים. האולטראס בגרמניה, שלא כמו בישראל, הם ארגונים מסודרים והיררכיים, עם דפוסי פעולה כמעט צבאיים. הארגון והסדר גברו על הפאשיזם, שנדחק לליגות הנמוכות, בעיקר במזרח גרמניה.

לאחרונה יצא לי להיות נוכח בלא מעט משחקים בליגות הנמוכות בגרמניה, כאשר תמיד ניסיתי לכוון למשחקים בהם לפחות לאחת מן הקבוצות יש גוון פוליטי כלשהו, ימני או שמאלי.

כשאומרים "ליגות נמוכות", צריך כמובן לשים דברים בפרופוציות נכונות: כל שחקן בליגה השלישית בגרמניה, אפילו בקבוצות החובבים שמדי פעם נקלעות לליגה הזו, הוא פי אלף יותר מקצוען מכל לובש אדום שעלה על כר הדשא בקרית אליעזר בשבת האחרון. לרגע אי אפשר לפקפק במחויבות של השחקנים האלה למה שהם עושים, ועל-אף שאנחנו מצויים כבר בשלב בעונה שהוא גארבג' טיים עבור רוב הקבוצות, לא הצלחתי לזהות שום סימני נרפות ואדישות בשום משחק בו נכחתי.

מעבר לזה, בליגה השלישית משחקות השנה שתי הקבוצות עם הקהל המרשים ביותר בגרמניה: האנזה רוסטוק (שכבר הבטיחה את עליתה לליגה השניה), ודינאמו דרזדן (שהיא סוג של באיירן מינכן של מזרח גרמניה). 

מזרח גרמניה, עם אחוזי אבטלה גבוהים מאוד, עם שנים ארוכות של התכחשות לאחריות לפשעי הנאצים (בשל שלטון ה-DDR, שתפס עצמו כחלק מן הכוחות המשחררים של גרמניה), ועם רגשי נחיתות תהומיים לעומת המערב המפותח, הוא כר מרעה נוח לארגוני ימין. קהלי קבוצות הכדורגל הגדולות הם ללא ספק המטרה הטבעית ביותר, ובאמת, מתוך כל מאות הקבוצות הפעילות במזרח גרמניה, לשלוש בלבד יש אוריינטציה אנטי-פאשיסטית (קארל זייס-ינה, באבלסברג 03 ורוטר שטיין לייפציג), כשבקרב רוב הקהלים במזרח משתוללות קבוצות של ניאו-נאצים.

לפני כשלושה שבועות התקיים הסופר-קלאסיקו של הליגה השלישית: דינאמו דרזדן הגיעה להתארח אצל האנזה רוסטוק. לשני הקהלים עבר עשיר של אנטישמיות וגזענות, אבל אצל האנזה המצב יחסית טוב יותר, וביציע האולטראס שלהם אפשר אפילו לזהות כהי עור, מה שאי אפשר להגיד על דינאמו. 

כבר יום לפני המשחק, טרחו 120 אוהדי דינאמו להגיע לרוסטוק, מרחק של כמעט 7 שעות נסיעת רכבת. הם התמקמו במרכז העיר וחיכו לעימות עם האולטראס של רוסטוק, שנחשב לטוב ביותר בגרמניה. משזה לא קרה, ואחרי לילה שלם של צריכת גלונים של בירה, הם הגיעו לאיצטדיון ופשוט פרצו פנימה. לשוטרים לא היה סיכוי והם נסוגו לאחור. שימו לב לסרטון הבא:

במשחק עצמו, כנהוג במשחקים של קבוצות ממזרח גרמניה, הכינוי "יהודי" הוא עלבון שכיח. הפעם, הגדילו אוהדי דרזדן לעשות, כשהציגו כרזה בסגנון מכסחי השדים, רק שהפעם, במקום שד, הופיע בכרזה יהודי במדים של האנזה רוסטוק:

