יום שישי, 8 במרץ 2013

מזרחי כבד

חודש מרץ הגיע ואמור היה לסמן, במידה זו או אחרת, את סופו של החורף. זה, טוענים כמה מחבריי הברלינאים, היה מהקשים ביותר בעשרים השנים האחרונות. כמויות בלתי פוסקות של שלג, טמפרטורות ששכחו כבר מזמן להופיע בלי סימן המינוס לצידן, וגרוע מכל: רצפים ארוכים של ימים קצרים ללא שמש ועם שמיים אפורים ומדכאים. 

השבוע חזרה השמש להפציע, ואני, במקום להתכונן להסתערות מחודשת על היציעים, מצאתי את עצמי מבקר בפעם הרביעית העונה דווקא במשחק הוקי-קרח, כאילו שלא הספיקה לי קרקע לבנה בחודשים האחרונים. 

לא, אין מה לחשוש: לא החלפתי את נושא התזה וגם הבלוג הזה יישאר במתכונתו. בברלין, קבוצת ההוקי Eisbären Berlin (דובי הקרח ברלין) היא בעצם הסניף הנוצץ של מועדון הדגל של מזרח העיר: BFC Dynamo, אותו כבר הזכרתי בקצרה בפוסט החשוב הזה. בעוד ש- BFC Dynamo מדשדשת לה בליגה החמישית בגרמניה ויכולה להתפאר רק בפירמת חוליגנים בלתי מנוצחת ועבר מפואר בחסות השטאזי, הפכה קבוצת ההוקי-קרח של המועדון למובילה בגרמניה.

לפני כמה שנים לקחתי חלק בהפגנה נגד פרויקט המדיה-שפרה (mediaspree) בברלין. מדובר היה במהלך נדל"ני נבזי ושכיח, במסגרתו מוענקים לחברות ענק בתחום התקשורת בעיקר שטחים לבניה מסחרית על גדות הנהר שעובר בברלין ומפריד בין פרידריכסהיין במזרח לקרויצברג במערב - נהר השפרה (Spree). אממה, בדיוק באותו השטח עומדים, חיים ונושמים מועדוני טכנו רבים שהיוו ומהווים את עמוד השדרה של סצנת האנדרגראונד שהפכה את ברלין לאחת הערים הכי אטרקטיביות בעולם. 

ההפגנה התנהלה במתכונת שהגרמנים מכנים "tanzdemo", כלומר, הפגנה רוקדת. עשרות מועדונים מהסצנה, במגוון שנע בין טכנו אפל דרך מטאל ופאנק וכלה ברגאי והיפ-הופ מחתרתי התגייסו על אלפי מבקריהם, וכל אחד מהם העמיד משאית עם רמקולי ענק ממיטב המוזיקה המנוגנת במקום:


באיזשהו שלב, נעצרה ההפגנה מול ה- o2 World. שם גם חיכו למפגינים עשרות אם לא מאות שוטרים. o2 היא חברת תקשורת גרמנית בסדר הגודל של מה שסלקום מהווה עבורנו. הארנה על שמה של החברה היה אולי הסנונית הראשונה שנתנה את האות להרס המבנים שלגדות השפרה, ועבור רבים, מהווה ה- o2 world מקום בו אסור לדרוך. בין היתר מאכלס האולם הזה את מיטב המוזיקאים והלהקות, את אלבה ברלין בכדורסל, וכן, גם את Eisbären Berlin.



הקשר עם ה- Eisbären Berlin נוצר לגמרי במקרה: יום אחד הבחנתי בילדה קטנה רכובה על כתפי אביה ביציעי באבלסברג. ההדפס שעל הכובע שחבשה הילדה נראה לי מוכר, וכשהתקרבתי ראיתי שאכן מדובר בסמל של הפועל תל-אביב. התחלתי לדבר עם האבא, יהודי-גרמני בשם דניאל גולדשטיין, ולבסוף התברר כי הוא לא פחות מהדובר של Eisbären Berlin. התחלנו להתכתב והוא חיבר אותי ל-א', אוהד הפועל גרמני נוסף, ואוהד שרוף של ה- Eisbären. במשך זמן מה ניסה א' לשכנע אותי להצטרף אליו למשחק. תחילה, נראה היה לי שדריכה ב- o2 world - נגדו הפגנתי עוד הרבה לפני שחשבתי שאגור יום אחד בברלין - היא רעיון לא מוצלח. עבר קצת זמן וחקרתי עוד ועוד על הקשר שבין BFC Dynamo לקבוצת ההוקי מהאולם המפואר, והחלטתי שהנושא שווה בדיקה. 