ביום שישי האחרון הגיעה דיאנמו דרזדן למשחק חוץ בבאלסברג, פרבר נחמד בעיר פוטסדם שממערב לברלין. באבלסברג היתה עיירה נפרדת בזמן שלטון ה- DDR במזרח גרמניה, ובה הופקו כל סרטי התעמולה של המפלגה השלטת. זו הסיבה לכך שלאולטראס של באבלסברג קוראים: Filmstadt Inderno (אינפרנו עיר הסרטים). האיצטדיון של באבלסברג קרוי על שמו של קארל ליבקנכט, מהפכן יהודי-גרמני שייסד והוביל ביחד עם רוזה לוקסמבורג את המפלגה הקומוניסטית של גרמניה, טרם נרצחו שניהם על-ידי המשטר. דמותו של ליבקנכט מופיעה בכל מקום אפשרי בבאבלסברג, שם הוא גם קבור.

המשחק, לפיכך, הוגדר כרגיש במיוחד. בעוד לבאבלסברג אין עוד על מה לשחק, דינאמו דרזדן נאבקת על המקום לפלייאוף על העליה. 650 שוטרים איבטחו 6500 צופים. יחס בלתי נתפס.

לפני המשחק עמדתי עם מאות מאוהדי באבלסברג מחוץ למועדון האוהדים שלהם. לפתע התחילה קטטה שלא הבנתי מאיפה היא הגיעה. רק מאוחר יותר הסבירו לי. שימו לב לאומץ: שלושה אוהדי דרזדן הגיעו ונעמדו בקרב אוהדי באבלסברג. בגרמניה, שלא כמו בארץ, קשה מאוד לזהות מיהו אוהד של מי. אולטראס, סקינהדס וחוליגנים לא מסתובבים עם סימנים מזהים וכולם בדרך-כלל לבושים שחור, ואת השלושה שהופיעו פתאום זיהו המקומיים רק מכיוון שהם היו לבושים במותג המזוהה עם נאצים בגרמניה: ת'ור שטיינר. 

מאוחר יותר במשחק עצמו:

דינאמו דרזדן עולה ליתרון 1:0 למרות משחק מדהים של השוער של באבלסברג (להביא, לגמרי להביא!). במקביל, מניפים האוהדים שלהם כרזה שאף אחד לא הצליח להבין.

בתגובה, מונפות שתי כרזות ביציע באבלסברג, בעברית:

עם ישראל חי!

לא למדתם כלום?

מיד לאחר מכן, פונים הבאבלסברגים המרגשים לעיסוק החביב עליהם: פירוטכניקה. שימו לב איך נראה היציע שלהם באותו המשחק:

המשחק מתחמם. עשרות הצעדות מועל-יד מכיוון היציע של דרזדן לעבר "השמאלנים" של באבלסברג. 

בדקה ה-88, מצליחה באבלסברג בעשרה שחקנים להשוות משום מקום. כמה מאוהדי דרזדן פורצים למגרש ונבלמים על-ידי הסדרנים (השוטרים לא מתערבים). 

המשחק הסתיים. באבלסברג הצליחה לפגוע בסיכויי העליה של דרזדן, אבל, במבט-על ולא מעט אירוניה, דווקא הסיכוי היחיד לנקות את מועדוני המזרח מגזענות טמון בייחול להצלחתם. בליגות הגבוהות יותר, כבר לא עוברים לסדר היום על אנטישמיות וגזענות. גם הבאבלסברגים וגם אוהדי סט פאולי יודעים את זה מצוין, ועם הפראדוקס הזה הם צריכים לחיות.

אלמוג, במלרע

בהליכה מתחנת הרכבת לכיוון האיצטדיון של נינרברג הרגשתי בטוח. מעין בטחון עצמי טבעי של ישראלים בחו"ל, גם כשהם נמצאים במקום מסוים בפעם הראשונה. המעיל נפתח לרווחה, חושף את אחד מהצעיפים המשובחים ביותר שהוציאו אולטראס סט פאולי. זו כמובן היתה טעות מרה: בגרמניה, אף-אחד לא ייגע בך אם אתה "סתם" אוהד עם צעיף או דגל של המועדון שלך, אבל צעיף אולטראס מלמד על שייכות לקבוצה מאורגנת, כזו שנמצאת תמיד בתחרות עם מקבילות דומות, לעתים קרובות תחרות אלימה. לא חלפו שתי דקות, ומיד הקיפו אותי עשרה חבר'ה מאולטראס נירנברג. אני, בידי האחת בקבוק קולה ובשניה צעיף של אולטראס הפועל שהבאתי במתנה לידידה טובה אחרי הגיחה שלי למשחק האימון של האדומים מול מכבי חיפה, והם, עשרה מקררים עם אגרופים קמוצים. זה נגמר טוב, יחסית, אני שלם, מינוס צעיף.