השבוע השלמתי את הביקור השלישי שלי בקרב אוהדי ה- Eisbären. בשני הראשונים ישבתי ביציע העיתונות, רחוק במעלה האולם, עם זווית צפיה נהדרת למשחק עצמו, אבל רחוק מ"יציע השרופים" המאכלס כמה מועדוני אוהדים ואפילו שתי קבוצות אולטראס אליהן נגיע בהמשך. את הביקור השלישי עשיתי ביציע הזה, עמוק בתוך הגוש של אנשי ה- Black Corner - ארגון האולטראס הפוליטי של ה- Eisbären.

לפני שאגיע לסצנת האולטראס, מילה על מה שמתרחש באולם ומסביבו. ה- o2 world ממוקם ברובע הטרנדי פרידריכסהיין, במה שהיה פעם החלק ממזרח לחומת ברלין. כל עוד התקיימה החומה וההפרדה בין שתי המדינות - מזרח ומערב גרמניה, היתה קבוצת הכדורגל המזרח ברלינאית bfc dynamo למקור הגאווה של המזרחים. נפילת החומה ואי יכולתם של מועדוני המזרח להתחרות במועדוני המערב הפכה את מחלקת ההוקי של bfc לדבר החם. הוקי קרח הוא ספורט פופולארי מאוד בארצות קרות כמו גרמניה (הרבה יותר מכדורסל, אגב, למרות מה שמספרים לכם בערוץ הספורט), והמעבר לארנה הנוצץ של o2 הניע את הפוטנציאל המסחרי של ה- Eisbären. ואכן, האירוע כולו נראה כמו שואו אחד גדול שהזכיר לי מאוד את מה שחוויתי במשחקי ה- NBA בהם ביקרתי בתקופה בה חייתי בניו-יורק, איפשהו בתחילת המילניום הנוכחי:





לפי הערכתו של א', כ-80% מהנוכחים במשחקי ה- Eisbären הם מזרח ברלינאים. ממה שאני מסוגל להבחין, הייתי מהמר על יותר. למעלה מעשרים שנה אחרי נפילת החומה אפילו זר כמוני מסוגל לעמוד על ההבדלים בין מערב למזרח גרמנים. את א' אני פוגש תמיד מול כניסת האח"מים, שם אני מתבונן בגברים בחליפות ונשים בשמלות ערב ועקבים גבוהים במיוחד עושים דרכם פנימה אל האולם. דבר אחד יש לי במשותף עם האנשים האלה: אנחנו אולי היחידים באירוע שלא לובשים את חולצות הענק המגוחכות של הקבוצה. אנחנו, והאולטראס כמובן, להם יש מרצ'נדייז משלהם.

לבוש הוא כמובן סמל סטטוס בעל השלכות רבות באירועי ספורט. במשחק השני בו ביקרתי יזמו שתי קבוצות האולטראס של ה- Eisbären מחאה מעניינת: לטענתם, הבידוק שהם עוברים בכניסה לארנה מוגזם והיותם אולטראס לא הופכת אותם לפושעים. על-כן, לאותו משחק הם החליטו לבוא כולם עם חליפות ועניבות ולהמחיש את ההבדל ביחס בין אוהדים מעונבים לאוהדים רגילים:



שתי קבוצות אולטראס, יש כאמור ל- Eisbären. האחת, "פנאטיקס", היא א-פוליטית במוצהר. ככזו, היא מתנגדת אפילו לתצוגות קהל נגד גזענות, שנתפסות ברוב היציעים בגרמניה באקט א-פוליטי (ארגונים א-פוליטיים כמו אולטראס גלזנקירשן ואולטראס פרנקפורט מרבים בכוראוגרפיה אנטי-גזענית). הקבוצה השניה, ה- Black Corner, היא זו שמעניינת אותי כמובן יותר, ואחרי שתי תצפיות מלמעלה, אני מגיע למשחק השלישי ביחד עם א' כדי לעמוד עם אנשי ה- Black Corner, בגוש הרחוק יותר מבין השניים שצילמתי מלמעלה:







ה- Black Corner הוקמה ב-2007 בעקבות תקיפה של אוהד שזוהה כאיש אנטיפה על-ידי חבורת אוהדים נאציים של ה- Eisbären, זכר ברור להיותה של הקבוצה סניף של bfc dynamo. קדמו לתקיפה הזו כמה אירועים דומים, כמו גם שגרה של התבטאויות גזעניות/אנטישמיות/הומופוביות ביציעי הקבוצה. אנשי הקבוצה לובשים חולצות ועונדים סמלים פוליטיים מובהקים, כולל סמלי אנטיפה:





א' ממקם אותי ביציע של ה- Black Corner לא לפני שהוא מקיף את כל האולם כדי להיכנס מכניסת המזל שלו. אחרי שנים של תצפיות משתתפות בכדורגל הגרמני, זו הפעם הראשונה שנתקלתי באיזשהו ביטוי של אמונה תפלה. מוכרח להגיד שזה שימח אותי, ועוד אכתוב פעם פוסט על הקשיים של חסיד כת מנחוס כמוני להעביר משחק בגרמניה מבלי לאטום היטב את האוזניים.