יום לפני המשחק, תפסתי את אלמוג כהן משתעמם בפייסבוק ואיחלתי לו להבקיע שלושער, אבל שסט פאולי תנצח 4:3. הוא לא קנה את הדיל, ו-וואלה, בדקה ה-16 למשחק, כשנירנברג כבר היתה ביתרון 0:3, הבנתי כבר טוב יותר את החוש העסקי של הבחור.

מדהים לראות כמה אוהבים אותו שם, את כהן. מחיאות כפיים סוערות בכל חילוץ כדור מוצלח, סטנדינג אוביישן של איצטדיון שלם בחילוף. "אלמוג! אלמוג!", צעקתי לו כשהוא עבר ליד היציע שלנו, אבל כמו כוכב גדול, הוא העמיד פנים שהוא לא שומע. ביציע האולטראס שלהם (אחד הטובים בגרמניה), אפשר גם היה לזהות בקלות לפחות שני דגלי ישראל. המחזה אגב, קצת אבסורדי: אולטראס נירנברג אימצו לעצמם מעין קטע דבילי של הזדהות עם מדינות הדרום בארה"ב. למה? כי נירנברג ממוקמת בדרום גרמניה. בסמוך לדגלי ישראל, התנופף לו דגל ענק של מדינות הקונפדרציה במלחמת האזרחים של ארה"ב. הנירנברגים טוענים שמדובר באקט של הזדהות עם המורד, אבל לדגל הזה כיום יש קונוטציות פוליטיות אולטרא-גזעניות (עליונותו של האדם הלבן), ובעיני רבים הוא כמעט כמו צלב קרס.

5:0 לנירנברג וכאב ראש עצבני במיוחד ליוו אותי בחזרה למינכן, ביחד עם עוד חמישה חבר'ה מסט פאולי. אם חשבנו שהיום המחורבן הסתיים, הרי שברגע שהרגליים שלנו נגעו ברציף, התברר אחרת: 300 אולטראס האנזה רוסטוק מהליגה השלישית, אולי הקהל הטוב ביותר כיום בגרמניה והיריב השנוא ביותר של סט פאולי, קידמו את פנינו במטר של קללות ונאצות. הם היו במצב רוח טוב, אחרי 4:1 במשחק ממש על הגבול עם אוסטריה, כשנותרות להם בסך הכל עוד 13 שעות נסיעה ברכבת. "ככה זה כשאתה ממזרח גרמניה", הסביר לי יונאס, "כשאין עבודה אפשר לבזבז 30 שעות בדרכים בשביל משחק כדורגל בליגה השלישית...".

"מצטער אח", כתב לי באותו הלילה אלמוג כהן בפייסבוק.

"תגיד, למה לא ענית כשקראתי לך מהיציע של סט פאולי?", השבתי בחזרה.

"אה! זה היית אתה? תגיד – למה לא הבאת גם איזה דגל ישראל?"

הבלדה על אורי והדס

הדרך להמבורג דווקא התחילה לא רע. בדיוק סיימתי ארוחה נהדרת ולא מכבידה מדי שלאחר צום יום הכיפורים ואפילו הצלחתי לעבור בחדר המלון כדי לרדת למדי ב', טרם הפצעתי על מפתן דירת הקרקע של שולץ ופיפ, שנראו שווי נפש לנוכח האיחור הלא-גרמני שלי. כנראה כבר הספיקו להתרגל.

משנדחקנו כולנו למכונית הקטנה, פיאט פונטו שכורה ולא מפנקת, הבנתי שנעים זה לא הולך להיות: חמישה גברים במכונית קטנה, 800 קילומטרים הלוך, 800 קילמטרים חזור, סך-הכל כ-16 שעות על הכביש, ובאמצע, כמובן, הדרבי הגדול של המבורג.