החבר'ה מסביב נחמדים מאוד. כולם מכירים את א', ולא רק שם. הוא באמצע שנות הארבעים שלו, פועל במלוא מובן המילה - כזה שעוד עובד במפעל בעיר בה נראה שאף-אחד לא עובד. גם הוא, כמובן, מזרח ברלינאי גאה. האינטראציה בינו לבין האוהדים האחרים, ובכלל בין אוהדים לרעיהם נראית לי לעתים משונה: כמעט תמיד היא מתחילה באיזשהי מחווה אגרסיבית או עקיצה, ואז, כשאני כבר כולי בכוננות, מחליפים הצדדים לפתע חיוכים וטפיחות הדדיות. הנוהל הזה מתקיים גם בקרב הנשים ביציע, שהן, למרבה הפלא, לא מעטות. המרתק בנשים מזרח גרמניות הוא כמה הסגנון שלהן קרוב יותר לנשים במדינות הסמוכות ממזרח לגבול, מאשר לנשים ממערב גרמניה. איפור כבד, עקבים, צבעים "נשיים" כמו ורוד - כל אלה הם דברים שנחשבים לסממנים סקסיסטיים בקרב נשים מערב גרמניות בעלות מודעות עצמית ממוצעת. אני כמובן לא מדבר על בנות אנטיפה, שלהן סגנון שונה לגמרי וכמעט לחלוטין אחיד עם המגדר הגברי בסצנה. במובן זה, קל לזהות את בנות מזרח ברלין. מבט יסודי סביב מגלה לי שאני ככל הנראה הזר היחידי ביציע: מזרח ברלין היא לא המקום בו תמצאו טורקים, ערבים ושחורים. הזרים שהגיעו לגרמניה המזרחית ושוכנו בשכונות המזרחיות של ברלין הם כאלה ממדינות ידידותיות לרעיון הסוציאליסטי של אז. ויאטנמים ורוסים תמצאו גם תמצאו שם, אלא שספק אם בויאטנם משחקים הוקי-קרח, והרוסים משתלבים בנוף המזרח הגרמני באופן די טבעי, לנוכח מאורעות פוסט מלחמת העולם השניה.

המשחק מסתיים בהפסד של ה- Eisbären, ובכפוף לתקנות המנחוס, א' מודיע לי שאני מנודה מהיציע עד להודעה חדשה. הוא כמובן מתאכזב כשאני מבשר לו שזה דווקא משתלב לא רע עם התוכניות שלי להגביר את קצב כתיבת התזה בחודשים הקרובים.

הרבה אקשן יש בהוקי קרח. יותר מזה, אם עד לפני כמה ימים הייתי משוכנע שכדורגל הוא הספורט היחיד שקבוצה כלשהי יכולה להיות טובה יותר מיריבתה ועדיין להפסיד את המשחק, הרי שכעת אני לא כל-כך בטוח. המהירות בה מתרחש המשחק הזה מעניקה להתרחשויות בו מימד כמעט מקרי. הקהל מזכיר הרבה יותר קהל כדורגל ישראלי: האמונות התפלות, המצ'ואיזם, היחס האינסטרומנטלי למשחק והחמימות והפתיחות בין האוהדים.

עדיין, לדאבונו של א', זה לא המשחק שלי. המון המון שרירים והמון המון אלימות בשביל דיסקית כל-כך קטנה. החורף המחורבן עודנו פה, אבל בקרוב, אני מבטיח, תחזור השמש ואיתה הכדורגל לבלוג. 

6 תגובות:

  1. אני מתביישת להגיד שאף-פעם לא הייתי במשחק של האייסברן למרות כל שנותי בברלין. ממש עשית חשק, גם אם זאת לא הייתה הכוונה של הרשומה.

    אין דבר כזה כדורגל אולמות בגרמניה, בשביל התקופה הקרה וכדי שאתם לא תשתגעו?

    השבמחק
    תשובות
    1. בוודאי שיש:
      http://fussballogie.blogspot.de/2013/02/blog-post.html
      :)

      מחק
  2. כמה חיכיתי לפוסט חדש. פשוט תענוג!!!

    השבמחק
  3. מעניין מאוד! אני מצפה מדי שבוע לפוסטים שלך!

    השבמחק