את הדרך ממינכן להמבורג עשו באותו הלילה כ-45 חברים, אך משום מה, דווקא הארבעה איתם נסעתי בחרו לפקפק ביכולתי לתמרן את הפונטו באוטובאהנים. כך מצאתי את עצמי, במקום במושב הנהג, מצטופף במושב האחורי, משמש כרית אנושית לפרי החמוד בן ה-19 שנרדם, לא לפני שבילה את השבועיים האחרונים בלדאוג לכל צרכי ההשתלבות שלי ב"שיקריה" - אולטראס באיירן מינכן, כפראפרזה על חיי "השיק" הפומפוזיים המהווים מנת חלקה של העיר העשירה הזו.

את הנסיעה התחלנו סביבות חצות, ומשום מה לא תהיתי לרגע מה לעזאזל נעשה כשנגיע להמבורג בשמונה בבוקר, עד אשר הגענו סוף-סוף, עייפים אך מחוצים, ואז התחלתי לתהות: "מה לעזאזל יש לעשות פה בשמונה בבוקר?" 

אחרי הקפה הראשון וקרואסון השקדים (מתכון בדוק לכאב בטן), התברר לי שאנחנו בכלל לא לבד ברובע. עשרות מחברי אולטראס סט פאולי, מחוזקים בקבוצות החוליאגנים והסקינהדס של הקבוצה, עשו את הלילה במכוניות בגזרה שבין הפאן-לאדן - המרכז הקהילתי של אוהדי סט פאולי - לבין הג'ולי רוג'ר – פאב האוהדים של סט פאולי, על-מנת להיות מוכנים להתקפה של אוהדי HSV (לא, לא "אייג' אס וי", אלא: "הא אס פאו") על אחד מן המקומות הללו.

בכלל, האווירה בעיר בימים שקדמו למשחק היתה מתוחה מאוד. חברים רבים סיפרו על פחד אמיתי ברחובות רובע סט פאולי הקטן. פחד מהתקפות חוליגאנים של הקבוצה הגדולה יותר בעיר. קבוצות האולטראס, הסקינהדס והחוליגאנים עשו משמרות של הפגנת נוכחות ברובע, ולכל מקום נקבע כי יש ללכת בחבורות ולא ביחידים. האווירה היתה אלימה, וכל מי שהוזמן למשחק מכל רחבי אירופה, התבקש להגיע כבר יומיים לפני שריקת הפתיחה כדי "להגן על הרובע".

כבר בסביבות עשר בבוקר, הגזרה המרכזית ברובע היתה מלאה באוהדים, עינייהם אדומות משינה טרוטה, דרוכים לבאות. בלילה שלפני, עת אני וחבריי המינכנאים עשינו דרכנו להמבורג, הצליחו כארבעים אנשי אולטראס סט פאולי להבריח קבוצה גדולה יותר של אוהדי HSV שניסו לתקוף את הג'ולי רוג'ר בסביבות ארבע לפנות בוקר. אני עצמי הערכתי שביום המשחק עצמו, הנוכחות המשטרתית המאסיבית ברובע תהיה כל-כך מרתיעה, שדבר לא יתרחש.

אז אכן, כלום לא קרה לפני המשחק, אך לאחריו, מאות אנשי HSV שלא הצליחו להשיג כרטיסים ליציע האורחים הקטן של המילרנטור (איצטדיונה הביתי הקומפקטי של סט פאולי והאיצטדיון היחידי בבונדסליגה שעדיין בנוי בסגנון האנגלי הישן והטוב, סטייל בלומפילד), תקפו את הג'ולי רוג'ר, ומשנהדפו, עברו המהומות דרומה לאזור הרפרבאהן (רובע הבילויים והסקס הגדול בעולם).

על-אף שהרפרבאהן הוא חלק מרובע סט פאולי, לאוהדים החומים אין שם שום שליטה. HSV היא קבוצה גדולה בהרבה, וגרוע מכך: יש לה מסורת ארוכת שנים של מהמסוכנים שבחוליגאנים של אירופה. נראה כי התעצמותו של הקהל של סט פאולי בשנים האחרונות עוררה מרבצו ענק שאין בכוחם של האוהדים הפעילים של סט פאולי להתמודד עמו, ולענק הזה, בדמות כמאתיים חוליגאנים מבוגרים עתירי ניסיון, לא היתה שום בעיה להתמודד עם הצעירים שקראו עליהם תיגר. די במהרה חזרו כולם לאותה גזרה קטנה ומוגנת באזור הפאן-לאדן, ועם הזמן שככו המהומות.

בדרך חזרה למינכן הצלחתי לשכנע את הגרמנים לתת לי את ההגה. זה לקח קצת פריטה על רגשות אשם, אחרי שאחד מהם הפליץ ואני מחיתי על השימוש החוזר שלהם בגאז כלפי יהודים, אבל זה עבד, ואת שלוש השעות האחרונות העברתי בלהמציא בערך כל נושא אפשרי לשיחה כדי להישאר ער על ההגה.

זו היתה הזדמנות מצוינת להבין, פעם אחת ולתמיד, למה הם תמיד שרים שם ביציע הדרומי של האליאנץ' ארנה במינכן, על אורי והדס, ומי הם, בעצם, אורי והדס. כן, אני יודע שזה נשמע מוזר, אבל שמעתי את השיר הזה כבר עשרות פעמים, ובכל פעם זה נשמע לי יותר ויותר כבלדה נהדרת בעברית צחה, על אורי ועל הדס. זו גם הסיבה שמדובר באחד השירים שהכי כיף לי להצטרף לשירתם ביציע.

מה שהתברר לי באותו הלילה, הוא שלא דובים ולא יער, לא אורי, ולא הדס. המלים המושרות הן בכלל:

Oh wie wäre das

Oh wie wäre das

Oh wie wäre das

Wunderschön!

כלומר: "הו איך זה יהיה, הו איך זה יהיה, הו איך זה יהיה – נהדר!" (כשבבית הקודם שרים: "אנחנו רוצים לראות את באיירן מנצחת" - Wir woll'n Bayern siegen sehen).

בקיצור, באותו הלילה התנפצה לה לרסיסים הבלדה על אורי והדס, כמו גם השאיפה להיות חלק מהסטוריה ולראות את סט פאולי מנצחת דרבי במילרנטור (שאיפה שהיתה רחוקה 3 דקות מהתגשמות, עד לשער השוויון המעצבן של HSV סמוך לסיום המשחק).

החיים, כמו הכדורגל, מלאים בדרמות. לפעמים, רק צריך לחפש, גם אם זה אומר לבלות 16 מתוך 24 שעות באוטו קטן עם עוד ארבעה גרמנים. הרי אם לא המונוטוניות הזו, איך נדע לזהות את השיא כשהוא מגיע?

גרמנים

הגעתי. איך מתחילים לחיות פה? איך מתמקמים? מי נגד מי ומי נתן את ההוראה?

כדורגל. קודם נראה משחק, ואז נסדר את הראש. סט פאולי משחקת מול הופנהיים ממש מעבר לפינה, כולה 800 קילומטרים. שם כבר אקבל תשובות.

למחרת נעזרתי כהרגלי ברשת הטרמפים הנהדרת המונהגת בגרמניה ונסעתי להמבורג, מרחק 800 קילומטרים, בלווית קב"ן בצבא הגרמני. לא פחות. במושב האחורי ישבה חיילת לא במדים, שמאוד קיוויתי שנוכחותה והעובדה שהיא, כמו הנהג, מן הסתם דוברת גרמנית, תפטור אותי מהחובה של לנהל שיחה לאורך הדרך הבלתי נגמרת הזו, אלא שהנאצית הקטנה הסתפקה בחמש דקות של צ'יט-צ'ט, שמה אוזניות, והפקירה אותי לחסדי הקב"ן.

את הנסיעה הזו התחלתי עם טי-שירט וז'קט דק, בשמיים כחולים ונעימים במינכן. שמונה שעות ו-800 קילומטרים של גשם, ואני מוצא עצמי מצטנף בתוך עצמי בדרכי לרובע סנקט פאולי, תוהה לרגע אם שוב עשיתי טעות, ומה לעזאזל רע בקצת לחות, זיעה ורעש של מאוור כל הלילה.

בכל מקרה, החיוך והחיבוק של מגדלנה, המהגרת הפולניה החיננית שעובדת בקליינה פאוזה שבלב סט פאולי, מדיפים את הרהורי החרטה שלי ואני מתיישב לאכול סוף סוף אחרי משהו כמו 16 שעות בהן גיליתי כי בצבא הגרמני לא זקוקים למזון ולשתיה ויכולים לנסוע שמונה שעות רצוף (עם הפסקת פיפי אליה הייתי צריך כמעט להתחנן). הקליינה פאוזה הוא מוסד של ממש בסט פאולי. מדובר במעין דיינר משעשע עם אוכל מחורבן במיוחד, שרק העובדה שכל המבורגר גורלו להיספג שם בחמישה ליטרים שמן, הופך אותו לנסבל. בכל זאת, יש למקום שיק ואווירה נהדרת, תמיד יש כדורגל בפלאזמות, דגלים וחולצות של מועדון הכדורגל סט פאולי על הקירות ומוזיקה מן הסוג שמשמיע העורך המוזיקלי ע'תאם נאוו'אבי בשירים ושערים. אה, ואת מגדלנה שתמיד מחייכת ומתעקשת ללמד אותי להזמין הכל בגרמנית, מהיום הראשון שהכרתי אותה לפני יותר משנה.

למחרת הפסידה סט פאולי במשחק הבית הראשון שלה העונה. היה משחק לא רע, אבל הגעתי למסקנה שאני כבר זקן מדי מכדי להשתולל בגוש אולטראס, לא לראות חצי משחק בגלל הדגלים, ולהעמיד פנים שאני מכיר את כל המלים של שירי העידוד הגרמנים (האמת, אני מכיר את הרוב).

כעבור שלושה ימים לקחתי טרמפ נוסף, הפעם לברלין, מרחק של 280 קילומטרים. ברלין מרתקת כהרגלה. התארחתי אצל א', שמנגן בלהקה אנטי-גרמנית פופולארית מאוד בסצנת השמאל בגרמניה, ובדיוק כשהגעתי אליו, הוא עבד על עיבוד אלקטרו לשיר פאנק מפורסם ששמו: "גרמניה חייב למות".

למי שלא מכיר, אומר רק שהאנטי-גרמנים מהווים פלג די משמעותי בשמאל הגרמני המאמין כי בתרבות הגרמנית יש יסודות שכאשר הם באים במגע עם לאומיות הם הופכים למסוכנים (אמירה שאני אגב, מזדהה איתה לחלוטין). מעבר לזה, הם אימצו לעצמם דפוס הזוי של תמיכה עיוורת ודי אובססיבית בישראל. שימו לב, למשל,מה קורה בקהל בהופעה רגילה שלהם (החל מהשניה ה-38):

יום לפני שחזרתי למינכן, שיחקתי כדורגל עם א' והחברים הגרמנים האנטי-גרמנים שלו. א' והחברים שלו אוהדים את טניס-בורוסיה ברלין, מועדון כדורגל מהליגה השישית בגרמניה, והמועדון היחידי בגרמניה שמזוהה כולו עם הסצינה האנטי-גרמנית. אחד מהם הופיע עם חולצה של מכבי תל-אביב, וכמובן שאני נאלצתי לשחק בשל כך בקבוצה היריבה. אלא שהשמוק גם התעקש לשחק באגף שלי, ואפילו הבקיע פעם.

ארבעה ימים אחרי, והגוף שלי עדיין כואב: מסתבר שלשחק בשכונה עם גרמנים זה לא כמו לשחק בשכונה בארץ: אצל הגרמנים אין בזבוז זמן, אין החלפת מגרש ואין הפסקות שתיה. פאקינג 90 דקות, טבין ותקילין, ותגיד תודה שמישהו בועט את הכדור לקיבינימט, כי זו המנוחה היחידה שתקבל.